ונדרש איחוי, כי קרוע כאן עכשיו.

המילים מסתחררות באוויר של מועדון הבארבי. איך ייתכן שהן נכתבו לפני המון עשורים, אבל ההווה שלהן הוא ההווה שלנו? "לי אין דרך ליסוג עכשיו, ולי אין שום פתרון עכשיו / אז נדבר על מה שנשאר לך פה /  מה נשאר לך פה"?

אביב גדג' מלהיט את הפזמון: "לי אין שום יתרון נחשב, ולי יש דם ושיניים וגוף". השיר מסתיים, אבל עדיין שוהה באוויר, ואביב שואל את יוסי: "לי יש דם ושיניים וגוף. מה יש לך"?

ויוסי מתחיל לשיר את התשובה: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה".

הקהל מתרגש, כי זוהי ההתחלה של השיר "דם על הים" של להקה שאיננה עוד ובכל זאת ישנה – אלג'יר.

אביב גדג' הנהיג אותה ביחד עם גבריאל בלחסן ז"ל. גדג' הוא אחיו של שלום גד – שהיה חלק מלהקת פונץ'. הקשרים המשפחתיים והחבריים בין היוצרים האלה והלהקות שלהם כבר הותכו מזמן למיתולוגיה חיה, ועדיין תוססת ומסתעפת ומתחדשת – ויש לה עדים, הקהל הנאמן והנפעם שלה, שמשליך למדורה המשותפת גם את האש הפרטית, והבעירה ממשיכה להתחדש, ותמיד נוספים כאלה שנדהמים לגלות אותה.

כן, שוב אני בבארבי (31.7.23), ושוב בהופעה של פונץ'. והכול כרגיל מוכר וטבעי, אבל גם – עדיין – מסתורי, ומהול במצב האישי והקולקטיבי. ויוסי בבליקי ממשיך לפלס את דרך הקול, מפסל את הכול ולא מסלף כלום. ואיתו – הצוות הנוכחי: אלי שאולי בגיטרה, שלומי רוזנבלום בתופים, אלעד בן הרוש בבס, בועז כהן בקלידים וגם דנה בקר. אליהם הצטרף – ולא בפעם הראשונה מאז הקיץ שעבר  – אמיר פרי, ואיתו חצוצרת הפלאים. איך זה מוגדר ב"ונדמה שישוב"? "קוסם של לילה אחד".

פתאום נשמעו צלילים צורמניים. כמו צפירה של יום הזיכרון ויללות של אמבולנס דוהר עם מקרה חירום ואזעקות עולות ויורדות. ואל תוך הצלילים האלה נכנסה דנה בקר ושרה את התקווה. המילים עדיין של נפתלי הרץ אימבר, אבל הלחן – של פונץ' כבר 21  שנה, מאז האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" משנת 2002. כבר בזמן אמת נדהמתי מתעוזתם. התקווה שלהם הטילה ספק וקראה תגר, העמיסה חוסר נוחות ועירערה. אבל איכשהו, בדרך הפונצ'ית האופיינית, הוזרמו לתוך עמוד השדרה שלה האהבה והמחויבות לתקן. היד המיטיבה של האחות הרחמנייה הונחה על הפצע, ואולי זאת באמת ההתחלה של הריפוי – כך הרגשתי כשדמעותיי נמהלו בזיעתי. "מה נשאר לך פה"? חזרו להלום בי מילות "הקומוניסט" ואני נכנסתי לרגע לשיר "דם על הים" ואספתי משם "תיבת נגינה ושיר אהבה".

"אז מה אתם חושבים שמצפה לנו מחר? יהיה טוב? יהיה רע? בישראל אין הבדל", נצץ רמי פורטיס מבמת הבארבי, בשני בלילה, שעות בודדות לפני שנפתחו הקלפיות למחרת. בהופעה שהוגדרה כמסיבת בחירות הוא הכניס את חיוכיו לתוך השירים, ואנרגטי מהשיר הראשון ועד האחרון, יסד ממלכה של אופטימיות. הקהל – נתיניו מרצון – התמסר לה בקלות.

שנתיים בדיוק אחרי אלבומו האחרון – הנהדר – "מדור פיות", פורטיס המשיך לעדכן את הכריזמה שלו שמבוססת על כישרונו ועל שובבותו. החספוס אומנם כבר התרכך, העוקצים השתייפו וגם קולו איבד מעוצמתו, אך לעומת זאת התחזק במתיקות אמינה. למרות קדרותו הנודעת ("אין פנאי ואין עוד תקווה, הכול מתמוטט, נשאר רק חלום") – פורטיס התעקש בהופעה על מסרים נאיביים ואופטימיים, גם אם פשטניים: "במקום שידביקו אותנו ביחד, מפרידים בינינו", הוא אמר, "אז בואו תידבקו ביחד. תעשו ילדים!". קורן כגורו של עליצות הוא שר: "לכוכב הזה יש אור גדול, אני ואת אוחזים ידיים, באהבה אפשר הכול", והמשיך עם: "טיפות קטנות של אור, עושות אותי גיבור, ואוהב מאוד, ומאוד אוהב. טיפות קטנות של אושר מתקרב, קופצות מתוך הלב" – וכך, מילות השיר "סאניאסי" התנועעו על גב המנגינה הממכרת וזינקו מלבו היישר אל לב הקהל. זו הייתה הופעה של להיטים – הופעה "על בטוח". לא מאתגרת, לא מאמצת ולא מטריפה, אבל הבטוח הזה היה חיוני, מזון חירום הכרחי למלחמה בפסימיות הכבר-מאוסה. מ"חלום כחול" ("בנות", הוא הכריז לפני השיר, "בממשלה שלי השיר הזה יהיה שלכן. רק הבנות! אל תתלהבו, בנים"!), דרך "ניצוצות" ו"שקיעתה של הזריחה" – שתמיד מצליחים להישמע יפים ולא נשחקים, ועד "חתול, מפלצת" ו"רד מעל מסך הטלוויזיה", שמזמן הקדים את זמנו וחזה את זמננו בתיאורי מתקפת המסכים.

"כפיים לילדים", הוא ביקש מהקהל והצביע על נגניו המצוינים, שליוו אותו – ולא רק מוזיקלית – אלא גם בשירה משלימה ואוהבת: עומר ג'ו נווה בגיטרות, קלידים, אלקטרוניקה ובס; איתן רז בתופים, דני עבר הדני בקלידים ובס, נעה איל בצ'לו, אורי קוטנר בבס, וגיטריסט אחד שלא מש מצדו בשם גיא פורטיס. הבן שלו. "מחר בבוקר תזרח שמש חדשה. וגם אתמול. ומחרתיים. אני לא המצאתי את זה! אללה יסטור", הוא אמר, ונענה בשאגה הנודעת "פורטיס משוגע". "משוגע?", הוא ענה, "פורטיס נורמלי. במציאות הזאת אני השפיות בהתגלמותה".

בהדרנים, הרוקנרול התגבר וחִשמל עם "נעליים" – תזכורת פוליטית תמציתית ואפקטיבית לפני הבחירות, ו"אין קץ לילדות" הסוחף. "אני לא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא סנט במעריציו, "אני רוצה רק להנעים את זמנכם ולהמציא שירים מוזרים". בעולם מושלם, היה צריך להכניס את ההופעות שלו לא בהכרח לסל התרבות אלא דווקא לסל התרופות. תופעות הלוואי: אי שליטה בשרירי החיוכים. "אני מציע שפשוט תאהבו אחד את השני", הוא ריסק את כל הציניות בעולם ובאולם. "זה כל הסיפור. תאהבו גם את עצמכם. אחרי הרבה זמן בכדור הארץ, זאת המסקנה שלי. אחרת, יהיה לכם חרא. הבנתם? לאהוב!".

פורסם בגלובס ב-21.09.2019

30 שנה לאלבום "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ובמסיבת יום ההולדת שנחגגה במועדון הבארבי בת"א ב-8.8 – תִעתע פרדוקס גדול. מצד אחד, יוצרת-פרפורמרית מרגשת וקהל מוקיר הטעינו זה את זו באנרגיות שמחות שטסו על מצע השירים והנציצו את פני הנוכחים. מצד שני, השירים האלה – האלבום הזה – הם מצבור דיכאוני וקודר של צער תהומי וייאוש – אישי ופוליטי. העובדה ששלושים השנים לא קימטו את השירים, והם עדיין רעננים ורלוונטיים – חידדה עוד יותר את הכאב המילולי שהלחנים הנפלאים של אלאל טשטשו לעיתים: "התשמע שם קול אישה? צעקה קצרה ואחריה דממה. התשמע את הכאב? האוויר רועד, ענן לבן מתאבד"; "קרתה תקלה אל החור שנפער בחייה", "תוגה רובצת על כתפי, עוד רגע ואפרוץ בבכי. כאב סובב לו סובב לו בדמי ללא מנוח". אפילו בשיר החותם את האלבום, "שיר לשירה" שניסה להיאחז במתיקות המבט הילדותי, האמת העצובה הודתה: "לא תמיד יקשיבו לקולך".

דווקא הקשיבו בבארבי. האזנה תוך כדי שירה. הקהל פילס את קולו בשבילי השירים, החליק במיומנות של היכרות עמוקה ומוטמעת על כל פיתול קול וכל ניואנס בהגייה של קורין, שעם הגיטרה האקוסטית שלה הנכיחה את השירים שמעולם לא נעלמו, ביחד עם צוות נגנים מהודק ואפקטיבי: ערן צור – שגם הפיק את ההופעה (וניגן בהופעה המקורית לפני 30 שנה) – בבס, רם אוריון בגיטרה חשמלית, קרן טפרברג בתופים ושירה, ועידו זלזניק בקלידים. אחד מהשיאים של התמזגות קורין-קהל היה ב"ארץ קטנה עם שפם" (מילים: מאיר גולדברג), שבו תזמרה את הקהל למקהלה שחידדה איתה את הפסימיות של השיר, כשהיא מזמינה אותו לשיר מילה, וחוזרת עליה בהכפלה מהדהדת (קורין: "אפילו הימים". קהל: "קשים". קורין: "קשים").

השיר "התעשייה האבירית" (גם הוא של גולדברג – מאיר, ולא להתבלבל עם חנה גולדברג שגם מילותיה מככבות באלבום, למשל בשיר הנושא) כבר הפך את הבארבי להיכל קודש: אוריון ניגן באקוסטית של אלאל, שמשוחררת ממנה, הפכה את גופה וקולה לכלי נגינה ואיתה הקהל שליטף כל מילה בבלדה העצובה שהפכה למיתוס את נסיקתו והתרסקותו של פרויקט הלביא.

אל שמונה השירים באלבום אנטארקטיקה הצטרפו שירים מכוננים מכלל הקריירה של אלאל, כולל "כשזה עמוק" המשותף לה ולענבל פרלמוטר ז"ל, בביצוע מוחצן מאוד, אומנם מנוגד לאינטימיות של השיר, אבל מפיץ געגועים, חותר תחת ה"זיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב" – כי הזיכרון דווקא התעצם. גם שירים של צור הושרו, ואף הוא הזניק את הבארבי לאופוריה ב"לילות של ירח מלא" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".

בהופעה התארחה ריקי גל, שאלאל העידה עליה: "כשלא רצו להקשיב לי, היא תמכה בי. צריך בחיים אנשים כמוה שאומרים לך 'תמשיך, תמשיך'". גל שרה את "מערבה מכאן" בעיבוד קרנבלי במיוחד ואלאל, מתמוגגת, ליוותה אותה בתוף מרים, ועשתה לה קול שני ב"קשר הירח". הן שרו ברכות אינטימית והביטו זו בעיני זו בעדינות מאסיבית (כן, יש כזה דבר, או שאולי שתיהן המציאו אותו על הבמה). ואז, כשאדי הרוך עוד לא התפוגגו, הצטרפו אליהם בתערובת משונה צלילי "נערת הרוק" – בחירה מעניינת לשיר את השיר הזה, המתאר גרופית – כן-או-לא מנוצלת מינית – דווקא בתקופת Me Too הנוכחית. מבט על שתי הנשים החזקות שעל הבמה הבהיר שמבחינתן, הנערה היא מהצד החופשי ככל הנראה. ואולי, למרות החיוכים, זה היה בכלל שיר מחאה, שגם התחבר ל"אל תקרא לי מותק" שהושר קודם.

"אנטארקטיקה" הושר רק בהדרן, וכמוהו "אי שם בלב". ולבסוף, לבד על הבמה, רק עם הגיטרה שלה, שרה אלאל את "אין לי ארץ אחרת" המתבקש, עם נהמת כאב וחיוך שנכרכו זה בזה. כי "אהבה היא אור הולך ובא", אבל בהופעה הזו היא האירה עד הסוף.

התפרסם בגלובס ב-16.8.2019

"שלושים שנה עברו בלי שנרגיש", הוא אמר שם, ומעוף הזמן אולי לא הורגש, אבל התמורות בין אז לעכשיו פרצו בעזות מכל צליל שבקע מהבמה. כי האהדה, ההערכה והתהילה שאופפות אותו כבר שנים רבות מקהלו הרב, לא היו נחלתו בתחילת דרכו כיוצר. בשנות ה-80, כמוזיקאי כבר בן שלושים ומשהו – הוא לא הצליח לפרוץ. לא עזרו הכישרון, ההתמדה והלהקה שאיתו – "הפליטים" על שום האאוטסיידריות של חבריה. 30 שנים מאוחר יותר כבר נהיר עד כמה השירים – חוזקם לא דהה, מחאתם לא התנדפה, יופיים לא הועם – והם ממשיכים להלום את זמנם, שהוא גם זמננו.

והזמן – הוא היה הגיבור האמיתי של ההופעה. "זמנך עבר", שר בנאי בשיר הנצחי והמדויק, אבל למעשה, זמנו גבר. "בשנות ה-70", הוא סיפר, "אני חושב שהייתי אחרון הפועלים העבריים על אדמת ישראל. פועל בניין ברחוב אלנבי בתל אביב. שותפי היה אחמד, ותוך כדי ערבוב הטיח שוחחנו". וכך, בטרם הושר "ערבב את הטיח אחמד", בנאי חידד את עמדתו בסוגיה שהזמן סירב להעלים: "שוכחים בסכסוך הזה שיש בן אדם שקם בבוקר והוא עם, ומבקש את הזכויות שלו. לא יעזור כלום. אחמד לא יתפוגג. הוא חלק מהנוף של ארץ ישראל".

הזמן המשיך להלום גם באירוח של נצ'י נצ' (שמסתמן לאחרונה כיקיר ההתארחויות בהופעות), שפתח ב"אידישע רסטמן" – השיר הראשון של בנאי שהושמע ברדיו. "הניגון שהוא יביא יעצור את הזמן", שר נצ'י נצ', והזמן נעצר על השיר, שטריותו אינה זקוקה לעדכונים, אבל זהר מאורו של המוזיקאי הצעיר. את "עגל הזהב" הוא ובנאי החיו באופן כה משכנע, עד שנראה היה שכל הנוכחים ממש משתתפים בהתרחשות הייצרית-מיסטית למרגלות הר סיני.

מכונת הזמן המשיכה לקפץ במעבה התנ"ך אל דוד ושאול, וכמו בשיר, כשהוא פרט על המיתר, הזמן זרם לו לאחור. אבל גם קדימה. לשירים הבאים. עם הלהקה הנוכחית המצוינת: גיל סמטנה – שריד מהפליטים (שהפיק מוזיקלית את המופע) בבס, נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, אלעד כהן בונן בכלי הקשה וסמפלר ומאיה בלזיצמן בצ'לו ובשירה – שריגשה במיוחד בתפקיד מאמי בשיר "עיירה בדרום" מאופרת הרוק "מאמי", שאהוד והפליטים יצרו עם הלל מיטלפונקט לפני אלבומם הראשון.

רגעים של רוק טהור ועדכני כמו ב"עיר מקלט" ושל התענגות מהמוזיקה כמו בשיר "מלנכולי" כשאהוד רקד ואלס עם הגיטרה שלו, ויצא במחול עם נושי פז  בג'מלי פורוש. גם המתים מבין הפליטים נכחו. ז'אן ז'ק גולדברג המתופף בשיר "זאן ז'ק מון אמי", שבנאי כתב לאחר מותו, ויוסי אלפנט בשיר "סטארטר":  "והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות. הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן ואין הפסקות".

כן, הזמן כיכב בהופעה הזו, שהייתה על-זמנית הן בעוצמותיה המוזיקליות והן ביכולתה להתקיים גם בכל זמן אחר. "וים של מבטים עיניים מסתכלות עליך", שר אהוד באחד מההדרנים, נטול להקה עם גיטרה אקוסטית, "ומה שתעשה, הזמן חומק מבין אצבעותיך. רצית להמריא לפתוח שערי שמיים. אבל על האדמה אתה הולך בינתיים".

הוא דווקא ריחף, נשא עמו את נגניו ואת קהלו ואת שיריו ואת גיבוריהם, כולל "פלורנטין" שהמשיכה להעביר את הזמן אל ממדים אחרים של חלומות וריקודים.

פורסם בגלובס ב-7.12.2017

מועדון הבארבי בתל אביב מורגל בהופעות מצוינות, אבל מופע ההשקה הזה (ב-23 באוגוסט) היה מאלה שהמחישו יותר מהרגיל את עדיפות הביצוע החי על פני ההקלטה המלוטשת-סטרילית על גבי אלבום. כוחו של  "Different Eyes" אינו בטקסטים. הם נחמדים, אך פשטניים ולא מסעירים, וגם הלחנים בסדר גמור, אם כי אינם מורכבים ולא מחדשים. יתרונו המובהק של האלבום הוא בקולה של רדא ובביצועים שלה, ואלה נולדו להתממש על הבמה, משום שמדובר בפרפורמרית כבירה. ולא רק בקולה. בתמירותה, בתסרוקת האפרו שלה, בתנועות ידיה הרחבות ששייטו את השירים, בחליפתה הפרחונית-צבעונית הבוהקת, ראדה העתירה קסם על-זמני ועל-מקומי. המופע כולו נצץ בברק שחידדה התאורה הנפלאה (לירן יצחק), וקרן מעיניה של רדא, מבגדיה, מחיוכי נגניה ומהתפעלות הקהל, שניכרה בו חיבתו המצטברת אליה לאורך השנים.

שלוש שנים מאז אלבום הבכורה שלה, רדא ממשיכה להרשים בקולה העמוק והחם ובגרוב שמסחרר ביחד ג'אז, סול ו-RNB מחשמלים. השירים שלה הם רק תירוץ להפגין את עוצמת נוכחותה. וזו – ככל שהיא סוליסטית, גם משתלבת עם אחרים ומאפשרת להם לבטא את מיטבם. החל בנגניה המעולים –  גיא סטריער הגיטריסט, שני שביט הבסיסטית, דן מאיו המתופף, ליאור רומנו שעל הקלידים ונגני הנשיפה המכשפים מעין מילוא בטרומבון וגל דהן בסקסופון, ועד האורחים שהעלו את ההופעה לשיאיה: שוז (Shuz. יוני לוין), מפיק האלבום, שר עם רדא בקול גבוה, רקד עם הקלידים ודלה מהם צלילים חלליים מצועצעים. לוסיל קרו – להקת ההיפ-הופ-פאנק-סול, שרדא שרה בה לפני שעברה לקריירת סולו, עם הסולנית הכריזמטית גל דה פז – הקפיצו (עוד יותר) את הקהל.

"How Are You Feeling?", רדא שאלה פתאום את הקהל. "אני אספור עד 4 ואתם תגידו Good" – וכך היה, פתיח מתבקש לשיר "Feeling Good", שמיד התחלף בשיר On You" It's". תוך כדי השירה של רדא עלה לבמה גלעד כהנא. היא שרה באנגלית והוא התלונן בעברית – ספק על האישה שבשיר, ספק על האישה שעל הבמה: "היא מגיעה הביתה מאוחר", ותהה: "אולי קרה לה משהו". אחרי שרדא ענתה-שרה באנגלית, הוא התפרץ עליה: "You want to  Go Out?", וחזר לעברית: "זה לא עובד" – הוא כיוון ליחסים הטעונים שבין הדמויות. "לפעמים אני מסובכת", היא השיבה בעברית.

Out" זה החוצה? או ממני והלאה?", הוא הקשה, מוודא שזהו באמת רצונה. Get Out"", הוא הטיח בה, ועזב את הבמה בזעם משכנע. "אני רוצה להיות הוא"! היא אמרה עליו בהתפעלות כשנוכחותו המשיכה להדהד גם לאחר לכתו.

גם הקאוורים שהשמיעה סירבו להתפוגג מהחלל: "step 15" של רדיו הד (שכבר ביצעה בתוכנית "מועדון תרבות" של "כאן", בהנחייתה), שבניגוד לביצוע העצוב שבמקור, הושר בסגנון קרנבלי; וגם "women 4" של נינה סיימון (יש לרדא מיני אלבום עם קלאסיקות שלה). והכי מרגש היה אחרי ההדרן, כשהקהל סירב ללכת, ורדא חזרה לבמה: "אני אשלח אתכם הביתה עם תפילה". ללא הנגנים, במינימליסטיות חשופה ועם קהל דמום מרוב קשב, היא שרה "אתה פלא" – במילים המזככות של פבלו קזאלס ובעיבוד ובלחן של חוה אלברשטיין. "אתה פלא", רדא הצביעה על מישהו בקהל, ואז על עוד אחת: "אתה פלא", "את פלא", "אתה פלא". גם את.

פורסם בגלובס ב-31.8.2017

עיניים שלי. "כשהשיר הזה יצא לרדיו בפעם הראשונה, עוד לא היה לי זקן לבן", חייך יהודה פוליקר על במת הבארבי. "מאז, עברו 30 שנה ויותר. לא יאומן איך שהזמן טס". גם לא יאומן איך שההופעה הזו טסה – רק התחילה, וכבר עברו שעתיים.

"סתם" הופעה, כלומר בלי עילה מיוחדת כמו אלבום חדש להשיק או משהו למכור. כבר חמש שנים בערך, אחת לכמה חודשים, פוליקר מתמיד ב"משמרת לילה" – ליין ההופעות שלו בבארבי. הולך על בטוח – הופעה שכולה שיאים כי כל מהותה להיטים. גם המחוספס מלוטש, אבל לרגע לא שחוק. פוליקר מקצוען, אבל לא על אוטומט. חווה את השירים עם להקת הנגנים שאיתו. נניח, ניקי הכנרת העדינה והנמרצת, שכינרה לצדו לאורך כל השירים, חיה את ההופעה בהבעות פניה: רוב הזמן חייכה בהתעלות, לפעמים הרצינה – והכינור שלה הגיב בהתאם. "ניקי הקטנה והיפה שלי", השתפך פוליקר אחרי שבשיר "בכפיים בכפיים" הם נעמדו זה מול זו, גיטרה נצמדה לכינור, ראש הושק בראש. המוזיקה, כמו ברית אינטימית בין המחוללים אותה לבין החווים אותה כקהל. איך הוא שר ב"רדיו רמאללה" שב"אפר ואבק"? "זיכרונות מתערבבים בגעגועים".

רוקנרול התערבב ביוון. נוסטלגיה שלטה בכאן ובעכשיו, והקהל התמסר בריקוד אל שלטונה. פוליקר – כמו האביב – קַרן הבעות מתחלפות של שמש ושל עננים. כמו ב"הצל ואני" (שהוא כתב את מילותיו): "למה תמיד קירות מוגנים? למה צל כשאור בפנים"? הכריזמה שלו כיוצר, כמבצע וכאדם חוֹללה וחילחלה, בשירה ובנגינה – סולואים של גיטרה ושל בוזוקי, שהזכירו שבראש ובראשונה הוא נגן וירטואוז, שגם מפרגן לעצמו "שוויצים" מחויכים של "תצוגת יכולת".
בשיר "יום שישי" של להקת בנזין – ששיריה כיכבו בהופעה – כל הלהקה עמדה איתו בשורה. הקהל השתולל בקצב הרוקנרולי של השיר, שהאנרגיות השמחות שלו מכסות עד כדי קבירה את ייאושו: "אין לי דרך לברוח. לא יודע לאן".

הקהל לא רצה לברוח. הוא דבק במוזיקה. ריחות הנעורים – שנכחו פתאום במלוא צלילותם – עם טעם החופש הלמו את תחושת חג החירות המתקרב, ולרגע העלימו את השעבודים הגדולים והקטנים. "אין מחיר לחופש. לא יקנו אותי חינם", שר פוליקר בהדגשה ובהתכוונות, התאים והטעים את המילים ב"חופשי זה לגמרי לבד".

"זהו הזמן, זה היום, זה הרגע", הוא סיים את ההופעה עם השיר "התחלה חדשה" שיעקב גלעד כתב לבנזין, ואני יצאתי מהבארבי מאוהבת בהווה.

פורסם בגלובס ב-6.4.2017

ובאמת, "ג'ינג'יות" – צמד ואלבום – היו קצרצרים, אך מורגשים היטב גם בשנות ה-90, תור הזהב של הרוק הישראלי עתיר הלהקות המצוינות. אמיר צורף ותמיר אלברט, יוצאי "נוער שוליים" ו"רוקפור" (צורף) ו"נושאי המגבעת" (אלברט) הקימו ביחד את "ג'ינג'יות" – להקה שנעצה ביקורת על לוח מוסווה בפאן אלקטרוני. להקת הסוואה עם עליצות בשם, בגרוב ובקצב לעומת המילים – מצפן זועם שהפנה למצפון – אבל מי באמת הסתכל?

"תיכף נדבר", הבטיח אלברט אחרי השיר הראשון – כששמחת המפגש ההדדית רק החלה. לא התראינו איתם מאז שנת 2004 (התקמבקות ראשונה). הם עדיין נשמעים אקטואליים, רלוונטיים וטריים. "תיכף נדבר", הבטיח אלברט גם אחרי השיר השני, נלהב אבל מתון, חייכנותו עמעמה את הזעם הטקסטואלי והמוזיקלי. אמיר צורף – דק ונערי, הניע את הגיטרה שלו במהירות שדית, שכישפה את הזמן ואת כוח המשיכה – או שהם כישפו אותה. "זהו, עכשיו אפשר לדבר", אמר אלברט סוף-סוף, וירה: "לפני כמה חודשים עברתי ניתוח מעקפים, ואף אחד לא נתן לי סיכוי שאעמוד כאן היום". והייתה לו בשורה: קינג קונג – שיר חדש, אפלולי ומקסים. המילים – שלא תהיה טעות – עדיין אלימות-מצמיתות. פורענות זוגית על רקע קטסטרופה עולמית: "האישה שהכי אהבתי ירתה לי בלב", הוא שר כשברקע מלאכת תופים משובחת; ובהמשך ההופעה, שיר חדש נוסף – "יונתן" היפהפה, שצורף ניגן עדין-עדין וליווה בשירה שקטה.

וזוהי הבשורה האמיתית מהמופע: לא להקה מתה שהועלתה באוב באופן מלאכותי (רק) מטעמים מסחריים ונוסטלגיים, אלא תחייה אמיתית ואורגנית של ישות פורייה, שהצמיחה חומרים חדשים ואלבום חדש, שאמור לצאת בהמשך השנה הזו.

נוכחות רם אוריון על הבמה הגשימה את הציפייה למיני-איחוד של להקת האם המיתולוגית של שניהם, "נושאי המגבעת". זה התחיל בשיר "אני טקסט פוליטי". "תמיר אלברט לא חברה, תמיר אלברט לא משחקת, רם אוריון לא חברה, רם אוריון לא משחקת" – שר איתם הקהל בהתרגשות, שהמשיכה בשיר הבא – "האדמה מקולקלת". על הבמה נחת ערן צור והוביל את "הבא בתור הוא סוס": ה-שיר של נושאי המגבעת, וה-שיא של ההופעה, לפחות מבחינתי. "ציפורים מסתובבות ציפורים מסתובבות שמח פה ושמח שם". לגמרי.

ערן צור, מרחף על אדי התפוגגות השיר, התנסטלג: "אני זוכר אותם בשנות ה-90, רזים, כמעט רעבים ללחם, אבל יוצאים מהאולפן עם הג'ינג'יות, יודעים שיש להם אוצר". בעלי האוצר שרו עם צור את "עלבון" של אקס-להקתו "כרמלה גרוס ואגנר". הגיטרות של צור ושל צורף התנגחו מאושרות זו בזו. כתף התחככה בכתף. פועלי רוקנרול גאים, שממחצבתם פרצו ניצוצות של המוזיקה הבוקעת, נבקעת ומבקעת את שזכו להסתופף בחללה. משם המשיכו ל"תמונה אימפרסיוניסטית". "אני יכול להיות שיר של הג'ינג'יות", קרא צור.

בהמשך, אלברט הזמין את "מי שהפיק את הערב, וזה מצלצל טוב בגללו" – אסף אמדורסקי (שרק לאחרונה התארח בבארבי, גם כן על תקן המפיק, בהופעה של יהלי סובול). "תודה שהסכמתם לחזור להיות", הוא התרגש הפעם מול הג'ינג'יות. "אני אעשה ליין קטן שהיה בתקליט, לא אפריע להם", הצטנע, ועל הבמה התרחש (השיר) "הג'ינג'יות". "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל", נצעקה מהבארבי האמת הזו, ובערב ההוא, הסבל הפך לעונג.

פורסם בגלובס ב-23.03.2017

"הפנים שמחייכות הן מראות מעוקמות", שר יהלי סובול ב-1999 ב"סוס" – אלבום הסולו הראשון שלו.

2017, מועדון הבארבי: "המראות מאחורי הבר כבר לא מראות אותו דבר", כך הוא שר, הפעם ב"מהפכת הקטיפה" – הדואט היפה עם הגיטריסטית הנוכחית שלו, זואי פולנסקי.

"לא מראות אותו דבר"? לעיתים דווקא נראה היה בבארבי ששנות ה-90 בעיצומן. סובול, במופע ההשקה של אלבומו "ריצות ארוכות" נראה כמו בשנים ההן, כולל בלורית השיער בצבע המקורי, לבוש במדי הבמה הרוקנרוליים השחורים גם הם – ג'ינס וטי-שירט, ושר באינטונציה הכהה שלו. כמעט 10 שנים אחרי אלבומו הקודם "אלדוראדו", אלבום הסולו השלישי שלו "'מנוגן' יותר ו'ערוך' פחות, כמו שהיינו מקליטים בתחילת הדרך", כך הגדיר אותו כאשר גייס את ההמונים למימונו בהדסטארט.

אחד מהיתרונות שבהוצאה לאור של יצירה בדרך זו הוא, שמעבר לעסקה הצרכנית המשתלמת (שהרי לא מדובר בתרומה אלא ברכישה במחיר נמוך מזה שיימכר בחנויות) ולהזדמנות לתגמל את היוצר המועדף עליך ישירות – ללא חציצת מתווכים – מתקיימת תחושת שותפות נעימה בין הקהל לאיש שעל הבמה. ובאמת, סובול הקרין בהופעה נינוחות, ונהנה מקהל מהסוג הקשוב, לא רק למוזיקה אלא גם למילים, כפי שמאז ומתמיד מתבקש אצלו בתור איש של טקסטים לא פחות מאשר של מנגינות.

המופע התקדם בנעימים, בלי רגעים מסעירים, אבל עם האנרגיות החשמליות של כלי הנגינה, ההתרגשות של הופעת בכורה, ותחושת המשפחתיות. כך, למשל, סובול הציג את השיר "תיאטרון תנועה" מהאלבום החדש בתור "השיר השני הכי אהוב על הבת שלי". למי שתהה מה השיר הראשון הכי אהוב עליה,  התבררה התשובה בהמשך, כשאסף אמדורסקי – האורח הראשון בהופעה – עלה לבמה וסובול רטן בחיוך: "השיר שרונה (הבת שלי) הכי אוהבת הוא בכלל לא שלי!". בלי להשתהות הם שרו עם גיטרות את השיר "מגדלים" מהאלבום האחרון של אמדורסקי והנסיקו אותו לגבהים של אותם מגדלים ידועים לשמצה המתוארים בו. קודם לכן, אמדורסקי, שהפיק את האלבום של סובול, וגם תופף בו, התפרע בתופים עם "סתיו" ו"השאלה" מהאלבום החדש, ובהמשך שר את "15 דקות" שלו ביחד עם סובול (שהשתתף בכתיבתו בשנות ה-90 עם סיון שביט), וגם בשיר הזה השניים התעלו.

אלון עדר – האורח השני בהופעה – שר עם סובול את "שיר לאמא" – הלהיט מתוך אלבומו החדש והיפה "השמרנים שוב באופנה". מהיציע השקיפה עליו בגאווה מושא השיר – מיקי קם, וסובול לא הסתיר את הנאתו לעשות לו קולות. אחר כך הם ביצעו את "סוס" של סובול. "טוב לנו יחד", הם שרו, וכך גם חש הקהל. בשירים מ"ריצות ארוכות" – שעוסקים בניגודים בין תנועה ושינויים לעומת קיפאון ועמידה במקום לצלילי שאון הזמן – זו הייתה שמחה שקטה של ההתוודעות לחידוש וניכוסו ההדרגתי. בשירים הישנים, בעיקר של להקת מוניקה סקס – זו כבר הייתה שמחה אקטיבית, משוחררת. הקהל שר עם סובול, נהרה על פני הנוכחים, כמו מתעוררים קולקטיבית לתוך נעורים שאבדו ונלפתים בהם.

פורסם בגלובס ב-9.3.17

הם דווקא נשמעו צעירים ורלוונטיים, אמש (חמישי), כשהתאחדו כדי לחגוג 20  שנה לצאת אלבומם "אין לבחור" במופע יחידי במועדון הבארבי בתל אביב. בין וידיאו ארט שחור-לבן עגמומי שהוקרן מאחוריהם לקטעי קישור מצחיקים מוקלטים, הם עוררו התרגשות – לא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא קודם כל, בגלל המוזיקה.

ההתחלה דווקא לא היתה חלקה. היו כמה תקלות טכניות קצרות, אבל "פוליאנה" צלחו אותן בקלילות. אליוט (שרון בן עזר) התיישבה עם גיטרה אקוסטית ובלי שום הקדמה ביצעה במתיקות את "Dykes and the holy war" תוך כדי ליווי רהוט של שאר הלהקה – רזי בן עזר אחיה בקלידים, עמי לוי בגיטרה, שבי עוזיאל בבס ושימי בן לולו (כיום בלהקת "פונץ'" ובעבר בלהקת "החשמליות" שבה השתתף גם עמי לוי) בתופים. כל אחד מהם הטעין את כליו בכישרונו.

גם מי שלא היה בקיא ברפרטואר של הלהקה – נהנה, בזכות השירים שאינם רק יפים, אלא גם חכמים, כואבים, משעשעים ומוחים. למשל, "גיבור צבא ההגנה", שבזמנו נאסר לשידור ברדיו. אתמול התברר כי הוא עדיין  אקטואלי, ושגם היום בוודאי לא היו משמיעים אותו בגלל שפתו הבוטה, למרות שביקורתו כלפי המאצ'ואיזם המכוער מתבקשת אפילו יותר. אליוט, בחיוך מריר, עדכנה מעט את השיר כשסיימה אותו במילים "אההה – לא חשוב איך יקראו לרמטכ"ל הבא – אתה פשוט מדהים". בתואר הזה אפשר היה להכתיר גם את הביצוע שלה, שלא איפשר להתאושש ממנו, כי מיד אחריו בוצע שיא נוסף – השיר "בעלטת" שכתב המשורר אמיר גלבוע ואליוט דקלמה אותו על רקע המנגינה:  "אם יראוני אבן ואומר אבן, יאמרו אבן / אם יראוני עץ ואומר עץ, יאמרו עץ / אך אם יראוני דם ואומר דם, יאמרו צבע". המנגינה השתוללה והתוותה תחושת אסון ברורה. הקהל, במקום להתחלחל, התמוגג, ומאוחר יותר אפילו דרש (וקיבל) את השיר כהדרן. זה לא היה הדם היחיד בהופעה. גם בשיר "בכוונה" הוא כיכב: "מי הרעיל את הדם בכדי לטהר את העולם"?

בינתיים, שבי עוזיאל שר באיטיות מונוטונית מכוונת את "And If" ואליוט, בקולה  שעוצמתו לא הסוותה את עדינותו, הקסימה ב"יקירתי" – תרגום-עיבוד של רזי בן עזר ל-"Do Not Forsake Me" הנודע (שכתב נד וושינגטון והלחין דימיטרי טיומקין). "תשמעו, זה לא נורמלי מה שקורה פה", אמרה אליוט. "לא תיארנו ולא שיערנו. אתם פשוט הקהל הכי טוב שהיה לנו אי פעם". ואז היא החזירה אהבה ב"זיוה" – הלהיט שהכי מזוהה איתה, והקהל צעק בהתלהבות את המילים שיופיין הוא דביליותן. כך "הסתיימה" ההופעה, לפני בוא ההדרנים. והם היו מקסימים, בזכות האורחים ששידרגו אותם. על הבמה היו רק אליוט ורזי, כשקרני פוסטל הצטרפה אליהם בצ'לו בשיר הענוג "Escape will always fail" והנשימה אותו במלנכוליה.

"ויש לנו עוד הפתעה", הכריזה אליוט, ורונה קינן עלתה לבמה עם גיטרה. אליוט עברה למפוחית, לא לפני שסיפרה לקהל על בחור בשם ליאו שמגיע לכל ההופעות של פוליאנה, מההופעה הראשונה ועד זו הנוכחית, מצויד במפוחית. ואז הלהקה כולה, כולל פוסטל – עם סולו צ'לו, וקינן – שתרמה פיסה מקולה – שרו גרסה יפהפיה של  "Strange Fruit", שלאט אך בהתמדה צבר תאוצה רוקית אינסטרומנטלית.

ושוב "פוליאנה" ירדו מהבמה, וחזרו כדי לרגש ב"אותה תראה" של להקת החשמליות (מילים: בועז כהן, לחן: עמי לוי). כשהכל הסתיים, כרגיל בהופעות טובות, התערבבו עם המולת הקהל היוצא גם הדהודי נגינה ושירה שנותרו בחלל, כמו התיפוף הפראי-מסוגנן של אליוט על תופי הטם טם בשיר "חלמתי תבל מכוסה אפר" של המשוררת אסתר ראב, דודה-רבה שלה ושל רזי, עם המילים שסיכמו את הרגע: "כי לא פסה האהבה".

פורסם ב-ynet ב-13.8.10

מופע המחווה שנערך לאלבום "אהוד בנאי והפליטים" במסגרת פסטיבל תל אביב היה רווי כוונות טובות. יוצרים איכותיים זכו להזדמנות לקחת את השירים הנודעים, המשפיעים, להוקיר אותם בפומבי ולהפוך אותם לשלהם. 15 מוזיקאים גברים (מדוע בעצם אף מוזיקאית לא היתה ביניהם?) התייצבו אמש (חמישי) על במת מועדון הבארבי בתל אביב. לעיתים ריצדו שם ניצוצות בחלל, אבל לרגע לא נוצר אתמול רצף של תובנה מהסוג המבקע את הנפש, כמו שעשתה לפני 22 שנה חבורת לוזרים מוזיקלית – הלוא הם בנאי, יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד – שבבת אחת העמיקה יסודות חדשים ונשארים בבניין המוזיקה הישראלית, אגף המשמעות.

הסיבה לכך שהקהל בכל זאת דחס אתמול את הבארבי, התרגש, הריע, רקד, שר ושיתף את עצמו במופע, היו השירים עצמם – חזקים מכוחם שלהם, שלא נפגם ולא נגרע למרות שני העשורים שחלפו מאז בוצעו בפעם הראשונה. תומר יוסף פתח עם "עבודה שחורה", אביב גדג' סיים עם "השדות האדומים" של אופרת הרוק "מאמי" שיצרו בנאי והפליטים וביניהם בוצעו שירי האלבום לפי הסדר המקורי, וגם שירים של יוסי אלפנט, מנהיג להקת "הפליטים". הביצועים היו אנרגטיים, מנוגנים מצוין מבחינה טכנית ואפילו סוחפים, אבל רובם שגרתיים וחסרי דמיון. עוצמת השירים גברה על המבצעים והביסה אותם. אולי דווקא האהבה הגדולה למקור וייראת הכבוד   שהמשתתפים רחשו לו, הסבירה את חולשת הביצועים, שלא משכו לכיוונים החדשים, שהתווספו כאן מאז שנות ה-80.

ודווקא היה רצון טוב, שניזון מהמציאות האקטואלית הקשה של היום. קוואמי התריס: "מי לא פליט פה?", הקדיש את "ערבב את הטיח" לילדי העובדים הזרים שנמצאים בסכנת גירוש וקרא להפגנה למענם שתיערך ביום ראשון. גם תומר יוסף הקדיש את "עבודה שחורה" למועמדים לגירוש. האזכורים האלה היו חשובים, אבל קצרים מכדי שיצטברו למאסה משפיעה באמת. מדובר בהחמצה מכאיבה, בעיקר כשעוולות תקופתנו – עוני, פשע, יום השנה לרצח רבין, תרבות מנוונת, צבאו על הכניסה למועדון, אבל במקום להכניס אותם ולתת להם להישמע מכוח המילים שניסחו אותם בפעם הראשונה, הם נטו להישאר בחוץ. מוקי, ירמי קפלן, דן תורן, גיא מר, מאור כהן ואחרים ביצעו היטב את החלקים החיצוניים של השירים, ולא נגעו בגרעין. פה ושם נעשו נסיונות לחדש בעיבודים, למשל אברהם טל שלקח את "עגל הזהב" ובעזרת חליל צד העניק לו טעם מוצדק של מדבר. גם "בום פם" הרשימו, במיומנותם האוריינטלית, כשביצעו את "מרקיסטן" האינסטרומנטלי, שהלם אותם. אבל האכזבות גברו על החסדים, למשל כש"הקרטל" ביצעו באופן סביר ותו לא את השיר "סדר יום" של יוסי אלפנט והסתפקו בכך שיונתן הגיטריסט סיפר שאמא שלו למדה בכיתה של אלפנט. יוצא דופן לטובה היה שי צברי, ששר את "מלנכולי". לאט לאט הוא התרומם והתעלה עם יבבות שהצטברו לזעקות הולכות ומתגברות עד שהפכו למטען של כאב – מכביד מכדי להתעלם ממנו.

קטעים מתוך הסרט "חייב לזוז" של אבידע ליבני, שעוסק ביצירת האלבום, הוקרנו בהופעה, ורק הדגישו את הפער בין החידוש שבמקור לשגרתיות הלא נועזת של היום. בחצות וארבעים ההופעה הסתיימה באופן קטוע, תמוה, ללא הדרן ובלי סגירת קצוות. היתה ציפייה שמשהו יתממש, אנשים צעקו "אהוד אהוד" בתקווה – אולי אהוד בנאי שיצר את התשתית הזו יתייצב ויעניק לה את התוכן ההולם. אבל זה לא היה תפקידו אמש, ואף אחד לא בא. נותר ריח חלטוריסטי של מחווה שאכזבה.

פורסם ב-ynet ב-30.10.09