דמיינתי ראיון ביתי. שיחה עם איה כורם ואדם בן אמיתי היישר מתוך הבית שלהם. קיוויתי לראות מקרוב את המקום שממנו בוקעים אצלם השירים, מתערבבים עם המולת ילדים קטנים וצעצועים מונחים על כלי נגינה (ולהיפך). אבל הקורונה דחקה את הראיון אל תוך הזום, וגם דחתה אותו כמה פעמים בגלל השילוב התקופתי של ילדים ובידודים. בסוף נפגשנו דרך המצלמות – הם עם חינניות טבעית וקוּלית, אני בדיוק להיפך – עוטה על חולצתי רקע מנצנץ מגוחך, שאריות שלא הצלחתי להסיר מהזום של הילדה שלי. אין כמו מראיין במראה מפדח כדי לשבור קרח ככה שהכיף התחיל מיד.   

אדם, מוזיקאי מוכשר ומפיק מוזיקלי מבוקש, הוציא לאחרונה את אלבומו השני המומלץ "למהלא" על שם להקתו. איה עם קילומטראז' של שבעה אלבומים מצליחים וחוק בכנסת על שמה, לקראת הופעה ושקועה בענייני יצירה. בעצם, שניהם שקועים תמיד בענייני יצירה לצד גידול ילדיהם – בת 5 ובן כמעט שנה.

איה, באתר שלה, ניסחה בשנינות את ה"מדריך למוזיקאית העצמאית", ובו כתבה בין השאר: "אלבום הוא תעודת זהות מוזיקלית של אמן, הוא צריך להציג זהות וחזון אמנותי חזק וברור המתבטאים בשירה, בשירים ובהפקה. יש לכם מושג מה הסיפור שאתם רוצים לספר?".

את השאלה הזו אני מפנה קודם לאדם, שמבין שניהם פחות מוכר לקהל הרחב: אז מה הסיפור שאתה רוצה לספר?

בעוד הוא שוקל מילים, איה שולפת מיד: "אוקיי, אני יכולה לענות על זה בדקה"!

אדם: "נראה אותך"!

איה: "החזון המוזיקלי של 'למהלא' הוא דגש עצום על מוזיקה חיה, ערכים של הנגינה ביחד, ההיזון החוזר מהקשר עם הקהל, ו – סליחה על המילה הגסה – רוקנרול! עם גיטרות, תופים חיים ומלודיות עשירות. כל מיני דברים שפעם היו מובנים מאליהם, אבל היום זרים בנוף. זה לא מובן מאליו ההתעקשות שלו לעשות את זה בלי להתבלבל מכל מיני רעשי רקע".

אדם: "אני לא יודע אם זה כל מה שמאפיין אותי באופן כללי כאמן, אבל זה בהחלט נכון לאלבום הזה".

ומה מאפיין אותך כאמן?

"אני מנסה להעביר תחושה שזה בסדר להרגיש הכול. זה בסדר בכלל להרגיש. לגיטימי להיות עצוב, לגיטימי להתגעגע. אני רוצה שהמוזיקה שלי תעטוף את הרגשות של האנשים ותארוז אותם ככה שיוכלו להמשיך את היום עם התחושה שיש אופק, יש לאן".         

איה, מה המכנה המשותף של השירים שלך?

"הפה הגדול שלי"!

"והוא עובר ממש כחוט השני", היא מפרטת, "בשירי האהבה שלי, בשירי הכעס, בכל דבר. זה מתמצת את הכול – אני תמיד אומרת בשירים יותר ממה שהייתי מעזה להגיד בחיים, ומה שאני מעזה להגיד בחיים הולך ומתרחב עם השנים. (צוחקת) זה לא תמיד לטובתי, אבל זה מנצח. אתה מאשר"?

אדם: "למה זה לא תמיד לטובתך? זה תמיד לטובתך"!

איה (במבט מפקפק): "ראית את הטוויטר שלי לאחרונה"?

ההתחלה היא המגדלור

 "החיים הם מפריעים לנו לחיות" [אדם בן אמיתי בשיר הנושא מאלבום הבכורה שלו, "קעקוע"]

הם הכירו לפני כ-11-10 שנים בהופעה של אדם: "איה התחילה איתי בגסות רוח שאי אפשר לתאר".

איה: "לא בגסות רוח, בבוטות".

אדם: "נכון. בבוטות ובחד משמעיות. ולמרות המאמצים הכנים שלה, אני פספסתי את זה לחלוטין. לא היה לי שמץ של מושג שהיא התחילה איתי כי פשוט זה לא נראה לי סביר שיקרה דבר כזה. הייתי צריך שיגידו לי וממש ישכנעו אותי שזה מה שקרה. כמה ימים אחרי שהשתכנעתי שזה ייתכן, סימסתי לאיה, קבענו להיפגש, ונפגשנו, ומאותו ערב היינו ביחד כל ערב".

איה: "שבועיים אחר כך החלטנו".

אדם: "אמרנו טוב, אוקיי. יאללה, איפה חותמים?".

אז איך זה, אדם, שבאלבום החדש שלך יש הרבה שירי אכזבה ופרידה?

אדם: "חלקם אכן כאלה, כי השירים שלי הם לאו דווקא אוטוביוגרפיים. פרידה דמיונית יכולה להיות גם בתוך מערכת יחסים. הרגשות עצמם הם אוניברסליים, הפרטים מומצאים לחלוטין".

איה, ב"שיר אהבה פשוט" כתבת: "יערכו צלחות וכלים על שולחן, ארוחות יתבשלו בסירים, ואתה גם תבוא ותשב איתי כאן, אני לא אצטרך עוד שירים" – וזה מוביל לשאלה השחוקה אך ההכרחית אם אפשר לכתוב שירים בכלל, ושירים טובים בפרט, כשמגיעים אל המנוחה ואל הנחלה? במקרה הזה, זוגיות.

איה: "קל לכתוב שירים כשיש רגש חזק וברור שאפשר להעביר אותו. כשהוא לא קיים – אז את יותר מסתבכת, כי את צריכה לחפש מקורות השראה במקומות אחרים. אבל מהו הרגש הזה? זה לא כל כך משנה – אהבה, שברון לב, כעס, חרטה – פשוט צריך את הכוח המניע הזה, העיקר שזה דבר שאת מתמודדת איתו ולא משהו רגעי. אני לא יכולה לכתוב למשל שיר על זה שרבתי עם המלצרית בבית קפה – וזו הייתה אשמתה ממש!" – היא אומרת לאדם והם צוחקים. 

"אני מסכימה עם האמירה שדברים טובים לא שולחים אותך לכתוב שירים, אבל גם חושבת שלמי שכותב שירים הרבה שנים חייב מתישהו ליפול האסימון שאנחנו לא בענייני השראה אלא בענייני עבודה. גלעד כהנא אמר פעם שמי שכותב שירים הוא צייד שיושב במחבוא שלו ומחכה עם הכוונת. ככה אני מרגישה".     

אדם: "איה אומרת בשיר 'אתה תבוא ואז לא אצטרך עוד שירים', אבל אני חושב שהנאיביות היא לא לגבי זה שאז היא לא תצטרך שירים אלא לגבי הרומנטיקה ההיא שאם תגיע, ייפתרו כל הבעיות".

איה: "נכון".

אדם: "העניין הוא שזה לא קורה. אז לא חסרים צער ודרמה ובלגן וקושי – הי, אין בעיה, תמיד יש! זה לא חסר בזוגיות. החיים זורקים עלינו כל הזמן דברים בלי להתבלבל. אז מי שמחפש השראה בצער"…

איה: "בבקשה"!

אדם: "חוששני שזה לא כזה קשה למצוא אותו". 

ואיך ילדים משתלבים בהקשר הזה? הם מעוררים השראה או מכחידים אותה?

אדם: "אצלי הם מעוררים השראה. זאת אומרת, אם הם בסביבה – זה קטסטרופה, אבל כשהם לא שם, אני יכול לחשוב ככה ולהתענג אוי איזה מתוקים הם ונפלאים, והאהבה הזאת מעוררת בי השראה לגמרי. אהבה פסיכית".

איה: "בכלל, הם מין מגבר רגשות כזה".

מעניינת אותי הדינמיקה שלכם כזוג בהקשר של היצירה. איך זה עובד אצלכם? כשאת או אתה כותבים שיר, אתם מראים אחד לשני? ובאיזה שלב? ומי שמראים לו, מה הוא אמור לעשות – להעצים או לבקר? איך אתם כיוצרים צריכים אחד את השני באותו רגע – כבן זוג או כמוזיקאי?

איה: "אני צריכה שאדם יגיד לי אם מה שאני משקיעה בו עכשיו אנרגיה שווה את הזמן שלי או לא. אני מראה לו דברים בשלב די התחלתי – בדרך כלל יש טקסט ואיזה כיוון של לחן או חתיכה מהשיר. אני אשמיע לו את זה ואשאל: שווה את האנרגיה או לא שווה את האנרגיה? זה הכיוון או זה לא הכיוון? והוא מאוד עוזר לי".

אדם: "אנחנו לא כל כך נעזרים אחד בתמיכה של השני כבני זוג. נראה לי שוויתרנו על זה". איה צוחקת והוא מרצין: "כלומר, בהקשר של כתיבת שירים. אנחנו נתמוך אחד בשנייה במלא דברים אחרים, אבל בכתיבת שירים, אני רוצה את האוזן של איה. אני מאוד רגיש (צחוקה מתגבר) ואת עוד תגלי את זה איה".

איה: "אתה לא פגיע ככותב שירים. אתה יודע שאתה כותב שירים בניזונה".

אדם: "הייתי יכול להשמיע לך שיר מתוך רצון שפשוט תגידי" – הוא מחנחן את קולו – "'וואו! אתה פשוט גאון! זה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי!' זה יכול להיות כיף, אבל אני מעדיף לוותר על זה כי כשאני משמיע לך שיר, אני רוצה לדעת אם הוא טוב. אני לא רוצה לקבל תמיכה רגשית ועידוד. אני רוצה לקבל אשכרה פידבק אמיתי, כי איה (הוא פונה אליי) היא הבן אדם היחידי שאני נעזר בו. ככה שבכתיבת שירים, הלוק שלנו הוא יותר על הצד המקצועי ופחות על הצד הזוגי".            

מאחר שאתם כה מעורבים אחד ביצירה של השני, איפה ההיפרדות שלכם כיוצרים?

איה: "אני חושבת שבחזון. הזרע שממנו צומחת היצירה הוא של כל אחד מאיתנו. אני אבוא עם איזשהו רעיון או תחושה או התחלה של שיר או של פרויקט, ואז אעזר באדם בלהוציא את זה החוצה בצורה הטובה ביותר. וגם אדם ככה. בהתחלה – שהיא הדבר הכי חשוב כי היא המגדלור שלך – את מחפשת משהו, ואז עוזרים לך למצוא אותו, אבל זאת את שמחפשת".

אדם: "כששאלת קודם מה החזון הכללי הזה, אז באופן מאוד גס וכללי, אני אמרתי איזשהו קשקוש על רגשות ואיה דיברה על הפה הגדול שלה. אני בא מהמוזיקה – מלחין שירים ואחר כך מתמודד איכשהו עם למצוא איזה משפט, ואיה הפוך. ככה שאנחנו באמת באים ממקומות שונים. איה באה ממקום של להגיד משהו ואני בא ממקום של חוויה רגשית כללית ומעורפלת. וכמו שהיא אומרת, זה מתבטא בהתחלות ובדבר שאנחנו מחפשים להביא בסופו של דבר"

צילום מסך מתוך השיר "רק אהבה"

לקחת מנגינה ולחזור הביתה

לא לכל אחד יש כישרון לפגוש את עצמו לעומק בנימה אמפתית, ובו זמנית לא להחמיץ אף שדר משפת הגוף והנפש של בן זוגו. קוראים לזה אהבה, ואצל השניים האלה היא מתבטאת גם בקשב הנינוח אך הדרוך זה לזו. הם משלימים משפטים אחד לשני ומאתגרים זה את זו להישאר חדים, מדויקים ומצחיקים. היא מסירה לכלוך בלתי נראה מחולצתו, הוא מביא לה מים.

איה, כתבת בשיר סינדרום ירושלים: "אין חלב, נגמר הדבש. בשבילי רק תה חלש. פעם הייתי מתרגשת, המעיין הזה יבש", וזה מוביל לשאלה מה אתם עושים כשהמצברים היצירתיים שלכם ריקים?

איה: "אני מקשיבה למוזיקה".

אדם: "הם לא ריקים אף פעם".

וואו. ברגע זה מיליוני אנשים רוצים לירות בך.

איה: "הם רוצים לירות באדם בגלל כל מיני דברים, אז מה זה משנה אם נוסיף עוד אחד"?

אדם: "אני לא חושב שזה מאפיין שלי אלא של הדרך שבה אני עובד. איה צריכה משהו להגיד. אם היא אמרה את זה, היא לא יכולה להגיד את זה שוב. טוב, אולי היא יכולה להגיד את זה שלוש-ארבע פעמים (צוחקים). אני בא ממקום של מוזיקה, והמוזיקה היא כזו מופשטת. אין, זה לא ייגמר! עולם שאין לו התחלה, ואמצע, וסוף, ואם לוקחים ממנו, הוא לא יהיה חסר. זה שם תמיד. אנשים שבאים מהמוזיקה, כשהם רוצים, הם קופצים לשם, לוקחים איזו מנגינה, וחוזרים הביתה".

איה: "לא. נראה לי שזה רק אתה".

ככל שאתם יותר מתפתחים ומשתכללים, מה היחס שלכם לשירים ישנים שלכם?

איה מחייכת: "כמו אל ילד כזה, שעושה בעיות. כמו אל חברות של דורי (הבת שלהם). יש לי חמלה וריחוק. כאילו, בסדר, היא ילדה".

אין שירים שאת אומרת, ככה בדיוק הייתי עושה אותם גם היום?

"יש שירים שאני מרגישה ככה לגבי הלחן שלהם. הפקה מוזיקלית זה משהו שמתיישן נורא מהר. וגם תמיד יש לי טענות כלפי הביצוע! אבל… אתה מבין למה אני מתכוון"?

אדם: "חמלה וריחוק? לגמרי מבין, אבל אני תוהה לגבי עצמי. אצלי יש עניין של השירים שהצליחו, וברגע ששיר הצליח, אז יש לי יחס קצת אחר אליו. פחות חמלה וריחוק, וגם איזה חוסר ביטחון אם הוא יודע משהו שאני לא יודע (שניהם צוחקים)".

 איה, בשליפה: איזה שיר של אדם את הכי אוהבת?

איה: "כרגע 'יש כמוך אלף'".  

אדם: איזה שיר של איה אתה הכי אוהב, כרגע?

"'איש טובע'. רגע, בעצם 'יהלומים'". 

מאה ספרים על האש

בין השירים של איה לאורך השנים, מנצנצים שירים עם זיקה תנ"כית יצירתית כמו "דוד", "מצרים" ו"לאט לאט" (על יעל שהרגה את סיסרא), והנה הזדמנות לברר את פשרם העקרוני. איה: "לפני כמה שנים הוזמנתי להנחות סדנאות של כתיבת שירים בהשראת המקורות ואמרתי למי שהזמין אותי מה לי ולזה, אני חילונית גמורה, לא מאמינה בשום דבר, אני לא הבן אדם הנכון. ואז הוא ענה לי חכי-חכי, והתחלתי, ופתאום נפל לי האסימון למה כל הכותבים שאני הכי מעריצה, למשל רוטבליט ואהוד מנור, התייחסו לתנ"ך כמקור השראה נגיש בשבילם – לא משנה אם הם אנשים מאמינים או לא. יש כאן עולם תוכן. זה הפך למגירה כזאת שאפשר לפתוח ולהוציא ממנה דברים בלי להרגיש שמישהו מסתכל עלייך בעין עקומה או יגיד לך שזה לא שלך ומה את נוגעת בזה בכלל".

את חושבת שבזכות השירים האלה הרחבת את הקהל שלך ומגיעים אנשים שלא הגיעו קודם?    

"האמת היא שדוסים הגיעו להופעות שלי מאז האלבום הראשון".

באמת? למה?

אדם: "כי הם אינטליגנטיים".

איה (צוחקת): "תודה אדם. לא רציתי להגיד את זה על עצמי".

אדם: "הם אוהבים מילים. הם שמים לב אם משהו כתוב טוב או לא.           

אז אחרי שדיברנו על מילים, בואו נדבר על מוזיקה. למה בעצם העולם צריך אותה?

איה: "את שואלת את הבן אדם הלא נכון. התחושה שלנו – ולא רק שלנו אלא בכלל של מוזיקאים – היא שאנחנו מתעסקים במשהו שהעולם לא בהכרח צריך. אתה מבין למה אני מתכוונת"?

אדם מהנהן בהיסוס.

איה: "אנחנו לא מנתחי מוח או מוסכניקים. מבחינה יצירתית אולי אסכים איתך, אבל מבחינת הקריירה, התחושה היא שאת שוחה נגד הזרם. כאילו שאת מנסה למכור קרח לאסקימוסים. לפעמים הם דווקא מסכימים".

אדם: "האסקימוסים האלה"!

איה: "לפעמים הם אומרים טוב נו, יש לי, אבל תביאי" (הם צוחקים מאוד) אז אני יודעת למה אני צריכה מוזיקה, אבל לא בטוחה לגבי אנשים אחרים"…

תדמיינו רגע עולם בלי מוזיקה. אפשר לחיות בו?

איה: "השאלה שלך מזכירה לי דברים כמו 'סיפורה של שפחה'".

אדם: "זה מה שאת חושבת? בראש שלי, אם לא הייתה מוזיקה, הכול היה אותו דבר".

איה צוחקת: "אז היינו חופשיים".

אבל חלק גדול מהזהות שלכם מבוסס על מוזיקה.    

אדם: "אבל האם היא באמת נחוצה לעולם"?

איה: "מוזיקה היא צורת האמנות הכי מופשטת ומצד שני הכי נגישה. היא כמו ריח. הופכת זיכרונות למה שהם, אבל זה לא מספיק".

אדם: "נקודת המוצא שלי ושל איה עוד לפני שנפגשנו – וכנראה זה אחד מהדברים שחיברו בינינו – היא שאנחנו עושים מוזיקה כי אנחנו אוהבים את זה, ולא בגלל שאנחנו חושבים שזה חשוב! יש המון דברים חשובים יותר, ואנחנו עושים את זה כי"…

איה: "התמזל מזלנו".

אדם: "התמזל מזלנו לעסוק בזה. זה לא שאנחנו מספקים איזה שירות חיוני. זה לא שאי אפשר בלי זה. אפשר, הכול בסדר! זאת נטייה של"…

איה: "של בואו נירגע".

אדם: "בואו נירגע שנייה מהפסאדה האמנותית הזאת של זה החיים! בשבילי המוזיקה היא החיים כי אני אוהב את זה, אבל זה לא אומר שמישהו אחר גם כן צריך לאהוב את זה".

איה: "לא מזמן הייתי עם הקטנצ'יק בחדר מיון – ואת רואה את כל האנשים ואומרת וואלה, לאנשים יש בעיות יותר גדולות".

אדם: "בדיוק. אכפת להם אם זה דו מז'ור או דו מינור? לי – זה קריטי. כל היום אני עושה עוד טייק ועוד טייק כי זה לא מושלם. אבל בסדר, כל אחד והעיסוקים שלו". 

יש לכם שירים כל כך יפים, לא משגע אתכם שלא כולם מכירים אותם?

אדם: "כן".

איה: "אותי לא".

אדם: "איה מחוברת למציאות ושלווה יותר ובוגרת יותר, ואני כועס על זה שהדברים הם כמו שהם. אין לי טענות הוגנות נגד המציאות. המציאות לא חייבת לי כלום, היא עושה מה שהיא רוצה, אבל אני בכל זאת מתעצבן".

מהשירים שלכם ניכר שאתם אנשי מילים לא פחות מאשר צלילים. שקלתם לבגוד קצת במוזיקה ולנסות זוגיות רק עם המילים? למשל לכתוב ספר שירים, רומן או מחזה?

איה: "זה עולם מוזר ותקופה שבה כל הזמן אנחנו צריכים לייצר תכנים כדי לקדם את המוזיקה שלנו. אדם מוצא את עצמו בין אם הוא רוצה בזה ובין אם לא כותב פוסטים קורעים לפייסבוק, והוא משקיע בזה זמן. אם היינו חיים לפני עשרים שנה, אז מכל הפוסטים שלו הוא כבר היה בספר השלישי שלו".

אדם: "ולאיה יש על האש מאה ספרים! טוב, לא מאה. שלושה! יש לה כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה מחשבות, שהרעיון של לכתוב מזה ספר הוא אף פעם לא זר".

איה: "אני רגילה לסאונד בייטס מאוד קצרים בשירים ומרגישה שלכתוב ספר זו משימה שדורשת חזון עם משקל מאוד גדול. בינתיים, עוד לא מצאתי את ההצדקה".

אדם: "ויש את העניין של הזמן. יש מלא דברים שהייתי מת לעשות, אבל למי יש זמן לכל מיני הרפתקאות יצירתיות שלא בדיוק קשורות לכלום".

איה: "אדם היה יכול להיות גורו של 'סלף הלפ' ולהוציא ספרים שהיו נמכרים במיליונים".

צילום מסך מתוך השיר "רק אהבה"

הפואנטה היא התוכן

 "להיות אמן עצמאי זה כמו להיות סטארטאפ של איש אחד. רק שאין סיכוי לאקזיט בסוף ותכלס גם אם היה, מה נעשה עם הכסף? עוד אלבום. מוזיקאים הם אנשים סתומים"  [מתוך טור של אדם בטייםאאוט, נובמבר 2021]

"אני אתחיל בחדשות הרעות: אף אחד לא רוצה לשמוע את המוזיקה שלכם" [איה ב"המדריך למוזיקאית העצמאית" באתר שלה]

איזו עצה הייתם נותנים ליוצר או יוצרת צעירים בתחילת דרכם?

איה: "מי שעוסק באמנות לפרנסתו, ואני מדברת בכוונה על אמנות ולא על בידור, עושה את זה כי הוא חייב ולא כי הוא בוחר לעשות את זה. הבעיה היא שאף אחד לא יכול לדעת על עצמו. אני פוגשת אנשים שאומרים לי 'המוזיקה זה החיים שלי'! אבל מה שגורם לך לשרוד במקצוע הזה הוא מבנה אישיותי מאוד מסוים, שאין דרך לדעת אם יש לך אותו או לא לפני שאת חוטפת את הכאפה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית. אז העצה האמיתית שלי היא לדעת לעשות הכול בעצמך ולא להיות תלויה בשום דבר".

אדם: "זו עצה טובה ממש".

איה: "לכתוב, לנגן, להלחין, להפיק, לעבד, להקליט, למקסס, לצלם, לערוך, לעשות עיצוב גרפי".

אדם: "ועוד עצה שלך, שגם אני נותן, היא להבין שהפואנטה היא התוכן. תוכן אמיתי. האמנות עצמה צריכה להיות ממש טובה".

איה: "זה כמובן למי שמחפש קריירות ארוכות טווח ולא להיט".

אדם: "אבל גם עם להיט – זה לא שאתה יכול להכיר מישהו, לשלם למישהו, ויהיה לך להיט. אנשים צריכים לאהוב את זה. אין שום דרך לעקוף את זה".

השאלה איך זה יגיע לאנשים.

אדם: "את זה אני לא יודע. מי שצריך עצה בתחום הזה, שלא יבוא אלי".

ב-15.2.22 איה תופיע בפעם האחרונה במופע "שלך, א. כורם" המבוסס על שירי לאונרד כהן, באלמא שבזכרון יעקב 

לקראת מופע עם עמיר בניון, ובמהלך יצירת סרט חדש, שולי רנד חונך תקופה טובה – מקצועית ואישית. בראיון מיוחד לאתר סך הקול הוא מספר על ההבדל בין תיאטרון למוזיקה, נזכר בימים שבהם הבהיל זקנות ברחוב, מגלה מה המשותף בין יצירה ללימוד תורה, וגם נותן עצה ליוצרות וליוצרים בתחילת דרכם

מאילת עד משגב, אלה קווי המִתאר של החנוכייה המרחבית של שולי רנד בחנוכה הזה. כל ערב הוא מדליק נרות במקום אחר על הסקאלה הענקית הזו, בהתאם ללוח ההופעות המגוון שלו – במיקום הגיאוגרפי ובאופי ההופעה: מופע להקה, ההופעה "תשליך", וגולת הכותרת: המופע החדש שלו עם עמיר בניון.

אבל לא רק חייו המקצועיים האינטנסיביים מנציצים את עיניו בימים אלה אלא גם חייו האישיים. כשנפגשנו לצורך הראיון, כשבוע לאחר חתונתו עם צופית גרנט, הדי ההמולה התקשורתית שאפפו אותה, מוחצים את פרטיותו, עדיין ריחפו באוויר. אבל בחצר ביתו, כשכֵּנוּתו כובשת הלב פורצת ממנו, התכנסנו לדבר על עניינים שונים לחלוטין.

בוא נדבר על מוזיקה.

"יאללה".

מה זאת מוזיקה בשבילך?

"אחחח… זה כמו לשאול אותי מה זה החיים בשבילך. מוזיקה בשבילי היא קודם כל שורש, והשורש הוא מהבית של ההורים שלי ז"ל, שהמוזיקה הייתה בו משמעותית. הוריי חיו תקופה בפריז, כך שבתור ילד שמעתי הרבה שנסונים לצד מוזיקה קלאסית. אחותי היא מוזיקאית מוכשרת מאוד, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומנהלת קונסרבטוריון. אבי היה בעל תפילה (חזן), אז המוזיקה בשבילי היא משהו עם הוד ואולי גם פחד. כשהייתי ילד רציתי להיות אריק איינשטיין, אבל הרבה שנים ויתרתי על החלום הזה".

בהתחלה הוא דווקא ניסה. בשנת 1985, כסטודנט חילוני למשחק בסטודיו של ניסן נתיב, רגע לפני פריצתו כשחקן תיאטרון נערץ, הוא הוציא לרדיו תקליט שדרים עם שני שירים: "אמרנו לו" ("יוסי תחזור") ו"תחנה סופית" [ספוילר: בסוף הראיון תוכלו להקשיב ל"אמרנו לו"]. "שירים מאוד בוסריים", כך הוא מגדיר אותם היום, "אבל אני אוהב את המקום שממנו באו. השיר 'יוסי תחזור' היה רבע נבואי, על מישהו שעזב את החברים שלו וחזר בתשובה, והם כל הזמן נוסעים לירושלים וצועקים לו 'יוסי תחזור', עד שהם מבינים שהוא לא יחזור יותר".

מעניין. למה בעצם כתבת אותו אז?

"תמיד ידעתי שאחזור בתשובה. בעצם לא הייתי חילוני אף פעם. אומנם לא שמרתי אז תורה ומצוות, והייתי עמוק בתוך החילוניות, אבל הדיאלוג והמתח ביני לבין הקדוש ברוך הוא התקיים כל הזמן, כולל גבולות כמו ימי כיפור וכשרות שהשתדלתי לא לחצות".     

למה ויתרת אז על המוזיקה? בגלל ששני השירים האלה לא הצליחו?   

"ויתרתי כי התיאטרון גנב אותי באופן מאוד רציני".    

ידעת שתחזור למוזיקה?       

"לא, כבר ויתרתי".  

"ביצעתי שוד"

כמה שעות אחרי הראיון, רנד כבר התייצב בשוהם להופעתו "תשליך", ובשעות שאחריה – לא ינום ולא יישן – התכונן להופעתו עם עמיר בניון בהיכל התרבות בת"א (30.11.21). "יש לי המון עבודה לקראתה. השירים של עמיר מיוחדים ודורשים פִּענוח".

אתה עדיין בשלב הפענוח?

"תמיד. אני מקווה להיות בשלב של הפענוח גם על הבמה. זאת עמדה שאני פחות מורגל בה כי לרוב אני שר את השירים שלי. אומנם ב'תשליך' אני מבצע קאברים, אבל בעצם ביצעתי שוד, חטפתי את השירים לטובת הרעיונות שלי וניסיתי לכופף אותם בשביל הסיפור. בפרויקט שלי עם עמיר – לא רציתי לגעת בטקסטים שלו, גם במקומות שהיה לי סיי, כי יש בהם שלמות, אז אני כבר אשבור את הראש על אינטרפרטציה כדי להבין למה הוא התכוון". 

איך נוצר החיבור בינך לבינו?  

"הסיפור הוא כזה: תחילת שנות האלפיים, אני בעל תשובה עמוק בעולם החרדי, עשיתי את הסרט "האושפיזין", ויום אחד טלפון. 'שלום, קוראים לי עמיר בניון'. בעוונותיי, לא ידעתי מיהו בדיוק, רק שיש זמר כזה. 'תשמע', הוא אומר, 'כתבתי לך אלבום, ואני רוצה שתבוא ותשיר אותו'. אמרתי לו, כבודו, מאיפה יודע שבכלל חשקה נפשי בשירה? והוא עונה 'ראיתי אותך מתראיין. זה מספיק לי'. אמרתי לו, בסדר, ונפגשנו. הוא נתן לי דיסק עם סקיצות. הקשבתי לסקיצות – וכמעט נפלתי מהכיסא. לא הייתי מוכן לדבר כזה, לטקסטים, למוזיקה, וגם לתכנים שהיו דתיים, אבל כמו אצל עמיר – אתה יכול לכוון את זה לאישה או לאל. אמרתי לו, בוא נקליט. נפגשנו והתחיל לצאת ממני מעיין של שירים – 'אייכה' ו'המשורר'. לא יודע מאיפה זה בא. נוצר אלבום מאוד יפה, עם חמישה שירים שלו ושישה שירים שאני כתבתי, אבל איכשהו, בגלל כל מיני עניינים של חברות תקליטים, האלבום לא יצא. כתבתי עוד שירים, שהפכו לאלבום 'נקודה טובה', ובמשך שנים ראיתי שעמיר לא עושה כלום עם השירים שלנו. לא היינו אז ממש בקשר, אבל שלחתי לו הרבה מסרים של הערכה. ואז, לפני ארבע שנים, נפגשנו באיזו הפקה, וחזרנו להיות בקשר. התחלתי לגלגל את הרעיון של לחזור ביחד לשירים ההם – ולפני כשנתיים התכנסנו מחדש: בניון ואני עם שמוליק דניאל המפיק המוזיקלי ועמית יצחק הגיטריסט שהיו איתנו לכל אורך הפרויקט בימיו הראשונים, והיו מאוד משמעותיים ואחרי זה המשיכו איתי ל'נקודה טובה'. ביחד, התחלנו לחדש את האלבום, ונולד הפרויקט הזה'. אני מתרגש ושמח מההופעה שלנו, וגם קצת מפחד כי זו תעלומה גדולה: היכל התרבות, אני ועמיר". 

"במוזיקה אני לא לבד כמו בתיאטרון"

מה זה שיר טוב בעיניך?

"יש הרבה רבדים וסוגים של שירים טובים. יש שירים שפונים לך ישר לתוך הלב, שירים שמעוררים בך רגש נוסטלגי, שירים שגורמים לך לחשוב ושירים שגורמים לך להתרגז. יש שירים שאתה נכנס אליהם אחד ויוצא מהם קצת אחר. יש שירים שאתה לא מפסיק לפענח כי יש בהם אניגמטיות. הכוח של מוזיקה הוא לחצות את הראש, ויש שירים שפותחים את הראש. מאיר אריאל, למשל, דיבר דברים עמוקים וסיפר סיפורים מפותלים באמצעות שירים. אני מאוד אוהב טקסטים, והחיבור בין טקסט למוזיקה חשוב בעיניי. במפגש עם עמיר, הדבר שהכי המם אותי מעבר למוזיקליות המדהימה שלו זה הטקסטים. אני מת על הדרך שבה הוא כותב".

מה זה בעיניך זמר טוב?  

"כמובן שחשובה היכולת הווקאלית, אבל בעיניי זמר טוב הוא מישהו שמצליח לספר לי סיפור שייכנס לאחד מהחדרים של הלב שלי, וגם לראש. שיתקיל אותי. מישהו כמו ז'אק ברל – שיש ווקאליסטים טובים ממנו, או יוסי בנאי – שלא היה כל כך מדויק אבל היה זמר נפלא".  

ומה זה בעיניך קהל טוב? 

"קהל שיושב בשקט-בשקט", הוא מדגים לי במבט ממזרי, "ולא נושם בכ-לל" – ותיכף ומיד מבטל את ההלצה: "קהל טוב זה קהל שאוהב אותך". 

רנד, זוכה פרסי אופיר בשנים 1992 ו-2004 ופרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום מפעל חיים לשנת 2016, אומר שיש הבדל עצום בין האופן שבו חווה את התהילה כשהיה צעיר, לאופן שבו היא נחווית אצלו כיום: "היום זה לא כל כך נססרי. אתה יודע שזה מוגבל. בתור צעיר, אתה כל כך צמא להכרה. מאוד רציתי את זה ושמחתי בזה, אבל אף פעם לא התבלבל לי הראש יותר מדי. היום אני יודע שזה גלגל ומשתדל לכבד את זה. אני לא חי את זה. בינינו, אני הבן אדם האחרון שחשב אי פעם שהוא יהיה בתוך סערות תקשורתיות שלא קשורות ליצירה שלו, ואני כל כך לא סובל את זה. פעם הייתי גאוותן ומפונק. הרגשתי שאם מישהו יגיד עלי מילה אחת רעה – לא אוכל להופיע יותר. בהתחלה הלך לי, קיבלתי אהבה והכרה. וכשקרו כל מיני דברים שלא קשורים לאמנות – הייתי משוכנע שנגמר הסיפור. שלא אהיה מסוגל לשיר שירי קדושה לקדוש ברוך הוא כשמישהו בקהל חושב שאני לא יודע מה. הקדוש ברוך הוא כנראה שמע את הדיבור הזה ואמר לי 'בוא תיראה למה אתה מסוגל'. אני מדבר בעיקר על הדברים האישיים, כל העניין של החתונה. כל העולם סוער, ואת שואלת אותי כמה זה נוגע בי? כמעט אפס. אני כבר יכול לחיות עם זה שיש אנשים שלא אוהבים אותי. חשבתי שזה ישבור אותי, אבל גיליתי על עצמי כוחות שלא האמנתי שיש בי. חלק מההתמודדות שלי היא דרך עשייה, למשל במופע תשליך – שבו בפעם הראשונה אני מדבר בגוף ראשון ומספר על עצמי במקום להתחבא מאחורי דמויות ומבחינתי זה שינוי מאוד גדול".

מה היחס שלך לשירים שלך מפעם? אתה אומר "היום הייתי עושה את זה אחרת"?

"לא, אני לא כזה, אבל כשהייתי בתיאטרון הייתי פדנט ברמות. במוזיקה זה אחרת. אסביר לך בסיפור" – הזיכרון ניגר ממנו ברהיטות, כמו נשלף ישירות ממגירת ההווה: "כשהייתי צעיר שיחקתי בהצגה יארצייט בתיאטרון החאן, ויום אחד, לקראת הצגה, עברתי ברחבה שבכניסה לתיאטרון וראיתי חבורה של אנשים מנגנים, מג'אמג'מים. ואני בהצגה הזו הייתי לבד. כל כך לבד" – עיניו מתעננות – "זה היה להחזיק שעה וחצי של מונולוג ארוך, טקסט של עגנון, בדידות איומה ונוראה. הסתכלתי על הנגנים וראיתי את התיאום ביניהם ושלמוזיקה היה כוח יותר גדול מהאגו של האנשים. התקנאתי בהם. זה היה רגע מכונן" – הוא מתרגש גם עכשיו – "בתיאטרון היה אלמנט יותר נרקיסיסטי, וגם כשהייתי בהפקות כמו של רינה ירושלמי, שהיו הפקות קבוצתיות קלאסיות – הייתי סוליסט. לעומת זאת, במוזיקה, גם בגלל הבורות המוזיקלית שלי, ובגלל חוסר הביטחון שלי, וגם בזכות כוחה של המוזיקה – בהפקות שלי אני עובד בקבוצה. יש לי שותף, אסף תלמודי, ואני נהנה מהעבודה שלנו ביחד, וכבר לא צריך לשבור את הראש לבד כמו בתיאטרון. אני סומך על המוזיקאים שאיתי שמה שמעניין אותם זה השיר, יש שותפות ביני לבינם ואני תמיד מחפש כאלה שרוצים להתבטא. אני או אסף שואלים כל אחד מהנגנים 'מה יש לך לספר'?".

 "בלי להתחדש זה מוות"

"יש שירים שאני כותב בעשר דקות, לפחות את הבסיס שלהם", הוא מספר, "ולעומת זאת, את השיר 'הספינה' כתבתי בכמעט עשר שנים. הייתי כותב בית, זורק אותו, והוא היה קופץ מהמגירה אלף פעם עד שבסוף נוצר. את השיר 'אייכה' כתבתי בערך בלילה אחד, והשיר 'רפא אל' נכתב במשך שנים – כשעבדתי על האלבום 'נקודה טובה', מישהו הזכיר לי: מה עם השיר שלך על שני חברים שיוצאים מהצבא לאפטר? היה לי רק בית ממנו. ואז הוא נוצר עם הסיפור של רבי שמעון, שהתחבר לחיים של הגיטריסט שלי עמית יצחק, שאמא שלו זיכרונה לברכה הייתה חולה מאוד, והוא ואחיו אליהו, חילוניים, הגיעו לקברות צדיקים בכל הארץ ובעולם להתפלל בשבילה. ככה נולד השיר הזה. לכל דבר יש עת. לכל שיר יש עת".  

ביצירה שלך, חשוב לך להיות מובן? קומוניקטיבי? 

"מאוד. אני מאמין בקומוניקטיביות. שיחקתי בהמלט בתרגום של שלונסקי. ואני גאה בכך שזה היה מובן. מצד שני, לאלבום 'רצוא ושוב' כתבתי שיר קיצוני בשם 'אדי'. ניסיתי לעשות בו משהו ברכטיאני, הפוך על הפוך. הרעיון הוא 'אם אין אלוקים במקום הזה והרגוני'. אבל לא הבינו אותי, לא הלך לי, בהופעות פתאום השתרר שקט באולם עם עצב ומבוכה גדולה. השיר הזה מאוד מתריס, אבל אם הוא לא מובן ככה, או אם אפשר לפרש אותו באופן שמעודד ומהלל את התרבות הרצחנית – אז הרצון שלי להתריס נדחה הצידה, והרצון שלי להשפיע טוב בעולם מבטל את זה. לכן, אני כבר לא שר אותו בהופעות".

בוא נדבר על היחס בין יצירה לחיים. כשמתעורר בך דחף ליצור – אתה עוזב הכל ומתמסר אליו או שממשיך בשלך?   

"ר' נחמן מברסלב אמר שכשאדם רוצה מאוד להגיד משהו לקדוש ברוך הוא – יעצור ויגיד באותו מקום שהוא נמצא, גם אם הוא בשוּק, כי אחרת, זה ייעלם. בתור שחקן הייתי נוראי. יכולתי באמצע הרחוב להבהיל זקנות, פתאום לעשות" – וכאן הוא משמיע לי בפתאומיות קולות משונים חזקים – וזה מצחיק בנסיבות האלה, אבל אכן מבהיל אם נחשפים לכך ברחוב. "הייתי נוראי", הוא חוזר ואומר, "ואיזו יהירות, כאילו כל העולם הוא רק תפאורה למה שחשוב באמת, וזה שאני אפתור את הרפליקה הזאת. וואי (צוחק). זה היה כמו דת".      

אתה משעבד את החיים שלך כחומר ליצירה?

"רק כשהייתי שחקן רווק. אחר כך אתה כבר לא לבד בעולם, אתה צריך לפרנס, אז אתה מוכרח במשך שנים 'לחטוף את היצירה שלך' כמו שרב נחמן אומר. כאדם נשוי עם ילדים זה היה קשה. עכשיו אני נמצא ברוך השם במקום שמאפשר לי ליצור".

אתה חושב שהיצירה שלך עכשיו תשתנה?  

(מחייך). "שאלת השאלות. את יודעת מה? כן! ואני מקווה שלא לרעה, אני חושב שתהיה יותר שמחה ביצירה שלי".

"ימים גדולים באים עלינו, ימים של שפע וברכה, ורוב שלום ורוב שמחה", התנבא רנד כבר בשירו "אחותי", אבל לא תמיד מצברי השפע היצירתי מלאים. "יש תקופות כאלה", הוא אומר על כך, "ואני לומד לחיות איתן ומשתדל לא להיכנס ללחץ כי הלחץ מרוקן את המצברים באופן סופי ומוחלט ומעוות אותם. היום כבר יש לי הרבה דברים חוץ מהיצירה – החיים עצמם, ואני לא בשיגעון כזה. אני מקווה להמשיך להתחדש, כי בלי להתחדש זה מוות. עכשיו, למשל, אני עושה סרט עם גידי דר (שרנד השתתף בסרטיו "המשורר", "אדי קינג", "אושפיזין" ו"אגדת חורבן"). הסרט, שכתבתי את התסריט שלו, נקרא 'הבדחֶן'. אצל החרדים בסוף החתונה יש בדחן, שמזמין ל'מצווה דנס' – ריקוד עם הכלה. הוא כמו הליצן השייקספירי עם אלמנטים של צחוק, חרזנות ותורה, וגם ריגוש. סיפור  שלום-עליכמי כזה".

הדתיות שלך מַפְרָה את היצירה שלך או מְפֵרָה אותה? 

"מַפרה. אני יונק משם – מוזיקלית, טקסטואלית, השקפתית. מצד שני, אני אומן מוגבל, כי כיהודי שומר תורה ומצוות, לשחק בהפקות של תיאטרון אני לא ממש יכול בגלל מגבלות צניעות, חומר, שבת, אבל אני מקבל באהבה את המוגבלות הזו, ודווקא מתוכה נפתח אצלי שער גדול: אני משלב בין מוזיקה לתיאטרון בהצגות יחיד, היום במופע 'תשליך' ולפני כן במופע משירי מאיר אריאל – מחזמר לבן אדם אחד שכתבתי עם איתן בלום. זה ז'אנר מהסוג שעשה יוסי בנאי".

לימוד התורה, האמונה, והיצירה באים מאותו מקום?

"זה בא ממקומות קרובים של בירור בנפש, מהניסיון של להגדיר, לצמצם. מה זה שיר? אתה מנסה לצמצם תובנה לתוך בית, שורה, רעיון, מוזיקה. וגם התורה היא כולה צמצום, והלימוד שלה גם כן מנסה להגדיר לך המון דברים".

בוא נדבר על שבת. מצד אחד יש בה "נשמה יתרה", כמו התנאים האידיאליים ליצירה. מצד שני, למי שמחויב הלכתית אסור לכתוב, לנגן, להקליט. ונניח שדווקא אז נובט בך שיר – איך אתה מתמודד עם זה?    

(צוחק). "את נוגעת בשאלה שעוברת הרבה בין יוצרים דתיים. יצחק פוקס, מוזיקאי מהז'אנר של המוזיקאים הדתיים הראשונים, אמר לי פעם 'כל השבוע שום דבר, שבת – המעיין נפתח'. תשמעי, הרבה פעמים בשבת אני חוזר הביתה מבית הכנסת עם ניגון, ואו שזה נשאר או שלא. אין לי תסכול גדול מזה. אם יגיע ניגון של המשיח, אני בטח אשמור אותו איכשהו".

העולם נברא במילים, נכון? איך היה יכול להיראות עולם שנברא במנגינה?  

"יותר הרמוני. קצת פאנק פה ושם (צוחק) אבל כעיקרון יותר הרמוני".

איזו עצה היית נותן ליוצר או יוצרת צעירים בתחילת דרכם?

"או הכל או כלום. זאת אומרת, תתעסקו בזה כל עוד אתם יכולים. תחצבו את זה מעצמכם. תיפלו על זה עד הסוף". 

תודה לארי המניק, מורן פז ויואב קוטנר.

השיר "אמרנו לו", מתוך תקליט השדרים של שולי רנד, שנת 1985

לעמוד היוצר של שולי רנד ב"סך הקול"

.

אלפי מכתבים של אנשי רוח ופוליטיקאים, שהיו נגישים רק לחוקרים, נמנמו בארכיון "גנזים" במרתפי ספריית בית אריאלה. עד שבא פרויקט "גנוזים" והפיח בהם חיים. ועוד איזה חיים

"פטפוט חסר שחר, אפס מנופח ויומרני… בקיצור, חרא של סרט".

המילים הנ"ל – שמאור כהן מקריא ברהיטות מחויכת – אינן מתוך ביקורת סרט עדכני אלא נכתבו כבר בשנת 1970. הכותב: דן בן אמוץ, הנמען: אורי זוהר, יוצר הסרט הנקטל הנ"ל, "התרוממות".

המילים הצבעוניות האלה, ביחד עם מילים נוספות – עסיסיות, מרגשות, מצחיקות ובוטות, מתוך מאות אלפי מסמכים ומכתבים של משוררים, פוליטיקאים ואנשי ציבור ורוח מוכרים – היו סוד ששמור לחוקרים ולאנשי אקדמיה, בארכיון גנזים שבמרתפי ספריית בית אריאלה. הקהל הרחב לא ידע על קיומם, והם המשיכו לנמנם במסתרים עד שצבי סהר – הבמאי והמנהל האמנותי של אנסמבל עיתים, מעבדת התיאטרון של רנה ירושלמי, הוזמן לארכיון. התוצאה היא הפרויקט המקסים "גנוזים", שהושק ב-28.12.20 באירוע לייב, ובו שחקנים, מוזיקאים ואומני וידיאו מפיחים חיים במכתבים הישנים.

סהר, אדם יצירתי במיוחד, שבין השאר חתום על הצגת הילדים המהפכנית "מסע בין חלמונים", מספר: "זה התחיל מביקור שלי בבית אריאלה. אדיבה גפן, המנהלת של מכון גנזים, משכה אותי לשם. נדהמתי לגלות את השפע הזה. הבנתי שהמון חיים אצורים בתוך הדפים המתים האלה. ענת ספרן הצטרפה לפרויקט כמנהלת אמנותית איתי, ואגודת הסופרים ועיריית תל אביב נתנו לנו את האישורים. התחלנו לנבור. זה היה תהליך של שוטטות, וכשלא יכולנו כבר לשוטט שם פיזית, כי התחיל הסגר הראשון באפריל, קיבלנו מסמכים סרוקים והמשכנו בבית. מכל המסמכים, המכתבים הכי דיברו אלינו. הרגשנו שהם אוצרים את מרב החיים. חשבנו איך אפשר להפוך אותם למתאימים לתקופה שלנו – קורונה, סגרים. התחלנו לברור מכתבים שנראו לנו מעניינים, ושלחנו אותם ליוצרים, שיגיבו אליהם".

התגובות למכתבים – מרהיבות. יש שחקנים שפשוט מקריאים את המכתבים, בדרך כלל בארכיון עצמו, שמעולם לא קיבל פרופיל כה סקסי בזכותם. אחרים, מתרחקים מהמכתבים למחוזות מרחיבי-לב של תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות פלסטית, מחול ובובנאות.

"המטרה שלנו היא לגעת בתוכן ולא בכותבים עצמם", מבהיר סהר, "ולכן האתר שלנו מחולק לפי נושאים – כמו אהבה, פוליטיקה, כסף, תלונות, התנצלות, תודות. זה בעצם פרויקט של תגובות – למצב, לאנשים, לארכיון. תמיד ארכיונים היו רק עבור חוקרים, ועכשיו הם גם עבור אמנים, ובזכותם גם הקהל מתחבר אליהם".

מה דעתך על ז'אנר המכתבים על נייר? הוא עוד רלוונטי לימינו?   

"לא חושב, אבל מצד שני, הילדה שלי לפעמים כותבת לי פתקים על נייר ואני מאמין שצורת הכתיבה הזו תחזור מתישהו. כי כשאנחנו כותבים משהו למישהו, אנחנו רוצים שהוא ישמור את זה, בניגוד להודעות טקסט שמוחקים אותן מהטלפון, או שהן נמחקות במילא כשמפרמטים את המכשיר".

האובססיה והטירוף

"הרשה נא לצרף את ברכתי אל ברכות רבות המגיעות לך ואליך, על היבחרך להיות ראש ממשלת ישראל. הייתי והנני, וקרוב לוודאי גם אהיה, מאלה החולקים על דרכך המדינית, על תפיסת עולמך ועל הפילוסופיה ההיסטורית שלך".

השחקן דרור קרן יושב ליד שולחן מינימליסטי מעץ. ברקע מגירות ומדפים עמוסי קופסאות. הצבע השולט אפור, אבל הטון שבו קרן מקריא את המכתב הנ"ל – שכתב עמוס קינן למנחם בגין – רחוק מלהיות אפרורי. יש בו להט, אירוניה, ביקורתיות, תחושת דחיפות ואפילו פרגון ואופטימיות, כמו המילים שהוא מקריא, שנכתבו בשנת 1977 – שנת המהפך שבה לראשונה עלה הליכוד לשלטון.

בסרט נוסף, דמות נשית – לא ברור אם ילדה, נערה או אישה – יושבת בבגד ריקוד, ספק רוקדת, ספק נאבקת בעצמה. זוהי עבודת וידיאו – יצירת אנימציה ומוזיקה תזזיתית של רן אלמליח, מלהקת כנסיית השכל, שהיא תגובה למכתב של יונה וולך. "אמור נא לי את האמת, האם אתה אוהב אותי"? כתבה וולך בת ה-13 לדני בן כיתתה. "בחרתי במכתב שלה מבין עשרות מכתבים שקראתי. לא יודע להסביר למה", מספר אלמליח. "הרגשתי שיש במכתב דברים שמרמזים על מה שהולך לקרות איתה בהמשך".

כמו מה?

"האובססיה שלה, למשל, והטירוף. ניסיתי להעביר את התחושה שעברה בי כשקראתי את המכתב".

מה הרגשת?

"אם הייתי יודע להסביר, הייתי כותב במילים – שיר".

אם כבר מדברים, אז מה שלומך בימים אלה? מה קורה עם הלהקה שלך?

"בזמן האחרון התמלאנו במוטיבציה. בזכות החיסונים, הרגשנו שזה תיכף נגמר, וקבענו להיפגש לחזרות על אלבום חדש".

באמת?

"ואז הגיע הסגר".

מתוך המבחר הגדול של מכתבים שוויקטוריה חנה – המוזיקאית, הזמרת וחוקרת הקול – נחשפה אליהם במסגרת הפרויקט, היא נמשכה לשני פתקים של המשוררת זלדה: "הרגשתי שבכל פתק יש משהו מאוד פרטי, שסיקרן אותי. שאלתי את עצמי האם אני יכולה לדמיין את עצמי כותבת כזה מכתב? דליתי משפטים מכל פתק. כתבתי לעצמי פתק עם המשפטים המיוחדים האלה והוספתי מילים משלי. הלכתי איתם ברחוב. בדרך לעבודה ולקניות זמזמתי אותם. נוצר לי מהם מרקם שמבטא משהו מאוד אינטימי ומיוחד: 'גם בליבי עמוק יש שיר'. זה היה המשפט הראשון שהלחנתי. זה הלך רוח פנימי (שרה כדי להדגים: 'בליבי'). פתק הוא דבר אינטימי. הוא לא שיר עם בית ופזמון. זה דיבור פנימי של אדם עם עצמו".

עם המילים המולחנות היא הלכה לגיא מזיג המפיק המוזיקלי. "מרוב שהקראתי לעצמי את השיר שוב ושוב, הגעתי אליו מאוד מוכנה. הכול קרה מהר ומדויק". התוצאה – סרט וידיאו יפהפה שצולם בתוך חלל שנראה מכושף. "זה בית של צייר מת", היא מספרת, "כבר שלושים שנה לא חיו בו. השיר, הלחן והקליפ מתקשרים לי לתקופה הזו,  עם החורפיות, הסגר, הבדידות והרצון לדבר למישהו קרוב שלא נמצא פה. זו תקופה שברירית שאתה צריך להקשיב ללב, ופתאום הוא רוצה לבכות. מצד שני, מורגשת גם תחושת החופש האמנותי שאיפשרו לי בפרויקט הזה".

האם מכתב על נייר עדיין רלוונטי לתקופה שלנו?

"הפרקטיקה של המכתב כבר לא רלוונטית, אבל הכוונות נשארו. מכתב הוא הרבה יותר קרוב ואינטימי. אולי כדאי לשמור את האופציה הזו למצבים מיוחדים. יש בזה משהו מגניב".

הפרויקט זמין ומזמין באתר "גנוזים"  https://gnuzim.itimensemble.com/

התפרסם בגלובס ב-15.01.2021

תעודת זהות – גיל: 33, מגורים: תל אביב, מצב משפחתי: נשוי ואב לשתיים, השכלה: תואר ראשון בקומפוזיציה באוניברסיטת ת"א. עוד משהו: "אין לי פייסבוק".

לא רק הכישרון, המקצוענות, שמחת היצירה והמערכונים המדויקים הפכו את "זהו זה 2020" לתוכנית כה משמעותית ונצפית בתקופת הקרונה. השירים שמושרים במהלכה הם אחת מהסיבות המרכזיות לכך, מרגשים ביופיים ובהבעתם, ומשקפים את הלך הרוח הישראלי בתקופה הזו, עם תמהיל שמיטיב לשלב בין תקווה למחאה. מי שמופקד על השירים הוא אמיר לקנר, 33, מלחין, מנהל מוזיקלי ומעבד השירים של התוכנית. "לעבוד שם מרגיש כמו לונה פארק", "מספר לקנר, "העניין הוא שלברוא שיר כל שבוע בתקופה כל-כך ארוכה (מאז חודש מרץ, ת"ל) זה מאתגר. במשך הזמן נהייתה כאן רוטינה, והאתגר הוא להמשיך ולמצוא את הגיוון בלי שאחזור על עצמי".

מה השיקולים שלך בבחירת השירים ובעיבוד שלהם?

"מה שמעניין אותנו הוא לא מה שהקהל יאהב, אלא מה שאנחנו נאהב, וכשזה קורה – גם הקהל מתחבר. בכל שיר שאני ניגש לעבד, אני לא חושב מה יהיה יפה מוזיקלית, אלא מה אני רוצה לספר, איך להקפיץ את התוכן של השיר ולהתאים אותו, אקטואלית, לתקופה. למשל, אחד מהעיבודים שהכי שמחתי ליצור היה לשיר 'אמסטרדם' של להקת נוער שוליים. שאלו אותי למה בכלל לבצע את השיר הזה, כשאף אחד לא טס לחו"ל, ועניתי שדווקא בגלל זה מתאים מאוד לשיר אותו. ובאמת, קיבלנו על השיר הזה המון תגובות מחמיאות".

"אני מקשיב לטקסטים", הוא מוסיף. "בשיר 'מיליונים' של אתי אנקרי, למשל, המחאה הייתה טמונה בו, אז נשאר לי רק להביע אותה ובחרתי לעשות את זה באמצעות רגאיי. השיר 'פחות אבל כואב' של יהודה פוליקר הוא מאוד דרמטי, אז השתדלתי להכניס בו קריצה וחיוך, כי נחמה זה כוח.

"התעקשתי שנשיר את השיר של עמיר בניון "ניצחת איתי הכל", אפילו שלחבר'ה (גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר ודובלה גליקמן, ת"ל) לא היה קל עם הבחירה הזו, אבל החדרתי בהם את האמונה שנפצח אותו. ריגש אותי שהם יבצעו שיר שמדבר על הערך של המוזיקה בחיים שלנו. למוזיקה ולשירים יש את החיצים ללב שאין באף שפה אחרת".

לקנר אינו איזה סיפור סינדרלה, כזה שהמוזיקה התגלתה לו במקרה. "אני מודה שגדלתי במקומות הנכונים כדי להגיע לאן שהגעתי", הוא אומר. "אמא שלי, עו"ד ברוריה לקנר, הייתה בלהקה צבאית ונחשפתי למוזיקה מההתחלה. כבר מגיל 4 חלמתי לנגן בסקסופון, ומכיתה א' אני ילד במה. מאז ומתמיד שיחקתי בלעבד ולהלחין, ומכיתה ח' כבר כתבתי עיבודים. מכיתה י' התפרנסתי מכתיבת מוזיקה להצגות בבית צבי והרגשתי שאני כבר בתוך הביזנס. בלהקה צבאית הייתי זמר ומעבד, וכבר עבדתי אז הייתי מוזיקאי של תיאטרון – בבית ליסין ובהבימה. מעולם לא מילצרתי או עשיתי בייביסיטר. בגיל 18 כבר קניתי לי אוטו מהמוזיקה".

תיק עבודותיו של לקנר מכסה את תחומי התיאטרון (כולל מחזות זמר והצגות לילדים), הטלוויזיה והתזמורות. הציבור הרחב מכיר את "היום יום חמישי", שיר שהלחין – עם שאר ימות השבוע – לערוץ הופ, והפך להיט ויראלי. הוא גם זכה בפרס "היוצר המבטיח" בפסטיבל "פותחים במה" של בית ליסין ובפרס שרגא בר מטעם "הבימה".

גם היום, לצד "זהו זה" הוא עמוס בפרויקטים: לאחרונה הפיק ועיבד עם יהודה עדר גרסה לשיר "יכול להיות שזה נגמר" במסגרת פרויקט "צו השעה", מעין גרסה נשית לזמרים של "זהו זה" עם תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי. בימים אלה הוא עובד על פרויקט במסגרת תזמורת המהפכה: "לפני שנה הייתי המעבד והמלחין במופע המחווה שלהם לתרנגולים – 'התרנגולים רמיקס'. הרגשתי שזה ממש פרויקט חיי, ולאור הצלחת המופע, היינו צריכים להמשיך להופיע, אבל הקורונה עצרה הכול. שייקה לוי ביקש ממני ומהתזמורת לעשות מופע בסדר גודל כזה על הגשש החיוור – "קונצ'רטו לגשש ותזמורת", והפקיד בידיי את כל חומרי הארכיון של הגשש. היינו אמורים לעלות בדצמבר השנה, וכמובן שגם זה לא קרה".

לקנר גם עובד כרגע על המוזיקה בהצגה "סינית אני מדברת אליך" של בית ליסין ומשמש כמנטור המוזיקלי של קבוצת הצעירים של תיאטרון הקאמרי, ואפילו מספיק ללמד – השנה רק  שעה וחצי בשבוע – בתיכון תלמה ילין שבו למד. "כבר 13 שנה אני מלמד שם ונהנה מזה. אני עושה את זה בשביל הנשמה. זה לא מובן מאליו שאני מצליח להתפרנס ממוזיקה גם בתקופה הזו. לקח לי הרבה שנים במקצוע להבין שאני עסק. למדתי לנהל תקציבים גדולים בהפקות גדולות, לתמחר את העבודה שלי ולאזן בין מה שאני רוצה לעשות למה שאני יכול כלכלית".

איך אתה רואה את עתיד התרבות כאן?    

"הדבר החשוב שמוכרחים להבין זה שיש צורך אמיתי בתרבות, ולא רק במובן הבידורי אלא במובן שבו התרבות משקפת את המציאות, ומוכרחים להכיר בזה. אני מבין למה אולם של 900 איש צריך להיות סגור, אבל גם בקורונה אפשר למצוא דרכים יצירתיות להביא את התרבות".

איפה תהיה בעוד עשר שנים?        

"אני רוצה לעשות 'ברודווי' בארץ, והחלום שלי הוא לתרום ליצירה הישראלית. שיצירות שאני מלחין יישארו כאן לתמיד".

פורסם בגלובס בדצמבר 2020 במסגרת פרויקט 40 עד 40

"אני מאמין ששנות העשרים של המאה העשרים ואחת יהיו סוערות וחדשניות הרבה יותר משנות השישים של המאה העשרים, ואני רוצה לרקוד במסיבה הזאת", כך מצהיר שרון מולדאבי בספר הביכורים שלו "להלל את החול". היצירה, שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וזכתה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים 2020, היא אוטוביוגרפיה מרשימה בכנותה ובחושפנותה. הוא ממפה בה את מצב התרבות בכישרון הניתוח החד שאפיין אותו עוד כשהיה עיתונאי ברדיו (גלי צה"ל, רדיו ת"א, "מהות החיים") ובפרינט ("חדשות", "ידיעות אחרונות" ו"גלובס") לצד הקריירה שלו כמוזיקאי, בשנות ה-90 כסולן להקת "גן חיות" ובתחילת שנות האלפיים כמוזיקאי עצמאי.

בשנים האחרונות הוא מומחה תוכן וחדשנות בטכנולוגיות מתקדמות, מציאות מדומה (VR  – Virtiual Reality ) ומציאות רבודה- AR )  Augmented Reality  ), וכיום מנהל מיזם חדש בתחומים אלה.

ב-20 בדצמבר הוא ירצה על אינטימיות גלובלית במסגרת פלטפורמה חדשה לחינוך והרצאות גלובליות אונליין, של הגורו-טק ג'ף פולבר, ויהיה הישראלי הראשון שירצה בה  בעברית. "אספר שם על מה שהשתנה בחוויות שיתוף ותוכן במאה השנים האחרונות, ומה יקרה בעשור הקרוב", הוא אומר. הזדמנות מצוינת לדבר איתו על כך גם בהקשר של סיכום השנה במוזיקה העולמית – שיבושים ומהפכות.

אז מה באמת השתנה?

"פעם, הייצור של התוכן היה בידי מעט מאוד אנשים שיצרו תכנים לכולם. היום, לראשונה בהיסטוריה, מיליארדי אנשים הם גם יצרנים, גם משתפים וגם צרכנים של תוכן בו זמנית. מגדל בבל הוא יותר גבוה ויותר מוצק מאי פעם. יש לזה גם השלכות שליליות – כמו פייק ניוז – ויש אנשים שרוצים להרוס את מגדל בבל כמו שטוענים שפעם אלוהים עשה, אבל לשינוי של האופן שבו אנחנו חווים תוכן יש השלכות בכל רובדי החיים. למשל, מוסד הביקורת העיתונאית של התרבות הוא כיום שולי בהשפעתו הצרכנית/פופולרית/מסחרית. במובנים עמוקים יותר של ערך ושל טעם, הסמכות זזה למקומות אחרים, וגם המובן של הסמכות עצמה השתנה מאוד".

יש בכלל סמכות?

"אנחנו מבוזרים. כמו שהביטקויון הוא אידיאולוגיה שלמה מול מטבעות של בנקים מרכזיים, ויש שאלות של ביזור ושליטה בכלכלה, אותו דבר קורה בעולם התוכן. וזו שאלה – מי שולט בתכנים, או מי מכתיב את הנראות, ובתחום של כלכלת תשומת הלב – למי בעצם יש את הכוח. בימי קדם, את כל התוכן ייצרו בעיקר הדתות, ואחרי כך עמים ומדינות, מלכים ואנשים שהכוח היה בידם. היום, יש כאלה שחושבים שמי ששולטים בתוכן זה גוגל ופייסבוק, ויש שחולקים עליהם. בכל מקרה, אני מסתכל על הצדדים החיוביים של זה, של תיראו איזו עוצמה יש לנו, האנשים הפשוטים והקטנים, להיות בכל מקום. הילד בן החמש שלי יכול להחזיק ביד אוצרות ידע ומידע שלא היו בידי גדולי המדענים והמומחים באוניברסיטאות המובילות בעולם לפני מאה שנה".

הוא גם חשוף לשפע של זבל וסחי שמעולם לא הייתה גישה כה קלה אליהם.

"נכון, לכל פלוס יש מינוס, אבל אני נוטה לצדדים החיוביים של זה. בעיניי, חלק מהגאוניות של טיקטוק למשל זה להבין את העובדה שאנחנו בתקופת האפשרויות הבלתי מוגבלות של ייצור תוכן, ויש פה דמוקרטיה מסוג שלא הייתה פה אף פעם במובן הזה. היום כל ילד בסין, בדרום אמריקה, בישראל או בפלסטין, יכול תיאורטית להשפיע על החיים שלנו, וזה מעורר השראה ותקווה" – וכאן החיוך של מולדאבי משתקף מהזום רחב להפליא.

איך לא להיות מאזינים פאסיביים

"זה כל-כך יקר ערך, כשקם אדם שהנשמה שלו פועמת במה שהוא עושה", הוא אמר לי בראיון שערכתי איתו ב-2007, ובדיוק כך הוא מתגלה היום, בת"א שעל סף 2021  – נלהב מהרפתקאות המקצועיות והאישיות של חייו החדשים.

הספר שלך מסתיים בחריקת בלמים מול צומת קריטי. מה התחדש בחייך מאז?

"בספר הגעתי לגיל 50 וניסיתי לסרוק בסיטי או באם.אר,איי את הנפש שלי ולרפא את כל אזורי החולשה. היום, כשאני בן 55 – המיפוי הזה די עזר, ואני מרגיש צעיר יותר מאשר אי פעם, ברוח לפחות, עם חוסן פנימי שלא היכרתי בעבר. השתחררה אצלי הרבה אנרגיה שקודם התבזבזה על הקונפליקטים הפנימיים שלי.

"באינטרואים בפגישות עסקיות אני מספר שבגיל 50 עברתי אירועים משני חיים: הולדת הבן שלי אוֹרי, גילוי ההיחלשות התמידית במיתרי הקול שלי – שבגללה אני כבר לא יכול להופיע כזמר ולהקליט באופן מקצועי, והדבר השלישי הנפלא: שבמקום שאצטרך למצוא את הקול שלי מחדש – בכל המשמעויות של המילה, כולל ייעוד – הציעו לי אז להצטרף לחברה המדהימה ווייבס אודיו Waves Audio)), שנתנו לי את הכלים והראו לי את האופקים של חיי הנוכחיים, שבהם אני מרגיש בר מזל".

כלומר, התגלית שלך שתיארת בספר, שאפשר גם ליהנות מהחיים, לא רק לכאוב אותם, היא כאן בשביל להישאר.

"אני מקווה. כנראה שהבסיס של זה מספיק איתן. 50 שנה חייתי עם קרעים ושבירויות, וכשהמלחמה הפנימית הגיעה לשלב של הסכם אי-לוחמה – אני לא מתיימר להגיד 'שלום' – זה מאפשר להתפנות לדברים כמו להיות הורה יותר טוב, בן זוג יותר טוב, לקחת יותר אחריות ולהיות יותר שאפתן ממה שהייתי אי פעם".

ושרון הישן לפעמים דופק על הדלת?

"כן, ואני מתייחס אליו בסלחנות. למדתי להרגיע אותו. אני כבר הורה יותר טוב של עצמי, וזה חשוב לא רק בהשפעה של זה על ההורות שלי לילד שלי, אלא גם במשמעות המקצועית: אני אוסף סביבי קבוצת אנשים ומתיימר להנהיג אותם, וחלק מהמשמעות של הנהגה זה לדעת להכיל, לטפל ולקדם את האנשים שעובדים איתך. כדי שזה יקרה, אתה צריך להיות מספיק אנושי ומכיל כלפי עצמך".

מולדאבי מתכוון למיזם שהוא מקים בימים אלה, שבו: "אנחנו רוצים לחבר אנשים באמצעות מוזיקה ומשחקיות, ולאפשר לאוהבי מוזיקה, בטכנולוגיה הכי פשוטה, את ההיקשרויות הרגשיות הכי עמוקות".

את שמות שותפיו בפרויקט – שאמור לצאת לאור בשנה הבא – הוא עדיין לא יכול לחשוף בשלב זה, ורק מספר שהם נאספו מתחומי הטכנולוגיה, ההייטק והעסקים – "אנשים מצוינים שכיף לי לקבל מהם השראה".

כמי שהוציא לאור ספר לאחרונה, מה דעתך על העתיד של שוק הספרים?

"קווין קלי בספרו 'הבלתי נמנע' כתב שבעתיד, הדפים של הספרים יהיו חיים. ואז, נניח בספר שלי, כל פעם שאזכיר שיר מסוים, יהיה לינק שיוביל אליו ויאפשר להקשיב לו, וכשאזכיר ספר, אפשר יהיה לקרוא אותו. כולנו נהיה מקושרים ואפשר יהיה להוסיף הערות על הדפים של הספרים. אין לי ספק שזה העתיד של הספרים. המקום של ספרות ככלי להצית את הדמיון, לברוא עולמות ולחלוק מה זה להיות בן אנוש, יישאר תמיד, אבל זה לא הגיוני שהיא תישאר מאובנת וקפואה. בספר שלי, למשל, ייצרתי פלייליסטים בספוטיפיי כדי שאנשים יוכלו במהלך הקריאה לשמוע את כל השירים שאני מתייחס אליהם, ובעתיד אנשים לא יצטרכו פלייליסט אלא הכול יהיה מקושר".

ומה לגבי עתיד המוזיקה? 

"ב-1999, כשיצא נאפסטר עם שיתוף הקבצים החינמי, שוק המוזיקה המוקלטת התכווץ. אנשים הפסיקו לקנות מוזיקה כמוצר פיזי, והתעשייה חטפה את השיבוש המטורף הזה שהקלטות של מוזיקה הפסיקו להיות מוצר שמייצר ערך כלכלי גדול. ואז התעשייה בנתה את עצמה מחדש. ב-2013 התחילה העלייה מחדש של שוק ההקלטות בזכות האון-דימנד סטרימינג, והיום שוק המוזיקה המוקלטת שווה 20 מיליארד דולר. מלבד זה, נוצר מודל כלכלי של הופעות. כלומר, אומן מתחיל להופיע מול עשרה אנשים, אחר כך צומח להופיע מול מאה, ואז אלף, וקומץ של אומנים יכולים להופיע גם מול 100,000. עכשיו, בגלל הקורונה, אנחנו שוב חוטפים את המכה – והפעם בתעשיית ההופעות. השנה המוזיקאים במערב איבדו בממוצע 75% ממקורות ההכנסה שלהם, והמודל הזה של ההופעות כנראה כבר לא יחזור".

גם כשהקורונה כבר לא תפריע?

"ברמה המקומית והאזורית לא תהיה פגיעה – ואלה חדשות מצוינות לשוק המוזיקה הישראלי. אם מדינת ישראל כולה מחוסנת וחיסלנו את הקורונה, ואם נצליח לפקח על מי שנכנס, אז לכאורה הכול יחזור להיות כרגיל. אבל תעשיית המוזיקה העולמית ותעשיית ההופעות בנויה על מודל אחר. עד לפני שנה למשל, כשהפסטיבלים הגדולים בעולם פתחו את הקופות שלהם, אז רכשת כרטיסים וארגנת את הטיסה והשהייה – ועשית את זה! הדבר הזה נגמר, ומי שהולך לסבול מכך זה לא האמנים הקטנים אלא דווקא הגדולים, כי לא משנה אם אתה אריאנה גרנדה או ביונסה או דרייק או הרולינג סטונז. כבר לא תוכל לתכנן שנתיים קדימה לוח זמנים לך ולכמה מאות אנשי צוות שזזים איתך לכל מקום, ואתה מכלכל אותם בכל מקום, ועובד בכל אתר שאתה מגיע אליו עם מאות או אלפי אנשי מקצוע מקומיים. אי אפשר יהיה לתכנן את כל זה מראש – גם כשהרבה אנשים יהיו מחוסנים – כשכל הכלכלה הזו בנויה על לעבור מייבשת לייבשת. יכול להיות שיהיו פסטיבלים או הופעות גדולות במינון מאוד מבוקר, אבל אני לא מכיר שום חברת אמרגנות והפקה, ושום אמן בסדר הגודל הזה שיוכל נניח בעוד שנה, להתחייב לעשות הופעה בעוד שנתיים או שלוש קדימה. כשאתה בסדר גודל של הרולינג סטונז ואד שירן, ומייצר חוויה שאתה צריך למכור מיליונים של כרטיסים כדי שיהיה לך שווה גם להשקיע בבמה וגם לעשות את כל העלויות של מסע גלובלי כזה – אני לא רואה את זה קורה.

"וזה לא רק המוזיקאים. יש אלפים של בעלי מקצוע – תאורנים וסאונדמנים ומנהלי הצגה שבשנה שמסתיימת לא הרוויחו כסף, ואנחנו לא יודעים מה יקרה איתם בשנים הקרובות. ולהבדיל מהאמנים הגדולים שיש להם רזרבות משמעותיות ולא צריך לדאוג להישרדות שלהם – הצוותים שלהם בבעיה רצינית, ולמצוא חלופות לאנשי המקצוע המיומנים האלה, זה גם כן משבר שייקח המון זמן להתגבר עליו. קשה לראות אותנו חוזרים לשגרה שבה האצטדיונים של העולם מלאים, וצריך לייצר את החלופות ולתת פתרונות כלכליים במקום המודלים העסקיים שעד עכשיו נשענו עליהם בתעשיית ההופעות. למי שיצליח לענות על השאלות האלה – תהיה הרבה מאוד עבודה בשנים הקרובות" (צוחק).

לך יש ניחוש?

"קודם כול, המוזיקאים חייבים ללמוד לנהל לעצמם חיים ומערכות יחסים עם הקהל באונליין. זה לא אומר שאדם שהיה רגיל עד היום רק לעמוד על הבמה ולשיר, ולא לדבר בין השירים – פתאום צריך להפוך לפטפטן בטוויטר או לייצר המון תוכן בטיקטוק, אבל כן צריך לחשוב איך לגדל את הקהל שלך ואיך לתקשר איתו ולבנות איתו סוג של אינטימיות שלא בהכרח תהיה לך מולו על הבמה – כי לא בטוח שתהיה בכלל על הבמה, וגם אם כן – כמה יבואו לראות אותך. וזה לא משנה עם אתה ראפר בן 17, דיג'אית בת 30, להקת רוק בת 50 או זמר פולק בן 70".

אז מה עושים?

"אחד מהתחומים שצברו תאוצה בשנה האחרונה זה כל מיני פתרונות ללייף סטרימינג, שמערבבים  טכנולוגיות ואפשרויות תוכן. אנחנו עוד לא בפתרון משביע רצון, וזה לא באמת תחליף להופעה חיה. כמו שקולנוע זה לא בהכרח תיאטרון מצולם, וטלוויזיה זה לא רדיו מצולם, אז גם לייף סטרימינג של מוזיקה לא יכול להיות העתקה של דברים שמוזיקאים עושים על במה, ואתה רק מצלם אותם. צריך להמציא פורמטים חדשים של תכנים, עניין, גירוי ואינטראקטיביות, ויש חברות שעושות עבודה מדהימה בתחום הזה. למשל, מלודי VR, שבעזרת טכנולוגיות משוכללות ב- VR  ( Virtiual Reality – מציאות מדומיינת)  את לא תהיי אחת מ-20 אלף אנשים למשל בהופעה במדיסון סקוור גארדן, אלא מהבית שלך, ברגע אחד תעמדי ליד המתופף וברגע אחר מתחת לבמה לרגלי הגיטריסט, ויהיו לך עשרות נקודות מבט ואודיו. החברות האלה אומרות לאומנים: נהדר, מכרת 20 אלף כרטיסים ב-200 דולר כל אחד במדיסון סקוור גרדן, וזה פנטסטי, אבל מאותה הופעה אנחנו נמכור לך 2 מיליון כרטיסים ב-10 דולר כל אחד ב-VR. כך גם חברה בשם ווייב (לא להתבלבל עם חברת ווייבס הישראלית שהייתי חלק ממנה) שמאז הקורונה גייסו השקעות מטורפות. הם הבינו שבגלל שה- VR עדיין לא הפך למיינסטרים, הם צריכים לספק חוויות וירטואליות שיגיעו לכל מסך – סמרטפון, לפטופ וטלוויזיה.

"גם בתחום של גיימינג ומוזיקה קורים דברים נפלאים, כמו הראפר טראוויס סקוט שהופיע בפורטנייט ו-13 מיליון אנשים ראו אותו בלייב, שלא לדבר על צפיות מאוחרות יותר. ויש את המטאוורס (Metaverse)  – סך כל העולמות הדיגיטליים מחוברים, שלא ברור אם גם המציאות תתמזג לתוכו, או שהוא יתמזג אליה, לגמרי או חלקית. חיינו נבלעים יותר ויותר בתוך צורות קיום דיגיטליות, וההפרדה בין המציאות לבין המציאות הדיגיטלית תלך ותפחת. העשור שמתחיל עכשיו יהיה הכי מדהים תרבותית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת בזכות קפיצת הדרך הטכנולוגית".

מה עוד?

"אנליסטים בתעשיית המוזיקה מבינים שאמנים יצטרכו לייצר מקורות הכנסה לא רק מהאזנות של אנשים אלא כתוצאה ממעורבות יותר עמוקה של מי שמאזין להם. לדוגמה, זאת שערורייה שאני אוהב את הביטלס, ומה שאני יכול לעשות עם האהבה שלי להם ב-2021 זה בדיוק מה שעשיתי איתה ב-1975 כילד עם ונילים, ב-1985 כשדרן רדיו עם דיסקים, ובשנת 2000 בנאפסטר, והיום בספוטיפיי. כלומר, אני בסך הכול מאזין פאסיבי, ובמוזיקה זה כבר לא ייתכן. אם אתה בעלים של תוכן כמו ביטלס אז תחשוב איך מנגישים אותו ואיך גורמים לו לסקרן אנשים ולהפעיל אותם לא רק בתור מאזינים או צופים פאסיביים.

"תעשיית המוזיקה צריכה למצוא את הדרך להוריד חסמים ולאפשר לאנשים לייצר כמה שיותר תוכן שלהם שנסמך על התכנים של המוזיקאים, ומבלי לחבל ליוצרים בערך של המותג או לפגוע בזכויותיהם. אלו סוגיות מאוד מורכבות, אבל על אחת כמה וכמה היום, בעידן שאין בו הופעות חיות – הדרך תצטרך להתקצר. כמו שהצליחו למצוא חיסונים בטווחי זמן שלא היינו משערים אותם לפני עשר ועשרים שנה, אז האתגר של תעשיית המוזיקה היום זה לבוא עם הפתרונות עכשיו. אנשים שעשו את המוזיקה שגדלנו עליה, צריכים לחשוב על פורמטים חדשים שבהם יוכלו לפגוש את האמנות שלהם, כי היא מדהימה, וכמו שהתרבות מהדורות הקודמים עברה אלינו, ככה התרבות של הדור שלנו צריכה לעבור לדורות הבאים.

"היום אם אני ילד בן 15 שאוהב ליצור מוזיקה, אז אני יכול ליצור מוזיקה שלא בהכרח תהיה מתאימה לקול שלי ולקוד הגנטי התרבותי שלי. אני יכול ליצור שיר בתור מישהי בת 15 או בתור מישהי בת 80 – ולהיות באינסוף זהויות בלתי מוגבלות. בעולמות המסחר והאופנה זה כבר נהוג שיש אווטארים ויש יצורים ב- VR שמחליפים דמויות אמיתיות. במוזיקה זה ייקח יותר שנים, ובמקום לנהל קריירה של בן אדם אחד, תוכל לנהל חמש קריירות במקביל. מי אמר שאתה צריך להיות הבן אדם על הבמה שהוא המתווך של היצירה שלו לקהל? כמו שסופרים יכולים לכתוב הרבה דמויות בהרבה קולות וזהויות, אז גם מוזיקאים יוכלו לעשות כאלה דברים. יש מוזיקאי ממוצא איראני בשם Ash Koosha, שהמציא את ההרכב אוקסומן – יצירה של בינה מלאכותית, ולכל אחד מחברי הלהקה המדומיינים יש קריירות סולו; ויש גם להקת בנות קוריאנית, שחצי ממנה בנות אמיתיות וחצי דמויות וירטואליות – זה בעצם ההרכב המעורב הראשון בעולם. בקיצור, כיף גדול."

  פורסם בגלובס ב-18.12.2020

"החומרים נכנסו לי מתחת לעור"

"אני מרגישה שאני חיה בשדה קרב כבר כמה חודשים", כתבה מירב שחם בפוסט בפייסבוק בסוף אוקטובר האחרון, עם עלייתה של הסדרה "שעת נעילה" ב"כאן". שחם – מעצבת, מאיירת ומתמחה בעיצוב פתיחים לטלוויזיה – כבר יצרה פתיחים ויזואליים לשלל סדרות ("פאודה", "האחיות המוצלחות שלי", "שב"ס", "המנצח" – הן רק חלק מעבודותיה). אבל דבר לא הכין אותה ליצירת הפתיח והאריזה הגרפית של "שעת נעילה" ב"כאן" – סדרה שלא רק התוצאה שלה סוחפת מבחינה רגשית, אלא גם ההפקה שלה.

איך הגעת ל"שעת נעילה"?
"כשירון זילברמן הבמאי ביים את הסרט 'ימים נוראים', נוצר בינינו קשר מקצועי, שבסוף לא הבשיל. הוא סיפר לי אז שהוא עובד על סדרה על מלחמת יום כיפור. הגעתי לחדר העריכה, ודפנה פוזן – אחראית הארכיונים של הסדרה – חשפה אותי לחומרים ממלחמת יום הכיפורים. היה חשוב ליוצרים שאני אדגיש בפתיח את האופוריה שהורגשה בארץ לפני שהתחילה המלחמה. כך, למשל, לקחתי מהארכיון את הקהל שמופיע בפתיח – זה מתוך הופעה של לאונרד כהן בארץ".

בפוסט בפייסבוק שבו תיארה את העבודה על הפתיח, שחם כתבה: "היה ברור שמתבססים על סרטי 8 מ"מ שאת רובם צילמו חיילים בשטח. צפיתי בשעות על גבי שעות של חומרים שנכנסו לי מתחת לעור והופיעו לי בחלומות".

על מה חלמת באותה תקופה?

"חלמתי למשל שאני באולם שנמצא במרתף, מתחת לאדמה, עם עוד אנשים. האויב עומד לכתר אותנו, ואנחנו נערכים למתקפה. טנקים מכל הכיוונים. ואז אני אומרת לכולם: 'למה אתם נשארים כאן?! אתם משוגעים! עומדים לכתר אותנו. אם נישאר, נמות'. הייתי צריכה להחליט אם להישאר איתם או לברוח. ברחתי".

מזכיר דילמות מתוך הסדרה.
"כן. חתיכת דבר, הפרויקט הזה".

איך את ניגשת לעבודה על פתיח לטלוויזיה? כשאת מתחילה לעבוד עליו, את כבר יודעת איך הוא ייראה בסוף, או שאת מאפשרת לחומרים להוביל אותך?
"הדבר הראשון שאני עושה הוא תחקיר על הנושא של הסדרה, וכמובן משוחחת הרבה עם הבמאי – שאני עובדת איתו צמוד. אני מחפשת רפרנסים מדברים אחרים שנעשו כדי לקבל השראה, אבל אף פעם לא באמת יודעת איך זה ייראה בסוף. זה לא תמיד רק הפתיח. ירון ביקש למשל שאני אצור לסדרה פונט מיוחד, שיהיה דומה לטנקים".

 מירב שחם / צילום: פרטי

ואכן, הפונט המיוחד ששחם יצרה, עם הכובד והמסה של הטנקים, הפך גם הוא למזוהה עם הסדרה – כמו המוזיקה של אופיר לייבוביץ' שנועצת את הכאב היישר בבלוטות הדמעות.

שחם, שעבדה בעבר כמעצבת פרומואים לטלוויזיה ב"רשת", וכיום מלמדת במכללת שנקר במחלקה לתקשורת חזותית קורס עיצוב פתיח גרפי, מעצבת גם עטיפות לספרים ולאלבומים (דיסקים), בין השאר של בן זוגה, המוזיקאי המוערך יהוא ירון ("האלבום החדש שלו כמעט גמור, אולי אני אעצב אותו").

גם לה יש פלירטוט עם המוזיקה. ב-2013, למשל, היא הוציאה אלבום משלה (שירה, כתיבה והלחנה) בשם "איש שלא הבחין בשום דבר". תקופת הקורונה דווקא מוצאת אותה עסוקה במיוחד: "העבודה על 'שעת נעילה' עוד לא הסתיימה", היא מפרטת, "בדיוק עשיתי סגיר לפרק 8, ועוד משהו קטן לפרק 10. חוץ מזה, אני עובדת על שני פרויקטים: פתיחים ל'שקופים' – תוכנית מערכונים ב'הוט' וסדרת דרמה בקשת. כיף לקפוץ מסיפור לסיפור. אני גם לומדת בתוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל".

מה העבודה שלך שאת הכי גאה בה?
"שתי הבנות שלי".

עניין שלא גורם לה לגאווה הוא מיעוט הנשים בתעשיית הטלוויזיה. "היום התקשרה אליי מישהי מחברת הפקות שמפיקה סדרה על חיילות", היא מספרת, "בהפקה הזו דווקא יש רוב נשי – כולל במאית ועורכת, אבל היא יוצאת דופן מהבחינה הזו. דיברנו על כך שבטלוויזיה אין הרבה נשים. בימי צילום, הצוות הוא בעיקר גברי, כמו בצבא. יש את הבמאי והצלם – ומולם המלבישה והמאפרת. ולמה זה ככה? אולי כי בטלוויזיה צריכים להיות זמינים כל הזמן. יש אווירת חדר מיון, כל רגע עולים לשידור. אבל בשעה שלוש וחצי, אני לוקחת את הבנות מהגן ומבית הספר, ורוב הסיכויים שלא אענה לטלפונים בשעות האלה. מה המסקנה? צריך לפתוח בית פוסט (גמר הפקה) נשי. יום אחד אני אפתח כזה"!

פורסם בגלובס ב-5.12.2020

סיום העונה הראשונה של "זהו זה 2020" (כאן 11) הוא הזמנה לפענח את סוד ההצלחה של החלק הכי מקסים בתוכנית – השירים

"אולפן בימי קורונה, חמישה אנשים מבוגרים בקבוצת סיכון. כל הזמן מחטאים עמדות ועמודי מיקרופון. מדי פעם, מישהו מהם שוכח להסיר את המסכה ומתחיל לשיר איתה. אני מזכיר לו להוריד אותה כדי שהמיקרופון יקלוט אותו".

הדובר הוא אמיר לקנר, מוזיקאי צעיר (32), מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי בתיאטרון ובטלוויזיה. וגם זה שכתב לערוץ הופ את השיר שתיכף תתחילו לזמזם: "היום יום חמישי". ויש לו עוד ג'וב מענג במיוחד. הוא המעבד המוזיקלי של השירים של "זהו זה" הנוכחית.

כי עם כל הכבוד למערכונים המשוחקים לעילא של החמישייה שמתוארת בפתיח – דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, שלמה בראבא, מוני מושונוב וגידי גוב – הרי שהסיבה המרכזית לצפות ב"זהו זה" השנה היא השירים שהם מבצעים במהלך התוכניות.

זו לא סתם דעה, אלא עובדה מגובה במספרים: על-פי נתוני כאן 11, עד כה צפו בשירים של "זהו זה" בעונה הנוכחית 1,231,397 אנשים – וזה כולל את היוטיוב, הפייסבוק, האינסטגרם, האתר וה-VOD. ונחדד: לא מדובר בנתוני צפייה של התוכנית כולה, או של המערכונים, אלא של השירים בלבד, שבהם – ספציפית – צפו יותר ממיליון אנשים.

"אתמול ברחוב, עצר אותי מישהו על קטנוע, הרים את הקסדה ואמר לי: 'אתם הביטלס'!", מספר מוני מושונוב על התגובות שהם מקבלים בזכות השירים, ויש לו גם הסבר להצלחה – הקורונה: "קיבלנו עלינו להנעים לאנשים את המצב ולהשכיח קצת את הצרות". מעבר לזה, הוא מוסיף: "אני לא מכיר כזאת רמה גבוהה של מעורבות בשירים, כמו שלנו. קורה בינינו משהו נפלא, אנחנו מתואמים מאוד בלשחק ביחד, וגם לתת ספייס אחד לשני. ההרמוניה שלנו מתבטאת גם בשירים. לא כולם יכולים לשיר ביחד, אבל אנחנו יכולים. מה גם שאמיר לקנר ידע להדריך אותנו בשירה", הוא אומר ומיד מתקן: "אבל את גידי לא היה צריך להדריך".

וגידי גוב עצמו מוסיף: "איכשהו, מהשיר הראשון, אמיר הצליח לגרום לחמישתינו להישמע כמו להקת גברים שכל הזמן עושה את זה. חמישה גברים שנוגעים ביחד בשירים מוכרים, נהנים וגם שרים יפה! ויש פה עניין של טיימינג. סגרו את הכול. אנחנו יכולים לשיר רק בטלוויזיה, שזה מקסים".

תעלומת הקסם של השירים מרתקת: איך קרה שדווקא חבורה של שחקנים בני 70 הצליחה להקסים רבים כל-כך בימי הקורונה? "יש בשירה שלהם חום, כוונה וחיבור, וגם שרמנטיות איב מונטנית כזו", אומר שדרן הרדיו בועז כהן: "הם לקחו מתוך מאגר גדול של שירים מצוינים מפעם והנגישו אותם לקהל חדש, ולא רק חדש, ברמה גבוהה. זה הזכיר לי את השירים בתוכנית 'לילה גוב', כשפתאום היו ביצועים יפים ומפתיעים".

במקרה או שלא, מי שערכה והפיקה עם גידי גוב את "לילה גוב" ששודרה בערוץ 2 בשנות ה-90 היא אתי אנטה שגב, העורכת הראשית של "זהו זה" הנוכחי. "הרצון באיחוד של 'זהו זה' הוא לא דבר חדש", היא מספרת איך חודשה התוכנית. "גם הקהל דרש, וגם המשתתפים, שנשארו בקשר אוהב כל השנים. מדי פעם עשינו עם כולם פגישות בעניין האיחוד, אבל הן לא הבשילו. גם שרון דריקס מכאן 11 (מנהלת תוכן תרבות ובידור בטלוויזיה) דיברה איתי כמה פעמים על העניין, וזה לא יצא. אבל כשהיא התקשרה הפעם, בתקופת הקורונה, כבר היה ברור שזה יצליח, כי זה הכי הזכיר את מלחמת המפרץ, וגם כולם מצאו את עצמם נטולי תוכניות. תוך יומיים-שלושה הכול התחבר".

את ההזדמנות לעבד את השירים לתוכנית, לקנר מגדיר בחיוך: "מתנה מהקורונה". "אתי מכירה אותי כבר עשר שנים מכל מיני פרויקטים שעשיתי. אינטואיציה לא ברורה גרמה לה להציע לי את הפרויקט. מ-100% תעסוקה שהייתה לי בכל מיני פרויקטים מוזיקליים שקשורים לתיאטרון, הגעתי לאפס בגלל הקורונה. ופתאום, הגיע הטלפון הלא יאומן הזה – בוא תעבוד עם חמישה מענקי התרבות שגדלת עליהם כל החיים! המזל הכי גדול שלי היה שהם הסכימו שזה יהיה אני. רובם לא הכירו אותי, אבל הם סמכו על אתי. הסתערתי בכל הכוח ועם כל הלב על ההרפתקה המטורפת הזו".

"פחדתי מצל עץ תמר"

בגלל שהכול קרה כל-כך מהר, נדרש ללקנר זמן קצר להתעשת ולהתחיל בעבודה: "ביום הראשון של הסגר המוחלט הקפיצו אותי לחזרה בזאפה על השיר 'פארנויה' עם חמישתם ושלמה גרוניך. בהתחלה הייתי בהלם שאני בכלל בחדר אחד עם הענקים האלה. הם נתנו לי את המנדט להוביל אותם במסע המרגש הזה".

ואיך היה לעבוד עם החמישייה?
"כולם בכושר מוזיקלי, מוזיקליים להפליא ושמחים לשיר בקולות. הם נתנו בי אמון וזרמו איתי והפכו להרכב קולי ששר בהרמוניה. האתגר שלי היה להתאים את השיר אליהם מבחינת האופי והמנעד, ששונה אצל כל אחד מהם. היה חשוב לי שהם ירגישו נינוחים. שהשיר יבוא מתוכם ושהם יספרו את הסיפור שלו: דובל’ה הוא השנסיונר. בראבא מלא רוך ורגש עם מנעד ללא גבולות. קושניר – זמר הנשמה, הטנוריסט והסקסופוניסט. מוני הוא הג’אזיסט, המאלתר. וגידי זה גידי. אין צורך להוסיף. רק פותח את הפה, וחודר ללב. התאהבתי בהם".

בחירת השירים הייתה עניין עקרוני שדרש סיעור מוחות כדי להתאים אותם להלך הרוח ולמצב בחוץ: "השירים משדרים מתחת לפני השטח משהו עמוק שמתחבר לתחושות", מסביר מושונוב, "זה מעבר למילים – שגם להן יש משמעות נוספת בגלל המצב. נניח 'שיר לשירה'. עשינו אותו בסגר, כשהיה געגוע של סבאים לנכדים ונכדים לסבאים וכמיהה למשהו שמסמל שפיות; וכשפתאום התחיל האביב, שרנו את 'האוהבים את האביב'; כשכולם היו בבידוד, היה רגע שרצינו להתעודד, אז שרנו את  'היא תבוא' כשהיונה בשיר מבשרת שאולי דווקא אפשר להתגבר על זה. כל שיר היה קשור לתחושה הספציפית של אותו רגע".

גוב מסכים: "מוכרחים להיות אקטואליים. היה שלב שאמרנו, בואו נקליט חמישה שירים ביחד, שיהיה. אבל זה בלתי אפשרי – כי ההחלטה איזה שיר לשיר קשורה למצב רוח שלנו, שקשור למצב רוח של עם ישראל באותו רגע".

"הקו המנחה בבחירה היה שזה שיר שאנחנו אוהבים, ושהאהבה אליו תורגש, ושבנוסף לכימיה עם השיר, נביא אמירה", מוסיף לקנר. "הבחירות היו אינטואיטיביות, וכל שבוע היה אתגר יותר גדול מהקודם, כי היינו צריכים להעלות את הרף. גיליתי מחדש את הכוח של העיבוד, וכמעבד, אני הכי אוהב דווקא את השירים שבשלב הראשון פחות הרגשתי בנוח איתם".

העבודה על השירים הייתה מאוד מהירה: "עברו 48 שעות מרגע שהוחלט על כל שיר, ועד שהוא עמד – מתוזמר ומושר לתפארת", מספר לקנר. "אחרי שהחלטנו על שיר, הכנתי סקיצה עם כיוון כללי, ואז ניסינו אותו ביחד, עשינו פינג-פונג מוזיקלי לראות אם זה עובד. לא תמיד זה עבד ברגע הראשון. גידי היה מאוד מעורב ונתן רעיונות. עמד לרשותי צוות ענק של נגנים נהדרים, שיכולתי לבחור מתוכו נגנים וכל אחד מהם הקליט את הכלי שלו באולפן הביתי שלו".

על השיר "צל עץ תמר" שזכה לתגובות נלהבות במיוחד מצד הקהל, הוא מספר: "בהתחלה פחדתי ממנו כי בביצוע המקורי שר המלך, זוהר ארגוב, וגם קרולינה – זמרת נשמה ענקית – מבצעת אותו. חוץ מזה, הייתי צריך להפוך שיר של זמר אחד, לביצוע בהרכב. אני שלם עם התוצאה, וגם קיבלתי תגובות משמחות מאנשים".

כשהוא נשאל איזה מבין הביצועים אהוב עליו במיוחד, לקנר מעט מהסס: "קשה לבחור, כמובן, אבל 'עוד סיפור אחד של אהבה' מרגש אותי. עוזי חיטמן שכתב אותו הוא יוצר מדהים ולא מספיק מוערך, והם שרו אותו בצורה מפתיעה. אהבתי במיוחד גם את 'בואי נתחבק' של אלון אולארצ'יק, שהדגשנו בו את הבוסה-נובה. הייתה לי זכות לעשות כיף. ובכלל, אני מקבל הרבה תגובות על השירים. זו זכות לגעת בלבבות של אנשים".

איך באמת אתה מסביר את ההתלהבות העצומה של כל מי שנחשף לזה?

"קודם כול, זהו כוחה של המוזיקה. ויש גם את עניין הנוסטלגיה – הבאנו שירים מכאן, שאנשים אוהבים. יצרנו מדורת שבט של שירים ישראליים. יש משהו טוב בביצועים פשוטים, או כמו שגידי אומר: 'בואו פשוט נשיר את השיר'. וזה עובד. ויש גם את גורם ההפתעה – שחקנים ששרים. הזמרים הכי טובים הם שחקנים. הזמרים הכי גדולים, מזאק ברל ועד ריטה, הם מספרי סיפורים. יש קשר גדול בין משחק למוזיקה. אם יש כישרון מוזיקלי ויכולת הבעה, אז זה בינגו".

דרישת שלום מעולם ישן

אחת לכמה זמן, שוב צץ העניין הזה. מתכנסת קבוצת אנשים, נניח בפגישת זום, רובה נשים, ובקושי גבר אחד. ואז מתחילה ההתחבטות. איך בעצם תתנהל השיחה? האם הרוב קובע, ולכן מותר לפנות אל הנוכחים בלשון נקבה? בשלב הזה, בדרך כלל, משתררת התחושה הקולקטיבית שהאקדמיה ללשון העברית התירה את העניין. אבל האם נכון הדבר?  – או שמא אגדה?

"זה כל-כך שנות ה-90", אומרת לי רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

היא צודקת, כמובן. אבל גם לא ממש עונה לי – בניגוד קיצוני לשאר השיחה, שמתאפיינת אצלה בנעימות ובשטף אדיב ונדיב. אולי גדיש רומזת לי שזה לא ממש משנה, ושכל אחד מוזמן לנהוג בטבעיות כרצונו. הכול בסדר. אין כאן משטרת לשון עם מנגנוני הלשנה. והאקדמיה ללשון? היא כבר מזמן לא גוף מנוכר ומנותק, שיושב במגדל השן, עושה נו-נו-נו, וממטיר עלינו בפנים חמורות הנחיות בנימה דידקטית. ועל כך בהמשך.

ולמה בכלל להיתפס לזוטות מגדריות כאשר מתחוללים פה שינויים אמיתיים בשפה. גדיש, אגב, מסרבת לראות בהם מהפכות. מבחינתה הם טבעיים לגמרי, כולל ניסיונות להכיל ולהנכיח את כולם, באמצעות מילים כתובות כמו א.נשים. "חושבים", היא מסבירה, "שאם השפה תנכיח את הנשים יותר – גם המציאות תיתן להן שוויון. מאמינים שאם יגידו 'רופאים ורופאות' או 'רופאות ורופאים' ולא רק 'רופאים' – זה ישפיע. כי אנשים יראו לנגד עיניהם גם את הרופאות. ואז אולי, בזכות זה, גם יהיו יותר רופאות. כי נשים שישמעו את המשפטים האלה כבר בילדותן, יבינו שמציאות כזו היא טבעית, ויילכו ללמוד רפואה. אני דווקא חושבת הפוך. שהאקדמיה לא צריכה להחליט בעניינים כאלה אלא לשתוק".

למה?

"בואי ניקח מילה כמו 'בעל', שמעוררת תמיד סערה ואנחנו נדרשים לה הרבה. תארי לעצמך שהאקדמיה הייתה מחליטה שאסור לומר 'בעל' אלא 'בן זוג'. זה היה מקומם הרבה אנשים וקבוצות. עדיף לומר לציבור שיש מבחר של מילים, והוא מוזמן להשתמש בו. הרי בתעודת הזהות שלנו כתובה המילה 'בעל'? לא. כתוב 'בן זוג'. בן גוריון החליט שכך יהיה. שפה היא עניין חברתי ולא האקדמיה אמורה להכריע בנושאים כאלה. אנשים צריכים להחליט בעצמם. למשל, מרב מיכאלי החליטה – ויש לה כוח והשפעה – לדבר עם גברים בלשון נקבה. היא שברה את הכלים. וזה בסדר".

את אומרת שהאקדמיה לא אמורה להכריע בסוגיות האלה, אבל את בעצמך, בהגדרת תפקידך – ראשת המזכירות המדעית. למה לא ראש?

"נקראתי בהתחלה 'המזכירה המדעית', וחשבו שאני מזכירה, זה ברור. במשך שנים זה לא הפריע לי, עד שכן. אני בעד 'ראשת', אבל לא מסיבות פמיניסטיות בכלל. ראשה הוא פשוט צורך של העברית. אני משוכנעת שאילו הייתה במקרא אישה בתפקיד של ראש – היא הייתה ראשה. כמו שבתקופה העתיקה היו נביאות – אומנם מעטות, אבל הן נקראו נביאות.

"תיראי, העברית היא סקס-מנייאקית. כשאת שומעת 'הרקטור אמרה', כואב לך באוזן. לא כפמיניסטית. 'הדוקטור אמרה' – זה פשוט כואב באוזן. 'שתי ראשי הערים אומרות'. ברור שראשות העיר! פעם, כשגולדה מאיר התמנתה לשרה היה ויכוח אם לקרוא לה בכלל שרה ולא שר. אבל בתקופה שלנו, כשדיברו על 'ראשה' באקדמיה, אז החברים היו בעד. אפילו שחלקם הגדול הם גברים, מבוגרים, וגם חובשי כיפה. כי זה מה שעלה מהדקדוק. זה טבע השפה. ואם, על הדרך, זה גם תורם לפמיניזם, אז מה טוב".

"אנשים כבר לא מסתפקים רק ב'מה' אלא גם ב'למה'"

ובאמת, האקדמיה ללשון העברית נמצאת בתקופה טובה, ועל כך יעידו האלפים הרבים של הכניסות לאתר העדכני והשוקק שלה, וגם לעמוד הפייסבוק ולאינסטגרם שהיא מתחזקת (ראו מסגרת).  "יש לנו 1,500 פניות בחודש. כולנו עובדים בזה ועבדים לזה", מספרת גדיש בחיוך. ככה זה כשהעבודה היא גם אהבה.

מאז ומתמיד?      

"כן. נדבקתי בחיידק של העברית והדקדוק העברי בכיתה ח'. הייתה לנו מורה שלימדה ניקוד, שכבש את ליבי. הקסימה אותי החוקיות, שאפשר להבין אותה. אחר כך אהבתי תחביר. הלכתי ללמוד לשון באוניברסיטה. ומה עושה מי שלומד לשון באוניברסיטה? הולך להיות מורה ללשון. וכך היה. לימדתי לבגרות והייתה לי חברה באקדמיה ללשון העברית, ובעקבותיה הגעתי גם אני. משלהי שנת 92' אני שם. 28 שנים – וכל יום לומדת דברים חדשים".

מה למדת היום?

"פנה אלינו עורך דין וסיפר על צירוף מילים נפוץ אצל עורכי דין – 'מִן המוּרם עולה ש…'. הוא שאל מה מקורו. התייעצתי עם עמיתה שלי מהאקדמיה ללשון, ד"ר אורלי אלבק. אנחנו עדיין מנסות לברר את זה. בלשון הרבנים אומרים 'המורם מן האמור', כלומר העולה מן האמור. יש לי ניחוש לא מבוסס, שאולי זה קשור לקורבן שהקריבו בבית המקדש ולמה שתרמו ממנו לכוהנים. הראשונים שהשתמשו בביטוי אמרו 'המורם מהם'. איך עורכי דין הפכו את הביטוי לכזה? לא ברור. כל הזמן שואלים אותנו שאלות. אנשים כבר לא מסתפקים רק ב'מה?' אלא גם ב'למה?' 'מי החליט?'. מישהו שאל אותנו השבוע מה המקור של הביטוי 'זיו העלומים'.

ומה התשובה?   

"זה עדיין בבדיקה. כנראה מלשון אירופית. וככה, אנחנו מבלים כל הזמן".

כן, בילוי אינו ביטוי ריק במקרה הזה. ההתלהבות של גדיש מוחשית. העברית עבורה, כך נראה, היא לא רק עבודה אלא דרך חיים. ומה שנחמד הוא שבאקדמיה ללשון העברית מפרגנים גם לתרומה שלנו – דוברי העברית – לשפה שלנו. "הרבה מילים נכנסות לשפה לא דרכנו", מבהירה גדיש, "אנשים ממציאים מילים, שחלקן הופכות לחלק מהעברית".

ולפעמים, זה עובד בנתיב ההפוך, ונתקע שם. אנשים מציעים לאקדמיה מילים, אבל הן לא מתקבלות, בגלל מופרכותן. גדיש נאנחת כשהנושא עולה. "זה לחם חוקנו", היא מפטירה, "אנשים מאוד אוהבים הלחמים, וכמה מהם הופכים למפלצות. למשל, רשמשדר – הצעה שקיבלנו בעבר תמורת פקס, ולא אושרה, או קצרוך – שזה הקצה של השרוך. לכלי רכב אמפיבי הוצעה החלופה ימבשתי – שבעיניי היא דווקא מוצלחת, אבל לא אושרה באקדמיה".

ואיך אתם מחליטים אילו מילים ייכנסו ללקסיקון? מה התהליך של הכנסת מילה לשפה?

"יש שני מסלולים גדולים – ועדות מינוח מקצועיות, שבעצם ממשיכות את המפעל של אליעזר בן יהודה וועד הלשון. כל הזמן מתקבלות פניות מאנשים. למשל, נשאלנו לפני כמה ימים איך אומרים בעברית BIODESIGN ".

איך באמת?

"בשלב זה אין לנו חלופה עברית רשמית אלא הצעות ראשוניות ששלחנו לפונה. וכך, כל הזמן בודקים ומבררים בוועדות, שמשלבות אנשי לשון ואנשי מקצוע מהתחומים האלה. יש ועדה לזואלוגיה, ועדה לשיווק ופרסום, ועדה למין ומגדר ועוד. בירור בוועדות האלה יכול לקחת עשרים שנה. המסלול השני הוא הוועדה למילים בשימוש כללי שנותנת מענה מיידי. מילים כמו מייקר וגיימר, שנדונו לפני שנים ספורות בעקבות פניות מן הציבור. ביקשנו מן הציבור לחוות את דעתו על הצעות שעלו בוועדה למילים בשימוש כללי ולהציע הצעות נוספות, ובסופו של דבר התקבלו החלופות עשיין (מייקר) ומשחקן (גיימר).

"בשנים האחרונות אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מול גופים, למשל 'כאן' – שאיתו נוצרה המילה הסכת במקום פודקאסט. זה אפקטיבי ופרודוקטיבי" – גדיש מתריסה בשובבות את המילים הלועזיות הללו – "לעבוד ככה, כי הגוף שיוזם את שיתוף הפעולה איתנו מעוניין בו ומחויב לו. חשובים לנו שיתופי הפעולה האלה, כי אנחנו לא מגדל שן. יש לנו רצון להתחבר לציבור. יש צמא מהציבור".

איך את מסבירה את זה באמת? את הלהט של האנשים? המעורבות הרגשית העזה?

"שפה היא של כולם, ויש המון אנשים שהיא מעניינת אותם, שהם רוצים לדייק, להתהדר בה, להתגנדר. והשפה גם שימושית. אדם צריך לכתוב משהו על מצבה. אנשים מתווכחים ביניהם על מילים, עושים התערבויות ופונים אלינו עם שתי מילים ומבקשים שנכריע מי משניהם צודק. מקצוע תמיד הולך עם מינוח. מקצוע שלוקח את עצמו ברצינות – יוצר מערכת מונחים. לא תמיד מחכים לנו. אנשים יוצרים מילים גם בלעדנו. שימי לב למה שנמצא במחשב שלך. לתוכנות. מילים כמו גופן – שהיא במקור ביוונית, ובכלל לא קשורה למילה גוף. פִסקה. קובץ – מילה שלא ברור איפה התחדשה.

"שפה זה דבר מרתק. והיא מעלה אמוציות. הכתיב הוא הרכיב הכי שמרני. לא פשוט לקרוא בעברית. קורא העברית מתורגל לנחש מה שכתוב, כי הרבה אנשים כותבים מה שיוצא. לכן הקריאה בעברית היא פחות מהירה. כל הזמן צריך לפענח. כשכתוב משה – זה מֹשֶׁה או מָשָׁה? ספר – זה סֵפֶר או סַפָּר? למילה מספר יש רצף עצום של אפשרויות. אנחנו קוראים קדימה, ואז רצים אחורה בעיניים כדי להבין".

השפה בכלל, והכתיב בפרט, אכן מעלים אמוציות. מכירים את זה שמול עיניכם ניצבת מילה תמימה, שכתובה אחרת ממה שאתם מורגלים, וזה צורב לכם ממש את הנפש עד כדי דפיקות לב מוגברות?

זה קרה לי ממש תוך כדי כתיבת הכתבה, ומצאתי את עצמי, לוחמת דלה-שמעטס נוקדנית, מלשינה בפני גדיש על הסנגוריה הציבורית של ישראל:

מהכתבה של חן מענית, בגיליון סוף השבוע שעבר של עיתון זה, עולה כי הסנגוריה הציבורית מוסיפים לשמם י', ונקראים – בניגוד לכללי הכתיב שלכם – הסניגוריה הציבורית. וזה מופיע גם באתר הרשמי שלהם, כלומר של המדינה. אתם מתערבים במקרים כאלה?

"לא, אין לנו מערכת אכיפה, ואני גם לא טיפוס לוחמני, כך שאני לא עוסקת בעניינים כאלה".

כל כמה זמן האקדמיה מתכנסת?

"האקדמיה עובדת בצורה שקצת דומה לכנסת. הוועדות מקבלות החלטות. המונחים החדשים מגיעים לוועדת המינוח המרכזית. מליאת האקדמיה מתכנסת ארבע-חמש פעמים בשנה. עכשיו, בגלל הקורונה, פספסנו כמה פגישות. המליאה מאשרת את המילים על-ידי הצבעה. אפשר גם להגיש ערעור.

"אבל זה רק פן מצומצם של עבודת האקדמיה, שמוקדשת בעיקר למפעל המילון ההיסטורי, ארכיון העברית  – קונקורדנציית ענק של תולדות המילים. עוד רכיב בעבודה של האקדמיה – פניות הציבור. המטרה: לחבב את העברית על האנשים ולהנגיש אותה, בין השאר על-ידי אתר אינטרנט, עמוד פייסבוק ואינסטגרם".

אפשר להיות חבר אקדמיה? איך מצטרפים לגוף הזה? 

"זה גוף שבוחר את עצמו. חשוב גם לדעת שחברי האקדמיה עובדים בהתנדבות. הם חוקרי לשון, וגם יוצרים – סופרים, משוררים ומתרגמים".

בדקתי באתר. פחות מדי יוצרים. המון ותיקים. מעט מאוד צעירים, ומעט מאוד נשים.

"מאחר שאני עוסקת בתחום שונה במסגרת עבודתי באקדמיה, אני לא ממש יכולה להגיב על זה. בואי נאמר שבוועד הלשון לא היו – בכלל – נשים. ככה שאנחנו בכל זאת במגמת התקדמות".

עם כבר מדברים על מגמות, מה דעתכם על סלנג?

"אין לנו שום בעיה איתו. הסלנג הוא מרתק, מדליק. שפה חיה וטבעית זה ההישג של הדורות האחרונים, שהחלוצים ייחלו לו. יש הרבה מילים שפעם היו נדירות והיום הן נפוצות".

למשל?

"המילה להציק לא הייתה קיימת פעם, או לפחות לא הייתה נפוצה. בילדותי, לא השתמשו בה בכלל. והיום, כל הזמן: 'הוא מציק לי'. מילים כמו ניחוח, נימוח, שמופיעות בהקשר של תרבות האוכל. המילה מפעים".

מפעים זו מילה מפעימה. יש בעולם גופים מקבילים לאקדמיה ללשון העברית?

"כן. יש באיטליה, צרפת, מצרים, עיראק וגם יפן. לאנגלית אין אקדמיה. מלך העולם לא צריך".

העברית כבר מגובשת? תהליך ההחייאה שלה הושלם?

"ללא ספק. אבל שפה, גם כשהיא מאוד יציבה, היא כל הזמן משתנה. כי העולם משתנה. אנחנו שפה קטנה, עם כתב שהוא רק שלנו, שכותבים בו מימין לשמאל, ושפות קטנות עלולות להיכחד".

באמת? העברית עדיין בסכנה?

"תארי לעצמך שאוניברסיטאות בארץ יחליטו שהן מלמדות רק באנגלית. ואז, התיכונים, כדי להתאים את עצמם ולהכין את התלמידים, ילמדו רק באנגלית. והעברית תהפוך לשפחה. יש בהחלט מקום להיאבק על העברית כשפת תרבות. להדגיש מונחים מדעיים בעברית. עכשיו – עם הקורונה – זה מאוד אקטואלי. מילים כמו קולטן, נגיף. מגפה ולא אפידמיה. אם אנשי המדע ידברו רק באנגלית אנחנו לא נבין על מה מדובר".

מה המילה הכי נפוצה בשפה העברית?

"לא".

הכיצד?

"זה מתחיל בילדות. כשמאוד אוהבים להגיד לא. כן היא מילה חדשה יחסית".

באמת? אז מה ענו פעם במקום כן?

"תשובות מלאות".

השאלון

רונית גדיש, 63, מתגוררת בירושלים, חיה עם בן זוג ואם לבת

המילה האהובה עלייך בשפה העברית?

"דגש".

איזו מילה את שונאת?

"אני לא שונאת מילים ומשתדלת גם לא לשנוא אנשים. המילה שאני פחות אוהבת היא 'לגמרי' – לא במשמעות הרגילה אלא רק במשמעות של 'ממש'".

יש מילים שאת מרגישה ש"פספסנו"?

"כן. לא תמיד מילים שלנו מתקבלות. אחת מהן היא המילה מִדגנים – שהציבור העדיף לקרוא להם 'דגני בוקר'. זאת החמצה בעיניי".

את מתקנת לאנשים טעויות בעברית?

"משתדלת כמה שפחות, אבל לילדים רצוי לתקן. ילד שמתקנים לו שגיאות – בעיקר של מספרים – יידע עברית".

מילה שמשעשעת אותך וגורמת לך לחייך?

"סבבה! פעם, הלכתי עם הבת שלי לקנות תרמיל. המוכרת שאלה אותה: את רואה את האבזם הזה? סבבה? סבבה! וזה? סבבה? סבבה! וככה הן שוחחו שיחה שלמה רק עם המילה סבבה. וזה כל-כך הקסים אותי".

ראיון עם תליק כרמון, האחראי על אתר האינטרנט, עמוד הפייסבוק והאינסטגרם של האקדמיה

תליק כרמון הוא אחד מהאנשים שבזכותם העברית קיבלה פתאום צביון צבעוני ועדכני. הוא ראש מדור קשרי קהל של האקדמיה ללשון העברית, ועורך התוכן של האתר, עמוד הפייסבוק והאינסטגרם המאוד פעילים שלהם. "אני עובד עם המעצבות יובל סלינגר ואניטה קרפל שהן סטודנטיות מבצלאל מוכשרות מאוד", הוא מפרגן.

עוד מעט הוא סוגר שלוש שנים באקדמיה ללשון עברית: "לפני זה עבדתי בארגונים חברתיים – התנועה לאיכות השלטון והאגודה לזכויות האזרח – שבהם צברתי ידע שאִפשר לי לפשט מסרים מורכבים לציבור רחב. שם האתגר היה לקחת מסרים משפטיים מורכבים ולהנגיש אותם, וכנראה זה סוג של יתרון גם בעבודה הזאת, בעובדה שהביאו אדם שאינו איש לשון לתווך את המסרים המורכבים".

כמה גולשים יש לכם?

"בפייסבוק כמעט 270 אלף עוקבים. חשיפה חודשית: 998,821 איש. חשיפה שבועית: 483,950 איש. הגידול המרשים והמפציע שלנו בשנה האחרונה הוא באינסטגרם. אנחנו כרגע בכמעט 120,000 עוקבים, כמעט כולם נוספו אלינו רק בשנה האחרונה. שם במיוחד אנחנו מתרגשים לראות המון בני נוער צעירים – מעורבים, שואלים שאלות ומקבלים מענה, ומשתתפים בחידונים שאנחנו עושים על השפה".

איך פתאום תחום עם תדמית עבשה הפך למגניב?

"כי שפה ומילים זה הבסיס, ואנחנו מדברים לציבור שלנו בגובה העיניים. אחד מסודות ההצלחה שלנו הוא שאנחנו מדברים לקהל בכללים של הפורמט – באינסטגרם המסרים יהיו יותר ויזואליים ולמנויים שלנו לאיגרת המידע נעמיק יותר. אגב, הפעילות ברשתות החברתיות זה חלק אחד מהפעילות הענפה שלנו. בשנים האחרונות אנחנו נותנים דגש רב לקשר פנים מול פנים עם הקהל ולא רק וירטואלי, באירועים כמו הרצאות על הבר ובאירוע המרכזי של יום העברית. אני נעזר בסטודנטים שעוזרים לי במטלות הרבות והמגוונות של המדור שלנו, וכמובן באנשי המזכירות המדעית שעוזרים לנו בבחירת הנושאים וכמובן בהגהות הנדרשות לכל פוסט, או כמו שאומרים אצלנו – רשומה, אם כי בשיחות פנימיות, הם מרשים לי להגיד פוסט"…

יפה מצדם

"ל'סטורי' של האינסטגרם, לעומת זאת, אין פתרון בעברית. בינתיים".

האם במסגרת עבודתך התברר לך על העברית משהו שלא ידעת קודם?

"כן, שאפשר לכתוב ו' החיבור לאחר פסיק"!

איך אתה מאפיין את הגולשים שלכם?

"ציבור רחב, מחתכים שונים, ובסביבות 60% מהעוקבים אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם הן נשים. לפעמים אני מופתע מכמויות האמוציות שהאקדמיה ללשון העברית יכולה לעורר. אנשים לוקחים ללב למשל את ההמלצה שלנו לכתוב דוגמה ולא דוגמא, וגם כללי הכתיב המלא זה נושא מאוד ייצרי".

מה המילה שאתה הכי אוהב?

"תמונה. היא מעוררת בי רגשות של חקירה, התבוננות והעמקה".

איזו מילה אתה מתעב?

"תיעוב".

איזו מילה משעשעת אותך?

"גומץ".

@זה ברגל, לא?

"וגם ביד – הצד השני של המרפק. החלק שאליו את אמורה להשתעל".

יש איזו שאלה שחוזרת על עצמה? משהו שמעניין את הגולשים או מטריד אותם במיוחד?

"זה משתנה בתקופות – מכנס או מכנסיים. שאלות על כתיב תקני תמיד יעניינו. 'כש' לעומת 'ש'. וגם בהתאם לחדשות. שאלה שעלתה לאחרונה היא אם ראש ממשלה הוא חֲלופי, חילופי או  חֲליפי?".

אכן נושא בוער. מלבד כרמון, שני אנשים נוספים מהאקדמיה שדיברתי איתם נדרשו לעניין. ומה התשובה? ובכן, חֲלוּפִי הוא אלטרנטיבי, חִלּוּפִי הוא בר חילוף, שאפשר להחליפו (בלועזית: קוֹמוּטָטִיבִי), והנכון, כפי שקבעה האקדמיה הוא: ראש ממשלה חֲלִיפִי – כלומר שמשמש ממלא מקום.

* * *

270 אלף עוקבים בעמוד פייסבוק של האקדמיה ללשון עברית

חשיפה חודשית בפייסבוק: 998,821 איש

חשיפה שבועית: 483,950 איש

באינסטגרם: כמעט 120,000 עוקבים

60% מהעוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם של האקדמיה – נשים

המילה הכי נפוצה בשפה העברית: לא.

פורסם בגלובס ב- 29.5.2020

"את רואה כמה שריטות יש על הגוף שלי?", צוחקת ליאת יצחקי. המקום: "צוללת" – אולפן הקלטות בתל אביב. בחוץ – סערה: הדרת נשים על רקע הקצנה דתית מתגברת. אבל במקביל, זרמים תת-קרקעיים נשיים-דתיים עולים על פני השטח ויש להם ריח של מהפכה. ודווקא במוזיקה. קול באישה ערווה? תשאלו את נרקיס – זמרת מגוש קטיף שהוציאה עכשיו אלבום בכורה מוערך ואיישה את במת פסטיבל הפסנתר האחרון על רקע פליילסט מפרגן. וגם את נעמי חשמונאי, מכוסת ראש כמוה, שגם היא הוציאה אלבום ומופיעה במועדונים נחשבים. והן לא היחידות. מצטרפות אליהן בתדירות מתגברת, זמרות דתיות נוספות, במיקומים משתנים על הרצף האמוני.

ויצחקי? היא כבר בשטח מתחילת שנות האלפיים, והצלקות המטאפוריות שעל גופה מייצגות את הדרך שפילסה כשהייתה לבדה. "אין שום דף הוראות", היא אומרת, "את לא יודעת לאן להגיע".

עם תואר שני במשפטים, פרס אקו"ם לאלבום הבכורה שלה לצד פרסים נוספים, וגם 5 ילדים ובעל, יצחקי מופיעה בקביעות, לבד ועם תזמורות יוקרתיות כמו האנדלוסית ("כששרתי איתם בהתחלה, זה היה פעמיים להיות ראשונה: אישה ששרה פיוטים, ואישה ששרה"), מנחה את "אשת חיל" – תוכנית טלוויזיה שבועית בערוץ עשר, ויוצרת את אלבומה השלישי.

נחזור לאולפן. עם יצחקי יושבות ריקה רזאל ויפעת נטוביץ. כל אחת משלושתן ממוקמת באזור אחר על הסקאלה (ראו מסגרת). יצחקי החלוצה; לרזאל הייתה בילדותה להקה עם האחים שלה – יונתן ואהרון – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי; ונטוביץ מוציאה החודש אלבום בכורה. זוהי פגישתן הראשונה, והקליק מיידי. שעתיים אחר כך הן יאלתרו בשירה ובנגינה את "אשת חיל" בהרמוניה מושלמת ובסנכרון מדויק, סופר-גרופ של אמונה, כאילו חודשים של חזרות מאחוריהן. יצחקי מתנדבת למפות את שדה המוקשים מתוך ניסיונה. בהתחלה, היא מספרת, לא ידעו איך לאכול אותה גם בציבור שלה. "זמרת דתית" זה כמעט אוקסימורון. "היו מקומות דתיים שהפריע להם שאני מופיעה מול קהל מעורב ולא רצו שאופיע אצלם כי זה 'לא תואם את ערכינו החינוכיים'".

רזאל: "זה הפחד שלי".

יצחקי: "את צריכה לתת דין וחשבון רק לעצמך, ולמי שמעל (הקב"ה). החשש ממה שיגידו הוא שיקול זר".

רזאל: "אני מפחדת יותר מהחברה מאשר מאלוהים".

יצחקי: "בעדות המזרח יש הרבה היתרים. נשים מזרחיות תמיד שרו – באירועים שמחים כמו חינות ובאבלות כמקוננות. בכל מקום, אבל בצנעה. ההלכה היא לא חד-גונית, היא מגוונת, וכל אחת צריכה להיות במקום השלם שלה".

רזאל: "הייתי בת 19 כשהתחתנתי, בלי כיסוי ראש ועם מכנסיים. כשרציתי לשלוח את הבת הראשונה למסגרת, נדרשתי להחליט באיזה מקום לשים את עצמי. החלטתי שהיא תלמד במסגרת חרד"לית וקיבלתי על עצמי לכסות את הראש. ויש דיסוננס. רציתי לחנך את הילדים, אבל איפה אני?!".

יצחקי: "אמנות זה דיוק. כל הזמן לדייק את עצמנו מול עצמנו. בעלי חזר בשאלה. אני הייתי בהתחלה עם כיסוי ראש. לאן אני אמורה לסחוב? ואז אני נדרשת עוד יותר לדייק, כי אין מי שיסחוב איתי את העגלה. כנשים, אנחנו מֵרצות מטבעינו. אני לא רואה גבר שמדבר כמוך, ריקה".

רזאל: "אני מעריכה את החברה הדתית-לאומית בזכות הערכים שלה ורוצה להשתייך אליה. מצד שני, אני רוצה לשיר ולא רוצה שיגבילו אותי. לשיר בלי הגדרות".

יצחקי: "מרוב גדרות אנחנו לא יודעות איפה נמצא הסוס. יכול להיות שהוא ברח מזמן. אבל למה קוראים להלכה – הלכה? כי היא הולכת. היא נמצאת בתנועה והולכת איתנו".

רזאל: "עדיין לא דיברתי עם האחים שלי על כל ההתלבטות שלי אם לשיר גם בפני גברים. לאהרן דווקא בכיתי בטלפון. גם הוא היה מסכן. שאלתי אותו מה אתה היית עושה במקומי? והוא ענה: 'ברוך ה' אני לא במקומך'. הוא דווקא נתן לי את החופש".

למה לדעתכן המהפכה מתרחשת דווקא עכשיו? זה קשור להתעוררות הפמיניסטית הדתית או שאולי דווקא לסגירות ולהקצנה הדתית?

יצחקי: "העולם הוא מטוטלת. ברגע שיש משהו שישבור ימינה, אז יש משהו שישבור שמאלה. הקצוות הרבה יותר רועשים מפעם, והפערים בין הקצוות גדולים. היום גם יש את ההתעוררות הנשית, ובתוכה ההתעוררות הנשית הדתית".

נטוביץ: "למדתי במדרשת נשמת ( מדרשה קהילתית לנשים ללימודים תורניים גבוהים, שגם מכשירה יועצות הלכה, ת' ל'). שם קורה תהליך איטי. שאלתי את הרבנית שם אם מותר לי להופיע גם בפני גברים. בהתחלה היא אמרה לי 'לא, לא, לא. ממש לא'. עם הזמן, היא ובעלה הרב חקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שהם לא יכולים להגיד לא, וגם לא יכולים להגיד כן, והם נתקעו".

יצחקי: "זה מעצבן אותי, הישיבה על הגדר. תדעו לכן שיש היתרים הלכתיים לנשים להופיע בפני גברים, רק שהם נורא מושתקים. למשל, ההיתר של הרב ביגמן מישיבת הקיבוץ הדתי".

רזאל: "הוא כתב פסק הלכה שמותר לנשים לשיר מול גברים, אבל יש סייגים, זה צריך להיות בצניעות, באווירה מסוימת. אחי אהרן אומר שלא 'קול באישה ערווה', אלא 'הכול באישה ערווה' – מהבחינה הזו שכל דבר אתה יכול להפוך למיני או למשהו פרוץ. אז אם הצד הזה הולך על הדברים הפסיכיים, שאני חושבת שכולנו פה בחדר מסכימות שזה לא משהו שאנחנו רוצות שהעולם יגיע אליו, אז הם הולכים על קיצוניות ומסקינג-טייפ".

כולנו צוחקות. כמה ימים לפני פגישתנו, התקשורת סערה כשאחיה יונתן, הדביק בהופעה שלו מסקינג-טייפ על עיניו כשנשים רקדו מולו. בדיוק מושלם, ריקה הוציאה למחרת את הסינגל הראשון שלה שנקרא "בדיוק מושלם". בקליפ היא נוהגת במכונית אדומה ומתריסה שמחה וחופש.

יצחקי: "אני מאמינה ליונתן. אני לא הייתי בוחרת לשים את זה על העיניים, אבל אני מאמינה לנפש שלו, שלו זה היה קשה (לראות את הנשים רוקדות), אבל הוא רצה לאפשר להן. הייתי עושה את זה אחרת".

רזאל: "אתן צריכות להבין שזה היה בחצי הומור. צחוקים".

נטוביץ: "זה משגע שכל דבר שקורה, מנסים לפרש בצורה אחרת. צריך להבין שכל אחד חי את החיים שלו, וזה בסדר. אין לכם זכות להתערב".

רזאל: "אין כאן חיה ותן לחיות".

יצחקי: "כשיש פלורליזם, הוא צריך להיות דו צדדי. הפלורליזם צריך להיות בעד דעה חופשית, ולא רק בעד הדעה החופשית שלך".

הקול שמעבר לפיזיות

הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" מרחף בחלל ויצחקי מפתיעה: "זה לא כבוֹדה, אלא כבוּדה. צריך לדייק. זה נאמר בספר תהילים, וזאת משמעות אחרת לגמרי! 'כל כבודה' מתקשר בכלל לנכסים של האישה. שגיאה היסטורית אחת שינתה לנו את המשמעות ואף אחד לא מתייחס למשמעות המקורית. מדהים כמה לפעמים שגיאה של ניקוד משנה הכול".

נטוביץ: "זה דווקא משפט יפה, וצריך להבין שהוא נכתב בתקופה אחרת בעולם. אז הוא היה מתאים. חז"ל הגנו על הנשים שהסתכלו עליהן כאובייקט מיני. היום זה שונה".

רזאל: "איפה ה'פנימה'? בסופו של דבר, יצא שהיום הנשים החרדיות בחוץ. עובדות".

יצחקי: "ונושאות בכל הנטל".

רזאל: "ובסוף הבעל שלהן יותר בבית מהן. מוציא את הילדים בבוקר, מחזיר אותן מהגנים בצהריים, והרבה פעמים גם משכיב אותם לישון".

יצחקי: "ושוב: ההלכה הולכת. הרי פעם לא היה מותר לאישה בכלל לצאת מהבית. עברנו כל-כך הרבה דרך, ופתאום, דווקא במקום של שירת הנשים, החליטו להשאיר את זה בקופסה שמורה ולא לגעת בזה".

ומה לגבי קול באישה ערווה?

רזאל: "גם על זה יהיו קיצוניים שיכולים להגיד לך 'טוב, מדובר גם על לא לדבר בכלל עם האישה. הכול באישה ערווה'. זה עיוות של ההלכה. אג'נדה של להפריד בין העולמות. של בואו נעשה עולם נשי שהוא בבית – ויש את עולם העסקים, שזה העולם הגברי. אבל היום זה נורא השתנה, אז אתה לא יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר. אצלנו במגזר הדתי-לאומי, כולם שומעים נשים שרות. הגברים שומעים, אבל הנשים שלהם לא ילכו לשיר".

נטוביץ: "יש לי חברים שלא יבואו להופעות שלי. וזה בסדר, כי זו בחירה שלהם, ואני שמחה עם מה שהם בוחרים לעצמם. אני אעשה את הבחירה שלי".

יצחקי: "מי שבאמת קשה לו, אז שלא יבוא. זה נראה לי פתרון הולם. ובקשר לקול באישה ערווה – עצם המשפט מביע את ההיפך מצניעות. אתה מדבר נגד הפורנוגרפיה בצורה הכי פורנוגרפית שיכולה להיות. נו באמת. וזה נאמר במשנה בהקשר של סוגיה כל-כך שולית, שאיכשהו הצליחו להפוך אותה למשהו מאוד עיקרי. חבל שלא לקחו את כל הסוגיות השוליות על ברוריה שהייתה תלמידת חכמים, ועל הבנות של רש"י שהניחו תפילין. מעניין שאת זה הצניעו. ספר יהודית לא נכנס לתנ"ך".

רזאל: "שמעתן על חנה-יהודית המכבית? הייתה גזירה שכל אישה לפני שהתחתנה, נתנו אותה להגמון בליל הכלולות. וחנה התחילה את המרד. היא התפשטה לפני כולם באמצע החתונה שלה, וכולם היו המומים. היא אמרה: 'עכשיו אכפת לכם מהצניעות שלי?! אתם יודעים מה הולך להיות איתי בלילה, איפה אתם?! אני רוצה שתילחמו בשבילי כמו האחים של דינה'. וזה מה שקרה. כך התחיל מרד חנוכה. זה סיפור שהשתיקו".

אפרופו צניעות, המעבר בין החינוך הדתי לצניעות, לבין להחצין את עצמכן כפרפורמריות – טבעי לכן? 

נטוביץ: "כשלמדתי בבית ספר מזמור (בית ספר דתי למוזיקה, ראו מסגרת, ת' ל') הייתי בשיעורי אינטרפרטציה עם דין-דין אביב, ונדהמנו מזה שהיא זזה על הבמה. רוקדת. הבנות הדתיות לא יודעות לזוז! אנחנו באמת כל כבודנו. לא יכולות. וזו אחת החוויות היותר משמעותיות שחוויתי. למדתי לא להתבייש לזוז. מצחיק שאתה חי בגוף שלך ואתה לא מכיר אותו מספיק".

יצחקי: "אנחנו מחונכות מגיל אפס להצניע את עצמנו, ולא לשאת קולנו בשיר, ולוקח זמן להשתחרר ולקחת את הצניעות למקום נכון, גם על הבמה. להביא פרפורמנס".

רזאל: "את עושה שינוי בין הופעה לגברים ובין הופעה לנשים?".

יצחקי: "זה קורה לי אוטומטית. קודם כול, במופעים לנשים יש תדר משוחרר יותר – מאוד נעים, חמים ומחבק. כאילו שכולן מבינות אותך. כמו שכאן – אנחנו פה ארבע נשים פלוס נגה הצלמת החמודה, שמכירות פחות משעה, וכבר נוצר בינינו משהו יפה. בעיניי, ההבדלים בין גברים לנשים יותר גדולים מההבדלים בין דתיים לחילוניים לבין ערבים ויהודים. יש תדר אחר כשאני מופיעה מול גברים או מול נשים. זה כמו שאני מופיעה בחו"ל – אני אחרת. אתה כאילו עושה אג'סטמנט למקום שאתה נמצא. אתה עדיין מביא את המוזיקה שלך, אבל מגיש אותה אחרת".

רזאל: "אומרים לי לפעמים שיש חיבור אינטימי ביני לבין הגברים שאני מופיעה מולם. שזה מפריד ביניהם לבין הנשים שלהם. מה את אומרת על זה, ליאת?".

יצחקי: "למה אני צריכה לקחת את האחריות על מה שמישהו מרגיש עם עצמו? אנחנו לא יכולות להרחיב את האחריות שלנו לכל-כך הרבה מעלות. יש לך את האחריות על איך שאת נראית, מתלבשת, מביאה את עצמך מול קהל כזה או אחר. אני מניחה שאם את מדברת בפני גברים – לא רק שרה – תתלבשי אחרת ותגידי מילים מסוימות בצורה אחרת. פה האחריות שלך. אני ארחיק ואקצין: זה כמו שאומרים לאישה אל תתלבשי ככה, כי אם תתלבשי ככה, יאנסו אותך. אני לוקחת את זה בכוונה למקום הזה, כי זו החשיבה המחלישה, שבעצם אומרת לנו שאנחנו צריכות להיות אחראיות על הכול. ואני אומרת – לא, אני לא אחראית על הכול! מצטערת. אני יכולה להכריע רק על עצמי ועל איך שאני משנה את המקום שלי. את מבינה?".

רזאל: "מבינה, אבל את לא יכולה להתעלם מנושאים כמו בגידות וגירושין. מהעובדה שבחברות מסוימות יש את זה יותר ובחברות מסוימות פחות. והשאלה היא אם יש משהו שמוביל את זה לשם".

יצחקי: "זו שאלה טובה, שתמיד צריכה להישאל מהבדיקה העצמית שלנו. אני מניחה שאת מתאימה את עצמך לקהל ומופיעה אחרת בכל מקום".

רזאל: "אם אופיע מול גברים, אופיע אחרת".

באיזה אופן? 

"אני אוהבת נורא לרקוד על הבמה ולהשתולל, מול גברים לא ארקוד כמו שאני אוהבת".

נטוביץ: "להופיע רק מול נשים מגביל אותי כזמרת. אני לא יכולה ככה לדבר ולהביע את עמדתי. מצד שני, יש לי חברות שאומרות שזה בסדר להן להופיע רק מול נשים כי נוח להן ככה והן מרגישות הכי אמיתיות בעולם".

יצחקי: "בשיר השירים נכתב 'יונתי בחגבי הסלע, השמיעיני את קולך, הראיני את מראייך'. יש קול בעולם. הקול שלך, שלא נשמע. זה מה שאת כותבת. זאת היצירה שלך. איך המוזיקה שלנו הייתה נשמעת אם רק גברים היו כותבים אותה או שרים אותה? קחי את אותו שיר, ואת תשירי אותו ויפעת תשיר אותו ומישהו אחר ישיר אותו – וזה יישמע אחרת. אז זה הקול שמדובר עליו. הקול שמעבר לפיזיות. משהו הרבה יותר עמוק".

נטוביץ: "הזוי שיש חצי מהעולם שהדת רוצה להשתיק. מטריף אותי שאנחנו צריכות להילחם בכלל על דבר כזה".

יצחקי: "אני כבר לא מרגישה במלחמה. לפני עשור הרגשתי באמת שהכול על כתפיי. היום אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשותו – הלכתית, רוחנית וחברתית. ובגלל שאני פחות מרגישה במלחמה, אז נעים לי להופיע במופעי נשים מכל סוג ומכל מגזר, וגם להיות בקונצרט עם התזמורת הסימפונית או האנדלוסית".

נטוביץ: "ואת מרגישה חלק מהדת ומהקהילה בצורה מלאה?".

יצחקי: "למה שאני ארגיש שלא?".

נטוביץ: "כי אני חוויתי רגעים של 'אני לא מרגישה חלק'. אנשים שאמרו לי 'את עושה מעשים נוראים בזה שאת שרה בפני גברים. זה לא משהו שאנשים דתיים עושים. זה גילוי עריות'".

יצחקי: "לא להאמין! איך אפשר להגיד דברים כאלה למישהי כזו מתוקה? אני חושבת שאת התחלת עכשיו את הצעדים הראשונים. חכי עוד שנה-שנתיים, אחרי שתופיעי יותר. עכשיו את כמו רבי עקיבא שנכנס בגיל 40 לעולם של הלימוד, והימים הראשונים היו קשים לו. היה לו קשה ללמוד עם ילדי כיתה א'".

רזאל: "אני מרגישה אחריות – מה אני מלמדת את הילדים שלי ומה ההשלכות. יש פסוק 'כחצים ביד גיבור'. אתה זורק חץ, אבל לא יודע איפה הוא יפגע. אני עכשיו יורה חץ. מסתכלים עליי, שואלים אותי מיליון שאלות, במיוחד כשהאנשים שקבעו דברים הם חכמים וגדולים".

יצחקי: "והם באמת הקדישו לזה מחשבה? לשירת נשים ומעמד האישה והמקום שלה בטקסים הדתיים – אין באמת התייחסות, מתוך רצון לשמר הגמוניה מסוימת, רוח שהייתה נכונה לשעתה, ופחות נכונה להיום. לא רוצים לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה ולהתעסק איתו".

נטוביץ: "אומרים 'תנו לזה זמן. לאט-לאט. צריך להכיל את זה'. ואני מסכימה. כל מהפכה שקורית בדוך – לא קורית טוב. רק דברים שקורים לאט, בתהליך. אבל אני, כיפעת הפרטית, לא יכולה לחיות בעולם כזה איטי. אין לי מספיק זמן לחיות. יש לי – מאה שנה לחיות?".

יצחקי: "פִרגנת…".

רזאל: "אני לא רוצה לפספס את החלום שלי, אבל יודעת שעם הבנות שלי זה כבר יהיה הרבה יותר מקובל".

נטוביץ: "ואז את תקנאי בהן".

רזאל: "ואגיד 'איך ויתרתי על זה', אבל מצד שני, לפי הדת, אין דבר כזה מה שבא לי ומה שאני רוצה".

יצחקי: "אבל קול באישה ערווה זה סוג של הערת שוליים באחת מהמשניות, וההקשר הוא רק 'האם גבר שקורא קריאת שמע יכול לשמוע ברקע את אשתו'. זה כמו השיבוש של הפסוק 'כבודה בת מלך פנימה' ואף אחד לא פוצה פה. כשכולם עושים את אותו דבר, זה לא אומר שהוא נכון".

רזאל: "גם הרבה רבנים אמרו לא לעזוב את אירופה לפני השואה…".

יצחקי: "עושים דברים בלי לדעת שזו בכלל לא ההלכה. אז בבקשה התכבדו נא הנשים, ותבדקו. ואחרי זה תוכלי לדייק את עצמך, ולא רק מול עצמך. אני לא על אי בודד. ברור שאני מתחשבת במשפחה, ובחברים שלי, ובסביבה, וביישוב שאני גרה בו. ובהלכה. אבל מתוך המקום שלי. רק שמרוב שמתאהבים בפוזיציה, לא רואים את הרציונל ואת רוח הדברים. איבדנו את רוח היהדות".

נטוביץ: "אנחנו עדיין קצת במצב גלותי. אפילו שאנחנו בארץ, ואנחנו עצמאים ויכולים לפרוח מבחינה רוחנית ויהודית. אנחנו לא קולטים את זה. וההלכה לא יכולה לטפל בזה כי אין לנו את הסנהדרין שיעשה לנו את השינויים בהלכה ושיגיד לנו מה אפשר ומה לא".

יצחקי: "אבל המון דברים קרו. הרי יכולנו לקחת את 'אל תרבה שיחה עם האישה', ולמסגר את זה. ואז לא הייתה אפשרות לנשים חרדיות – שהן כוח העבודה העיקרי במגזר החרדי – לרכוש השכלה. כל-כך הרבה שינויים, ודווקא פה פתאום נעצרתם ויש קיפאון וקיבעון? כי פה נוח לגבר – שילמד תורה ושאשתו תצא לעבוד. איפה שהיה נוח לגברים – היו שינויים".

רזאל: "וחוץ מזה, אם כבר, אז ההלכה היא על הגבר. ובעצם, אם יש למישהו בעיה שאני מופיעה, אז שלא יבוא. למה זה משליך עליי שאני לא יכולה לעשות הופעה?!".

ואז היא מנגנת על הפסנתר את השיר שלה, "יום אחד זה  יקרה". סוערת על הקלידים ושרה  בביטחון: "יום אחד תאמיני בעצמך". ומה שהתלבט כשדיברה, נהיה ברור ושלם כששרה.

עוד זמרת בדרך לאלבום בכורה היא מור ברנשטיין, שלאחרונה הוציאה סינגל בשם "שיר הכבוד" – תשובה פמיניסטית לפיוט "אנעים זמירות" המושר בשבתות בבתי כנסת אשכנזים. "ורק אני ללא תווים, ורק אני ללא פנים… למה לא נתתם לי לשיר", היא שרה, ומתריסה: "עכשיו אני על הבמות, עכשיו אני אנעים בזמירות".

בניגוד לשלושרות מאולפן ההקלטות, ברנשטיין, שגדלה כדתייה, שרה כדתל"שית. "גדלתי בפתח תקווה, עיר מאוד שמרנית", היא מספרת, "מכיתה א' עד י"ב למדתי עם בנות בלבד, אותן בנות, באותו בית ספר עם שלט גדול 'כל כבודה בת מלך פנימה'. הרבה בנות הזדהו עם השלט. אבל אני, לא רציתי להיות נניח מורה לאמנות – אלא לעשות אמנות בעצמי. לגלות מה הייעוד שלי חוץ מלהיות אמא. מה הקול שלי. לכן למדתי ציור בבצלאל, ועבדתי בעיתון הארץ כצלמת. וכל הזמן הלב שלי משך למוזיקה, עד שנולד בני הבכור והבנתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה. הרגע שבו הבאתי חיים לעולם היה הרגע שבו הבנתי שהחיים בסוף ייגמרו, ומה אשאיר לעולם?".

עזבת את הדת כי לא יכולת לממש בה את עצמך כמוזיקאית?

"לא. כבר בהפסקות בבית ספר, קראתי ספרים, כתבתי רשימות, ועלו בי שאלות: שרתי כל בוקר עם כולן 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'. רגע. סטופ! ואם אני לא מאמינה? מה זה בכלל אמונה? מי כתב את התורה ואת התנ"ך? הגעתי למסקנה שהכול נכתב בידי אדם. רבנים רוצים לשלוט בהמונים באמצעות הדת ואומרים 'אני אסביר לך הכול'. לא, אתה לא תסביר לי, כי גם אתה לא יודע. אי אפשר לתפוס את העולם. אני מנסה להיטיב, ומוזיקה ושירים נראים לי מיטיבים ומשפיעים. אני שרה על הדרת נשים ואקולוגיה. שירים, מה הם עושים? בדרך מאוד נעימה גורמים לאנשים להחליף רעיונות בראש".

מה דעתך על נשים שבתור דתיות מממשות את עצמן כיוצרות, וגם מופיעות מול גברים?

"תמשיכו לשיר! לא כל אחת ששרה צריכה להיות ליידי גאגא או ביונסה או ריהנא שמשפריצות סקס, אבל אם מישהי רוצה להוציא את המיניות שלה – זה גם כן בסדר".

בסדר, הוא גם האופן שבו הוריה קיבלו בסוף את חזרתה בשאלה: "זה לא היה פשוט, אבל הם הבינו שלא עשיתי את זה בגלל שחיפשתי הקלות בדרך. להיפך. אני מחפשת את הדרך הנכונה – לי".

וזהו החוט הסמוי שמקשר בין ארבעתן. מעבר למהפכה ולסוגיות האוניברסליות, הן קודם כול יוצרות. וכל אחת, באופן הכי פרטי, מזקקת את קולה.

ואיך משתלב הקול של המהפכה הזו על הסקאלה של הזמר העברי? ומה סיכויי הצלחתה?

יואב קוטנר, אוטוריטת המוזיקה, מסכם באופטימיות את התופעה:  "במוזיקה קורה תהליך הפוך למה שקורה בחברה הישראלית. זה מאוד משונה, כי בניגוד למה שנראה, יש דווקא פתיחות לכל הצבעים והשבטים השונים – מזרחי, ערבי ודתי. כל מיני מקומות שהיו בשוליים, מגיעים למרכז, ואני לא מדבר על הפופ המזרחי המצליח אלא על מוזיקה של השורשים, הארד-קור. המיינסטרים מקבל אותם וברדיו משמיעים אותם. אז בעוד שבחברה יש הקצנה – במוזיקה יש פתיחות, וזה נהדר. נוצר חיבור טבעי בין העולמות וכל הצדדים מרווחים.

"ספציפית, למוזיקאים דתיים – לא רק נשים – יש בעיה מובנית. מצד אחד, עצם העמידה על הבמה היא הפגנת אגו ו'שופוני', ומצד שני, הכתיבה וההתייחסות הדתית היא 'קטונתי' למול הכוחות הגדולים. אז ההתמודדות היצירתית שלהם ושלהן עם כל זה היא מבורכת".

מסגרת 1

ליאת אבל בטוח

ליאת יצחקי, אזור מודיעין, נשואה + 5. תואר שני במשפטים, מוזיקאית, זמרת, מנחה בטלוויזיה, מלמדת פיתוח קול סטודנטיות ותלמידות יהודיות וערביות ומעבירה סדנאות לזהות ישראלית ויהודית לקהלים מעורבים.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"כשהייתי ילדה – רציתי להיות זמרת. כשהגעתי לאולפנה, בבת אחת החלום נחבט ברצפה ובתקרה. רשמית לא אמרו לי לא, אבל היה ברור שזה חלום של ילדות קטנות ואין לזה מקום. לא חונכנו לזה. להיפך, חונכנו לא לזה. כל דבר שעשיתי, לא ידעתי אם הוא נכון. לא היה את מי לשאול. התקדמתי 'ליאת אבל בטוח'. נקודת המפנה הייתה כשהתחלתי להופיע עם התזמורת האנדלוסית. אז התחיל המעבר בין מישהי שמנגנת ושרה לחברים עם הגיטרה והמפוחית למישהי שעוסקת במוזיקה באופן מקצועי. באותה תקופה גם הראל מויאל לקח את השיר שלי 'אין לי דבר' לאלבום הבכורה שלו, ומשם זה כבר המשיך".

משהו לסיום: "במפגש דיברנו על שירת נשים ועל מעמד האישה ביהדות בהקשר הפחות 'מחמיא'. חשוב לי שיוזכרו גם הצדדים היפים בדת ובמסורת: נתינה, אהבה, ערכי משפחה וצניעות  – בריאה ולא מחביאה. הרצון שלי לצעידה קדימה בא ממקום אוהב – אחרת, במה אנחנו שונות מכל המבקרים הרבים?".

שיר מזוהה: "אור מן המזרח" מאלבום הבכורה שלה משנת 2012 הנושא את שמה. השיר נכנס לאלבום "בת המקום 2" והטקסט שלו נלמד באקדמיה כמניפסט נשי.

מסגרת 2

"בהגבלה יש שלווה"

ריקה רזאל ון-לואן, ירושלים, נשואה + 8

כשריקה הייתה ילדה, היא הקימה להקה עם אחיה יונתן ואהרן רזאל – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי,  ויהודה, שכיום רב. הם התארחו בתוכנית "סיבה למסיבה" והוציאו שני אלבומים, כולל להיט בשם "אני רוצה להיות נהג מונית". רזאל: "היה לנו מגניב וכיף בלהקה. לא חשבנו יותר מדי על העתיד. פשוט עשינו מוזיקה. כשיונתן הלך לצבא והחליט לפרק את הלהקה, היה לי מאוד עצוב".

אביהם, הפסיכולוג ד"ר מיכה רזאל העניק להם חינוך מוזיקלי קפדני, וגם חינוך לעסקים. "כל מוצ"ש היינו עוקבים אחרי הבורסה. דיברנו על נדל"ן".

ריקה, שהתחתנה בגיל 19, לקחה את הצד הזה לחייה הבוגרים, וכיום יש לה עסק לנדל"ן. "הייתי המפרנסת", היא מספרת, "בעלי הלך ללמוד. כבר בגיל 20 היה לי עסק ראשון של קייטרינג". במקביל לעסקיה, גידלה את שמונת ילדיה, וצפתה מהצד באהרן וביונתן מופיעים על במות עם המוזיקה שלהם. בשנים האחרונות חשה שהמוזיקה מתרחבת בתוכה ותיכף תגיח החוצה בפיצוץ. "כעסתי על עצמי שהזנחתי את העניין".

אז היא פועלת. לאחרונה שחררה את הסינגל "בדיוק מושלם" והשיקה מימון המונים לאלבום הבכורה שלה.

משהו לסיום: "אין לי תשובות כרגע. אני מתחבטת מה נכון ומה לא נכון ואיך יקבלו אותי בחברה הדתית שלי, שהיא חברה שאני מאוד מעריכה. אני לא כועסת על ההגבלות. בהגבלה יש שלווה".

שיר מזוהה: "בדיוק מושלם"

מסגרת 3

"אם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון" 

יפעת נטוביץ, ירושלים

נטוביץ למדה בבית הספר למוזיקה מזמור וכיום היא סטודנטית למדעי המחשב וביולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית. השבוע יצא הסינגל השני שלה "אגם קפוא" מתוך אלבום הבכורה "עד לאן" שייצא החודש.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"הייתי בסביבה מוזיקלית, עם ארבע-חמש בנות בגיל 17-16 שידענו שאנחנו רוצות להיות מוזיקאיות. הסביבה עודדה אותנו, וגם ידעתי שאם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון. אני זוכרת רגע בסדנת מוזיקה, שבו המורה אמרה: 'כל היצירות שלי עכשיו במגירה'. זה הציק לי. הבנתי שאין מצב שאשאיר את המוזיקה שלי במקום הזה".

שיר מזוהה: "אגם קפוא"

מסגרת 4

בית ספר מזמור: "אין סלקטור בכניסה"

אחד מסימני המהפכה המוזיקלית בציבור הדתי הוא בתי הספר לאמנויות בכלל ולמוזיקה בפרט, שמוקמים מטעם הישיבות והאולפנות. בית הספר מזמור בקמפוס גבעת וושינגטון, שהוקם ב-2011, הוא צעד נוסף קדימה, בהיותו מיועד לאנשים בוגרים. איציק וייס, המנהל, מאמין שלמזמור יש חלק בהתעוררות הקול הנשי-דתי-מוזיקלי. "אני לא יודע אם זה בגלל מזמור או ביחד עם מזמור, אם אנחנו הביצה או התרנגולת", הוא אומר, "אבל ברור שיש עדנה בציבור הדתי בהסתכלות על המוזיקה. תמיד היינו טובים בלהגיד דברים, אבל פחות בביצוע שלהם. עכשיו יש מודעות לעטיפה, שלא פחות חשובה מאשר התוכן. אנחנו עוזרים לשכלל את הכלים ולממש את המהות של כל יוצר. הפרנסה תגיע אם אתה טוב בזה".

מה עמדתכם בנוגע ל"קול באישה ערווה"?

"זה בית ספר דתי, ומתוקף זה הוא מאפשר  ללומדים בו ללמוד בלי להתפשר על הערכים שלהם ועל ההלכה, ולכן לא תהיה אצלנו שירת נשים מול קהל גברי באופן יזום. מצד שני, אנחנו לא שמים סלקטור בכניסה. השיעורים נפרדים (לגברים ולנשים) כשיש שירת נשים, אבל אנחנו לא אוסרים על אף אחד להופיע מחוץ לבית הספר כרצונו. ואם תלמידה רוצה להתאמן עם גברים במסגרת בית הספר – נדאג להם לחדרים. על כל אחת לעשות את מה שהיא מאמינה בו ושום דבר לא צריך להגביל אותה. אם היא רוצה לשיר רק מול נשים, נעזור לה, גם מול מקומות שלא מאפשרים הפרדה מגדרית"

ואם היא רוצה להופיע גם מול גברים?

"אז בשביל זה היא לא צריכה אותנו".

פורסם בגלובס ב-6.1.18

השנה: 2005. הרשתות החברתיות עוד לא הומצאו, אבל הפורומים התחילו לנסח את העיקרון. בפורום הספציפי הזה התקיימה חגיגה תמידית של כתיבה על מוזיקה. מוזיקאים, אוהבי מוזיקה, מתווכי מוזיקה ומפיצי מוזיקה ניהלו שם דיאלוגים. ובתוך כל זה, נוצר גם הפרויקט הפרטי שלי – שלא יכול היה להשתלב בשום במה אחרת, כי ראיינתי מוזיקאים באריכות רבה על מוזיקה, ועל מוזיקה בלבד, ובלי להיות כפופה להכתבות יחצניות.

הראיון עם גבריאל בלחסן פורסם שם.

כמה חודשים אחר כך, ראיינתי אותו שוב, הפעם ל"7 לילות" – טור קצרצר, קליל, ובעיקר מצחיק, כמו שגבריאל ידע (גם) להצחיק.

אבל הראיון הזה. אוי. הראיון הזה.

ותודה לדויד פרץ ולאסף לבנון.

*

"אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים". ראיון עם גבריאל בלחסן

11.11.04. מועדון הבארבי בתל אביב. הופעה של להקת אלג'יר. שוב הם פוצעים את קהלם באמת המערערת, ושוב הנדקרים אסירי תודה. המבטים מתרכזים בגבריאל בלחסן – זוהי אחת מהופעותיו הראשונות עם הלהקה בסיבוב הזה. מאות עיניים סקרניות ואמפתיות מציצות עליו, מנסות להיכנס אליו, להתבונן בו, לשלוח אליו קרני אהבה.

גבריאל מנגן, שר ומרבה לחייך בחיות משכנעת. הוא נראה ברור לעצמו, והתאורה שמדגישה רק את קווי המתאר שלו, תוחמת שלמות.

כמה שבועות אחר כך, נפגשנו לצורך הראיון בדירת חברים שלו בתל אביב, שבה התגורר באותה תקופה.

גבריאל מתקשר אלי. "אנחנו צריכים להיפגש. כל מה שאמרתי לך בפעם הקודמת כבר לא בתוקף".

הפעם הקודמת הייתה לפני שלושה חודשים. ה"ראיון" הזה מתהווה בהמשכים, בתפרים עדינים שמחברים באיטיות זמנים ומצבים משתנים.

אני פותחת לו את הדלת והוא מחייך אלי. כיפה ענקית לראשו. "מה זה"?
"מה שזה נראה. עכשיו את מבינה למה התכוונתי"?

הוא מספר על חייו החדשים כדתי ועל השמחה שהם גורמים לו, אבל עיניו היפות עצובות.

28.3.05. גבריאל מתקשר. רק חמישה ימים עברו מאז פגישתנו האחרונה, וכבר הספיק להשיל את הכיפה ושוב לחזור בשאלה. "כל מה שאמרתי אצלך כבר לא בתוקף. אולי עדיף בכל זאת להשתמש בגרסה הראשונה, למרות שאני בקושי זוכר מה אמרתי".

אנחנו מתלבטים ביחד אם לפרסם את הראיון, ואיך, ומתי – הרי הכול משתנה כל הזמן. שוב ושוב הוא מתנצל "על כל הבלגן שאני עושה לך", כאילו שאפשר בכלל לכעוס על הגבר המיוסר הזה.

הבטחתי לו שאקשיב למלל המוקלט, שאקרא את כל אלפי המילים שעברו בינינו, ושאכתוב רק את מה שמעבר לשינויים. את גרעין הנפלא שבו, שמעולם ולעולם לא ישתנה. המהות שתשרוד את הכול. התמצית הגבריאלית.

הוא מסכים.

האחריות מכבידה את תנועות הכתיבה שלי. אדם חי בתוך פצע, מוציא ראש החוצה. המילים בוקעות ממנו בהתמסרות נעדרת מסננים. הוא בוטח בי ואני מקווה שאצליח להביא אותו מבלי שתיגרע שערה אחת משערות ראשו ומבלי לפגוע בצנעת הפרט שלו מעבר לנכונותו לחשוף אותה בציבור.

זה מתחיל להתניע

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות" (מתוך "בתוך הצינורות")

תל אביב, סוף דצמבר 2004. חדר צבעוני בדירה רחבת ידיים בדרום תל אביב, עם מרצפות ישנות נהדרות. גבריאל מפיץ חום נעים, שמפוגג מראש את הזרות שבקשר הלא טבעי בין "מראיין" ל"מרואיין". ארבע שעות של התענגות משמש לילית, שהיא פי מיליון יותר נעימה אחרי הסערה. יש בו – בכל פגישותינו – רגישות יצירתית למילים. דוגמה אופיינית: חידוש שלו, שמנסה לפתור את בעיית הבחירה החופשית בפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו". "הבנתי", הוא מסביר, "שמהרגע שהאדם מתנער מאחריות, היצר הרע משתחרר".

מי שנחשף לגבריאל דרך שיריו – טקסטים, מנגינות, שירה ונגינה – מופתע לגלות את צדדיו המצחיקים ואת ההומור שזורם בו מבפנים לא פחות מהיגון. ועדיין, שני הצדדים נוגעים אחד בשני – למשל, באופן כזה: "הרבה לפני שהתחלנו להאמין, ככה אני מאמין, היינו קופים. כל מכוני הסרת השיער היו עושים הון בתקופה הזאת. (צוחק). לא שהשתנה משהו מבחינתי. כולם נשארו קופים. אני מאוד אוהב קופים. קופים בחליפות של ארמני, קופים עם טליתות, כולם קופים. מגולחים, אבל קופים. שבת אחת ביום קיץ לוהט טיפסתי על מגדל האופרה והסתכלתי על חוף הים. היו המונים על החוף, שהשתזפו. וקרה לי משהו מעניין: כל המושג הזה של אדם, בן אנוש, כל מה שמפריד אותנו מהחיות, הכול נעלם לי באותו רגע"…

תוך זמן קצר מרגע שהתחלנו לשוחח, העיד גבריאל: "זה מתחיל להתניע. כמו בהופעה. בהתחלה קר לך, ורק בשיר השלישי-רביעי משהו מתחיל לזרום… בכלל, ראיונות זה הטיפול הכי טוב שאני מכיר. כמו שאני משתמש במוזיקה כדי להגיע לרגשות, ככה בכתיבה על המוזיקה, אפשר להגיע לרגשות. וגם מגיעים לדברים מסוימים שהפסיכולוגיה המודרנית לא תמיד מצליחה להגיע אליהם לאנשים כמוני".

רק לאנשים כמוך? "

לאנשים כמוני, ואולי לאנשים שזה מדבר אליהם דרך צינורות אחרים".

אתה מוכן לדבר על הצינורות האלה?

(שתיקה גדולה). "לא". (שתיקה). "טוב, אני אנסה. הצינורות האלה? אני חייב להיות כן ולהגיד שאין בהם קשר ישיר – זה לא שעל ידי שמיעת שיר מסוים אני נרפא מכל המחלות שלי. זה לא עובד ככה. למוזיקה יש כוח מסוים, עד גבול מסוים. אבל כנראה שיותר קל לי לתקשר דרך מוזיקה. זה מבחינתי התרגום הנכון לכל מה שקורה מסביב. פיתחתי את הצינורות האלה במשך השנים, ובעזרתם התחברתי לבני אדם והצלחתי לתקשר, כמו אדם שסובל מתסמונת דאון, ובדבר מסוים מצליח לתקשר. בשבילי זה פשוט השתכלל לתוך שפה מסוימת".

"אתה רוצה ילד, אבל לא יודע מי יצא ממך"

"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?" (מתוך "ספוג")

שני הדיסקים של גבריאל, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", הוקלטו תוך כדי יצירתם. "אני נוהג להקליט בזמן אמת, מבלי לשכתב. וכמעט כל השירים בשני הדיסקים שלי הוקלטו מבלי לעבוד עליהם כמעט, רק על הלחנים. אני מכופף את המוזיקה לטובת הטקסט, כי מצאתי שהטקסט הרבה יותר חשוב לי. לא רציתי לפגוע בו, כי זה היה תיעוד ופחות חשובים לי המבנה והסדר והמשקל ושזה יזרום בצורה נעימה באוזן. כתבתי בזמן אמת, ברגעים הכי קשים, תוך כדי סבל. באותה תקופה הרגשתי שלא נשאר לי יותר מדי זמן לחיות, וכשפתאום אתה מכיר בזה, אתה ממהר לעשות כל מיני דברים שלא עשית לפני. לא התכוונתי להקליט תקליטים, זה לא היה בראש שלי. אני מטבעי שאנן, ואני יכול לגרור את הדברים ולמשוך אותם שנים, אבל הרגשתי שהזמן ממש קצר. והרגשתי שאני מתאר בשידור חי, בזמן אמת, איך אני מרגיש ומה עובר עלי תוך כדי שאני נכנס לאשפוז, יוצא מאשפוז, בין זה לזה. והרבה פעמים שומעים את זה בשיר, וגם אם לא שומעים, מבחינתי זה תיעוד, שתמיד אני יכול לחזור אליו".

אתה רוצה לחזור אליו? מעניין אותך להיות במקומות האיומים האלה?

"לא… אבל אף אחד לא מבטיח לי שאני לא אחזור, אז אני לא יכול להתעלם מזה. אני יכול לשקר לעצמי, אבל מאותו סולם שטיפסתי, אני עלול לרדת, ולהיתקל בו. אין מה לעשות" – הוא אומר בשקט מכמיר. "השלבים הראשונים זה הקטסטרופות האלה. אם אתקל בהן, מה אעשה? אין מה לעשות, אבל אני מקווה שלא אצטרך. וזהו. זה מה שחשוב לי באמת לעשות".

"שיר", אומר גבריאל, "מתחיל אצלי כמו כל רצון אחר שבזכותו יוצאת יצירה. אתה רוצה מאוד ילד – אבל אתה לא ממש יודע מי יצא ממך. אתה מאוד רוצה, אבל אתה רק יודע שאתה רוצה. מרגיש תחושה מסוימת. אבל אני מאוד מבולגן בעשייה שלי ומתעצל. אגב, אני נהנה מאוד גם ממוזיקה של אחרים".

איזה? "

יש כל כך הרבה" – הוא צוחק בביישנות. "בדיסק מסוים, שיר מספר 1, 3 ו-10. מהדיסק השני… קשה לי להגיד, כי אף פעם לא אהבתי נניח בלהקה מסוימת את כל מה שהם עשו. קשה לי למצוא שלמות גם במה שאני עושה. בדיעבד יש שירים שהייתי מוותר עליהם, או שהייתי משפר אותם".

וזה מתסכל אותך שהמוזיקה היא ככה, למרות שהיום היית עושה אותה אחרת?

"לפעמים זה מתסכל, אבל אז אני מבין שזה האגו מדבר. יש סכנה כשאתה מתעד את עצמך בזמן אמת, כי אתה עלול לכתוב מתוך רגשנות, למשל, ובאותו רגע זה נראה לך מדהים ואתה מרגיש שהצלחת להעביר משהו, אבל לפעמים במבחן של הזמן זה נראה פתטי. אתה חושף את עצמך בצורה מסוימת, אבל אתה גם יכול לשים את עצמך ללעג. חוץ מזה, פשטות צורמת לפעמים".

מה זאת אומרת?

"או שהאמת לפעמים מביכה".

"זו יוהרה להאמין באלוהים. ובאותה מידה, זו יוהרה לשלול את קיומו"

"זה הזמן, אלוהים, לדבר. זה הזמן, כי הזמן שלנו אוזל" (מתוך "אוקיינוס קפוא")

"כשהייתי ילד", מספר גבריאל, "שמעתי הרבה קלטות של כל מיני רבנים נואמים ומטיפים. זה נשאר, זה חדר אלי. עד היום לפעמים מעירים אותי בלילה כשאני נואם מתוך חלום. סיפרו לי שאני בוכה, מזיע, צוחק ומטיף בשפה ברורה. אין לי מושג מזה, אז אני רוצה שישימו עלי מיקרופון במיטה. אני רוצה לראות מה יוצא משם". בשלב הזה הוא מחקה בקול מזרחי-צווחני הטפות של מחזירים בתשובה: "'טעם החיים! קוקה קולה, זה טעם החיים?!'. אוי, זה היה מצחיק. 'מעיין התורה השופע', אבל זה גדול… אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו.

"לכל התקליטים שלי יש חוט מקשר – חיסרון, חלל עצום שנוצר במקום שבו הייתה אמורה להיות בשבילי אותה דמות, אותה השגחה עליונה. ואת אותו חלל עצום מילא הדמיון שלי בכל מה שאפשר, בכל מיני גני עדן וגיהינומים מפורקים והמון ציניות והמון כאב. צריך להבין את זה: נולדתי חילוני וההורים שלי חזרו בתשובה והפכתי דתי בעל כורחי וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה והתחלנתי, ואני כבר לא שייך לשום מקום… ויש לי רומן ארוך עם עצם קיומה או אי קיומה של ההשגחה העליונה – בשני התקליטים, וגם באלג'יר והרבה לפני שחשבתי שזה יהפוך להיות מוזיקה או טקסט או דיאלוג עם קהל או עם עצמי. ואין כמעט שירי אהבה בתקליטים שלי, כולל בשיר 'אוקיינוס קפוא', שאני לא ממש מדבר בו על אהבה גדולה, אלא על מוות של אהבה – אבל מעבר לזה? זה הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם".

הזכרת את הדמיון שלך, שמילא את החלל העצום.

"כן. נולדתי עם דמיון כל כך עשיר, שאני לא יודע מאיפה הוא הגיע. כשהוא איתך ולטובתך, הוא נותן לך עולמות שלמים. כשהוא לא איתך, או כשהוא איתך ולא לטובתך, אז הוא מעלה אותך לעליות ומוריד אותך לירידות. יש לזה חיסרון ויש לזה יתרון – זה יכול לקחת ממך את הכאב. יש כאלה שאומרים 'לא הייתי משנה שום דבר, הייתי רוצה להמשיך את החיים שלי בדיוק אותו דבר'. אבל אני? מה פתאום. בטח שהייתי משנה! הייתי מוכר את המוזיקה ואת הכול בשביל להרגיש יותר טוב".

באמת?

"כן, אבל רק בתקופות, ברגעים שבהם אתה ככה. עכשיו (קולו מתמתח באיטיות מתפנקת) אני יכול להתפלסף ולשחק אותה רומנטיקן שעושה הכול למען המוזיקה. אבל (קולו מאפיל ובולע את עצמו) כשיש לך בחילה וכואב לך הראש ואתה רוצה למות – זה לא ממש מעניין אותך. ואם יש משהו שהחזיק אותי בשנתיים האחרונות אם יצאתי מהסיפור שנקלעתי אליו – זה לא בזכות המוזיקה. זה היה בזכות סדרות טלוויזיה קיקיוניות ומחורבנות שהייתי רואה אל תוך הלילה, כי זאת הייתה הדרך היחידה בשבילי. לא רציתי לראות אף אחד בעולם. הייתי פשוט צופה בטלוויזיה ומעביר את הזמן. הייתי בהלם מוחלט כשניסיתי לתפוס גיטרה ושנאתי את הכלי הזה… לא רציתי לגעת בדבר הזה. כאילו מישהו שאב את החיות מהכול והכול היה דהוי… ואתה יודע שפעם זה הפיק צלילים אחרים… וזאת הייתה האכזבה הכי גדולה שלי: אז מה זאת המוזיקה? היא לא באמת? וכל השאלות על האמונה, יש ואין ויש ואין? זה ממש לא שינה כבר. אני חושב שכשאתה ניצב בחיים האלה מול הדברים הקשים באמת, אז שום דבר לא עובד".

"בשביל לגשת לנשמה של בן אדם, צריך פינצטה כל כך עדינה"

"כשהנער עוצם את העיניים, הוא רואה מחלה באופק" (מתוך "12 השנים היפות")

להיות יוצר זה סטטוס חסר יציבות מטבעו. השאלה היא אם עצם היותך יוצר לא מחמיר את מצבך הנפשי?

"לא. למדתי שמבנה הנפש שלי מאפשר לי אולי לקלוט מוזיקה בצורה יותר טובה, והוא גם רגיש יותר, אבל מצד שני, אני לא חושב שאני יותר רגיש ממישהו אחר".

אתה לא רגיש יותר מאנשים אחרים?

"אולי אני מאוד רגיש, אבל מתוך הרגישות הזאת, בלית ברירה נאלצתי להיות יותר אטום, או שהרגשות שלי התקהו. אבל ברור לי לחלוטין: מעולם לא השפלתי את עצמי בשביל שיהיה לי מספיק חומר למחשבה. אני נוהג ללעוג לשחקנים שבשביל להיכנס לדמות בסרט יושבים שבועיים מתחת לעץ ואוכלים רק תאנים והולכים לבקר באיזה מחלקה סגורה וחוזרים מלאי מחשבות ורעיונות – זה מצחיק אותי. אני רק מנסה לצאת מכל מיני דמויות בראש שלי ולא להיכנס לזה. אז לי לא הייתה לי יותר מדי ברירה, אלא לכתוב את כל הסיפור הזה".

איך?

"הדרך הכי טובה לשקף כאב זה לספר על מה שקורה תוך כדי תיאור של כל מה שאתה רואה מסביב: התקרה והחפצים והטלוויזיה בלי קול, ובדרך הזו מעבירים את תחושת הבדידות. אני מספר על החתול מתחת לרגליים שלי, ועל הכיסא ועל החלומות. אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים שהלכה לאיבוד והיא מצלמת כל הזמן. כך שבעצם הנעלם הכי גדול זה אני בתוך החיים האלה. אני, שזה כל העולם, בעצם אף פעם לא נתקל בעצמי. אין לי שום יכולת לפגוש את עצמי פנים מול פנים. אז אני אוסף את כל החוויות מסביב ודרכן רואה את עצמי, ודרך עצמי צובע את העולם מסביב".

צבעי החידלון ברורים וחדים: "הרגשתי כאילו הנשמה ניתקה ממני, וכל מה שנשאר זה מין חבל טבור דקיק שחיבר אותי אליה בלי שום תפילה ותקווה. ואסור לבטוח בכדורים. לא הם יושיעו אותך. הם גלגלי עזר. אל תשכח את זה. אל תהפוך אותם לגלגלים האמיתיים שלך, כי אתה תישאר נכה באמת. הם יהפכו להיות גלגלים ענקיים, הם יהיו הכיסא היחיד שתוכל לסחוב עליו את עצמך, וכבר לא יהיו לך רגליים. הכול מתחיל מזה שאתה שם את מבטחך בכדורים. זאת הבעיה. שאתה מתחיל להתפלל אליהם, מבקש מהם את העזרה. הם הופכים להיות התפילין שלך והתהילים שלך והמזוזות שלך והצלבים שלך. כל מה שקושר אותך לכוח גדול ממך. וכרגיל, כמו כל סם, זה יאכזב אותך. במהירות שבה הוא הצליח להשפיע עליך, ככה הוא יאכזב אותך. כמו האקסטזי: הכוונות הן מאוד טובות – אור, אהבה ושמחה גדולה, אבל כשמגיעים אליה תוך חצי שעה, אז היא גם נגמרת במהירות כזו. בכלל, כל ההתמוטטות הנפשית שלי התחילה מנטילת אקסטזי אחד בגיל 22. חצי שנה אחר כך התפרקתי לחלוטין. אני זוכר את התהליך. העוצמה של האהבה העצומה שהייתי שרוי בתוכה, והתדהמה הזאת של לאן זה נעלם. שמעתי שאנשים שלקחו אקסטזי התחילו לרקוד. אני לקחתי ופשוט התיישבתי במקום והסתכלתי סביבי – על השמיים, הבניינים. הכול היה כל כך יפה ומדויק. וכשזה התחיל להתפוגג והבוקר עלה, פתאום ראיתי את כל הקילופים בקירות ואת כל הכיעור הגדול והייאוש הנוראי. ואז הבנתי שכל הסיפור של מאניה-דיפרסיה זה להגיע מהר מדי למה שנקרא אולי גץ מהשכינה, ורק לטעום מזה, והאכזבה העצומה שיש לך כשזה נעלם".

נשאר הייאוש: "שנתיים השמיים ריקים. הייתי בבור עמוק שאין בו חמצן ואין בו כלום. אין בו אפילו ריח. אין צלילים. אתה לא רואה כלום. מהגיטרה שהייתי נוגע בה בהתרגשות, נשאר רק עץ, שעליו מתוחים כאבלים של חשמל. אחי היה תופס את הגיטרה: 'תנגן! תנגן'! והייתי רק מחכה שכבר יעזוב אותי, כדי שאוכל ליפול על המיטה ולשכב ולהסתכל על התקרה. וזהו. אין מה לעשות. וזה רק מתגבר. שום כדור לא עזר ושום פסיכיאטר. חלקם ניסו, אבל בעזרת איזה כלים? בשביל לגשת לנשמה של בנאדם צריך פינצטה כל כך עדינה, והם באו עם טרקטור. הכדורים ניפחו אותי. כל מה שנשאר ממני זה אני עצמי, שצופה בעצמי מהצד ורואה איך אני נמוג".

את מיקום היצירה במשוואת הכאב, הוא מסביר כך: "זה לא שיצירה נובעת מכאב, כמו שכשמאוד כואב לך, אתה מרגיש צורך גדול יותר ליצור".

למה?

"מפני שאתה רוצה לעורר את תשומת הלב של האנשים סביבך למצב שלך".

כדי שיעזרו לך?

"כן. אולי בתת מודע, גם אם הם לא ממש יכולים לעזור לך. כשאתה מפסיק להאמין באלוהים, אז אתה נשען על בני אדם".

או על עצמך.

"או על עצמך, אבל כשאין לך את עצמך, נשארו רק בני אדם".

"באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד"

"הם יספידו אותך בשקט, ואתה תתרגש והדמעות ירטיבו את האדמה" (מתוך "תלמי אליהו")

למה תלמי אליהו, המושב שלך, הוא שם של שיר על הלוויה?

"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך. זאת לא הפעם הראשונה שהשתמשתי בשם של המושב בקונוטציות לא ממש סימפטיות. גם באלג'יר אנחנו שרים 'על חורבות תלמי אליהו'"…

כן, אבל גם על מקומות נוספים.

"לכאורה כן. בכל אופן, אני ממש לא תופס את תלמי אליהו כסוף או חורבן".

בתלמי אליהו גילה גבריאל את המוזיקה, אבל רק אחרי הציור: "מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. נראה לי שאני מצייר הרבה יותר טוב ממה שאני מלחין, מנגן או שר. עזבתי את הציור ומה שקשור אליו – צילום ופיסול – לטובת המוזיקה, גם בגלל הבדידות. אתה לבד מול הבד עם הדמיון שלך. וציירתי מתוך כאב".

מה ציירת?

"בעיקר פורטרטים, קריקטורות, אנשים מבוגרים, אנשים מכוערים, מהמציאות ומהדמיון".

ציירת את עצמך?

"כן, וגם קראתי המון ספרים – את רוב ההשפעה שלי שאבתי מהם. זה יכול להיות חסמב"ה ו'היהודי האחרון', והכול מעורבב".

ומאיפה המוזיקה הגיעה?

"בהתחלה לא נחשפתי אליה במיוחד. שמעתי מוזיקה בבית הכנסת במושב, שהמתפללים בו היו חבר'ה שחזרו בתשובה ויצרו סגנון ייחודי למקום הזה: סלט פירות של לחנים – 'לכה דודי' עם לחן של הביטלס. וזה היה מסביבי כל הזמן. כשהייתי ילד תופפתי על פחים, ובשלב מסוים ניגנתי באורגן, וזה מצא חן בעיני. בגיל 16-15 שמעתי גיטרה של חוזר בתשובה שהביאו למושב שלנו – הייתה לו פעם להקת רוק, והיום הוא עושה מוזיקת רוק חסידית. הוא ניגן מקצבים ואקורדים של רוק מחוץ לבית הסמוך, עם עוד אנשים ששתו איתו ויסקי או ערק. נדמה לי שזה היה במוצאי שמחת תורה. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שממש נחשפתי לזה. קפאתי במקום. אמרתי לעצמי: זהו! אני צריך לדעת לנגן על הדבר הזה! באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד. אני רוצה להיות עם הדבר הזה, ושאחרים יתרגשו ממני כמו שאני התרגשתי באותו רגע! זה היה מתסכל כי החזקתי את הגיטרה וניסיתי, ידעתי שאני רוצה להגיד משהו, ולא הצלחתי להגיד אותו.

בגיל 16 עזבתי את בית הספר. אמרתי למורה שלי שאני הולך להקים להקת רוק ולעבור לתל אביב. היא אמרה לי 'אוי ואבוי מה שיקרה לך'! האמת היא שממש לא התכוונתי לזה, אבל זה מה שקרה.

זה התחיל כשהפרידו אותי ואת אביב (גדג') בגיל 14, בגלל שפרצנו לאיזשהו מקום, וההורים שלנו לא נתנו לנו להיפגש יותר. ובזמן הזה אביב הקים עם מישהו מהאזור הרכב ביזארי לחלוטין, והם עשו הופעה במועדון במושב. התחבאתי בשיחים ושמעתי אותם מנגנים. התמלאתי בקנאה בעוצמה שעל הבמה, והרגשתי עצוב מזה שאני אפילו לא בקהל, אלא בתוך השיחים, ואביב הוא החבר שלי, אבל אנחנו לא חברים… באותה תקופה התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. ויום אחד, במקרה, אביב עבר ליד הבית שלי ושמע אותי, ונכנס, וחזרנו לדבר. וככה הצטרפתי להרכב הזה".

כיום, כששניכם יוצרים ביחד, ההיכרות העמוקה שלכם תורמת או מקשה?

"זה עוזר ומקשה באותה מידה, אבל עם השנים מצליחים להפריד. היו תקופות שפגענו אחד בשני, ככה שיש לנו את כל הסיבות שבעולם לא לעשות כלום ביחד, אבל כל זה התחיל משהו אחר. בעצם המוזיקה היא פועל יוצא של החברות שלנו, של הדרך שבה אנחנו משוחחים. ואולי זה לא קשור למוזיקה. אולי גם עצם זה שאתה חי, מקשה עליך ועוזר לך".

מה אתם עושים אם יש לכם ביקורת מקצועית שלילית אחד על השני?

"זה יכול לבאס, אבל לומדים לאהוב את המכלול ולקבל אותו. חוץ מזה, גם כשאנחנו יוצרים את המוזיקה שלנו לבד, עדיין אנחנו עושים אותה ביחד איכשהו (צוחק). כבר אי אפשר לדעת מה קודם למה ומה התחיל קודם ואיזה טקסט נכתב קודם, כי לפעמים יש שורות ומשפטים שאנחנו כבר לא יודעים מי כתב ומתי זה נכתב. האם אני כתבתי אותם ואחרי זה אלג'יר השתמשה בהם או שאביב כתב את זה, אבל השאלתי לו את המשפט, או שזה היה בכלל אח של אביב (שלום גד) שכתב את השיר ואת התקליט הרבה יותר קודם, כך שנהיה סלט כזה, ואני לא מסוגל להעביר על זה ביקורת, כי אולי זה בכלל טקסטים שלי"…

"לעלות על הבמה זה קרב מטורף"

"עכשיו לחייך, עכשיו לרקוד. זה הזמן לשמוח" (מתוך "כדור הרגעה בדבש")

איך זה להופיע עם אלג'יר?

"כיף לא נורמלי".

איך אתה מרגיש עם האהבה שאתה זוכה לה מהקהל? אתה מודע לכמויות העצומות האלה?

"כן. זה מחמיא, זה נעים, וזה גם מעורר כעס".

למה?

"בגדול אני רוצה להגיד 'איפה הייתם'"?

באותה מידה יכולים לענות לך "איפה אתה היית"?

"איפה אני הייתי"?!

הרי כל העניין זה שעכשיו אתה נגיש. וברגע שאתה נגיש…

"אני הייתי נגיש. אולי לא מספיק פעמים, אבל לפעמים אני ואביב היינו עומדים על במה רועדים ומנגנים את האש מתוך הלב שלנו, והיו שלושים אנשים בקהל. וגם כשאנשים העריכו את זה ואהבו, הם לא רצו להגיד או לא אמרו, כי זה לא היה נהיר ולא היה ברור אם שאר האנשים אוהבים את זה, אז שלא יצאו מטומטמים. כשהדיסק הראשון יצא, חוץ משלושה אנשים אף אחד לא הבין מה יש שם, מה הוא רצה בכלל. בכלל, אחת התגובות הכי מעליבות זה חוסר תגובה. עדיף שמישהו יקלל אותי ויגיד זה זבל – כי זאת התייחסות. הקשבת. אבל כשמישהו לא מגיב, וזה כאילו עבר לו דרך האוזן ויצא מהצד השני – אתה מרגיש ממש דביל ולא מובן, ועוד יותר בודד.

אבל דברים מתפתחים כל כך מהר. כשהתחלתי – וזה היה לעמוד על במה ולשיר רק שיר אחד – הייתי כל כך תשוש נפשית ופיזית. כי בעצם זה לא רק לעלות על הבמה, זה להיות שם, להרגיש, להצליח להוציא משהו. היום אני יכול ליהנות מזה, זה מאוד מחמיא, אבל התרגלתי ליצור גם מתוך התנגדות והרבה כעס. לעלות על הבמה זה קרב מטורף במערכה שלי מול הקהל. וכשאתה פתאום מקבל הרבה אהבה, אז באיזשהו מקום מישהו לקח ממך את הנשק (צוחק צחוק עצוב). ומה אני עושה עכשיו עם הכעס שלי ועם העצב? חוץ מזה, אני באמת אוהב אנשים. ואני תמיד אוהב לשמוע מה שקורה בהופעה. אפילו ניסיתי להרים את העיניים ולהסתכל בעיניים של האנשים. אני לא טוב בדברים האלה, כי אני לא 'רוני סופרסטאר'. הרבה פעמים בקהל יש עדיין אנשים שזקוקים לכל מיני דברים ממני. יש דמויות ברורות שאני רואה ואני יודע שהם יכולים לעשות משהו רע לעצמם… אנשים שמאושפזים כל פעם במקום אחר"…

הם יוצרים איתך קשר גם מחוץ להופעות?

"כן. זאת הבעיה. (מדבר בשקט עד שקשה לפענח)… מישהו שאומר שהוא רוצה להתאבד… איך אני יכול לעזור לו כשאני בקושי מחזיק את עצמי"?

היית רוצה להרחיב את קהל היעד שלך?

"בשביל להרחיב את קהל היעד, אתה צריך לפעמים לצמצם את עצמך – כדי להיות יותר קל לבליעה או קל לעיכול. אני לא ממש מסוגל לעשות את זה או רוצה לעשות את זה. אני לא יודע אם אני יכול להרחיב את המעגל שלי. לא יודע אם זה אפשרי, אבל אני חושב שזה קורה לבד באופן טבעי, לאט-לאט-לאט".

"גבריאל כבר לא מבטיח כלום"

"ילדה קטנה, נשקי לי את היד" (מתוך "כף הקלע")

בשבועות הקרובים ("בלי נדר, גבריאל כבר לא מבטיח כלום"), יוצאים להדפסה מחודשת, אחרי שאזלו, שני אלבומיו של בלחסן, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", בהפצת "התו השמיני". בימים אלה הוא גם מפיק לעצמו אלבום חדש ("בינתיים אני מפיק את עצמי. לא בגלל שאני מפיק כזה טוב, אלא מפני שאני כמו עכבר במעבדה ואני עושה כל מיני ניסיונות. כרגע אני עורך אותם על עצמי") ומגבש הרכב חדש ("כרגע בלי תאריך יעד להופעות"). חוץ מזה, הוא נמצא בעיצומן של ההקלטות של תקליטו השלישי. בקרוב ישתחררו לצד סינגל ראשון גם שני קליפים חדשים.

"בדיסק החדש יהיו המון אורחים ומשתתפים, והפעם לא כתבתי את כל המילים. חוץ מזה, נפתח בי משהו בתקליט הזה, השירה שלי השתנתה לטובה ויש בה משהו הרבה פחות מריר, עם תקווה ואופטימיות, גם אם הקול שלי חורק ומשתנק.

בכלל, יש לי שק מלא בקסטות ארבעה ערוצים שאביב ואני הקלטנו, ואפשר לעשות כל כך הרבה דברים… יש ימים שהם לא משהו, ויש ימים כאלה שפתאום אני… כאילו הייתי שמח לחיות 300 שנה, 400 שנה. ואז אני תופס את עצמי ואומר: וואללה, אני לא מאמין שעכשיו אני מאמין בעצמי, שפעם קיללת כל שעה שמישהו נתן לך במתנה ורצית למות כל שנייה – והרי אפשר ליהנות כל כך הרבה, ואפשר להשיג כל כך הרבה דברים ולהבין ולהתקדם…

אני יודע דבר אחד: אני מצטער על אלף ואחד דברים בחיים שלי, אבל יש דבר שאני לא אצטרך להצטער עליו. אני לא אצטרך להגיד לעצמי שהייתי שאנן ולא השקעתי מספיק מחשבה. אני סמוך ובטוח (צוחק) שעשיתי את כל המאמצים האפשריים בשביל לגלות משהו ולהבין".

יש מקום לאהבה בחיים שלך בין כל היצירה והדברים האחרים?

"בטח שיש מקום. השיר הכי טוב בעולם בסך הכול מתאר תחושה, רגע. וצריך להבין שאותו הרגע והתחושה ההיא זה לא השיר עצמו. השיר הוא דבר נפלא ואולי יכולים להעריך את היכולת שלו להעביר לנו את התחושה, אבל הדבר האמיתי שקורה שם, שקרה שם, שקיים – זה מה שקרה".

"שיר טוב הוא התפילה של מחר"

"לנוח, להניח את הרגליים השבורות, ולעצום את העיניים" (מתוך "בית חדש")

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

גבריאל מתייחס ברצינות גם לטקס של אקו"ם, שנערך לפני כמה שבועות, ובו הוא זכה ביחד עם אביב גדג' בקטגוריית מחברי השנה: "בניגוד למה שחשבתי, היה יפה ומאוד התרגשתי".

למה?

"כל הטקס הזה הפך להיות דתי לגמרי ברגע שטיפסנו לבמה. היו שם אתי אנקרי ואהוד בנאי ועמיר בניון – כולם עם כיפות ועם שמלות… פתאום קלטתי שכל הפרסים וכל המוזיקה האמיתית שקורת בארץ היא מאוד מסוימת. והייתי גאה בבורא עולם והרגשתי כוח עצום. אני מאוד אוהב את אלה שקיבלו את הפרסים, מאריק איינשטיין ועד שם טוב לוי – שלא הכרתי, ופתאום שמעתי לחן מופלא וטקסט מופלא שיונתן גפן כתב לו, ויש בזה המון רגישות, ואהוד בנאי, ששר את 'ענה לי', ועמיר בניון שכשהוא שר, הייתי מאחורי הקלעים ובכיתי. התנדנדתי כמו בתפילה, עם כל ה'ניצחת איתי הכול' – הוא בנאדם מאוד רומנטי בסך הכול. ניצחת איתי הכול וניצחת(ה) איתי הכול זה מבחינתי אותו דבר בדיוק, הכול מתערבב. משם זה מתחיל ומשם זה נגמר. אני מאוד אוהב את האמנים האלה, ממש אחד-אחד, ואני שומע אותם בבית המון. בעיקר את עמיר בניון. הוא ליווה אותי ומלווה אותי ברגעים קשים. ברגעים המרוסקים, שבהם אתה מאבד את כל הגאווה, פתאום הבנתי כל מילה שלו. התחלתי לראות את התהליך שהוא עבר, וציטטתי ממנו על הקירות שלי – כשחזרתי לפני כמה שבועות לתלמי אליהו, מרוסק, רשמתי על הקירות עם טוש גדול: רבי נחמן, בניון ואביב (גדג') ויוסי בבליקי ואח שלי ועוד ציטוטים כמו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל'. והרגשתי שזה שומר עלי. לנצח החיבור הכי מהיר שלי זה למוזיקה. אני לוחץ פליי, ובוףףף, אני נשאב. וכנראה בגלל זה אני עושה מוזיקה. כנראה שזה משם".

אפריל, 2005