התפרסם בגלובס – סך הקול – תימורה לסינגר

שאנן סטריט, איה כורם ונעם רותם: אלבומים וראיונות לכבוד פסח 2021

תימורה לסינגר — Sat, 27 Mar 2021 14:47:44 +0000

שאנן סטריט: "אידיאלים"

"אידיאלים" – אלבום הסולו השלישי של סטריט ( לא כולל האלבומים שיצר עם להקתו, "הדג נחש") הוא יצירה מצוינת בכל האגפים – לחנים, מילים, ביצוע. סטריט הכניס לתוכה לא רק את כישרונו אלא גם את האכפתיות שלו, שמתנוצצת גם בכותרת האלבום, ומתבטאת בהיותו יזם חברתי (מייסד עמותת "פסטיבל בשקל", שפועלת להנגיש את התרבות בפריפריה).

באלבום הוא אומנם מנסח היטב את הייאוש, אבל גם מתעקש על האופטימיות, כמו שהוא שר בשיר "לא נדבק": "מסרב להסכים עם המשוכנעים שהכול אבוד / שמייללים על העליבות / שיר הלל שרים רק לאדישות / בנחלה שכזו אין לי חלק או זכות".

האלבום מסחרר ביצירתיות המגוונת שסטריט מעתיר אותה בנדיבות, אך מבלי להכביד. כבר השיר הפותח, "קום תקום", מפתיע בזהות כותבו – מנחם בגין. סטריט הלחין עם דודו טסה חלק מנאום שלו לפעילים. עוד באלבום: שיר יפהפה ולא ידוע של מרים ילן שטקליס – למבוגרים(!) – בשם "ואמרתי לעצב", שסטריט הלחין עם דודוש קלמס ושר עם ריף כהן. גם ברי סחרוף מככב, בלחן ובהגשה של השיר "חתול רחוב", ויש שיר בערבית שכתב סטריט. לצד הפוליטי נוכח גם הפיוטי, למשל בשיר "על אגדות", בלחן של קרולינה. "אגדות נפרמות מהר מדי, מתפוגגות לאוויר", הוא שר. ועדיין, שווה לנו לחיות אותן.

משפט לקחת: "פעם אתה כאילו מטאור, ופעם כאילו מת האור"

"בקורונה קלטתי שאני כותב יותר ארוך ויותר מפורט" | ראיון

שאנן סטריט, הקורונה נכנסה לאלבום החדש שלך?
"את האלבום כתבתי כבר לפני שנתיים, אבל הקלטתי אותו גם בקורונה, וכשצילמתי, למשל, את הקליפ לשיר 'לא נדבק', רואים בו את המסכות. זה היה כשירדתי לאילת וזכיתי לראות אותה בסגר".

מה הקורונה עשתה ליצירה שלך? הצלחת בכלל ליצור?
"אני מברי המזל שיוצרים תמיד. היה לי אפילו רגע שהרגשתי כאילו אני בגיל 22, 25, 26 – כשכותבים בלי שיקולים. בקורונה קלטתי שאני כותב יותר ארוך ויותר מפורט".

מתוכננות לך הופעות בקרוב?
"לא הופעות גדולות, אבל כבר הופעתי במרכז ענב בת"א עם אלרן דקל שמשתתף גם באלבום החדש. אחרי השיר הראשון היו מחיאות כפיים, וחשבתי שאני אפול אחורה מהמשב שלהן מרוב שכבר לא הייתי רגיל! בסוף השבוע גם הייתה לי הופעה בגבעת ברנר, וזה היה מעולה. שילוב של הכי טבעי והכי מוזר בעולם. היינו בעננים וגם הקהל.

מה אתה חושב על המתווה החדש של ההופעות? מפריע לך שבגלל המתווה החדש יש פחות קהל?
"כמה שהתגעגעתי להופעות! אחרי שנה שלא הופעתי, מה זה משנה אם זה 300 אנשים, או 500, או אלף?!".

נעם רותם: "מעגל האור"

כמו באלבומו המפורסם ביותר, "עזרה בדרך", גם ב"מעגל האור" – אלבומו החמישי של נעם רותם – הוא מיטיב לשרטט במכחול עדין ומלא ניואנסים את מפת האופל עם לפיתות היגון, אך גם מגיש איתה ארגז תחבושות גדוש. האם השירים התרפויטיים שלו ירפאו את החולי? "לא מחלימים מהפצע" – קובע אחד מהשירים (בלחן של אוהד קוסקי מלהקתו הנושנה "קרח 9"). אבל הפצע הוא גם מצע לשירים, שניזונים ממנו, ויוצאים ממנו אל אפשרויות חדשות.

הטריטוריה של "מעגל האור" היא הזוגיות, והיא מתפרקת, והוא לוקח אחריות ("אני זה שכיבה פה את האור"). כשהרעוע הוא הקבוע במציאות של האלבום הזה, יש בכל זאת שתי ודאויות טובות יציבות וקבועות: האבהות – בשיר האהבה לבתו, "חלק קטן ממני" (לחן: ג'נגו) והמוזיקה – בשיר העידוד "מוזיקה שוחה בחזרה אליך".

ואכן המוזיקה פה היא משמעותית ומכרעת, ורותם ממשיך להבעיר אותה לכדי מדורה מאירה ומחממת, בהפקת עובד אפרת שמנווט יפה חבורת מוזיקאים וירטואוזים, כולל גבע אלון, ג'נגו, עודד פרח, טל הפתר, קרני פוסטל ואחרים. ובשיא הקרבה אל המדורה, במקום שבו החום הופך לשריפה, רותם יוצא ממעגל האור, אבל משאיר שם אותנו איתו, עדיין.

משפט לקחת: " פעם האוויר היה כחול כל-כך, יכולנו להחזיק אותו ביד"

"אתה מכניס איתך לתוך האולפן אוויר מבחוץ" | ראיון

השירים של "מעגל האור", אלבומו החמישי של נעם רותם, אומנם נכתבו לפני הקורונה, אבל ההקלטות היו בעיצומו של הסגר הראשון.

נעם רותם, הקורנה נכנסה לתוך האלבום שלך?
"עבדנו עליו תקופה ארוכה, אז ברור שאתה מכניס איתך לתוך האולפן אוויר מבחוץ".

המגפה בכלל השפיע על היצירה שלך באופן כללי?
"קשה לדעת. היא לא שינתה המון באורח חיי".

הופעת בזמן הקורונה?
"מעט הופעות חצר, אבל זה משהו שהייתי עושה פה ושם גם לפני כן".

מתוכננות לך הופעות בקרוב?
"ממש עכשיו הכריזו על ההופעה הקרובה, במרכז ענב ב-17 באפריל!".

ומה דעתך על מתווה ההופעות החדש?
"בשבילי זו אותה הופעה מול 5 אנשים ומול 500, ובעצם, רוב המקומות שאני מופיע בהם גם ככה, הם מקומות קטנים שעומדים בכל מתווה".

איה כורם: "הכוכבת של נצרת עילית"

"אוי אהבה", קורצת איה כורם בשובבות ובכנות בדואט "רק אהבה" הפותח את אלבומה החדש, "הכוכבת של נצרת עילית". השותף שלה לדואט הוא גם שותפה לחיים, ומי שהפיק ועיבד את האלבום, וגם הלחין את שיריו: אדם בן אמיתי. השיר הזה הוא הצהרת כוונות שמסמנת את ההמשך: רוצים יופי מלוטש, אינטליגנציה רגשית וצלילית, מודעות עצמית צולפת ולא פחות ממנה – הומור, נחישות נשית ונשיות נחושה? אז בואו, תישארו.

מי שנשאר מקבל את ההגדרה המקסימה של כורם לאימהות ("תכירי, זה הלב שלך, יצא ממך, התחיל ללכת"), שיר פלאי בשם "חורף" ואת "סינדרום ירושלים" – שבו מתקוטטות ומתחבקות זהות יהודית, ישראלית, ציונית ומשיחית. וזה לא משנה בכלל על איזה שיר אתם עכשיו. התחושה בכולם זהה וכורם קלעה בניסוח: "שלוש שניות לתוך השיר אני כבר עפה באוויר". לא במקרה כורם מחדשת בקצה האלבום את "שיר ההד" הידוע (יעקב שבתאי/יוחנן זראי). השירים שלה מהדהדים.

משפט לקחת: "זה קצת קשה לפרוש כנפיים, כשאת נחבטת בתקרה / את שוב נופלת, ועדיין, מתרוממת חזרה"

"פגשתי אנשים עם צמא, שמחה והכרת תודה" | ראיון

איה כורם, איך הייתה העבודה על האלבום החדש שלך, "הכוכבת של נצרת עילית"?
"היה לי מזל גדול שאת המסה של הכתיבה שלו עשיתי לפני הקורונה. אם הייתי צריכה לכתוב בזמן המגפה – לא הייתי מסוגלת לכתוב מילה. כשהגעתי לשלב ההקלטות, דווקא היה מבחינתי יתרון לקורונה, כי מי שהפיק ועיבד מוזיקלית את השירים הוא אדם בן אמיתי, בן זוגי. בדרך כלל הוא מאוד עסוק עם מוזיקאים אחרים, ובשגרה אני צריכה לחכות כמו כל אומן אחר לסשן איתו. אז הפעם היה לי אותו וככה העבודה הייתה יותר נוחה ורגועה".

איך עברה עלייך הקורונה?
"בחודשים הראשונים הייתי בחרדה גדולה מאוד – אנחנו שני מוזיקאים, מה עושים? לקח לי המון זמן להתאושש מהאבל על מה שהיה אמור להיות לנו בתקופה הזו, עם האלבום החדש וההופעות שבעקבותיו. כשסוף-סוף הפנמתי, חיכיתי כמו כולם שזה ייגמר".

יצא לך להופיע?
"היו לי כמה הופעות משודרות, וגם הופעות חצר – שהיו תחליף זול להופעות הרגילות, אבל מסתדרים עם מה שיש. פגשתי אנשים עם צמא, שמחה והכרת תודה שנתתי להם ערב אחד שאפשר לשים בו את כל הדאגות בצד. מצד שני, יש גם אתגרים טכניים בהופעות האלה. יש בהן המון קסם, אבל זו עבודה קשה עם הרבה פחות כסף מבהופעות רגילות".

מה דעתך על מתווה ההופעות החדש, שמתחיל בימים אלה?
"אני שמחה לראות את החברים ואת הצוות שלי חוזרים להופיע. הדרמות האלה כרגע רק עוברות לידי, כי אני צריכה ללדת בימים אלה. בהמשך, בעוד שלושה-ארבעה חודשים, נתחיל סיבוב הופעות".

בהצלחה ולידה קלה.
"תודה!".

פורסם בגלובס ב-27.03.2021

גנוזים – הפרויקט היצירתי של מכון גנזים: רעיונות וראיונות, ינואר 2021

תימורה לסינגר — Fri, 15 Jan 2021 08:59:32 +0000

"המון חיים אצורים בדפים המתים"

אלפי מכתבים של אנשי רוח ופוליטיקאים, שהיו נגישים רק לחוקרים, נמנמו בארכיון "גנזים" במרתפי ספריית בית אריאלה. עד שבא פרויקט "גנוזים" והפיח בהם חיים. ועוד איזה חיים

"פטפוט חסר שחר, אפס מנופח ויומרני… בקיצור, חרא של סרט".

המילים הנ"ל – שמאור כהן מקריא ברהיטות מחויכת – אינן מתוך ביקורת סרט עדכני אלא נכתבו כבר בשנת 1970. הכותב: דן בן אמוץ, הנמען: אורי זוהר, יוצר הסרט הנקטל הנ"ל, "התרוממות".

המילים הצבעוניות האלה, ביחד עם מילים נוספות – עסיסיות, מרגשות, מצחיקות ובוטות, מתוך מאות אלפי מסמכים ומכתבים של משוררים, פוליטיקאים ואנשי ציבור ורוח מוכרים – היו סוד ששמור לחוקרים ולאנשי אקדמיה, בארכיון גנזים שבמרתפי ספריית בית אריאלה. הקהל הרחב לא ידע על קיומם, והם המשיכו לנמנם במסתרים עד שצבי סהר – הבמאי והמנהל האמנותי של אנסמבל עיתים, מעבדת התיאטרון של רנה ירושלמי, הוזמן לארכיון. התוצאה היא הפרויקט המקסים "גנוזים", שהושק ב-28.12.20 באירוע לייב, ובו שחקנים, מוזיקאים ואומני וידיאו מפיחים חיים במכתבים הישנים.

סהר, אדם יצירתי במיוחד, שבין השאר חתום על הצגת הילדים המהפכנית "מסע בין חלמונים", מספר: "זה התחיל מביקור שלי בבית אריאלה. אדיבה גפן, המנהלת של מכון גנזים, משכה אותי לשם. נדהמתי לגלות את השפע הזה. הבנתי שהמון חיים אצורים בתוך הדפים המתים האלה. ענת ספרן הצטרפה לפרויקט כמנהלת אמנותית איתי, ואגודת הסופרים ועיריית תל אביב נתנו לנו את האישורים. התחלנו לנבור. זה היה תהליך של שוטטות, וכשלא יכולנו כבר לשוטט שם פיזית, כי התחיל הסגר הראשון באפריל, קיבלנו מסמכים סרוקים והמשכנו בבית. מכל המסמכים, המכתבים הכי דיברו אלינו. הרגשנו שהם אוצרים את מרב החיים. חשבנו איך אפשר להפוך אותם למתאימים לתקופה שלנו – קורונה, סגרים. התחלנו לברור מכתבים שנראו לנו מעניינים, ושלחנו אותם ליוצרים, שיגיבו אליהם".

התגובות למכתבים – מרהיבות. יש שחקנים שפשוט מקריאים את המכתבים, בדרך כלל בארכיון עצמו, שמעולם לא קיבל פרופיל כה סקסי בזכותם. אחרים, מתרחקים מהמכתבים למחוזות מרחיבי-לב של תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות פלסטית, מחול ובובנאות.

"המטרה שלנו היא לגעת בתוכן ולא בכותבים עצמם", מבהיר סהר, "ולכן האתר שלנו מחולק לפי נושאים – כמו אהבה, פוליטיקה, כסף, תלונות, התנצלות, תודות. זה בעצם פרויקט של תגובות – למצב, לאנשים, לארכיון. תמיד ארכיונים היו רק עבור חוקרים, ועכשיו הם גם עבור אמנים, ובזכותם גם הקהל מתחבר אליהם".

מה דעתך על ז'אנר המכתבים על נייר? הוא עוד רלוונטי לימינו?

"לא חושב, אבל מצד שני, הילדה שלי לפעמים כותבת לי פתקים על נייר ואני מאמין שצורת הכתיבה הזו תחזור מתישהו. כי כשאנחנו כותבים משהו למישהו, אנחנו רוצים שהוא ישמור את זה, בניגוד להודעות טקסט שמוחקים אותן מהטלפון, או שהן נמחקות במילא כשמפרמטים את המכשיר".

האובססיה והטירוף

"הרשה נא לצרף את ברכתי אל ברכות רבות המגיעות לך ואליך, על היבחרך להיות ראש ממשלת ישראל. הייתי והנני, וקרוב לוודאי גם אהיה, מאלה החולקים על דרכך המדינית, על תפיסת עולמך ועל הפילוסופיה ההיסטורית שלך".

השחקן דרור קרן יושב ליד שולחן מינימליסטי מעץ. ברקע מגירות ומדפים עמוסי קופסאות. הצבע השולט אפור, אבל הטון שבו קרן מקריא את המכתב הנ"ל – שכתב עמוס קינן למנחם בגין – רחוק מלהיות אפרורי. יש בו להט, אירוניה, ביקורתיות, תחושת דחיפות ואפילו פרגון ואופטימיות, כמו המילים שהוא מקריא, שנכתבו בשנת 1977 – שנת המהפך שבה לראשונה עלה הליכוד לשלטון.

בסרט נוסף, דמות נשית – לא ברור אם ילדה, נערה או אישה – יושבת בבגד ריקוד, ספק רוקדת, ספק נאבקת בעצמה. זוהי עבודת וידיאו – יצירת אנימציה ומוזיקה תזזיתית של רן אלמליח, מלהקת כנסיית השכל, שהיא תגובה למכתב של יונה וולך. "אמור נא לי את האמת, האם אתה אוהב אותי"? כתבה וולך בת ה-13 לדני בן כיתתה. "בחרתי במכתב שלה מבין עשרות מכתבים שקראתי. לא יודע להסביר למה", מספר אלמליח. "הרגשתי שיש במכתב דברים שמרמזים על מה שהולך לקרות איתה בהמשך".

כמו מה?

"האובססיה שלה, למשל, והטירוף. ניסיתי להעביר את התחושה שעברה בי כשקראתי את המכתב".

מה הרגשת?

"אם הייתי יודע להסביר, הייתי כותב במילים – שיר".

אם כבר מדברים, אז מה שלומך בימים אלה? מה קורה עם הלהקה שלך?

"בזמן האחרון התמלאנו במוטיבציה. בזכות החיסונים, הרגשנו שזה תיכף נגמר, וקבענו להיפגש לחזרות על אלבום חדש".

באמת?

"ואז הגיע הסגר".

מתוך המבחר הגדול של מכתבים שוויקטוריה חנה – המוזיקאית, הזמרת וחוקרת הקול – נחשפה אליהם במסגרת הפרויקט, היא נמשכה לשני פתקים של המשוררת זלדה: "הרגשתי שבכל פתק יש משהו מאוד פרטי, שסיקרן אותי. שאלתי את עצמי האם אני יכולה לדמיין את עצמי כותבת כזה מכתב? דליתי משפטים מכל פתק. כתבתי לעצמי פתק עם המשפטים המיוחדים האלה והוספתי מילים משלי. הלכתי איתם ברחוב. בדרך לעבודה ולקניות זמזמתי אותם. נוצר לי מהם מרקם שמבטא משהו מאוד אינטימי ומיוחד: 'גם בליבי עמוק יש שיר'. זה היה המשפט הראשון שהלחנתי. זה הלך רוח פנימי (שרה כדי להדגים: 'בליבי'). פתק הוא דבר אינטימי. הוא לא שיר עם בית ופזמון. זה דיבור פנימי של אדם עם עצמו".

עם המילים המולחנות היא הלכה לגיא מזיג המפיק המוזיקלי. "מרוב שהקראתי לעצמי את השיר שוב ושוב, הגעתי אליו מאוד מוכנה. הכול קרה מהר ומדויק". התוצאה – סרט וידיאו יפהפה שצולם בתוך חלל שנראה מכושף. "זה בית של צייר מת", היא מספרת, "כבר שלושים שנה לא חיו בו. השיר, הלחן והקליפ מתקשרים לי לתקופה הזו, עם החורפיות, הסגר, הבדידות והרצון לדבר למישהו קרוב שלא נמצא פה. זו תקופה שברירית שאתה צריך להקשיב ללב, ופתאום הוא רוצה לבכות. מצד שני, מורגשת גם תחושת החופש האמנותי שאיפשרו לי בפרויקט הזה".

האם מכתב על נייר עדיין רלוונטי לתקופה שלנו?

"הפרקטיקה של המכתב כבר לא רלוונטית, אבל הכוונות נשארו. מכתב הוא הרבה יותר קרוב ואינטימי. אולי כדאי לשמור את האופציה הזו למצבים מיוחדים. יש בזה משהו מגניב".

הפרויקט זמין ומזמין באתר "גנוזים" https://gnuzim.itimensemble.com/

התפרסם בגלובס ב-15.01.2021

אמיר לקנר, ראיון, דצמבר 2020

תימורה לסינגר — Tue, 29 Dec 2020 07:27:45 +0000

"למוזיקה ולשירים יש את החיצים ללב שאין באף שפה אחרת"

תעודת זהות – גיל: 33, מגורים: תל אביב, מצב משפחתי: נשוי ואב לשתיים, השכלה: תואר ראשון בקומפוזיציה באוניברסיטת ת"א. עוד משהו: "אין לי פייסבוק".

לא רק הכישרון, המקצוענות, שמחת היצירה והמערכונים המדויקים הפכו את "זהו זה 2020" לתוכנית כה משמעותית ונצפית בתקופת הקרונה. השירים שמושרים במהלכה הם אחת מהסיבות המרכזיות לכך, מרגשים ביופיים ובהבעתם, ומשקפים את הלך הרוח הישראלי בתקופה הזו, עם תמהיל שמיטיב לשלב בין תקווה למחאה. מי שמופקד על השירים הוא אמיר לקנר, 33, מלחין, מנהל מוזיקלי ומעבד השירים של התוכנית. "לעבוד שם מרגיש כמו לונה פארק", "מספר לקנר, "העניין הוא שלברוא שיר כל שבוע בתקופה כל-כך ארוכה (מאז חודש מרץ, ת"ל) זה מאתגר. במשך הזמן נהייתה כאן רוטינה, והאתגר הוא להמשיך ולמצוא את הגיוון בלי שאחזור על עצמי".

מה השיקולים שלך בבחירת השירים ובעיבוד שלהם?

"מה שמעניין אותנו הוא לא מה שהקהל יאהב, אלא מה שאנחנו נאהב, וכשזה קורה – גם הקהל מתחבר. בכל שיר שאני ניגש לעבד, אני לא חושב מה יהיה יפה מוזיקלית, אלא מה אני רוצה לספר, איך להקפיץ את התוכן של השיר ולהתאים אותו, אקטואלית, לתקופה. למשל, אחד מהעיבודים שהכי שמחתי ליצור היה לשיר 'אמסטרדם' של להקת נוער שוליים. שאלו אותי למה בכלל לבצע את השיר הזה, כשאף אחד לא טס לחו"ל, ועניתי שדווקא בגלל זה מתאים מאוד לשיר אותו. ובאמת, קיבלנו על השיר הזה המון תגובות מחמיאות".

"אני מקשיב לטקסטים", הוא מוסיף. "בשיר 'מיליונים' של אתי אנקרי, למשל, המחאה הייתה טמונה בו, אז נשאר לי רק להביע אותה ובחרתי לעשות את זה באמצעות רגאיי. השיר 'פחות אבל כואב' של יהודה פוליקר הוא מאוד דרמטי, אז השתדלתי להכניס בו קריצה וחיוך, כי נחמה זה כוח.

"התעקשתי שנשיר את השיר של עמיר בניון "ניצחת איתי הכל", אפילו שלחבר'ה (גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר ודובלה גליקמן, ת"ל) לא היה קל עם הבחירה הזו, אבל החדרתי בהם את האמונה שנפצח אותו. ריגש אותי שהם יבצעו שיר שמדבר על הערך של המוזיקה בחיים שלנו. למוזיקה ולשירים יש את החיצים ללב שאין באף שפה אחרת".

לקנר אינו איזה סיפור סינדרלה, כזה שהמוזיקה התגלתה לו במקרה. "אני מודה שגדלתי במקומות הנכונים כדי להגיע לאן שהגעתי", הוא אומר. "אמא שלי, עו"ד ברוריה לקנר, הייתה בלהקה צבאית ונחשפתי למוזיקה מההתחלה. כבר מגיל 4 חלמתי לנגן בסקסופון, ומכיתה א' אני ילד במה. מאז ומתמיד שיחקתי בלעבד ולהלחין, ומכיתה ח' כבר כתבתי עיבודים. מכיתה י' התפרנסתי מכתיבת מוזיקה להצגות בבית צבי והרגשתי שאני כבר בתוך הביזנס. בלהקה צבאית הייתי זמר ומעבד, וכבר עבדתי אז הייתי מוזיקאי של תיאטרון – בבית ליסין ובהבימה. מעולם לא מילצרתי או עשיתי בייביסיטר. בגיל 18 כבר קניתי לי אוטו מהמוזיקה".

תיק עבודותיו של לקנר מכסה את תחומי התיאטרון (כולל מחזות זמר והצגות לילדים), הטלוויזיה והתזמורות. הציבור הרחב מכיר את "היום יום חמישי", שיר שהלחין – עם שאר ימות השבוע – לערוץ הופ, והפך להיט ויראלי. הוא גם זכה בפרס "היוצר המבטיח" בפסטיבל "פותחים במה" של בית ליסין ובפרס שרגא בר מטעם "הבימה".

גם היום, לצד "זהו זה" הוא עמוס בפרויקטים: לאחרונה הפיק ועיבד עם יהודה עדר גרסה לשיר "יכול להיות שזה נגמר" במסגרת פרויקט "צו השעה", מעין גרסה נשית לזמרים של "זהו זה" עם תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי. בימים אלה הוא עובד על פרויקט במסגרת תזמורת המהפכה: "לפני שנה הייתי המעבד והמלחין במופע המחווה שלהם לתרנגולים – 'התרנגולים רמיקס'. הרגשתי שזה ממש פרויקט חיי, ולאור הצלחת המופע, היינו צריכים להמשיך להופיע, אבל הקורונה עצרה הכול. שייקה לוי ביקש ממני ומהתזמורת לעשות מופע בסדר גודל כזה על הגשש החיוור – "קונצ'רטו לגשש ותזמורת", והפקיד בידיי את כל חומרי הארכיון של הגשש. היינו אמורים לעלות בדצמבר השנה, וכמובן שגם זה לא קרה".

לקנר גם עובד כרגע על המוזיקה בהצגה "סינית אני מדברת אליך" של בית ליסין ומשמש כמנטור המוזיקלי של קבוצת הצעירים של תיאטרון הקאמרי, ואפילו מספיק ללמד – השנה רק שעה וחצי בשבוע – בתיכון תלמה ילין שבו למד. "כבר 13 שנה אני מלמד שם ונהנה מזה. אני עושה את זה בשביל הנשמה. זה לא מובן מאליו שאני מצליח להתפרנס ממוזיקה גם בתקופה הזו. לקח לי הרבה שנים במקצוע להבין שאני עסק. למדתי לנהל תקציבים גדולים בהפקות גדולות, לתמחר את העבודה שלי ולאזן בין מה שאני רוצה לעשות למה שאני יכול כלכלית".

איך אתה רואה את עתיד התרבות כאן?

"הדבר החשוב שמוכרחים להבין זה שיש צורך אמיתי בתרבות, ולא רק במובן הבידורי אלא במובן שבו התרבות משקפת את המציאות, ומוכרחים להכיר בזה. אני מבין למה אולם של 900 איש צריך להיות סגור, אבל גם בקורונה אפשר למצוא דרכים יצירתיות להביא את התרבות".

איפה תהיה בעוד עשר שנים?

"אני רוצה לעשות 'ברודווי' בארץ, והחלום שלי הוא לתרום ליצירה הישראלית. שיצירות שאני מלחין יישארו כאן לתמיד".

פורסם בגלובס בדצמבר 2020 במסגרת פרויקט 40 עד 40

ברי סחרוף ודודו טסה באלבום "בדל אור", אמרי כהן באלבום "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)", דצמבר 2020

תימורה לסינגר — Sat, 26 Dec 2020 11:06:36 +0000

משחקים באש, מילולית

ברי סחרוף ודודו טסה משחקים באש. לא במובן ההסתכנותי, אלא במובן המילולי. באלבומם החדש "בדל של אור" הם מתענגים מאש המוזיקה, השירה והיצירה, וחוגגים אותה.

צריך לחדד על מנת להבהיר ולאפיין את חוסר ההסתכנות שלהם ואת ההתענגות, כי האלבום שלהם דווקא שזור באמירות כמו "אני בר סיכון לנפילה", ו"קרוב לאש", והם גם תוהים "לאן הולכים מכאן?", וזועקים "כמה עצב עכשיו מונח", ומשכנעים בכאבם, בעיקר כשהוא מופיע בשיר מחאה חברתית כמו "הכי קרוב שיש", ומחצינים מילים חרדתיות ברוב השירים.

ובכל זאת, ועדיין, האלבום "בדל של אור" רחוק משוטטות בטריטוריות חדשות, זרות, שלא לומר אפלוליות. זוהי יצירה בטוחה ומוארת לחלוטין – השם "בדל של אור" מנסח צניעות, האור בה דווקא מרובה, כולל במילות השירים ובשמותיהם, ולא סתם הוא הופץ בחנוכה, חג האורים.

אבל אפילו כשסחרוב וטסה אינם מסתכנים או מרחיקים לכת אל מחזות אחרים הם לא באמת נשארים במקום. כלומר, הם בהחלט שוהים בו, אבל גם מעמיקים מתחתיו וממריאים מעליו. כלי התעופה, שהוא גם צוללת, הוא שירים יפהפיים באוריינטציה לבנטינית, שמתחשק להקשיב להם שוב ושוב ולשיר אותם, ובעיקר לרקוד אותם בהופעות – שהעדרותן מפאת מגבלות המגפה מוחצת את הלב, במיוחד ביצירה הזו. הערך העיקרי של האלבום הוא הערך המוסף של החיבור בין שניהם, ובמיוחד כשהם משלבים קולות. כשהם שרים "אני בא בין עצב פתאומי לשמחה העילאית", מה שנשאר משני הקצוות האלה כשהאלבום מסתיים, זו השמחה העילאית, נישאת על גבי השירה המשלהבת, הגיטרות הדומיננטיות המלוטשות ושאר כלי הנגינה המתוזמרים למופת (בעיבודם ובהפקתם המוזיקלית של הצמד).

בשיר החותם את האלבום, "על פי הבאר", מתארח אהוד בנאי שכתב את מילותיו (טסה הלחין), כולל החידה שבסופו: "האם מישהו כאן יודע את קוד המעיין המתגבר"?

ועל אף המיסתוריות, התשובה דווקא ברורה לחלוטין: כן, אתם.

אוצר של פעם בדור

אפתח בשורה התחתונה: האלבום "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)" של אמרי כהן הוא אוצר של פעם בדור. וזאת, אך ורק על סמך איכותו המוזיקלית והכתיבתית, ובלי קשר לכך שיוצרו חולה במחלת ניוון שרירים גנטית, שאיבד בה כבר את אביו, סבו ואחיו.

כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו, ובמיוחד כשהשירים מתייחסים אליה ישירות, ובלי התייפייפות. רחמים עצמיים – אין באלבום הזה, אבל הומור עצמי יש ("אני כל מה שההורים שלך הזהירו אותך ממנו", "מורשת חסרי שיווי המשקל"), כישרון לנסח חוויות מורכבות ("לא אשכח איך אבא שלי התגלגל במדרגות כשניסה להגיע אליי. אני ילד קטן ומרגיש כל-כך אשם"), ויצירתיות מקורית ("כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי זועקת לאמא"). כהן מצליח להפוך את הפגיעות ליופי ומומלץ לטפס על כל המתקנים בלונה פארק של נפשו הססגונית.

התפרסם בגלובס ב-26.12.2020

שרון מולדאבי: ראיון לכבוד הספר "להלל את החול", דצמבר 2020

תימורה לסינגר — Fri, 18 Dec 2020 09:59:15 +0000

"אנחנו בתקופת האפשרויות הבלתי מוגבלות"

"אני מאמין ששנות העשרים של המאה העשרים ואחת יהיו סוערות וחדשניות הרבה יותר משנות השישים של המאה העשרים, ואני רוצה לרקוד במסיבה הזאת", כך מצהיר שרון מולדאבי בספר הביכורים שלו "להלל את החול". היצירה, שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וזכתה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים 2020, היא אוטוביוגרפיה מרשימה בכנותה ובחושפנותה. הוא ממפה בה את מצב התרבות בכישרון הניתוח החד שאפיין אותו עוד כשהיה עיתונאי ברדיו (גלי צה"ל, רדיו ת"א, "מהות החיים") ובפרינט ("חדשות", "ידיעות אחרונות" ו"גלובס") לצד הקריירה שלו כמוזיקאי, בשנות ה-90 כסולן להקת "גן חיות" ובתחילת שנות האלפיים כמוזיקאי עצמאי.

בשנים האחרונות הוא מומחה תוכן וחדשנות בטכנולוגיות מתקדמות, מציאות מדומה (VR – Virtiual Reality ) ומציאות רבודה- AR ) Augmented Reality ), וכיום מנהל מיזם חדש בתחומים אלה.

ב-20 בדצמבר הוא ירצה על אינטימיות גלובלית במסגרת פלטפורמה חדשה לחינוך והרצאות גלובליות אונליין, של הגורו-טק ג'ף פולבר, ויהיה הישראלי הראשון שירצה בה בעברית. "אספר שם על מה שהשתנה בחוויות שיתוף ותוכן במאה השנים האחרונות, ומה יקרה בעשור הקרוב", הוא אומר. הזדמנות מצוינת לדבר איתו על כך גם בהקשר של סיכום השנה במוזיקה העולמית – שיבושים ומהפכות.

אז מה באמת השתנה?

"פעם, הייצור של התוכן היה בידי מעט מאוד אנשים שיצרו תכנים לכולם. היום, לראשונה בהיסטוריה, מיליארדי אנשים הם גם יצרנים, גם משתפים וגם צרכנים של תוכן בו זמנית. מגדל בבל הוא יותר גבוה ויותר מוצק מאי פעם. יש לזה גם השלכות שליליות – כמו פייק ניוז – ויש אנשים שרוצים להרוס את מגדל בבל כמו שטוענים שפעם אלוהים עשה, אבל לשינוי של האופן שבו אנחנו חווים תוכן יש השלכות בכל רובדי החיים. למשל, מוסד הביקורת העיתונאית של התרבות הוא כיום שולי בהשפעתו הצרכנית/פופולרית/מסחרית. במובנים עמוקים יותר של ערך ושל טעם, הסמכות זזה למקומות אחרים, וגם המובן של הסמכות עצמה השתנה מאוד".

יש בכלל סמכות?

"אנחנו מבוזרים. כמו שהביטקויון הוא אידיאולוגיה שלמה מול מטבעות של בנקים מרכזיים, ויש שאלות של ביזור ושליטה בכלכלה, אותו דבר קורה בעולם התוכן. וזו שאלה – מי שולט בתכנים, או מי מכתיב את הנראות, ובתחום של כלכלת תשומת הלב – למי בעצם יש את הכוח. בימי קדם, את כל התוכן ייצרו בעיקר הדתות, ואחרי כך עמים ומדינות, מלכים ואנשים שהכוח היה בידם. היום, יש כאלה שחושבים שמי ששולטים בתוכן זה גוגל ופייסבוק, ויש שחולקים עליהם. בכל מקרה, אני מסתכל על הצדדים החיוביים של זה, של תיראו איזו עוצמה יש לנו, האנשים הפשוטים והקטנים, להיות בכל מקום. הילד בן החמש שלי יכול להחזיק ביד אוצרות ידע ומידע שלא היו בידי גדולי המדענים והמומחים באוניברסיטאות המובילות בעולם לפני מאה שנה".

הוא גם חשוף לשפע של זבל וסחי שמעולם לא הייתה גישה כה קלה אליהם.

"נכון, לכל פלוס יש מינוס, אבל אני נוטה לצדדים החיוביים של זה. בעיניי, חלק מהגאוניות של טיקטוק למשל זה להבין את העובדה שאנחנו בתקופת האפשרויות הבלתי מוגבלות של ייצור תוכן, ויש פה דמוקרטיה מסוג שלא הייתה פה אף פעם במובן הזה. היום כל ילד בסין, בדרום אמריקה, בישראל או בפלסטין, יכול תיאורטית להשפיע על החיים שלנו, וזה מעורר השראה ותקווה" – וכאן החיוך של מולדאבי משתקף מהזום רחב להפליא.

איך לא להיות מאזינים פאסיביים

"זה כל-כך יקר ערך, כשקם אדם שהנשמה שלו פועמת במה שהוא עושה", הוא אמר לי בראיון שערכתי איתו ב-2007, ובדיוק כך הוא מתגלה היום, בת"א שעל סף 2021 – נלהב מהרפתקאות המקצועיות והאישיות של חייו החדשים.

הספר שלך מסתיים בחריקת בלמים מול צומת קריטי. מה התחדש בחייך מאז?

"בספר הגעתי לגיל 50 וניסיתי לסרוק בסיטי או באם.אר,איי את הנפש שלי ולרפא את כל אזורי החולשה. היום, כשאני בן 55 – המיפוי הזה די עזר, ואני מרגיש צעיר יותר מאשר אי פעם, ברוח לפחות, עם חוסן פנימי שלא היכרתי בעבר. השתחררה אצלי הרבה אנרגיה שקודם התבזבזה על הקונפליקטים הפנימיים שלי.

"באינטרואים בפגישות עסקיות אני מספר שבגיל 50 עברתי אירועים משני חיים: הולדת הבן שלי אוֹרי, גילוי ההיחלשות התמידית במיתרי הקול שלי – שבגללה אני כבר לא יכול להופיע כזמר ולהקליט באופן מקצועי, והדבר השלישי הנפלא: שבמקום שאצטרך למצוא את הקול שלי מחדש – בכל המשמעויות של המילה, כולל ייעוד – הציעו לי אז להצטרף לחברה המדהימה ווייבס אודיו Waves Audio)), שנתנו לי את הכלים והראו לי את האופקים של חיי הנוכחיים, שבהם אני מרגיש בר מזל".

כלומר, התגלית שלך שתיארת בספר, שאפשר גם ליהנות מהחיים, לא רק לכאוב אותם, היא כאן בשביל להישאר.

"אני מקווה. כנראה שהבסיס של זה מספיק איתן. 50 שנה חייתי עם קרעים ושבירויות, וכשהמלחמה הפנימית הגיעה לשלב של הסכם אי-לוחמה – אני לא מתיימר להגיד 'שלום' – זה מאפשר להתפנות לדברים כמו להיות הורה יותר טוב, בן זוג יותר טוב, לקחת יותר אחריות ולהיות יותר שאפתן ממה שהייתי אי פעם".

ושרון הישן לפעמים דופק על הדלת?

"כן, ואני מתייחס אליו בסלחנות. למדתי להרגיע אותו. אני כבר הורה יותר טוב של עצמי, וזה חשוב לא רק בהשפעה של זה על ההורות שלי לילד שלי, אלא גם במשמעות המקצועית: אני אוסף סביבי קבוצת אנשים ומתיימר להנהיג אותם, וחלק מהמשמעות של הנהגה זה לדעת להכיל, לטפל ולקדם את האנשים שעובדים איתך. כדי שזה יקרה, אתה צריך להיות מספיק אנושי ומכיל כלפי עצמך".

מולדאבי מתכוון למיזם שהוא מקים בימים אלה, שבו: "אנחנו רוצים לחבר אנשים באמצעות מוזיקה ומשחקיות, ולאפשר לאוהבי מוזיקה, בטכנולוגיה הכי פשוטה, את ההיקשרויות הרגשיות הכי עמוקות".

את שמות שותפיו בפרויקט – שאמור לצאת לאור בשנה הבא – הוא עדיין לא יכול לחשוף בשלב זה, ורק מספר שהם נאספו מתחומי הטכנולוגיה, ההייטק והעסקים – "אנשים מצוינים שכיף לי לקבל מהם השראה".

כמי שהוציא לאור ספר לאחרונה, מה דעתך על העתיד של שוק הספרים?

"קווין קלי בספרו 'הבלתי נמנע' כתב שבעתיד, הדפים של הספרים יהיו חיים. ואז, נניח בספר שלי, כל פעם שאזכיר שיר מסוים, יהיה לינק שיוביל אליו ויאפשר להקשיב לו, וכשאזכיר ספר, אפשר יהיה לקרוא אותו. כולנו נהיה מקושרים ואפשר יהיה להוסיף הערות על הדפים של הספרים. אין לי ספק שזה העתיד של הספרים. המקום של ספרות ככלי להצית את הדמיון, לברוא עולמות ולחלוק מה זה להיות בן אנוש, יישאר תמיד, אבל זה לא הגיוני שהיא תישאר מאובנת וקפואה. בספר שלי, למשל, ייצרתי פלייליסטים בספוטיפיי כדי שאנשים יוכלו במהלך הקריאה לשמוע את כל השירים שאני מתייחס אליהם, ובעתיד אנשים לא יצטרכו פלייליסט אלא הכול יהיה מקושר".

ומה לגבי עתיד המוזיקה?

"ב-1999, כשיצא נאפסטר עם שיתוף הקבצים החינמי, שוק המוזיקה המוקלטת התכווץ. אנשים הפסיקו לקנות מוזיקה כמוצר פיזי, והתעשייה חטפה את השיבוש המטורף הזה שהקלטות של מוזיקה הפסיקו להיות מוצר שמייצר ערך כלכלי גדול. ואז התעשייה בנתה את עצמה מחדש. ב-2013 התחילה העלייה מחדש של שוק ההקלטות בזכות האון-דימנד סטרימינג, והיום שוק המוזיקה המוקלטת שווה 20 מיליארד דולר. מלבד זה, נוצר מודל כלכלי של הופעות. כלומר, אומן מתחיל להופיע מול עשרה אנשים, אחר כך צומח להופיע מול מאה, ואז אלף, וקומץ של אומנים יכולים להופיע גם מול 100,000. עכשיו, בגלל הקורונה, אנחנו שוב חוטפים את המכה – והפעם בתעשיית ההופעות. השנה המוזיקאים במערב איבדו בממוצע 75% ממקורות ההכנסה שלהם, והמודל הזה של ההופעות כנראה כבר לא יחזור".

גם כשהקורונה כבר לא תפריע?

"ברמה המקומית והאזורית לא תהיה פגיעה – ואלה חדשות מצוינות לשוק המוזיקה הישראלי. אם מדינת ישראל כולה מחוסנת וחיסלנו את הקורונה, ואם נצליח לפקח על מי שנכנס, אז לכאורה הכול יחזור להיות כרגיל. אבל תעשיית המוזיקה העולמית ותעשיית ההופעות בנויה על מודל אחר. עד לפני שנה למשל, כשהפסטיבלים הגדולים בעולם פתחו את הקופות שלהם, אז רכשת כרטיסים וארגנת את הטיסה והשהייה – ועשית את זה! הדבר הזה נגמר, ומי שהולך לסבול מכך זה לא האמנים הקטנים אלא דווקא הגדולים, כי לא משנה אם אתה אריאנה גרנדה או ביונסה או דרייק או הרולינג סטונז. כבר לא תוכל לתכנן שנתיים קדימה לוח זמנים לך ולכמה מאות אנשי צוות שזזים איתך לכל מקום, ואתה מכלכל אותם בכל מקום, ועובד בכל אתר שאתה מגיע אליו עם מאות או אלפי אנשי מקצוע מקומיים. אי אפשר יהיה לתכנן את כל זה מראש – גם כשהרבה אנשים יהיו מחוסנים – כשכל הכלכלה הזו בנויה על לעבור מייבשת לייבשת. יכול להיות שיהיו פסטיבלים או הופעות גדולות במינון מאוד מבוקר, אבל אני לא מכיר שום חברת אמרגנות והפקה, ושום אמן בסדר הגודל הזה שיוכל נניח בעוד שנה, להתחייב לעשות הופעה בעוד שנתיים או שלוש קדימה. כשאתה בסדר גודל של הרולינג סטונז ואד שירן, ומייצר חוויה שאתה צריך למכור מיליונים של כרטיסים כדי שיהיה לך שווה גם להשקיע בבמה וגם לעשות את כל העלויות של מסע גלובלי כזה – אני לא רואה את זה קורה.

"וזה לא רק המוזיקאים. יש אלפים של בעלי מקצוע – תאורנים וסאונדמנים ומנהלי הצגה שבשנה שמסתיימת לא הרוויחו כסף, ואנחנו לא יודעים מה יקרה איתם בשנים הקרובות. ולהבדיל מהאמנים הגדולים שיש להם רזרבות משמעותיות ולא צריך לדאוג להישרדות שלהם – הצוותים שלהם בבעיה רצינית, ולמצוא חלופות לאנשי המקצוע המיומנים האלה, זה גם כן משבר שייקח המון זמן להתגבר עליו. קשה לראות אותנו חוזרים לשגרה שבה האצטדיונים של העולם מלאים, וצריך לייצר את החלופות ולתת פתרונות כלכליים במקום המודלים העסקיים שעד עכשיו נשענו עליהם בתעשיית ההופעות. למי שיצליח לענות על השאלות האלה – תהיה הרבה מאוד עבודה בשנים הקרובות" (צוחק).

לך יש ניחוש?

"קודם כול, המוזיקאים חייבים ללמוד לנהל לעצמם חיים ומערכות יחסים עם הקהל באונליין. זה לא אומר שאדם שהיה רגיל עד היום רק לעמוד על הבמה ולשיר, ולא לדבר בין השירים – פתאום צריך להפוך לפטפטן בטוויטר או לייצר המון תוכן בטיקטוק, אבל כן צריך לחשוב איך לגדל את הקהל שלך ואיך לתקשר איתו ולבנות איתו סוג של אינטימיות שלא בהכרח תהיה לך מולו על הבמה – כי לא בטוח שתהיה בכלל על הבמה, וגם אם כן – כמה יבואו לראות אותך. וזה לא משנה עם אתה ראפר בן 17, דיג'אית בת 30, להקת רוק בת 50 או זמר פולק בן 70".

אז מה עושים?

"אחד מהתחומים שצברו תאוצה בשנה האחרונה זה כל מיני פתרונות ללייף סטרימינג, שמערבבים טכנולוגיות ואפשרויות תוכן. אנחנו עוד לא בפתרון משביע רצון, וזה לא באמת תחליף להופעה חיה. כמו שקולנוע זה לא בהכרח תיאטרון מצולם, וטלוויזיה זה לא רדיו מצולם, אז גם לייף סטרימינג של מוזיקה לא יכול להיות העתקה של דברים שמוזיקאים עושים על במה, ואתה רק מצלם אותם. צריך להמציא פורמטים חדשים של תכנים, עניין, גירוי ואינטראקטיביות, ויש חברות שעושות עבודה מדהימה בתחום הזה. למשל, מלודי VR, שבעזרת טכנולוגיות משוכללות ב- VR ( Virtiual Reality – מציאות מדומיינת) את לא תהיי אחת מ-20 אלף אנשים למשל בהופעה במדיסון סקוור גארדן, אלא מהבית שלך, ברגע אחד תעמדי ליד המתופף וברגע אחר מתחת לבמה לרגלי הגיטריסט, ויהיו לך עשרות נקודות מבט ואודיו. החברות האלה אומרות לאומנים: נהדר, מכרת 20 אלף כרטיסים ב-200 דולר כל אחד במדיסון סקוור גרדן, וזה פנטסטי, אבל מאותה הופעה אנחנו נמכור לך 2 מיליון כרטיסים ב-10 דולר כל אחד ב-VR. כך גם חברה בשם ווייב (לא להתבלבל עם חברת ווייבס הישראלית שהייתי חלק ממנה) שמאז הקורונה גייסו השקעות מטורפות. הם הבינו שבגלל שה- VR עדיין לא הפך למיינסטרים, הם צריכים לספק חוויות וירטואליות שיגיעו לכל מסך – סמרטפון, לפטופ וטלוויזיה.

"גם בתחום של גיימינג ומוזיקה קורים דברים נפלאים, כמו הראפר טראוויס סקוט שהופיע בפורטנייט ו-13 מיליון אנשים ראו אותו בלייב, שלא לדבר על צפיות מאוחרות יותר. ויש את המטאוורס (Metaverse) – סך כל העולמות הדיגיטליים מחוברים, שלא ברור אם גם המציאות תתמזג לתוכו, או שהוא יתמזג אליה, לגמרי או חלקית. חיינו נבלעים יותר ויותר בתוך צורות קיום דיגיטליות, וההפרדה בין המציאות לבין המציאות הדיגיטלית תלך ותפחת. העשור שמתחיל עכשיו יהיה הכי מדהים תרבותית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת בזכות קפיצת הדרך הטכנולוגית".

מה עוד?

"אנליסטים בתעשיית המוזיקה מבינים שאמנים יצטרכו לייצר מקורות הכנסה לא רק מהאזנות של אנשים אלא כתוצאה ממעורבות יותר עמוקה של מי שמאזין להם. לדוגמה, זאת שערורייה שאני אוהב את הביטלס, ומה שאני יכול לעשות עם האהבה שלי להם ב-2021 זה בדיוק מה שעשיתי איתה ב-1975 כילד עם ונילים, ב-1985 כשדרן רדיו עם דיסקים, ובשנת 2000 בנאפסטר, והיום בספוטיפיי. כלומר, אני בסך הכול מאזין פאסיבי, ובמוזיקה זה כבר לא ייתכן. אם אתה בעלים של תוכן כמו ביטלס אז תחשוב איך מנגישים אותו ואיך גורמים לו לסקרן אנשים ולהפעיל אותם לא רק בתור מאזינים או צופים פאסיביים.

"תעשיית המוזיקה צריכה למצוא את הדרך להוריד חסמים ולאפשר לאנשים לייצר כמה שיותר תוכן שלהם שנסמך על התכנים של המוזיקאים, ומבלי לחבל ליוצרים בערך של המותג או לפגוע בזכויותיהם. אלו סוגיות מאוד מורכבות, אבל על אחת כמה וכמה היום, בעידן שאין בו הופעות חיות – הדרך תצטרך להתקצר. כמו שהצליחו למצוא חיסונים בטווחי זמן שלא היינו משערים אותם לפני עשר ועשרים שנה, אז האתגר של תעשיית המוזיקה היום זה לבוא עם הפתרונות עכשיו. אנשים שעשו את המוזיקה שגדלנו עליה, צריכים לחשוב על פורמטים חדשים שבהם יוכלו לפגוש את האמנות שלהם, כי היא מדהימה, וכמו שהתרבות מהדורות הקודמים עברה אלינו, ככה התרבות של הדור שלנו צריכה לעבור לדורות הבאים.

"היום אם אני ילד בן 15 שאוהב ליצור מוזיקה, אז אני יכול ליצור מוזיקה שלא בהכרח תהיה מתאימה לקול שלי ולקוד הגנטי התרבותי שלי. אני יכול ליצור שיר בתור מישהי בת 15 או בתור מישהי בת 80 – ולהיות באינסוף זהויות בלתי מוגבלות. בעולמות המסחר והאופנה זה כבר נהוג שיש אווטארים ויש יצורים ב- VR שמחליפים דמויות אמיתיות. במוזיקה זה ייקח יותר שנים, ובמקום לנהל קריירה של בן אדם אחד, תוכל לנהל חמש קריירות במקביל. מי אמר שאתה צריך להיות הבן אדם על הבמה שהוא המתווך של היצירה שלו לקהל? כמו שסופרים יכולים לכתוב הרבה דמויות בהרבה קולות וזהויות, אז גם מוזיקאים יוכלו לעשות כאלה דברים. יש מוזיקאי ממוצא איראני בשם Ash Koosha, שהמציא את ההרכב אוקסומן – יצירה של בינה מלאכותית, ולכל אחד מחברי הלהקה המדומיינים יש קריירות סולו; ויש גם להקת בנות קוריאנית, שחצי ממנה בנות אמיתיות וחצי דמויות וירטואליות – זה בעצם ההרכב המעורב הראשון בעולם. בקיצור, כיף גדול."

פורסם בגלובס ב-18.12.2020

מירב שחם, ראיון בעקבות הפתיח של הסדרה "שעת נעילה" שעיצבה, דצמבר 2020

תימורה לסינגר — Sat, 05 Dec 2020 09:02:45 +0000

מירב שחם, מעצבת הפתיח הוויזואלי של "שעת נעילה", מספרת איך הסדרה התערבבה לה עם החיים

"החומרים נכנסו לי מתחת לעור"

"אני מרגישה שאני חיה בשדה קרב כבר כמה חודשים", כתבה מירב שחם בפוסט בפייסבוק בסוף אוקטובר האחרון, עם עלייתה של הסדרה "שעת נעילה" ב"כאן". שחם – מעצבת, מאיירת ומתמחה בעיצוב פתיחים לטלוויזיה – כבר יצרה פתיחים ויזואליים לשלל סדרות ("פאודה", "האחיות המוצלחות שלי", "שב"ס", "המנצח" – הן רק חלק מעבודותיה). אבל דבר לא הכין אותה ליצירת הפתיח והאריזה הגרפית של "שעת נעילה" ב"כאן" – סדרה שלא רק התוצאה שלה סוחפת מבחינה רגשית, אלא גם ההפקה שלה.

איך הגעת ל"שעת נעילה"?
"כשירון זילברמן הבמאי ביים את הסרט 'ימים נוראים', נוצר בינינו קשר מקצועי, שבסוף לא הבשיל. הוא סיפר לי אז שהוא עובד על סדרה על מלחמת יום כיפור. הגעתי לחדר העריכה, ודפנה פוזן – אחראית הארכיונים של הסדרה – חשפה אותי לחומרים ממלחמת יום הכיפורים. היה חשוב ליוצרים שאני אדגיש בפתיח את האופוריה שהורגשה בארץ לפני שהתחילה המלחמה. כך, למשל, לקחתי מהארכיון את הקהל שמופיע בפתיח – זה מתוך הופעה של לאונרד כהן בארץ".

בפוסט בפייסבוק שבו תיארה את העבודה על הפתיח, שחם כתבה: "היה ברור שמתבססים על סרטי 8 מ"מ שאת רובם צילמו חיילים בשטח. צפיתי בשעות על גבי שעות של חומרים שנכנסו לי מתחת לעור והופיעו לי בחלומות".

על מה חלמת באותה תקופה?

"חלמתי למשל שאני באולם שנמצא במרתף, מתחת לאדמה, עם עוד אנשים. האויב עומד לכתר אותנו, ואנחנו נערכים למתקפה. טנקים מכל הכיוונים. ואז אני אומרת לכולם: 'למה אתם נשארים כאן?! אתם משוגעים! עומדים לכתר אותנו. אם נישאר, נמות'. הייתי צריכה להחליט אם להישאר איתם או לברוח. ברחתי".

מזכיר דילמות מתוך הסדרה.
"כן. חתיכת דבר, הפרויקט הזה".

איך את ניגשת לעבודה על פתיח לטלוויזיה? כשאת מתחילה לעבוד עליו, את כבר יודעת איך הוא ייראה בסוף, או שאת מאפשרת לחומרים להוביל אותך?
"הדבר הראשון שאני עושה הוא תחקיר על הנושא של הסדרה, וכמובן משוחחת הרבה עם הבמאי – שאני עובדת איתו צמוד. אני מחפשת רפרנסים מדברים אחרים שנעשו כדי לקבל השראה, אבל אף פעם לא באמת יודעת איך זה ייראה בסוף. זה לא תמיד רק הפתיח. ירון ביקש למשל שאני אצור לסדרה פונט מיוחד, שיהיה דומה לטנקים".

מירב שחם / צילום: פרטי

ואכן, הפונט המיוחד ששחם יצרה, עם הכובד והמסה של הטנקים, הפך גם הוא למזוהה עם הסדרה – כמו המוזיקה של אופיר לייבוביץ' שנועצת את הכאב היישר בבלוטות הדמעות.

שחם, שעבדה בעבר כמעצבת פרומואים לטלוויזיה ב"רשת", וכיום מלמדת במכללת שנקר במחלקה לתקשורת חזותית קורס עיצוב פתיח גרפי, מעצבת גם עטיפות לספרים ולאלבומים (דיסקים), בין השאר של בן זוגה, המוזיקאי המוערך יהוא ירון ("האלבום החדש שלו כמעט גמור, אולי אני אעצב אותו").

גם לה יש פלירטוט עם המוזיקה. ב-2013, למשל, היא הוציאה אלבום משלה (שירה, כתיבה והלחנה) בשם "איש שלא הבחין בשום דבר". תקופת הקורונה דווקא מוצאת אותה עסוקה במיוחד: "העבודה על 'שעת נעילה' עוד לא הסתיימה", היא מפרטת, "בדיוק עשיתי סגיר לפרק 8, ועוד משהו קטן לפרק 10. חוץ מזה, אני עובדת על שני פרויקטים: פתיחים ל'שקופים' – תוכנית מערכונים ב'הוט' וסדרת דרמה בקשת. כיף לקפוץ מסיפור לסיפור. אני גם לומדת בתוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל".

מה העבודה שלך שאת הכי גאה בה?
"שתי הבנות שלי".

עניין שלא גורם לה לגאווה הוא מיעוט הנשים בתעשיית הטלוויזיה. "היום התקשרה אליי מישהי מחברת הפקות שמפיקה סדרה על חיילות", היא מספרת, "בהפקה הזו דווקא יש רוב נשי – כולל במאית ועורכת, אבל היא יוצאת דופן מהבחינה הזו. דיברנו על כך שבטלוויזיה אין הרבה נשים. בימי צילום, הצוות הוא בעיקר גברי, כמו בצבא. יש את הבמאי והצלם – ומולם המלבישה והמאפרת. ולמה זה ככה? אולי כי בטלוויזיה צריכים להיות זמינים כל הזמן. יש אווירת חדר מיון, כל רגע עולים לשידור. אבל בשעה שלוש וחצי, אני לוקחת את הבנות מהגן ומבית הספר, ורוב הסיכויים שלא אענה לטלפונים בשעות האלה. מה המסקנה? צריך לפתוח בית פוסט (גמר הפקה) נשי. יום אחד אני אפתח כזה"!

פורסם בגלובס ב-5.12.2020

נתן זך: ציפור אחת עם חמש מנגינות. הספד. נובמבר 2020

תימורה לסינגר — Fri, 13 Nov 2020 10:41:35 +0000

לנתן זך, במלאת שבעה למותו

הציפור הכי מפורסמת של נתן זך ז"ל היא "ציפור שנייה" ("ראיתי ציפור רבת יופי"). היא עפה אל הלבבות בזכות המילים הפיוטיות-ערטילאיות שיצרו אותה, וגם הודות ללחן היפהפה של מישה סגל שהכנפיים שהעניק לשיר התמגנטו לביצועים רבי-קסם.

אבל היו לזך ציפורים נוספות: ה"ציפור שבחושך פרחה לה" מהשיר "ואז בא לנו"; הציפור ש"מצפצף מרה" מהשיר "עם חשיכה", ועוד. וישנה הציפור מספר שיריו של זך "כיוון שאני בסביבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שיצא בשנת 1996. השיר נקרא בפשטות "הציפור" ("מה שהשמיים נותנים") והוא נקרא כמו המשך ישיר לשיר "ציפור שנייה":

"הציפור כבר לא מזמרת / והירוק כבר לא ירוק / ומה שאמרנו אמש / רחוק, הו כמה רחוק // כך מתרגלים ימינו / לחיות בשלום זה עם זה / גם בלי אהבה סוערת / ובלי כאב פולח חזה./ אך הגוף הקרוב, היחד / ושמיים באין כוכבים / מלמדים אותנו לקחת / את מה שהשמיים נותנים."

לא פחות מחמישה לחנים שונים (ואולי אף יותר) נכתבו לשיר הזה. וכיוון שלחן הוא בעצם פרשנות, כל אחד מהמלחינים ביטא את המשמעות שהוא גילה בשיר. כל לחן מהחמישה מאיר זווית אחרת בנשמתן של "הציפור" ושל היוצר שברא אותה.

איטי, שקט ועצוב – כך משתקף השיר בלחן של מוני אמריליו, בביצוע מזי כהן, מהאלבום "ארץ געגוע – מוני אמריליו" שיצא בשנת 2005. יש בו השלמה לצד התמסרות לוויתור, ושתיהן כואבות, מטושטשות מעשן של ג'אז ואולי גם מדמעות.

הלחן של יצחק קלפטר, בביצוע של נורית גלרון, מעניק לשיר ענייניות יומיומית ואגבית. נכון, כבר אין "אהבה סוערת", אבל הלחן מדגיש את מה שיש, את ההזדמנות: "הגוף הקרוב, היחד" – ונורית גלרון שרה אותה כמעט בחדווה.

שפי ישי העניק לשיר לחן וביצוע גבריים מחוספסים-עגמומיים. אבל לקראת הסוף מתפשטת אופטימיות נמרצת המתלווה לשארית השיר, שניתן לגלות בה תקווה.

אורי הרפז, חלק מהרכב שהיה פעם בשם "ארבע על ארבע" (וכלל אותו עם דני ליטני, דני רובס ויואל לרנר) הלחין את "הציפור" בגישה של אחווה גברית, עם עיבוד אינטנסיבי ועתיר אנרגיות, שמודגשות בהכפלה הקולית עם ארבע גיטרות תזזיתיות וכמעט נמהרות.

שלמה יידוב, שהלחין את השיר לאלבומו "פרטים קטנים" שיצא בשנת 1997 התחבר לאופטימיות שבזוגיות רבת השנים המשתקפת בסופו, ואפילו הדגיש אותה קלות, כשהעניק לעצמו את החרות לשנות מעט את המילים (את "הגוף הקרוב, היחד" הפך למשל ל"והנה גופך וגופי ביחד"). התוצאה היא לחן ומקצב נמרץ ושוחר טוב.

שיר אחד, חמישה לחנים, משורר גדול שאיננו, ולבבות רבים שעדיין מקשיבים לקולו.

פורסם בגלובס ב-13.11.2020

חזי לסקלי, אלבום מחווה "המשורר", אוקטובר 2020

תימורה לסינגר — Fri, 16 Oct 2020 05:55:54 +0000

אחרי החגים כבר כאן, במציאות מוזרה וחולנית – תרתי משמע השנה. השירה לא משנה את המציאות, וגם לא מייפה אותה. נהפוך-הוא, היא מסירה ממנה את הפילטרים הנואשים שאנחנו מנסים לעטות עליה, כהגנה מפני הרסנותה. ובכל זאת, כשהיא במיטבה, השירה דוחסת עבורנו את המצב לתדרים חדשים. בזכותה, אנחנו חווים פליאה והיקסמות, שאינם מפחיתים מכאב המציאות, אבל מזככים אותו להלך רוח שמניע אותנו להקשבה, לפעולה או לתפילה.

היה פה פעם משורר-רקדן-עיתונאי, חזי לסקלי, שמותו, בשנת 1994, לא עִרער מעולם את נוכחותו היצירתית. הוא היה מוערך בחייו, אבל מותו, כפי שקורה לעיתים, העניק לו הילה. ומשובל ההילה הזו יצר דורי פרנס יצירה מוזיקלית. טיפין-טיפין הוא הלחין משיריו של לסקלי, ובמשך השנים הם הצטברו. לאחרונה חברו אליו זמרים-יוצרים – ביניהם אלי מגן, שי צברי, רונה קינן, האחיות לוז ואחרים – והתלכדו לכדי אלבום בשם "המשורר", על שם אחד משיריו.

לסקלי כותב על אהבת גברים, כולל תהפוכותיה ונטישותיה, וגם על אהבת האמנות – השירה והמחול. השירים המושרים, מדייקים עוד יותר את ניסוחיו שגם ככה צלולים, ומעבירים היטב את האנרגתיות שלו. כל אמן באלבום הזה מחצין אותה באופן הייחודי לו. כך, למשל, אלי מגן, בשיר הפותח "שיעור אלף", ממצה את חוזקו של השיר בכל מנעד קולו החותר לגובה. כשהוא שר "לאורו של השולחן הבוער אני לומד לתאר את האש ולגעת בחשמל", מרגישים את הבעירה ואת האש ומצטמררים מהמגע עם החשמל. כשהאחיות לוז שרות את השיר "השראה את מתוקה", עליצותן מתוקה לא פחות. אבי בללי ממחיש בשירתו את הטירוף שב"ריקוד הפירט השחור", ושי צברי הוא כמו הילר כאשר שר את השיר "לימודי רפואה ולימודי ספרות": "אם תלמד אותי לרפא אותך / בחושך, ארפה את החושך / אם תלמד אותי לכתוב בחושך / אלמד את החושך / לכתוב".

פרנס, ערן ויץ שהפיק מוזיקלית, וכל אחד מהזמרים המשתתפים, יצרו אלבום יפהפה. מומלץ לנכס אותו – שמיעתית ובאמצעות שוטטות באתר היפה שמוקדש לו, כדי להחליט באיזה אופן להתחבר לשירים – מתפעל-מרוחק כמו במוזיאון, או קרוב ומתפזם כמו שיר לכת.

פורסם בגלובס ב-16.10.2020

ליאת יצחקי, שרון הולצמן, מני – המלצות אלבומים לסוכות תשפ"א, אוקטובר 2020

תימורה לסינגר — Fri, 09 Oct 2020 13:50:51 +0000

מוזיקה לסוכה: הרוקיסט, הראפר והפייטנית

שרון הולצמן / מחדש ונקי

שרון הולצמן, לשעבר מלהקת "אבטיפוס", ועם קריירת סולו שכללה ארבעה אלבומים ולהיטים כמו "פתח את לבך" ו"מה שאני רוצה" – התפרסם גם בנושאים שאינם קשורים למוזיקה. הוא היה מעורב באלימות, הסתבכויות עם החוק ושלל עוגמות נפש שהרעו לאחרים, ומן הסתם גם לעצמו.

אלבום הסולו החמישי שלו "מחדש ונקי" הוא יצירה קצרה (כמעט 25 דקות) ומהודקת, רוקנרולית בעליל, שבה הוא חושף את הכישרון לכישלון. מפרט את נזקי ההתפרקויות וההתמכרויות, הפגיעות שפגע ונפגע וחורבן הזוגיות. החשיפה הזו היא חלק מתהליך אופטימי דווקא, של התנקות וריפוי. "מחדש ונקי" הוא אלבום שלם של מוזיקאי מצוין, אומן במלאכת השיר. האם הברק המשלהב שעולה ממנו הוא של כנות או אחיזת עיניים? – אין לדעת – אבל מה זה משנה? העיקר שהשירים נהדרים.

משפט לקחת: "לפעמים עדיף להרגיש כאב מלא להרגיש דבר".

מני / 1Q86

MENi (מני, ובשמו העברי המלא מנשה קושנר) הוא ראפר מקורי ומרענן באופן שערורייתי – עולה מרוסיה – וזה ניכר במבטא – דתי, מתנחל, נשוי ואב לארבעה. צבעוני, עוקצני וקוצני. שם אלבומו, 1Q86 הוא מחווה לספר "1Q84" של הסופר היפני הרוקי מורוקמי (עם שינוי קל ל-86 – שנת הולדתו) שעוסק במציאות שאינה חד משמעית.

ההיפ הופ שלו בוער, ולעיתים קוּל, אבל גם כשהוא נונשלנטי, מוחצן ממנו כאילו באגביות כאב דוקר מוסווה בעליצות וצחוק. הוא שר על נובי גוד, וגם על רחל אימנו; על פריפריה, ועל ראש השנה באומן. משמיע ביקורת פוליטית-חברתית חדה, כולל ביצוע זועק ל"עבדים היינו" מההגדה של פסח, שבבת אחת הוא מקפיץ אותו – באופן אקטואלי עד טירוף – לתקופתנו, והופך אותו לשיר מחאה עתיק שהגיע מהעתיד בחללית אל הווה רעוע. והכי הוא נוגע ללב כששר לעצמו כמו מנטרה "מני מני תירגע" בשיר "מני סאקורה (תירגע)".

משכנעת לא פחות האמביציה שלו, ששיאה בסיום האלבום: "אל תעזוב אותי קו מחשבה / אני בעולם הזה עם מטרה / ביטים שלי ישגעו את המדינה / אני עד המוות אשיר על במה". אינשאללה.

משפט לקחת: "יש רגש מפלצת קוראים לו טינה / פרימה בלי פילטר זה ריח נורא / פירקתי פיה מנרגילה זוועה / שמיים צבועים בוורוד בשקיעה / כוכב לכת מני בבית הבליעה".

ליאת יצחקי / אחות קטנה

פיוטים, זמירות, פסוקים ושירי קודש – הם כבר מזמן לא תופעה חדשה בפסקול הישראלי. אבל כאשר מי ששרה אותם היא אישה, זה לא רק חידוש אלא גם מחאה חתרנית ופמינסטית. וזה מתאים, וזה הולם את רוח התקופה בכלל ואת חגי תשרי בפרט, וגם בא בול בזמן – שירה נשית דתית, ונא באוזן ל"קול באישה ערווה".

הזמרת היא ליאת יצחקי – ומי שלא מכיר עדיין, הגיע הזמן, כי זה כבר אלבומה המוצלח השלישי – שרה בקולה הצלול קלאסיקות פיוטים נודעות, כמו "שלום עליכם", "אבינו מלכנו", "לך אלי תשוקתי" ואחרים – בעיקר בנוסח ספרד וצפון אפריקה, אבל גם מעדות אשכנז, ואפילו הוסיפה להם פיוט מקורי משל עצמה. ויש גם אורחות, זמרות-פייטניות גדולות בשלושה פיוטים: גילה בשארי שמייצגת את יהדות תימן, עדי ארד מיהדות אשכנז ומדלן אישואבה מהקהילה האשורית העולמית.

אין צורך להיות דתי או מסורתי כדי להתחבר לאלבום הזה. מספיק לאהוב קול יפה בכלל, ונשי בפרט.

משפט לקחת: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ"

התפרסם בגלובס ב-9.10.2020

להקת אפור גשום, אלבום "עם רעש נסתר", אוגוסט 2020

תימורה לסינגר — Sat, 08 Aug 2020 10:08:22 +0000

גוונים של אפור

להקת "אפור גשום" חוזרת באלבום "עם רעש נסתר", שמגרה לפענח את הרפרנסים התרבותיים שלו

האלבומים החדשים שיוצאים בימים קודרים אלה משתייכים לשני סוגים. חלקם מתעלמים מהמצב. מכילים את השירים שנוצרו עוד לפני שהתחולל, בלי לחשוב איך בכל זאת ניתן להתייחס אליו. לפעמים מדובר בעצימת עיניים, ולעיתים הם באופן מודע מחצינים אסקיפיזם – להנעים, לברוח, להשכיח. ויש אלבומים אחרים, שדווקא מנגנים את התקופה ומשקפים אותה בשיריהם. אומנם גם הם, ברובם, נוצרו לפניה, אבל – כדרכם של יצירות גדולות – הם הצליחו ללכוד את שוליה עוד לפני שהפכה למציאות. אם רוצים, אפשר להאמין שהם ניבאו אותה, ואפשר גם – בפחות יומרנות – לכנות את זה רגישות.

האלבום "עם רעש נסתר" של להקת "אפור גשום" משתייך בעליל לסוג שמתכתב עם המצב. ולמי שהשם מצלצל מוכר, זוהי אכן הלהקה שהגיחה בשנות ה-80 בפרץ פוסט-פאנקי והשתלבה בזרם הישראלי הדק אך המוערך של "מחתרת הקסטות" (שהשתייכו אליו גם "נושאי המגבעת", "פוליאנה פרנק" ו"הפליז"). מאז, הלהקה שהקימה מיכל ספיר – התפרקה, וחזרה בהרכב אחר, נעלמה, ובשנת 2012 הוקמה מחדש אחרי 22 שנה, והוציאה שלושה אלבומים כשחברים בה: ספיר הסולנית שמנגנת על גיטרה ופסנתר, עובד אפרת שהפיק מוזיקלית ומנגן בגיטרה, עודד שכטר על הבס, הסינתיסייזר והאפקטים, ומתן פוקס בשירה, קלידים ותופים.

"עם רעש נסתר" הוא אלבום יפהפה, והחיבור שלו לתקופתנו מתגלם בהזמנה שעולה ממנו להתכנסות פנימית ולהתבוננות שמביטה בעבר וקושרת אותו להווה. ומבחינה זו, האלבום מאוד פוליטי. כבר בשיר הפותח אותו, "דף מגן", נזכרים פרחי השקד – מחווה מוצהרת לספר "כפרחי השקד או רחוק יותר" שכתב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. "לא מולדת, לא גולה / ניירות במזוודה / כוכבי אש לבנים / ארץ של מילים", ממחישה ספיר במילים שלה טריטוריות שאינן רק גיאוגרפיות אלא גם נפשיות, ורלוונטיות תמידית למי שיצירה היא דלק לחייו.

העיסוק ביצירה הוא חלק מהותי מהאלבום, שאפילו שמו זהה לשם של יצירה שיצר האמן מרסל דושאן – פסל רדי מייד המורכב מגליל של חוט הכלוא בין שתי לוחיות מתכת, ומיד מזמין לפענח את הקשר שלו לאלבום ולתקופה. דוגמה נוספת לעיסוק ביצירה היא השיר הכואב "גן החשמל", המוקדש לאוצרת האמנות נעמי אביב. "אולי יש מי שזוכר את אקט האוצרוּת", נטמעת בו התהייה. והתשובה המתבררת לאורך האלבום היא – כן.

כי "עם רעש נסתר" הוא אלבום-מוזיאון, יצירה עשירה שכוללת רפרנסים תרבותיים מעולמות מגוונים: גליליאו, סמואל בקט, דיוויד בואי ואחרים. ספיר אומנם כתבה את המילים, אבל הן מצטטות יצירות רבות ומושפעות מהן. מומלץ לבקר באתר של האלבום, שבו מופיעים מקורות ההשראה, והשירים מתגלמים שם ביצירות וידיאו ארט מרתקות.

את כל אלה מנווט קולה של ספיר בבִטחה, אך למרבה ההחמצה, הדיקציה שלה איננה תמיד ברורה, וזה חבל – כי באלבום הזה יש למילים משמעות רבה. הן זורמות במרחבי האפור – שאיננו רק צבע הפעם, אלא גם מהות נוכחת בשירים. כמו ששרה ספיר בהשראת בקט בשיר "Grey": "אנחנו זקוקים לאפור". כי בימים אלה במיוחד, האפור אינו רק ההתמזגות בין תוגת הקדרות לתקוות הבהירות אלא גם קול היציבות והשפיות.

פורסם בגלובס ב-8.8.2020