לכאורה, אין משותף בין יונתן שפירא ואביגדור גביש, שהוציאו לאחרונה אלבומי בכורה. האחד – פעיל שמאל מ"מכתב הטייסים" ומהשיר של איה כורם, השני שכל את משפחתו בפיגוע טירור באלון מורה. אבל לשניהם אלבומים מגובשים ויפים, שהפיק יהוא ירון, ושניהם קצוות שונים של אותו דבר. תאומים-הפכים. צל שיש בו אור, אור שיש בו צל

יונתן שפירא / "נומו נומו"

קשה לגשת טבולה ראסה ל"נומו נומו", אלבום הבכורה של יונתן שפירא. זכורים הלהיט של איה כורם הנושא את שמו, ומכתב הטייסים שהוא מיוזמיו. בהתאם, אלבומו הוא שילוב של אישי ופוליטי – באופן ישיר, אבל לא פלקטי, אלא עמוק, רגיש וציורי. כבר בשיר הפותח משתררת המועקה הלופתת את היצירה, לא כהלם מסרס אלא יותר כקריאת השכמה. "נומו נומו" הוא שיר ארס, שיר אשכבה במסווה של שיר השכבה. סרקסטי-ציורי בנוסח חנוך לוין ושנים מאוחר יותר להקת "הבילויים". פחות "נומו-נומו" ויותר – "תתעוררו".

להתעורר אל מציאות נטולת שלום, וכתוצאה מכך גם רבת סבל – ששפירא מתאר באופן קר ואנליטי, כמעט אדיש. מקריין אותו לא פחות מאשר שר. שר בשקט, "רק לא לצרוח" – כשם אחד משיריו – אבל מעטפת השירים הדקה והשברירית לא מכסה את הצעקות שמבפנים. בשירים כמו "חריק", שבו הוא שר ביידיש שמתחלפת לערבית את "אחים בעיירת שריפה"; ב"פינגווינים" המרתק, שבו: "ריח הבשר החרוך מסביב/ פינגווינים תוקפים את רחובות תל אביב" – והפזמון של לאה גולדברג: "עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה".

יהוא ירון – יוצר מוערך בזכות עצמו – עיבד את השירים, הפיק אותם ברגישות ותחם אותם בחותם של איכות עם צליל מגובש ובשל, שאינו אופייני לאלבום בכורה. השירים הוקלטו בשלושה ימים רצופים, בביצוע חי עם כל הנגנים והמקהלה, ובהתאם לכך נשמעים טריים. "אולי נתחבק על הספסל בגינה, אבל חסד של אמת כבר לא מוצאים בכל פינה", שר שפירא. אבל האלבום הזה, עם כל המחאה והציניות, דווקא מפזר חסדים של תקווה ונורמליות. "רציתי לצעוק להם את הבשורה/ לשאוג שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג", הוא עולץ בשיר "חלום", ובשיר החותם "לא הכול אבוד", הוא הולך בגדולות, אך בפועל מתעד את המתנה הנכספת מכול – שגרה שפויה: "רוצה לפצח את הקוד האתי… ולהספיק לקחת בארבע את אלה מהגן".

אביגדור גביש / "יום חדש"

גם את היוצר אביגדור גביש לא ניתן להפריד מהביוגרפיה שלו. באינתיפאדה השנייה, במוצאי ליל הסדר שנת 2002, מחבל רצח את הוריו, את אחיו ואת סבו בביתם שבאלון מורה. הטרגדיה חילחלה לתוך אלבום הבכורה שלו, "יום חדש", אבל לא צבעה אותו בקדרות. זוהי יצירה אופטימית, שאינה מכחישה את הכאב, אבל מאפשרת נוכחות חזקה יותר דווקא לשמחה, לתקווה, לאמונה ולכיסופים: ערגה לאהבה, לבית ולמימוש הייעוד. "אין אדם ללא חלום, והחלום מחלימו", הוא שר, ומתוך מקורות יהודיים יוצא אל האוניברסלי וגם אל האישי, כמו בשיר "לך לך" שקורא לצאת ממחסומים פנימיים.

אלבום בכורה שהוא בשורה – בתום, ברגש (אל תאמינו לשם אחד מהשירים – "אדישות") ובמקוריות של השירים, עם לחנים יפים ומילים שבפשטותן משרטטות מורכבות. יצירה עם אור, על אף נוכחות האפלה. גם את האלבום הזה הפיק ועיבד יהוא ירון, וגם עליו הוא פיזר זהב של השראה עם נגנים מצוינים ודיאלוגים יפהפיים בין כלי הנגינה שממש מנשקים את השירים, למשל ב"יום חדש" – שיר תקווה עם עיבוד ג'אזי-רוקנרולי מתוק; וב"שבת" – עם הפזמון בארומה ארמית, שכובש גם כאלה שלא יזדהו עם המבט הדתי, אבל יתחברו למבטים נוספים. "מספיק דיבור של אמת אחד, ואני כמו אבן טוב להאיר", שר גביש, ומאיר כמו אבן טובה, כי ניכרים דברי אמת.

פורסם בגלובס ב-8.6.17