"משחקים במחבואים, מתחבאים מהחיים", פתחה אלונה דניאל ב"מחבואים". ערן צור על הבס משמאלה, יובל מסנר והצ'לו מימינה והקהל הדחוס הצטרף אליהם בהתרגשות ניחרת שזוכרת את כל המילים. הכמיהה לטאטו היא זו שהביאה את ליין המסיבות "1984" לאחד אותם. התירוץ: יום הולדת עשרים ל"חתוך תוכן" – האלבום היחידי של טאטו. וזו אכן היתה מסיבת רוק מאסיבית ואינטנסיבית שהקהל היה חלק משמעותי ממנה. "אך העיקר הוא שהסוף יהיה נחמד", שרה דניאל את "שדים" ומיד שאלה: "למה"? "כי הם ימותו ואני אחיה לעד", המשיכו המעריצים את השיר, ודניאל אישרה: "נכון"! מדי פעם היא תגברה בתופים נוספים את אלה של המתופף רן יורגנסון (שהחליף את אורי בלק). גם  אורן לוטנברג בגיטרה ועידן גבריאל בקלידים – ממלאי המקום של מיכה מיכאלי ואורי מיילס – נצמדו בטבעיות לרף המקצועני הגבוה שהטווה הגרעין המקורי. התחושה העיקרית היתה שמחה מתלהבת, שהתגלתה בהרבה אופנים. כמה יפה היה, למשל, לשמוע פתאום סולו צ'לו או לחוות את עוצמת החיוכים – של דניאל לאורך כל ההופעה ושל צור ומסנר בהבלחות שרק הדגישו אותם.

זה היה מנוגד באופן פרדוקסלי לצד האפל והפרוורטי של הלהקה הזו, שאצלה שדים וערפד הם שמות של שירים. איכשהו, השנים שעברו, הגעגועים שנוצרו והחגיגה שהתבקשה עיקרו את יסודות האימה שב"טאטו", מה גם שאמש הם בחרו לוותר על "בחצרות בחושך" המצמית. ובכל זאת, הביות של המפלצת הפרועה לא סירס את הלהט שלה – פעימות הדופק של טקסטים אינטליגנטיים ולחנים שמחמיאים לאינטליגנציה הזו. בימים שבהם המוזיקה השלטת מוותרת לרוב על הסטנדרטים הגבוהים, התבקש לצרוח בהופעה אתמול: רואים? אפשר להיות חכמים ואהובים בו זמנית.

כשצור הכריז שתיכף הם יבצעו שניים משיריו, שנוצרו בחזרות של טאטו, ההתרגשות התגברה על הבמה ולמרגלותיה. היו אלה "כרמלה גרוס ואגנר" ו"תמונה אימפרסיוניסטית" שפונקה בסולו משותף לבס וצ'לו. אחר כך, כשמסנר שר את "בדידותי", הבדידות מעולם לא נשמעה כל כך ביחד.

בדיוק בשעה אחת הסתיימה ההופעה המתומצתת הזו בשיר הנושא, "חתוך תוכן". ההדרן שלפניו היה השיר "איש קטן בטלוויזיה", שנחתם במילים "רק איש קטן בטלוויזיה ישן תמיד לבד"  ודניאל, שופעת אהבה ותודה, מיהרה להוסיף: "מה שאני מקווה שלא יקרה לכם אף פעם".
 
 

פורסם ב-ynet ב-22.10.09

קליינשטיין, ועוד 59 זמרים ולהקות, מופיעים באלבום "עבודה עברית", שכולל ארבעה דיסקים ויוצא עשור אחרי שיצא קודמו. הביצוע של קליינשטיין הוא גם דוגמא אופיינית לאופן שבו האלבום "עבודה עברית" מתמודד, כשהוא במיטבו, עם הפורמט הבעייתי של גרסת כיסוי. בשנים האחרונות הקאוורים השתלטו לרעה על התרבות הישראלית עם מקדמים רבי עוצמה כמו "כוכב נולד". במקום להחזיר אל התודעה שירים ישנים הם נוטים לקבע את גרסאותיהם העכשוויות, שלפעמים נועדו לפאר את הזמר ואת טכניקות השירה שלו.

כדי שקאוור יוכל להתהדר בערך אמיתי, מומלץ שתהיה בו "הברקה" – מבט אחר על השיר השחוק, שיעניק לו חיים חדשים. "עבודה עברית" רצוף בהברקות כאלה. חלקן מתבססות על היפוך – קול גברי שמחליף את הגרסה הנשית המוכרת, ולהיפך. אבל לא די בניתוח הזה לשינוי מין. זה קל מדי. החוכמה היא לחלץ מהשיר אלמנטים שהיו בו קודם, אבל לא הודגשו בגרסה הקודמת. איה כורם, למשל, מצליחה בכך היטב כשהיא שרה את "ערב ב' כסלו" – במקור של ערן צור. מעבר לנשיות שהיא מעניקה לשיר הגברי, היא גם מוסיפה לו רוקיסטיות שמדגישה את מסריו.  כך גם ב"היא לא תשוב", שבו הפופ של "אתניקס" הופך אצל שרונה נסטוביץ' לרוק שמוציא ממנו את הכוח הנשי. גם מירי מסיקה משתמשת ברוק, ולמרות שהוא כבר היה קיים במילא בשיר "ככה זה" של ברי סחרוף, היא מצליחה להוסיף עליו, אולי גם בגלל אלמנט ההפתעה שבליהוקה לשיר הזה. שדרוגים מוצלחים נוספים ברוח הזו הם "שני תפוחים" של צביקה פיק, שאפרת בן צור מעניקה לו את איכויותיה הביישניות-מסתוריות. ויש את נינט טייב, המפתיעה בגרסתה המרגשת והחכמה ל"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" וממזגת בשירתה את החולשה שבחוסר האונים ביחד עם הזעם על קיומו.

ויש גם דוגמאות גבריות להיפוכים כאלה. אורן לוטנברג שר את "בלדה לנאיבית", שיעל לוי ביצעה במקור. הוא לא הולך עד הסוף עם האנרגיות הרוקיסטיות שלו, ובכך מבטא רכות ואמפתיה לנשיות הנאיבית הזאת. ומבין דוגמאות רבות נוספות, ראוי לציון השיר "עוד יום", שבו יונתן רזאל מוסיף קלילות "ישראלית" לתוגה ה"יהודית".

לפעמים השינוי הוא לא במין, אלא בז'אנר. ב"אני אשיר לך שיר" הרגאיי של "התקווה 6" מחליף את הרומנטיקה הרגשנית של אריק לביא ומנטרל בחן, בהומור ובחיבה את כובד הראש מבלי לבטלו לחלוטין. "לוס כפרוס" משלבים באופן מבריק בין הדרום אמריקאיות שלהם למזרחיות הזוהר-ארגובית שבמקור ובין המסר העצוב לביצוע האופטימי שלהם  ו–  Useless Id
מבצעים את "לו הייתי פיראט" בנימה של פאנק-רוק, שהאנרגטיות הרבה שלה לא באה על חשבון החיוך המקורי.

רוב השירים באלבום הם שירים ישנים שמבוצעים על ידי מוזיקאים צעירים, ויש מעט מדי שירים צעירים שמבצעים זמרים מבוגרים יחסית. בפעמים הספורות שזה קורה, התוצאה בדרך כלל מפעימה, למשל כשנתנאלה שרה את "באביב" של מיכה שטרית. המהפך הוא כה קיצוני עד שבתחילת ההאזנה המעבר בין שטרית המחוספס בקולו לנתנאלה שכולה "זמרת" נתפס ככמעט קומי ומודגש בעיבוד האיטי. אבל בהמשך, כשהיא צועקת פתאום "כמו מלך" בהתרסה כמעט "פרחית" וחושפת אירוניה עצמית, מרגישים את היופי, שמתעצם בסיוע החשמל הרב שבנגינה. עד סוף השיר כבר מתחשק להצדיע לעיבוד היצירתי של ניר אוורבוך ונתנאלה.

לא כל הביצועים "מבריקים", וישנם גם כאלה שמשאירים את השירים במקום, מבלי לחדש, אך גם מבלי להפריע. דוגמאות: "אתם זוכרים את השירים" ששר פבלו רוזנברג בסתמיות ו"בראשית", שהחידוש היחיד שבו הוא עצם הליהוק המרענן – של אבי קושניר – ותו לא. אבל בסך הכל, ניצן זעירא ושרון ינאי, המנהלים האומנותיים, יצרו תמהיל של טעם טוב בזכות הבחירה המוצלחת של השירים, ההתאמה הנכונה בדרך כלל למבצעים והעיבודים שהיצירתיות המאפיינת את רובם לא נעשתה על חשבון השירים – שבכל מובן שהוא, הם הגיבורים האמיתיים של האלבום.

"עבודה עברית – מחווה לשישים שנות יצירה מקורית", "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-6.5.08