נוסטלגיה, בניגוד להווה, היא מוקצנת. הגעגוע מגביר את הכאב, אבל גם מחדד את הצחוק. מופע מחווה נוסטלגי ליוצר אהוב שאיננו, מציף עוד יותר את הרגשות הטעונים, והמפתח להצלחתו הוא יכולתו להתאים את טיב הנוסטלגיה לאישיות שלכבודה מתכנסים. יגאל בשן היה יוצר מורכב ומגוון, והגיוון באישיותו ובקריירה שלו היה המנוע של מופע המחווה "אלף מנגינות קטנות" במלאת שנה למותו (היכל התרבות ת"א 3.12).

את הציפור הקטנה מהלב הזניק משה פרץ, ראשון הזמרים בהופעה, שהעמיק את הצדדים העולצים בשיר הכי מזוהה איתו, שקצביותו נוטה לטשטש את הכאב והאכזבות שמופיעים בו במפורש. זה היה מסר שבשן הצפין לאורך השנים ביצירתו כמעט במחתרתיות, כולל בשירי ילדים שטותניקים כמו "ציגלה ביגלה בום" (שלא הושר בהופעה) עם המילים "אני כל כך קטן, והצרות כל-כך גדולות". הכאב הנסתר הזה התממש בגלוי בהמשך ההופעה בביצועים מפתיעים ויפים כמו של אביב גפן, שניגן על פסנתר ושר את "סיוון" המוחצן בנימה מופנמת של בלדה; וגם "ילד פלא" – בביצוע דניאל סולומון, דנה עדיני ובן ארצי, שגם הם שינו את המקור למלנכולי.

זה היה צד אחד של ההופעה, ששיאו בשלומי שבת ששר בקולו החם את "איתך", שיר האהבה שבשן כתב למיקה, אשתו-אלמנתו עם המילים הדוקרות בדיעבד: "כמה שנים לפנינו ביחד. רק שזה לא ייגמר. אני לא רוצה שתחיי לי בפחד. לפעמים זה שובר. תני לי לחלום, לדמיין שביחד, נחיה שם עד סוף החיים". אדי השיר עדיין ריחפו כששלישיית "מה קשור" עלו לבמה ואמרו למיקה: "מבט אחד שלך עלינו בחזרות גרם לנו להרגיש שיגאל כאן".

הנוכחות של "מה קשור", כמו הנחייתו של גורי אלפי, שיקפו את הצד המצחיק והעליז באישיותו של בשן בשירים כמו "מכאן" ו"מכת שמש". הקלילות הקצבית התבטאה גם בהופעה של אהרון פררה ואבי דור, שותפיו של בשן להרכב הופה היי, שסחפו בשיר הנושא עם שלומי שבן ומה קשור, והמשיכו עם מיקה קרני על תקן הכנרת במחרוזת שירי "כמו צועני".

את הזווית המשפחתית הדומיננטית של בשן קשר פיטר רוט, שאחרי ששר עם  אסי ישראלוף את "בואי נעשה לנו חג", סגר כמה מעגלים כשסיפר שאביו, פול, ניגן עם בשן בלהקת פיקוד צפון וסבו, לסלו, עיבד את השיר "אם הייתי שר לך". שמוליק בודגוב, הגיטריסט המקורי של השיר, ביצע אותו כעת עם פיטר רוט. מאחוריהם הוקרן על המסך בשן כאבא צעיר שמחבק את ילדתו אלינור. בראיון טלוויזיוני שגם הוא הוקרן בהמשך, בשן סיפר על הצלחתו הבינלאומית: "בסבנטיז חלמתי על חו"ל והגשמתי. הקלטתי באולפן שבו שרו החיפושיות. אבל החלום התנפץ כי כבר היה לי ילד והבנתי שיש לזה מחיר. כאבה לי הלסת מהאנגלית והמילה הביתה הייתה משמעותית". אורי בשן – כבר לא ילד – שר בהמשך בקול פגיע את "בלוז להלוויה" של המשורר הבריטי W.H אודן, שהוא תרגם והלחין, ואביו אהב.

האהבה שלטה בהופעה, כולל בביצועים הפחות מוצלחים, למשל של מירי מסיקה שרגשנותה הדרמטית האופיינית המחישה עד כמה כל המוסיף גורע בשיר "עכשיו התור לאהבה", שמהיותו מרגש מלכתחילה, מעדיף ביצוע מינימליסטי. עוד אהבה – "אל תגעו באהבה" – שיר שבשן כתב עם עוזי חיטמן (שותפות שהניבה ארבעה אלבומים ויותר מאלף הופעות) בוצעה על-ידי עילי בוטנר וילדי החוץ. והייתה גם "אהבת הדסה", של רבי שלום שבזי בלחן הנודע של אבנר גדסי. שלישיית A-WA – בחירה מתבקשת ומוצלחת, ביצעו אותו במבטא תימני מודגש, מייצגות להפליא את הפופ התימני שבשן התחבר בו לשורשיו הרבה לפני שזה נהיה טרנד, והמשיכו עם "ודוד יפה עיניים", שחידשו לאחרונה – אחד משיאי ההופעה לצד הביצוע של יובל דיין ובן ארצי את "שמיים" (מתבקש לסכם אותו כ"שמיימי"). "יש לך שמיים", כמו ענה להם אבא של בן, שלמה ארצי, מתוך השיר ששר אחריהם, "רוקר חיי" וכיוון לבשן, שההילה שלו – כך סיפר לקהל – זהרה בו כבר כנער. ההופעה הבהירה עד כמה ההילה הזו נצמדה אליו, ולא עזבה אותו גם כשהוא עזב אותה.

פורסם בגלובס ב-13.12.2019

אגף המילים מצטיין אף הוא – כמו בשאר אלבומיו, שבהם היטיב לפרגן לעצמו טקסטים ההולמים את מידותיו. הפעם אלו הטקסטים של דני רובס (מלבד שניים – של יענקלה רוטבליט ושל יהונתן גפן), שמיטיב ליצוק סיפור לתבנית שיר ומשתעשע במילים באופן שמעמיק אותן (כמו במפגש בין "בחירה" ל"בריחה" בשיר "איש בלי הגנות"). הסך הכול הוא שירים יפים בנימה "קלאסית" – עשירה ורגועה, הולמת את קילומטרז' השנים שנצברו, עם הברקות של צבע כמו בשיר "דבקה בת זמנינו", שכולל פתיח ממושך של כלי ההקשה מרימבה ודג’מבה, קולות של האחיות A-WA וסיומת ממזרית שמשעתקת ברגע טקסיות שבטית עתיקה אל צ'אט בין זמננו. אבל מלבד ריצודים מעקצצים, שורה על האלבום מונוכרומטיות נינוחה.

אבל רק לכאורה, כי כספי, כאמור מתעתע. כבר בשיר הפותח גולשות ממנו נימות אחרות. "וכל השירים בי לא רגועים", הוא שר ("אין אף אחת כמוה"). התמונה שמעורפלת בהתחלה כמו שלווה עצלה, מצטללת ומתמקדת ככל שנפרסת מניפת האלבום. "בוהה באנשים, איך הם לא מרגישים, את הסופה שבתוכך, את רטט החושים", שר כספי, ובהמשך מגיע השיר "זמנים מודרניים" עם הרוק התזזיתי והתחושה הקלסטרופובית והלכודה, שמתבטאת גם במילים ("אתה בסרט נע בתוך המכונה, רואה את התמונה, רואה ולא מסוגל לזוז") וגם בעיבוד החשמלי שמתחמק ממנוחה.

"יש להם אמון בשגרה", מתאר כספי זוג אוהבים, ונראה שהוא גם מכוון אל עצמו ואל קהלו, אך אז, בסוף השיר הרומנטי, על זוגיות ששרדה את כובד הצטברות השנים, יש "צל על הרצפה לאט מתארך"; ואל תוך הביטחון מסתננים ספקות, פקפוקים וסדקים, ששיאם הוא שיר הנושא, "כמו בריקוד", המשיק לסיום האלבום. הוא משרטט זוגיות טובה וארוכה, שמשלימה עם ההתכלות המסתמנת: "הצמרות נעות והשעה קרבה. עיניי נעצמות ומסביב שלווה", וזו מובילה לרצועה האחרונה באלבום – "נעימת ערש", שכספי מפזם בלי מילים עם גיטרה בלבד.

וכך, לבסוף, משתררת עצבות, וכל השירים נקשרים זה לזה, ומתחברים בהרמוניה, אבל גם בערעור לנוכח התובנה המטרידה שיש באלבום טעם של סוף.

פורסם בגלובס ב- 14.12.2017