היה פה פעם משורר-רקדן-עיתונאי, חזי לסקלי, שמותו, בשנת 1994, לא עִרער מעולם את נוכחותו היצירתית. הוא היה מוערך בחייו, אבל מותו, כפי שקורה לעיתים, העניק לו הילה. ומשובל ההילה הזו יצר דורי פרנס יצירה מוזיקלית. טיפין-טיפין הוא הלחין משיריו של לסקלי, ובמשך השנים הם הצטברו. לאחרונה חברו אליו זמרים-יוצרים – ביניהם אלי מגן, שי צברי, רונה קינן, האחיות לוז ואחרים – והתלכדו לכדי אלבום בשם "המשורר", על שם אחד משיריו.

לסקלי כותב על אהבת גברים, כולל תהפוכותיה ונטישותיה, וגם על אהבת האמנות – השירה והמחול. השירים המושרים, מדייקים עוד יותר את ניסוחיו שגם ככה צלולים, ומעבירים היטב את האנרגתיות שלו. כל אמן באלבום הזה מחצין אותה באופן הייחודי לו. כך, למשל, אלי מגן, בשיר הפותח "שיעור אלף", ממצה את חוזקו של השיר בכל מנעד קולו החותר לגובה. כשהוא שר "לאורו של השולחן הבוער אני לומד לתאר את האש ולגעת בחשמל", מרגישים את הבעירה ואת האש ומצטמררים מהמגע עם החשמל. כשהאחיות לוז שרות את השיר "השראה את מתוקה", עליצותן מתוקה לא פחות. אבי בללי ממחיש בשירתו את הטירוף שב"ריקוד הפירט השחור", ושי צברי הוא כמו הילר כאשר שר את השיר "לימודי רפואה ולימודי ספרות": "אם תלמד אותי לרפא אותך / בחושך, ארפה את החושך / אם תלמד אותי לכתוב בחושך / אלמד את החושך / לכתוב".

פרנס, ערן ויץ שהפיק מוזיקלית, וכל אחד מהזמרים המשתתפים, יצרו אלבום יפהפה. מומלץ לנכס אותו – שמיעתית ובאמצעות שוטטות באתר היפה שמוקדש לו, כדי להחליט באיזה אופן להתחבר לשירים – מתפעל-מרוחק כמו במוזיאון, או קרוב ומתפזם כמו שיר לכת.

פורסם בגלובס ב-16.10.2020

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

יש היום אנרגיות עזות ויצירתיות של אנשים צעירים מרובי כישרון. אבל כשנפגשים לרגע נדיר עם להקת "אחרית הימים", שחבריה מתקרבים לשישים, וגם עם שלישיית "שריד", שגם הם התאחדו במופע ההוא, וחבריה חצו את השבעים – אז באמת שהמילים חוזרות לאחור, אל מאורות הגרון, מרוב הלם. ולגבי "שריד", הערה קטנה: כניסתם לביקורת ב-ynet  התאפשרה רק אחרי מאבק מתיש שלי, שהחזיר אותם (בנוסח דהוי) אחרי שכבר הוסרו בעריכה כי מי בכלל מכיר אותם היום.

אז הנה גרסה ארוכה יותר (עם הרחבות נוספות) מזו שהתפרסמה השבוע ב-ynet.

* * *
 
באמצע מופע המחווה למירי אלוני נואשתי לדבק, שיצמיד את האנשים לבמה וימנע מהם לעזוב אותה. בפעם הראשונה התאחדה להקת הרוק "אחרית הימים" שהקדימה את זמנה בשנות ה-70 והתפרקה בלי ליהנות בזמן אמת מתהילתה. נטולי זהר לוי המלחין והמתופף, אבל עם הנוכחות המחשמלת של כל השאר – אלי מגן, גבי שושן, יצחק קלפטר ואלוני עצמה (ומחוזקים בעדי רנרט בקלידים ואיתן איצקוביץ בתופים), הם יצרו את אחד מהשיאים של הערב שהתקיים אמש במועדון צוותא בתל אביב.  "רבים ניסו לאחד אותנו, ורק מירי הצליחה", התרגש גבי שושן לפני שהם שרו את "אין מקום לשניים על עמוד חשמל", "הנסיכה" ו"פתחי לי את הדלת". האולם נטען מהאנרגיות החזקות שיצרו קולותיהם וכלי הנגינה שלהם. הם לא שחזרו את העבר, אלא יצרו הווה מרהיב ואמין. את כובד ההישג ריככו חיוכי ההנאה שנארגו ביניהם. ולמרות העונג שהרקיד אותם, הכריז אלי מגן רגע לפני שהתפוגגו: "נתראה בעוד שלושים שנה". אז מהבמה הזאת, ובשם כמהים רבים, שלוחה הבקשה: חברי "אחרית הימים", אל תיתנו לנו לחכות כל כך הרבה.

מירי אלוני פתחה את הערב בשיר "מות קיץ", ומיד עברה ל"להיות לבד". הקהל, שהוזמן להצטרף לפזמון, נעתר בהתלהבות ושר: "זה לא אומר, זה לא אומר. אולי זה משהו אחר". בשיר הבא, "הבלדה על חדוה ושלומיק, האולם עבר למצב אקסטטי. אלוני התענגה ממחיאות הכפיים, חייכה וסימנה "עוד" בתנועות ידיים רחבות. "לשיר זה כיף גדול. כל אחד שמתקלח יודע את זה", היא חייכה לפני ששרה את "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", מעבירה אותם כמו את שאר השירים דרך מנהרה שקופה של עוצמה קולית והגשתית. בשיר "הבן יקיר לי" התברר שאלוני בעצם חזנית – מובילה את הקהל אל החלקים הגבוהים ביותר בשמיים הנבקעים מרוב קדושה.

בין תקווה לייאוש

בשנים האחרונות אלוני מופיעה רק במופעי רחוב, פעמיים בשבוע במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. פה ושם נשמעים קולות מודאגים, שמסיקים מכך שמצבה מעורער. אולי כדי לענות להם היא בחרה לארח על הבמה "שלה" נגני רחוב – את ברט החלילן שמנגן בדיזנגוף סנטר ואת הצמד לינה ופאני שמנגנות על כינור ואקורדיאון ליד כיכר רבין. הצלילים שמנעימים את השגרה הרחובית הועברו בשלמותם היפה לבמה ולא ניזוקו בדרך. האיכויות הגבוהות לא הותירו ספק, מדובר בנגנים מקצוענים, שהרקע הקלאסי שלהם ניכר בביצוע שמצליח להיות בו זמנית מיומן ורענן. אלוני זזה הצידה, בכל המובנים, כדי שהם יהיו במרכז התשואות המוצדקות. כך גם עשתה עם קבוצת מוגבלים מהוסטל בית פלדמן, ששרו בהעמדה בנוסח הלהקות הצבאיות את "הכל פתוח" של נעמי שמר, מתרגשים ומרגשים, מדגימים בעצם הופעתם ש"זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים".

והיו בין 24 השירים שהתהדקו על כמעט שלוש שעות, גם "שיר לערב חג" ו"ברית דמים" ("על דעת המקום") המבכה את נפילתם הכפולה של שני החיילים יובל הראל. אלוני, מדורה של קינה, הטיחה להבות זעם כנגד האובדן והאירה את האולם שנצץ גם ככה מדמעות קולקטיביות.

בעצם, אלוני לא נזקקה לאורחים ולאיחודים. קולה והאופן הממגנט שבו הוא פגש את שיריה ואת הקהל, הספיקו להחזיק את הערב באופן נחרט. אבל אלוני העתירה על הקהל מתנות נוספות. האירוח הבא היה איחוד היסטורי נוסף: שלישיית שריד, שפיארו בקולם את שנות השישים עם קלאסיקות בהרמוניות גבריות ובגיטרה וירטואוזית. הקולות נשארו כשהיו, מתעלמים משנות השבעים ומעלה של בעליהם, ששרו כאילו לא עברו ארבעים שנה את "טוב ללכת בדרכים", "שיר העמק" ו"ביתי אל מול גולן". "מצטערים, שינינו קצת את המילים בשיר", הם התנצלו וחשפו יושר אומנותי שגרם להם להחליף את "כאן ביתי" ל"שם ביתי". הסיבה: מלבד אחד מהם, שנשאר בקיבוץ שריד, השאר עזבו את הצפון וגרים במרכז הארץ.

הקהל התקשה להכיל את התפעמותו, והקושי התגבר כשאל הבמה עלו חלק מחברי להקת הנח"ל של השנים 70-69, וביניהם: לאה לופטין, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, תמי עזריה, יובל דורי, איציק בן מלך ושמעון וייצמן. מהשורה הראשונה של הקהל התמוגג דני ליטאי, הבמאי שלהם באותן שנים. הם שרו את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, "בלי אף חזרה", כפי שהעיד מישהו מהם בגאווה. ואכן, היה להם במה להתגאות. העליצות שהפגינו מ"פגישת המחזור" רק ייפתה את שירתם המוכרת. הערב הסתיים ב"שיר לשלום" בהעמדתו המקורית: מירי אלוני עומדת בשטח של הקהל, אלומת אור מאירה אותה. היא שרה ונשמעת היטב, גם בלי אמצעי הגברה, ומתקדמת באיטיות אל הבמה. שם כבר מחכים לה כל השאר, שרים איתה ובלעדיה. לבסוף הם מתאחדים, כשאמש השיר הטעון הזה קיבל בזכות המעמד משמעות נוספת, חדוותית וממלאת תקווה.

אבל בעושר המוזיקלי נכח גם תסכול, כי ההבזקים משנות הששים והשבעים האירו על צחיחות. הקולות הכי יפים היום נשמעים אנמיים לנוכח הדם הסמיך שמזין עורקים ישנים יותר, וגם הרוק הכי חזק דוהה על רקע "אחרית הימים".

ובכלל, האם יהיה המשך לערב הזה? "להתראות במדרחוב", נפרדה מירי אלוני בביטחון שלא התברר אם יש בו חזרה מפוכחת לפרופורציות, יאוש או דווקא שמחה טבעית מעוד פגישה עם המוזיקה ועם הקהל. הוא אומנם הגיע כדי לפגוש את אלוני, אך זכה לפגוש גם את עצמו כפי שהיה בעשורים תמימים יותר.

מופע מחווה למירי אלוני, מועדון צוותא, תל אביב, 13.5.07 

1. פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי

 "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם יחסרו מאוד.

גם המלחין יוסף הדר, שהתפרסם בעיקר בלחניו ל"ערב של שושנים" ו"תפוח חינני", נשאר לעד בתשס"ו. השבוע ימלאו שלושים למותו.

2. כוכב נולד – השדרוג

רחוקה מרחק דורות מדמארי ומבנאי, המשיכה "כוכב נולד" – התוכנית והתופעה – לעורר התלהבות והתנגדות מוקצנות. החידוש הבולט השנה: המתמודדים שהגיעו לשלב הגמר הם מוזיקאים יוצרים, ולא רק מבצעים. האם המוזיקה הישראלית תושפע מכך? הציניים מגחכים מהרעיון, והאופטימיים מקווים כהרגלם. ובכל מקרה, הרייטינג כבר הכתיר את הבשורה: הגיע זמן היצירה. כלומר ברגע שתשכח המהומה האחרונה שחולל ג'קו אייזנברג הזוכה, שדיבר בגנות השירות בצה"ל.

3. הטלפונים הסלולריים לוקחים חסות על המוזיקה

כמו "כוכב נולד" גם החברות הסלולריות העצימו השנה את השפעתן על המוזיקה. הן לקחו חסות על מוזיקאים, מימנו להם הופעות והפכו את שיריהם לרינגטונים. החשש מהדרך הזו, שמרססת את המוזיקה בריח כבד של מסחריות, הוא בהחלט מוצדק. אבל מצד שני, טיפשי להתעלם מהיתרונות המובהקים שבדבר: זוהי אופציה לגיטימית נוספת שבאמצעותה יוצרים יכולים להתפרנס, וגם עוד אפיק להפצת המוזיקה שלהם.

4. רדיו אלטרנטיבי – היציאה מהאדישות

 ואם כבר מדברים על הפצת המוזיקה, מתברר שגם לסולדים מהמוזיקה הפופולרית המושמעת ברדיו יש איים רדיופוניים משלהם. למרות שיכלו לוותר בבוז על אפיק המוזיקה הזה ולהסתפק בדיסקים, באייפודים ובהורדת שירים מהאינטרנט, הם מתעקשים לא לוותר לגלי האתר. השנה בלטה התגייסותם למען זכותם כמשלמי מסים לשמוע ברדיו את המוזיקה שהם אוהבים.

זה התחיל כאשר איימו (שוב) לסגור את תחנת הרדיו FM 88 מטעמים תקציביים (רעיון אווילי, משום שהתברר שלתחנה האיכותית הוצאות אפסיות). בתגובה, החליטו מאזיני התחנה למחות. התוצאה: יותר מאלפיים אנשים הפגינו בסינמטק תל אביב, ביניהם הופיעו (תרתי משמע) אמנים ששומעים את התחנה ומושמעים בה, כמו אביב גפן, אלון אולארצ'יק, מאור כהן, דן תורן, יהלי סובול וסגול 59. אפילו מרגלית צנעני, שאינה מושמעת בתחנה הזו, הפתיעה בנאום נרגש על תקן של מאזינה מושבעת. בסופו של דבר, עם קשר או בלי קשר, התחנה ממשיכה לשדר.

מקרה נוסף שהוציא מאזינים מאדישותם היה צמצום התוכנית האלטרנטיבית "הקצה" בגלגל"צ. אייל פרידמן (קוואמי) נדרש להפחית באופן דרסטי את שידור תוכניתו וגם להפסיק להשמיע בה שירים ישראליים. המאזינים חתמו באלפיהם על עצומת התנגדות, אולם הפעם כשלו מאמציהם.

5. התרחבות מייספייס

כחלק מהמגמה הכלל עולמית, גם המוזיקאים הישראלים המשיכו השנה לגלות בהמוניהם את האתר "מייספייס" וליצור לעצמם עמוד עם המוזיקה שלהם. וכך, ללא צורך בתיווך ובהתערבות של תחנות הרדיו וחברות התקליטים – המוזיקה נהיית נגישה להמונים בארץ ובעולם. שפע היכרויות מוזיקליות ושיתופי פעולה נוצר בדרך הנוחה הזו, שרק הולכת ומתרחבת לשמחת אוהבי המוזיקה.

6. הקאמבק של אלי מגן

 מוקירי המוזיקה הישראלית זוכרים את "אחרית הימים" ("העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת"), שפעלה בשנת 71'-72' ונחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה. בהרכב, אשר התאפיין ברוק החלטי ומורכב – צלילית ומילולית, בלט אלי מגן בקולו הייחודי ובנגינת הבס שלו, שהתגלו כבר בלהקתו הקודמת "כף התקווה הטובה" ("בלדה לעוזב קיבוץ"). בהמשך הוא הקליט שירים כמו "עד סוף הקיץ" (שרפאל מירילא ביצע באחרונה בגמר של "כוכב נולד") ו"יליד הארץ". באמצע שנות ה-70 מגן למד מוזיקה בארצות הברית והתמחה בג'אז, אחרי שבע שנים חזר לארץ, ומאז הוא מנגן קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

בהתחשב בקריירה המוזיקלית העשירה שלו, מפתיע שרק השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון. מדובר ב"אדם", שירים של המשורר מירון ח. איזקסון, שמגן הלחין ושר. ושוב הוא מפעים עם המוזיקליות המרהיבה שלו, שמחברת בטבעיות בין רוק, ג'אז וקלסיקה.

7. התפרקות "אלג'יר"

גם להקת "אלג'יר" חיברה בין ז'אנרים מוזיקליים שונים, שרוק היה אחד מהם. אבל אחרי חודשים של פעילות אינטנסיבית, שכללה הוצאת אלבום שני בשנה שעברה והופעות רבות במתכונות מגוונות, הם התפרקו. הצער של אוהדיהם, שמספרם גדל בהתמדה, נבע מתוך ההכרה ש"אלג'יר" ייחודית מכדי שיימצא לה תחליף הולם. הלהקה החד פעמית הזו אתגרה את המוזיקה הישראלית בשילוב מזכך של כאב, מחאה ויופי, שהוחצנו ברמות גבוהות של מקוריות במילים ובמנגינות. ולמרות ההכחדה, אפשר בכל זאת להתעודד. היצירה של מובילי הלהקה נמשכת. אביב גדג' עובד על אלבום משלו, וגבריאל בלחסן אפילו מאייש את האייטם הבא.

8. גבריאל בלחסן

 "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות". באלבום "בשדות" שהוציא השנה, גבריאל בלחסן מקשיב ללחישות הנוראיות האלה וצועק אותן כדי שגם אנחנו נשמע. כשנחשפים ליצירתו מתחלחלים לגלות שקירות הכאב עבים מכדי לנפצם. אז מי בכלל צריך את התזכורת האיומה הזאת? אנחנו, שמעדיפים להתעלם? יוצרים אחרים, שהכנות הכי מעמיקה שלהם דוהה בצילו? הבידור, שהדיח את התרבות תוך דרישה יהירה להיקרא אומנות?

בלחסן עצמו, שבימים אלה עצר את תנופת הופעותיו, כבר הצהיר בעבר על נכונותו להמיר את כל כישרונותיו בחיים נורמליים. אבל למרבה היופי המפחיד, הוא ממשיך ליצור מתוך חדות שקופה, שנראית כמו זכוכית מגדלת, אבל אצלו היא ראי.

9. קרן פלס

 אצל קרן פלס המציאות השנה היא פירעון נעים. כמו הבטחה שהגיע זמנה להתקיים, כך היא הגיחה עם אלבום הבכורה. מכל הכיוונים נדרכו אוזניים שתהו בסקרנות: האם פלס תעניק לעצמה מתנות להיטים מהסוג שסיפקה למירי מסיקה ולהראל סקעת, או שאולי נכונות השמועות על הסנדלרים? תוך זמן קצר התברר: לא יחף וכן נעליים, ועוד מזהב. אבל לא רק עמידה בראש מצעדי המכירות וזכייה בפרסים (פרס שר התרבות למוזיקאי בתחילת דרכו) מאפיינות את פלס. מעל הכל היא יוצרת – מעניינת, רגישה ואיכותית, שמספקת את ההוכחה לכך שאיכות ופופולריות אינן בהכרח ניגודים. עם שימוש החלטי יותר בביקורת עצמית, שתעדיף את המדויק על פני הזוהֵר, פלס עשויה להגיע עמוק ולא רק רחוק.

10. שירי שמות

 לא פחות משלושה "שירי שמות" יש בדיסק של קרן פלס: "איתי", "אביתר" ושמעון השכן". אבל היא לא היחידה. "יונתן שפירא" של איה כורם התבקש לעשות לה ילדים, "לולה" של דודו טסה נדרשה להקשיב ו"דפנה פיק" של "דפנה והעוגיות" הבינה ש"לאכול סרטים זה להיות אישה", לעומת "קובי" של אותה הלהקה, ש"לא יודע ולא שומע מה אומרים עליו כולם".

התופעה חצתה זרמים באלבומים נוספים שיצאו השנה, מדני (סנדרסון) עם "שושנה" ועד דן (תורן) עם "פטרישיה סטארק", כולל ה"ג'ירפות" עם "משה".

אם פעם שרו "הוא אוהב אותה", היום כבר ברור במי בדיוק מדובר. השמות מפורשים, והשירים פשוטים במובן הישיר, רגישים או עוקצניים, אבל תמיד מספרים סיפור. המיסתוריות אולי אבדה, אבל מתברר שלפעמים דווקא הקונקרטיות מצליחה לרגש.

(ותודה לנעמה מס).

11. ואחד לשנה הבאה: הסצנה של באר שבע

לא זמר אחד. לא להקה בודדת. בבאר שבע פעילה סצנה שלמה, עם מוזיקה מקורית וטרייה. חלק מהאלבומים החדשים כבר מוכנים ובכל רגע עומדים לצאת לדרך. היכונו. ותזכרו שקראתם את זה פה. פרטים – במהלך השנה הקרובה. שנה טובה.

פורסם ב-ynet ב-24.9.06