כמו ספר מרתק שהעיניים מסרבות לעזוב עד סופו, כך עלילת "רסיסי לילה" – האלבום החדש והעשירי של אהוד בנאי – שלמרות פיתוליה מקיפה בהרמוניה נפש אחת, שלמה באופן ביטוייה. גם העלילה החיצונית לשירים מסקרנת ומותחת. בשנים האחרונות בנאי הפך, גם מבחינה חיצונית, לאדם דתי, וסקרנות רבה אפפה את קהלו המגוון, שחלקו תהה בחשש באיזה אופן ישפיע התהליך על היצירה שלו. בנאי, מצדו, לא מיהר לפוגג את החרדות. האלבום שלפני "רסיסי לילה" – "שיר חדש" – התבסס על זמירות ופיוטים, וזה שקדם לו היה אלבום הופעות – "ממשיך לנסוע". וכך, למעשה, "רסיסי לילה" הוא האלבום הראשון של בנאי עם שירים מקוריים-חדשים מאז "ענה לי" משנת 2004.

11 שירים יש באלבום, ועוד שלושה קטעי מעבר אינסטרומנטליים קצרצרים – רסיסים, כפי שהוא מכנה אותם, שמוסיפים מיסתוריות חרישית. "אני הולך", הסינגל הראשון שבנאי שחרר מהאלבום, כבר רימז על הקו של האלבום, וכעת הוא ברור. בנאי מתייצב במהדורה משודרגת, עד כדי כך שכבר אפשר לראות בו מודל ליוצר אמין ומאמין, רוקיסט דתי, שהדתיות שלו היא לאו דווקא הנושא, ושהעומק לא בהכרח נובע ממנה ישירות – הרי הוא תמיד נכח; מוזיקאי שעדיין שר שירי אהבה – לאו דווקא לאל, אלא גם לבחורה ("אבן ספיר"); יוצר שמשתמש בידע המקורות שלו כדי לכתוב את "מעשה בארבעה" – שיר שהוא מדרש מודרני, הממחיש את הסיפור המיסטי-קבלי הידוע מהגמרא על "ארבעה שנכנסו לפרדס"; ושבפנטזיה שלו ב"שיר זמני" השקט והיפהפה – מככבים בית כנסת ורב לצד "צעירים עם גיטרה מדליקים מדורות".

גיל סמטנה, שהפיק גם את שלושת אלבומיו הקודמים של בנאי, אחראי לצליל של "רסיסי לילה" – מוזיקת תענוג, שעומדת בפני עצמה גם בלי המילים. היא מתאפשרת בזכות הצוות הקבוע: נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור, אלעד כהן-בונן בכלי הקשה, סמטנה בבס ובנאי בגיטרות ובהרמוניום, שמשמחים את הלב במעמקי הנגינה-יצירה שלהם. בנאי מדווח ש"כל אחד מהם ניגן תפקיד אחד בלבד לאורך השיר כולו ללא הכפלות או העלאות נוספות, מה שנותן לאלבום צליל חי ונושם, ממש כמו בהופעה". ואכן, כמו גננים הם טיפחו פינות חמד בגינת השירים של בנאי. התוצאה, כפי שהם שרים איתו בשיר "פרפרי הקצב" (עם קטע הנגינה בהשראת "אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'ן פייר רמפל) היא: "פרפרים בקצב רוחפים בשמחה ובעצב. מציירים לי תמונה, מכניסים אל התוהו ובוהו תבונה. פרפרים יודעי נגן"…

כל שיר ב"רסיסי לילה" מהדהד שיר – או כמה שירים  – מהרפרטואר של בנאי. וכך, למשל, ה"הילד בן שלושים" הנוכחי שלו הוא "כמו ציפור ושרה". הפעם בנאי הוא בתפקיד ההורה האוהב והילד הוא בתו (ושותפתו למילות השיר), שמשתתפת בחוויית התרמילאות הישראלית – מסע להודו. את המשפחתיות משלימה אודליה, הרעייה והאמא, שמוסיפה נשיות מעודנת וחמה כשהיא מצטרפת בשירה לבנאי.  "מפתח הלב", לעומת זאת, מהדהד את "יוצא לאור", אבל באופן הפוך. בשיר הארס-פואטי הזה מובלטים הפעם הספקות. במקום "יוצא אל האור אל חיים חדשים", הפעם הוא "לא מוצא את הפתח לצאת לעולם". מתוך הכבדות עולים הקושי והתשוקה, הכמיהה והפוטנציאל, וגם הפרדוקס המענג – השיר מסרב להיכתב, אבל עצם קיומו מצביע על היותו.

ההדהודים בשירים לאלה שקדמו להם לא משדרים מִחזור או שחיקה. כל הד כזה הוא חדש, מקורי ורענן, כמו צמח חדש שבוקע משורש ישן.

וכעת, קושייה מסקרנת: איזה שירים מהאלבום הזה ייכנסו למחזור הדם של ההופעות המושקעות של בנאי? באשר ל"רסיסי הלילה" שראויים לניכוס אישי וישראלי, התשובה ברורה – כולם.

פורסם ב-ynet ב-5.4.2011

"איפה אהוד בנאי"? שאלו בדאגה חלק ממוקירי המוזיקה שלו, כאשר לפני שנתיים וחצי הוציא את אלבומו האחרון "שיר חדש", שבו היו דווקא  שירים ישנים – זמירות שבת וניגונים יהודים. המעריצים המודאגים חיפשו את בנאי של "הפליטים", הבלוז הכנעני ודרכו המיוחדת להביע רוק ופולק. מי שהקשיב בפתיחות, מצא את כל אלה באלבום ההוא, גם אם הם הושרו במילים עתיקות דתיות, ובכל מקרה, בהופעות התברר שבנאי לא התרחק מהקהל שלו והשירים האהובים המשיכו לנכוח ולרגש.

אבוי למי שמעדיף את היוצר האהוב עליו כשרגליו דורכות במקום ופניו לאחור. בנאי, לעומת זאת, ממשיך ללכת בדרכו. "אני הולך" – זוהי לא רק תמונת המצב העכשווית שלו, אלא גם שם של שיר, סינגל ראשון שהוא מוציא היום, מתוך "רסיסי לילה" – אלבומו החדש המתקרב. "לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה", הוא עונה בו למתעקשים לקטלג אותו, ופוצח בכמעט שש דקות גדושות, עמוסות ודחוסות בשלל רעיונות, אסוציאציות ומסרים.

גיל סמטנה הפיק מוזיקלית, והוא מלווה בקולו את בנאי ומנגן בגיטרה בס. איתו מנגנים בנאי בגיטרה חשמלית וצוות נגניו הקבועים – נושי פז בגיטרה חשמלית, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור ואלעד כהן-בונן בכלי הקשה. אל ההרמוניה האיכותית הזו מצטרף בטבעיות המפיק משה לוי באורגן המונד. התוצאה היא שיר מורכב – מרתק, אם כי לא קליט, בוודאי לא בהאזנות ראשונות. הלחן נעים, אך לא מתיידד בקלות וגם המילים ארוכות ומורכבות. ההתחלה, כמו במסע רגלי, מתונה, כמעט מונוטונית, והשיר מתחיל להתרומם מוזיקלית רק כשבנאי שר "ותמיד אני מרגיש כאן את המתח באוויר" ומעצים את השירה ואת הנגינה לקראת הפזמון. בפזמון המנחם טמונה קריאה מלהיבה – "עד שתגיע", והיא מסתמנת בתור משפט שאותו אולי יצעקו ההמונים אל בנאי בהופעות.

"אני הולך" הוא שיר שחוזקו נבנה מרעיונותיו, וכמו במפגש משפחתי, אפשר למצוא בו מוטיבים מוכרים מיצירתו של בנאי: התודעה היהודית ההיסטורית ("אני הולך כך לפחות שנות אלפיים", "הולך במדבר עד שאעבור את הירדן") ונוסטלגיה ("הרחובות בהן הלכתי לבית ספר") לצד מחאה אקולוגית ("אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים"). הקצב המוזיקלי של ההליכה מגשר על מרחבי הניגודים ("הולך ומתרחק, הולך ומתקרב", "עיר מוכרת וזרה" ובעיקר ה"טיול הקצר בין הערביים", שנמשך "לפחות שנות אלפיים" – במשמעות כפולה של משך ההליכה והתקופה).

ניגוד חזק במיוחד הוא רעיון ההליכה הבריאותית לעומת הדרכים הסיוטיות, שמתגלות למשל במילים "אני הולך דרך ערים מעושנות, דם על האספלט, זעקות שבר וקינות". בנאי – אומן הלב – לא מהסס גם להטיח מהלומות רגשיות מילוליות כמו "אבא ואמא מחכים לילד הזקן" לצד מהלומות מוזיקליות, שהחזקה שבהן נוצרת דווקא מתוך דממה, לקראת סוף השיר, כשבנאי שר בשקט מהורהר, כמעט ללא ליווי נגינה.

המפה הגיאוגרפית המשורטטת בשיר – אזור רמת גן – משתלבת בהיסטוריה הישראלית הקשה – "עכשיו שקט, חלפה לה אימת הסקאד. כאן, לא רחוק, נפל אחד". ההברקה הגדולה טמונה במפה האישית של בנאי – "עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום".

"אני הולך" הוא יצירה לא פחות מאשר שיר, והיא מאתגרת, אך גם מתגמלת. ככל שמעמיקים את הצעידה בנתיביה, מתחזק יופיה. "הלב שלי פתוח", שר בנאי. האם גם הלב שלכם?

פורסם ב- ynet  ב-16.2.2011

השילוב הטבעי בין הדורות אפיין את המופע "שיעור מולדת" שנערך אמש (מוצאי שבת) במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון". הייחוד: כל המוזיקאים – זמרים ונגנים, כולל המנחה, אורנה דץ – גדלו בחולון. זה לא היה רק גימיק, אלא גם תצוגת תכלית לוקל-פטריוטית גאה ומקצוענית, שהמוזיקליות שבה הפרתה את הנוכחים עוד בנעוריהם. אתמול התגלה, למשל, שעמיר לב הציץ לגרי אקשטיין שהתאמן על הגיטרה ופיטר רוט קינא בברוך בן יצחק ובדודי לוי, שכבר היו בלהקות – "רוקפור" ו"נוער שוליים".

עוד הישג של הערב היה הגיוון, שכלל מעברים חלקים בין סגנונות: הכנר הקלאסי ארז עופר – כנר ראשון בתזמורת הרדיו של ברלין, שריתק בנגינתו, עלה לבמה מיד אחרי הסופר-גרופ הרוקיסטי שכלל את עמיר לב, ג'נגו (עמיר רוסיאנו), דן תורן ובועז כהן. סופר-גרופ רוק'נרולי נוסף כלל את דודי לוי, פיטר רוט וברוך בן יצחק, ואיתם מוטי ביקובסקי, יוזם הערב ומנהלו המוזיקלי. והיה גם פופ – זאב נחמה מ"אתניקס" ואורנה דץ, ששרה את "כאן" בעיבוד שמתינותו הדגישה את יופיו וניטרלה ממנו את כל הסוכר. מאוחר יותר, היא דווקא הפכה לנערת רוק, כשהצטרפה אל "פרויקט 30" – אלעד כהן ושגיא צורף בשירם "לרוץ מהר", והחליפה באופן משכנע את מלאני פרס, שביצעה במקור את השיר עם יהלי סובול. לקראת סוף השיר היא אפילו הוסיפה צעקונת חיננית.

הערב נפתח באריק רודיך, שניגן על הפסנתר את נעימתו הנודעת "אחרית", לא לפני שהביא את בנו הקט והחמוד לנופף לקהל מהבמה. "אני חצי רומני", הוא הסביר, "אז אני מלמד אותו לגנוב את ההצגה".

המופע לא התיימר לעניין במוזיקה חדשה או פחות מוכרת, אלא כלל את הלהיט הכי מזוהה של כל מוזיקאי. וכך, דודי לוי שר את "כל הזמן שבעולם", מלווה בארבעה גיטרות-על, דן תורן ביצע את "לבן על לבן", זאב נחמה שר את "ציפור מדבר", תוך כדי שניגן באוויר על כינור דמיוני, ומאוחר יותר שר את "כתם הפרי", ביחד עם אורן ברזילי מ"מופע הארנבות של ד"ר קספר", ששר איתו בהתלהבות, שנכחה גם כשהצטרף לאמילי קרפל בשיר שלה "נמשים" ובהימנון הקספרים "תראו אותי".

הקהל, לעומת זאת, היה מנומס מדי. למרות ההבעות המרוצות, הוא ישב רוב ההופעה קפוא בכיסאותיו המרופדים. "מה קורה לכם"? תהה נחמה. פה ושם נראו סימני חיים מכיוונם, למשל, כשראש העיר שלהם, מוטי ששון, הפתיע כששר בליווי הפסנתר של אריק רודיך את "רוח סתיו" וחשף קול רך ונעים. זה היה אחרי שהעניק תעודות הוקרה מטעם חולון לגרי אקשטיין (בנותיו קיבלו במקומו את הפרס) ולאפרים שמיר ("פעם ראשונה שאני מקבל פרס"!).

שיאי הערב היו "חור בלבנה" הרוקפורי, שברוך בן יצחק שר עם התגבורת "החדשה" והחשמל התעצם מרגע לרגע. "תראו מה יש לו ביד", הם הקפיצו את השיר, מפנקים אותו בסולו אינסטרומנטלי ממושך. סולו נטול מילים, אך לא פחות מסעיר, היה כשעמיר לב עם ג'נגו, תורן וכהן סיימו את "פעם בחיים" של לב, ששר אותו, מתייסר מהמילים, כאילו שר אותן בפעם הראשונה.

בלטו בכישרונם גם הנגנים שליוו את ההופעה: תומר לוי המתופף, עמוס פרידמן הבסיסט ואופיר קנר בפסנתר ובקלידים, אבל השיא האחרון, החותם, התרחש כמעט ללא כלי נגינה, כשאפרים שמיר הוזמן לשיר את השיר שהלחין, שיר הנושא של ההופעה – "שיעור מולדת". רוב המשתתפים  הצטרפו אליו בספונטניות ושרו בעדינות מחויכת, וממש כמו המילים של עלי מוהר – "כך זה היה, פשטות רכה".

פורסם ב-ynet ב-4.4.10