שנתיים אחרי "ערימות של חלומות" – אלבום הבכורה של היוצרת הצעירה טל פוגל, היא מוציאה את אלבומה השני, "אל החצר הגדולה". נכון, רובכם אינם מכירים אותה, וזאת לא אשמתכם המוחלטת. אם כדי להיחשף למוזיקה חדשה אתם עדיין נזקקים לתחנות הרדיו, הרי שרובן ממשיכות להעדיף להיטים בטוחים של מוזיקאים ותיקים. פוגל משתייכת לסצנה הבאר-שבעית, הרוחשת כבר יותר מעשור עם מוזיקאים מוכשרים ומוערכים כמו דויד פרץ, נדב אזולאי, יוחנן קרסל, טל אורן, יולנטה, להקת מריונטה סול (שפוגל הצטרפה אליה בשנים האחרונות, ושאמיר גרומן – היוצר המרכזי שבה, הוא גם מפיק אלבומיה של פוגל) ועוד.

יש לפוגל קול מעט ילדותי, נעים ונוגע ללב. הוא קטן יחסית, וברוב שירי האלבום היא מכפילה אותו לשני קולות, וזה יפה. המוזיקה שלה לא באה לבדר, אלא לבטא באופן מעורר הזדהות – נשיות אינטליגנטית, קדרות ורוך. כוחה של פוגל אינו בלחנים, שעדיין צרים יחסית במנעדם ולפעמים נחווים כמו אותה המנגינה בווריאציות שונות. החוזק שלה הוא במילים, שבאמצעותן היא יוצרת אווירה של סיוט עם מפרצי תקווה. "שוב אני מחכה שמבלהות תחזור אליי ותביא איתך מתנה", היא שרה ("מבלהות תחזור אליי"). בשיר הנושא עם הרוק התזזיתי, שגיטרות סמיכות מעבות אותו, היא מפצירה: "כלא שלי, אל תעזוב אותי. חבק אותי חזק… רק בבקשה תשאיר לי פרצה אחת קטנה אל החצר הגדולה, ביום של שמש צהובה".

כן, היא מיטיבה לכתוב שירים, והעיבוד וההפקה החכמים של אמיר גרומן מבליטים את יתרונותיה ומכסים על חולשותיה – הופכים אותן לפגיעוּת, המגבירה את אמינותה ומהדהדת את יופיים של שירים כמו "עוגת הרכבת" – שיר אהבה יפהפה לאימא: "את יותר יפה מכל ילדייך / ואת אוהבת אותי באמת / בעינייך מסתתרות  מפולות שלגים / שם השמש בהירה, באור ממיסה / משאלות אל תוך המים".

אז מה קרה ל"ערימות של חלומות" שפוגל הציבה לפני שנתיים? הם ממשיכים להיערם ולהצטבר על בסיס הפרדוקס הזה של קול נאיבי, ששר תכנים שרחוקים מלהיות תמימים. עולם אפל, צרוב כמיהות, שמשורטט במכחולים הולכים ומשתכללים, חדים ודוקרים.

פורסם בגלובס ב-7.7.16

א. אמש ב"צוותא" עמיר לב חייך. הרבה. במופע, המבוסס על אלבומו החדש, "הכל כאן", לב ממשיך להתייצב בלב המשולש שווה השוקיים – אדם שפלן בגיטרות, גולן זוסקוביץ' בבס ואסי ששון בתופים. בפעם הקודמת הונח עלי העול של העט, שכמו מזלג מורעב ננעץ בשירים כדי להביאם בזמן אל הדפים. אתמול – עת ללא עט, שוחררתי על מנת להשתעבד מרצוני למכות החשמל, שהתגברו כשגבע אלון הופיע על הבמה. עוצמותיו המסוגננות התמגנטו על התשתית של לב. היה נפלא באופן כמעט מזוכיסטי. והם חייכו, בין השירים, שצמחו לממדים מיתיים מעל מחיאות הכפיים.

ב. מריונטה סול כבר כאן. הנה הגרסה הגולמית לביקורת שהתפרסמה אתמול ב-ynet. מצד אחד הורידו לי בעריכה כמה מטאפורות מתלהמות שקשורות לטעם הספציפי של המתכת בפה ולמגע האכזר של נייר זכוכית המשייף את הקרביים. מצד שני, לא אני זו שכתבה "יצירת מופת" בכותרת (אבל קיוויתי שזה מה שמשתמע).

* * *

הכותרת שלי: בנק הפועלים

"מריונטה סול" היא להקה קמצנית. חבריה משדרים נרגנות עקרונית ואף נעדרים ויזואלית מאלבומם. המוזיקה המבעבעת שלהם נדחסת בכספת בנק  צר, כחצי שעה אורכו, סניף באר שבע – העיר שיורה עכשיו כדורי מוזיקה עוצמתיים (נדב אזולאי, יוחנן קרסל  ובקרוב מוזיקאים נוספים).

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

פורסם ב-ynet ב-18.6.09