מפתה לחפש ביצירות חדשות את רוח התקופה. בעיקר בימים אלה, תקופת הקורונה, גם אם הן נוצרו לפניה. וכאשר מחפשים – בדרך כלל מוצאים. ולא רק בגלל ההתכווננות המגמתית של המבט, אלא גם – כפי שקורה רבות – מפני שמתברר שיוצרים גדולים יכולים לזהות התחוללות, אפילו לנבא אותה, גם לפני שהיא מתרחשת בפועל.

כבר בשיר "חסד" – שפותח את האלבום "חסד" של אסתר רדא – היא מדברת על מחנק גדול וקשיי נשימה, וחותמת: "למד אותי מלכי לשאת את כתרי". והכתר הזה, גם בלי משמעותו המילולית הכמעט מצמררת בימינו – קורונה – מטביע על היצירה הזו איכות מלכותית.

זהו אלבומה הראשון של רדא בעברית, אחרי שני אלבומי סולו באנגלית ואלבומי מחווה – אחד לנינה סימון והשני לבילי הולידיי, ועונג גדול לגלות שכשם שהאנגלית מאפשרת מרחב לקולה הגדול, בעל העומק והרגישות לניואנסים, כך גם העברית – שבאלבום הזה נשמעת כמו שירה במיטבה בזכות המילים המצוינות של השירים. ביחד, המילים והצלילים, מייסדים ממלכה מוזיקלית עשירה של ג'אז – מתוגבר בעיבודיו, בהפקתו המוזיקלית ובנגינתו של תומר בר, "ילד הפלא" של הג'אז הישראלי. לצדו, הבלוז והסול של רדא, באיכויות גוספליות, שנוצצות לא רק במוזיקה עצמה, אלא גם בתוכן, עם משפטים כמו "הלוואי שאדבר ואשיר הללויה בכל אדם לראות בו נשמה" ("הלוואי").

בכלל, "חסד" הוא יצירה דתית למדי, שמתבטאת למשל ב"מים מתוקים" – שיר עמוק ויפהפה על אמונה וכפירה שכתבה לוסי איוב, אשת הטלוויזיה, שמתגלה כאן גם כמשוררת. גם ב"יום עובר" שכתב תומר בר אפשר לראות שיר דתי, שניכרים בו השתוקקות לאמונה יחד עם חשבון נפש.

גם אהבה נוכחת כאן, מבחוץ – בנהייה אחריה (למשל בשיר המתפתל והנואש "שאלתי מתי" שכתבה המשוררת עדי קיסר) ומבפנים (בשיר החותם את האלבום, "את מול עצמך"). רדא, שכתבה והלחינה את רוב השירים, חותרת ומנווטת בסערות האמונה – והעדרה, ובין האהבה – והעדרה באמצעות ספינה יציבה על אף תנודותיה – הנשיוּת. "שיט בנהר", כך נקרא דואט נפלא ששרה איתה ענת מלמוד (שגם כתבה והלחינה אותו). נשיות הרמונית במיטבה שמהעוגן שלה מפליגים מלחמות, חלומות וההשלמות שבחיים. בשיר "נשמתי" הנשיות משתקפת במחזור הירח על התמלאותו והתרוקנותו.

"חסד" הוא אלבום קצר – רק חצי שעה אורכו – ותמציתי, שמבקש מהנחשפים אליו להאט כדי לבטוח, להתמסר ולהרפות. לצורך כך, רצוי להאמין, איך אומר שיר הנושא? "יש חסד גדול בלתת אמון".

וכשמאזינים ליצירה בתקופה המוזרה הזו, ומנסים לפענח אותה על רקע צלילי האלבום, אפשר לתת בו אמון ולהנהן כאשר רדא שרה "הנצח הוא רגעי ודועך". וגם לקוות שהחולי ידעך, אבל שהיופי דווקא יישאר נצחי.

התפרסם בגלובס ב-22.5.2020

"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" – אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה – מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר, כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים חיסרון זמרות מהם.

גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.

כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה (וממנו לקוח ציטוט היופי בפתיח), לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ששרה בבלקניות הצוענית האקספרסיבית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה – "בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז". ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם – נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים – דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג'ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).

גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות – "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" – הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.

כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" – שאסתר רדא סופחת וסוחפת בצבעי רגאיי – "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע – סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, ביקורות על ספריה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.

עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים, עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" – יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו – "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.

כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית והדתית, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.

פורסם בגלובס ב-08.11.2019

מועדון הבארבי בתל אביב מורגל בהופעות מצוינות, אבל מופע ההשקה הזה (ב-23 באוגוסט) היה מאלה שהמחישו יותר מהרגיל את עדיפות הביצוע החי על פני ההקלטה המלוטשת-סטרילית על גבי אלבום. כוחו של  "Different Eyes" אינו בטקסטים. הם נחמדים, אך פשטניים ולא מסעירים, וגם הלחנים בסדר גמור, אם כי אינם מורכבים ולא מחדשים. יתרונו המובהק של האלבום הוא בקולה של רדא ובביצועים שלה, ואלה נולדו להתממש על הבמה, משום שמדובר בפרפורמרית כבירה. ולא רק בקולה. בתמירותה, בתסרוקת האפרו שלה, בתנועות ידיה הרחבות ששייטו את השירים, בחליפתה הפרחונית-צבעונית הבוהקת, ראדה העתירה קסם על-זמני ועל-מקומי. המופע כולו נצץ בברק שחידדה התאורה הנפלאה (לירן יצחק), וקרן מעיניה של רדא, מבגדיה, מחיוכי נגניה ומהתפעלות הקהל, שניכרה בו חיבתו המצטברת אליה לאורך השנים.

שלוש שנים מאז אלבום הבכורה שלה, רדא ממשיכה להרשים בקולה העמוק והחם ובגרוב שמסחרר ביחד ג'אז, סול ו-RNB מחשמלים. השירים שלה הם רק תירוץ להפגין את עוצמת נוכחותה. וזו – ככל שהיא סוליסטית, גם משתלבת עם אחרים ומאפשרת להם לבטא את מיטבם. החל בנגניה המעולים –  גיא סטריער הגיטריסט, שני שביט הבסיסטית, דן מאיו המתופף, ליאור רומנו שעל הקלידים ונגני הנשיפה המכשפים מעין מילוא בטרומבון וגל דהן בסקסופון, ועד האורחים שהעלו את ההופעה לשיאיה: שוז (Shuz. יוני לוין), מפיק האלבום, שר עם רדא בקול גבוה, רקד עם הקלידים ודלה מהם צלילים חלליים מצועצעים. לוסיל קרו – להקת ההיפ-הופ-פאנק-סול, שרדא שרה בה לפני שעברה לקריירת סולו, עם הסולנית הכריזמטית גל דה פז – הקפיצו (עוד יותר) את הקהל.

"How Are You Feeling?", רדא שאלה פתאום את הקהל. "אני אספור עד 4 ואתם תגידו Good" – וכך היה, פתיח מתבקש לשיר "Feeling Good", שמיד התחלף בשיר On You" It's". תוך כדי השירה של רדא עלה לבמה גלעד כהנא. היא שרה באנגלית והוא התלונן בעברית – ספק על האישה שבשיר, ספק על האישה שעל הבמה: "היא מגיעה הביתה מאוחר", ותהה: "אולי קרה לה משהו". אחרי שרדא ענתה-שרה באנגלית, הוא התפרץ עליה: "You want to  Go Out?", וחזר לעברית: "זה לא עובד" – הוא כיוון ליחסים הטעונים שבין הדמויות. "לפעמים אני מסובכת", היא השיבה בעברית.

Out" זה החוצה? או ממני והלאה?", הוא הקשה, מוודא שזהו באמת רצונה. Get Out"", הוא הטיח בה, ועזב את הבמה בזעם משכנע. "אני רוצה להיות הוא"! היא אמרה עליו בהתפעלות כשנוכחותו המשיכה להדהד גם לאחר לכתו.

גם הקאוורים שהשמיעה סירבו להתפוגג מהחלל: "step 15" של רדיו הד (שכבר ביצעה בתוכנית "מועדון תרבות" של "כאן", בהנחייתה), שבניגוד לביצוע העצוב שבמקור, הושר בסגנון קרנבלי; וגם "women 4" של נינה סיימון (יש לרדא מיני אלבום עם קלאסיקות שלה). והכי מרגש היה אחרי ההדרן, כשהקהל סירב ללכת, ורדא חזרה לבמה: "אני אשלח אתכם הביתה עם תפילה". ללא הנגנים, במינימליסטיות חשופה ועם קהל דמום מרוב קשב, היא שרה "אתה פלא" – במילים המזככות של פבלו קזאלס ובעיבוד ובלחן של חוה אלברשטיין. "אתה פלא", רדא הצביעה על מישהו בקהל, ואז על עוד אחת: "אתה פלא", "את פלא", "אתה פלא". גם את.

פורסם בגלובס ב-31.8.2017