גוש, כמקווה, ממשיכה לרתק בחוסר דריכתה במקום, בהתפתחותה ובהשתכללותה כיוצרת. אחרי שהשילה את התפזרותה לכל מיני כיוונים היא התגבשה, התהדקה והצטמצמה והתוצאה היא אלבומה השלישי – אי.פי שאורכו 23 דקות ותוכנו ששה שירים. הפעם היא כתבה והלחינה בכישרון את כולם (מלבד "מגדלור", שעוד נחזור אליו). שותפיה – לאלבום ולצלילו העשיר – הם מוזיקאים מצוינים: תמיר מוסקט מלהקת "בלקן ביט בוקס" הפיק מוזיקלית, וגם תופף ותכנת, ותום דרום עיבדה וניגנה בפסנתר, ואיתם יונתן לוי בבס, ספי ציזלינג בחצוצרה ויאיר סלוצקי בטרומבון.

גוש העמיקה את יכולות הכתיבה שלה ומפגינה יכולת חריזה מרשימה ("על חזה אהוביה איבדו תמימותם / כשזייפו הבטחות וקיימו את לכתם"), הברקות ("שוב סביר זה לא כדאי") וביטויים ציוריים ("קומפוזיציות אלכוהול"). כל אלה הם מצע הולם לתוכן, היוצר אלבום קונספט, ששיריו מתעדים את חיי הלילה התל אביביים, על נהנתנותם והרסנותם, כולל המיניות הנואשת המחפשת אהבה והתמסדות ("כלה להשגה" – כפי שגוש קולעת בשיר "בום טראח"). נקודת המוצא שלה היא נשיות אינטליגנטית, אמיצה ופמיניסטית, שמבטאת גם את החוזק שבחולשה ("לא אחד אני בוחרת. מעכשיו אהיה מופקרת. לכולם אני נותנת אהבה".

גם הקאוור שלה לשיר "מגדלור", של דן אלמגור ומשה וילנסקי, משתלב בטבעיות באלבום בזכות גיבורתו – אישה שכל מהותה התמסרות לגבר עד מוות. גוש מוחה על כך בשירתה, בניגוד למבצעות המקוריות של השיר (שושנה דמארי ויהודית רביץ) ששרו אותו בהזדהות. אפשר להחמיץ את הנימה הזו, ובעקבות הטונים הבזים והלעג הבוטה לראות בכך מהתלה, אבל האופן שבו גוש מעוותת בהדגשה את המילה "מגדלור" בסוף השיר מרמז על הביקורתיות. שיר נוסף שמבטא סולידריות נשית הוא "ממחר דף חדש" המרגש, שנכתב על חולה בסרטן השד.

שירים שמנסחים דעות ברורות, עלולים לסבול מפלקטיות, מצדקנות ומהסכנה החמורה ביותר – שיעמום, אבל גוש עוקפת את המכשולים האלה באמצעות אירוניה והומור. "אם רק היה נותן לי הזדמנות לפני להתאלמן", היא שרה למשל בשיר "בום טראח".

גוש, שתמיד הייתה פרפורמרית מעולה, נשמעת כאילו היא זוללת את השירים והתיאטרליות שלה מאפשרת לה להמחיש בשירתה את תוכן הדברים. כך, למשל, בשיר "אה אה אה", ממש שומעים בקולה שהיא שיכורה, בהתאם למילים. הבעיה היא שלא תמיד הגייתה ברורה, ומרוב עוצמות וצעקות, קשה לפעמים להבין את המילים שלה, וחבל. רק בשיר האחרון, "אמן" – תפילה אישית שמהווה את שיא האלבום, נשמע סוף סוף קולה פגיע ונטול פילטרים. "כשהקרקע נשמטת נשארים הגבהים", גוש שרה, ומתקרבת אליהם.

"אה אה אה אהבה", אפרת גוש, "אן אם סי"

פורסם ב-ynet ב-21.07.10

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

הזמרים המשעממים דומים זה לזה. אם הצליחו בעבר, הם חותרים להמשיך להישמע באותו צליל מוּכר ומוֹכר. אם נכשלו, הם מנסים להיצמד לצליל של מישהו מצליח אחר. התקדמות אומנותית מסוכנת מבחינתם, בגלל חוסר הוודאות שלא יכול להבטיח להם דבר.

אפרת גוש היא זמרת מעניינת. באלבומה השני, "הסליחה ואני", היא מתחילה להתגלות כיוצרת, שמעורבת בשירים לא "רק" באמצעות הגשתם, אלא גם בכתיבתם ובהלחנתם, לצד כותבים נוספים (ברק פלדמן ויוני בלוך שכתבו לה את האלבום הקודם, וגם אסף אמדורסקי, אריק ברמן ועופר מאירי). יכולת ההלחנה שלה טובה (בעיקר בשיר "גם אני הייתי שם" עם המילים של ברק פלדמן), וגם בכתיבתה יש ניצוצות מעניינים ("יופיי הלך ודעך ממך" בשיר הנושא, למשל).

הקול של גוש הוא מהסוג המובהק והמוחצן, שצועק "תאהבו אותי (רצוי מאוד) או לא (בעיה שלכם), ובכל מקרה אני כאן כדי להישאר". הוא עשיר במובן יכולותיו המגוונות ועומקיו, אם כי נסחף לפעמים למחוזות שנשמעים מאנפפים. גוש יודעת להגיש שירים ומיומנת בהמחשתם באמצעות קולה, ובמובן הזה היא שחקנית לא פחות מאשר זמרת. והיא משתמשת בשלל אביזרים צליליים כמו ה-"אה-יה-יי" הגדוש בשיר "אתה תחזור" וביכולת המרשימה שלה לעבור בין חזק לחלש ולהיפך. לעיתים היא דרמטית מדי, למשל בשיר "הסליחה ואני", שעיבודו העשיר, אפוף כלי המיתר והנשיפה, מנפח אותו למרות שדווקא צמצום עשוי היה לקרב אותו יותר למקשיביו. כך גם הפסנתר של שלומי שבן, שאומנם מלווה יחידי את השיר "שיהיה לך טוב", אבל הדומיננטיות שלו מתמגנטת לתיאטרליות המופרזת של גוש ואין מי שימתן אותם. ובכלל, כישרון המשחק של גוש לא מאפשר לדעת אם היא "באמת" או "בתפקיד".

באלבום הבכורה שלה גוש היתה כאמור תחת חסות פלדמן (טקסטים) ובלוך (לחנים והפקה), והתוצאה היתה אחידות סגנונית במובן הטוב של המושג. באלבום הנוכחי היא נפתחת לכותבים נוספים ולמפיק חדש, ניר אוורבוך. הייתרון של הצעד הזה הוא גיוון והחיסרון – התפזרות. השירים שונים ברמתם, לא ברור לאן הם הולכים, אבל בכל מקרה, הם לא תמיד הולכים ביחד או נדבקים זה לזה. רובם מלאי כוונות טובות ברמה הצלילית והמילולית, ופה ושם יש בהם רעיונות נחמדים. למשל, בשיר "לראות את האור" שמנסה להחזיר את הביטוי הזה למשמעותו המקורית המילולית, ובו גוש שרה בשקט וברכות, נטולת מניירות. ועדיין בחלק מהשירים יש משהו לא לגמרי "חלק". אולי בגלל עיבודיות יתר, שירת יתר ומאמץ יתר. מעטים מתוכם מתרוממים לגבהים שמהם לא נופלים. אבל דווקא אותם בודדים ("גם אני הייתי שם", "קופסה ביום" של אריק ברמן, הדואט "קור אחרון" עם אנטון קוצ'ר ו"לא שרע לי" החמוד) מחדדים את הציפייה לאלבום הבא, בתנאי שגוש תמשיך במגמת ההתקדמות המבורכת שלה.

בינתיים גוש מעבירה מסר של סגירות ופתיחות, הגנה ותקיפה בו זמנית, כמו שהיא שרה בשיר "קרב איגרוף", שכתבה והלחינה. בבתים שלו היא פגיעה וחשופה ("ידיים שמרי קרוב אל הפרצוף. זה המקום הראשון, רואים מה קורה לך") ובפזמון היא חזקה ואלימה ("בכל כוחך… תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי"). במלחמות שכאלה ניצחונות הם התחלות של מלחמות חדשות. והן לא מסתיימות, כי מנוחה היא נחלתם של הזמרים המשעממים.
 
 
"הסליחה ואני", אפרת גוש, אן. אמ. סי

26.8.07, ynet