"הכל יכול לקרות" – פתחה אתמול נינט ברצף קצבי משירי אלבומה "יחפה". מקצוענית לחלוטין, בוטחת. מיטיבה לנצל את ההתרגשות כדי להפיק ממנה תקשורת אמינה עם הקהל.

מאומצת, אבל בכל זאת נינוחה. מרגישה בבית על הבמה, אך גם דרוכה. זהו הרגע שלה. זאת היא, נטו, בלי מניפולציות טכניות של אולפני הקלטות. אפשר להיווכח ישירות בתמצית מהותה. לא משחק בטלנובלה, כניסה מתוזמנת או כפויה למדור הרכילות או התארחות במופע רב משתתפים. עכשיו היא זמרת כמו שרצתה להיות, וזה המופע שלה.

שיר אחרי שיר. לנינט יש את זה. תמיד היה. הכישרון, התשוקה והנוכחות. הכריזמה שעליה זוהרת כוכבותה המובהקת. באלבום שלה, "יחפה", היא הבריקה את הציפויים האלה בחומר יעיל, אם כי משעמם. מרוב חיצוניות זוהרת, נשכח המטען שבקרביים. אתמול בחמש אחרי הצהריים בתיאטרון גשר בתל אביב, ניכרה האמביציה שלה להראות שהיא יודעת להיות גם "ילדה רעה" – התרגום החיצוני והפשטני למושג הרוקיסט. כלומר שואו היה, כולל האנרגיות הסוערות, מחוות הגוף והקצב, וכל הסערות והצעקות. הדרמטיות ניבטה מהתאורה המרהיבה בהשתנות צבעים זוהרים, נוצצים, מאירים ומחשיכים. אבל אפלה אמיתית לא היתה. רק ב"כאילו". ברגע מסוים נינט שרה את "אל תדאג" של אביב גפן. "אני חושבת עליך, אבל שוכבת עם כולם" – היא השתעשעה מההזדמנות להיות "רעה", אבל כבר היה ברור שזה לא המושג עצמו, אלא הקריצה שלו.

נינט שרה היטב, מלווה בשתי גיטרות, באס, קלידים, תופים ולעיתים צ'לו. העיבודים מקצועניים, אך חסרי דמיון ויצירתיות ונעדרי דקויות. עיבודים שכל תכליתם להוביל ביעילות את השירים לשיאם. ובכך אין ספק שהצטיינו.

"יחפה – ההופעה" מאורגנת היטב מבחינת האיזון של השירים, באופן שהלהיטים נקטפים בדיוק ברגע שיועד להבשלתם. להיט כמו "היא יודעת", שנינט השתתפה בכתיבתו, אכן מרשים בכוח שמקורו אולי בהזדהותה עם המילים. אבל לא הרבה זמן אחר כך מגיע להיט אחר, "האור בחיי" מהסדרה "השיר שלנו", שכולו תבניתיות פשטנית, והיא שרה אותו באותה מסירות. וכך גם ב"כשאתה כאן"
וב"יחפה", שהיא שרה בישיבה רק עם קלידים וצ'לו, חבל שלא יחפה באמת.

אבל המעריצים מרוצים, וזה מה שחשוב כנראה. בשלב מסוים, כמחווה הפוכה לסלולריים שצילמו אותה ללא הרף, היא צילמה את הקהל. "נינט, תיראי", צעקו לה נערות מהיציע תוך כדי ההופעה, מסבות את תשומת ליבה לשלט אהבה שציירו לה. היא גמלה להן בהסבת אור הזרקורים ממנה אליהן. ובכלל, נינט היטיבה למיטיביה. למשל, לארז אלגרבלי, זמר אלמוני יחסית, שכתב לה את השיר "טוב למות בעד אהבה". הוא שר איתה את השיר, תוך שהיא מפרגנת לו ברבים.

אורח נוסף שהופיע אתמול עם נינט היה המוזיקאי יוני בלוך, אותו הציגה בתור "הבחור הכי מתוק שפגשתי אחרי יהודה". בלוך ליווה אותה בגיטרה בשיר "אחרי הכל" שהלחין לה, המשיך עם להיטו "מכיר אותו", ליווה ב"עוד מעט" – שיר הנושא שהלחין ל"השיר שלנו", ובגדול הכניס את חינו המשלומפר, שפרע קצת את תסרוקת ההפקה ההדוקה.

את "ים של דמעות", השיר שאיתו זכתה ב"כוכב נולד", היא חופנת לעצמה תוך כדי החצנתו. מילות הפזמון העגומות משתחררות ממנה בשמחה של זיכרון טוב. אחר כך שרה את "מקיץ אל החלום", שמחבר אותה אל "הימים שבהם הייתי שמנמונת עם קארה".

רגע לפני ההדרן ("היא יודעת") ורשימת התודות הארוכה שבראשה הקדוש ברוך הוא ובסופה המעריצים, נינט מפיקה הדלקת נר שלישי של חנוכה, כולל המעוז צור.
"נינט, אוהבות אותך"! נשמעים קולות. "גם אנחנו", עונות קריאות מאגף אחר. וכך היא ניזונה מתמיכתם ובתמורה נותנת את עצמה, או שאולי להיפך, כי מרוב חיוכים סמיכים כבר קשה לדעת מה קדם למה, אבל מה זה משנה בעצם.

 
נינט טייב, "יחפה" – הופעת טרום בכורה, תיאטרון גשר, תל אביב, 17.12.06, שעה 17.00 

פורסם ב-ynet ב-18.12.06 

על מה חשבו יוצרי אלבום הבכורה של נינט טייב, כשהחליטו להעניק לו את השם המחייב "יחפה"?
האם העוצמה המכבידה של הציפיות, יחסי הציבור, התדמית וההשקעה אטמה בהם את ההבנה הבסיסית של המושג "יחף"? יחף במובן של פשוט, צנוע, חף מיומרה, עירום מהבסיס – כפות הרגליים.
ההפקה של "יחפה" היא הנגטיב של המילה הזו – מולבשת בשכבות, מאופרת בהפרזה, מעוצבת  ומאובזרת בכבדות.

ואם יטענו היוצרים שהפרשנות הזו מיותרת, משום שהאלבום פשוט נקרא על שם שיר הנושא, "יחפה" – הם יצעדו היישר לתוך כשלונם הגדול, האמינות. שיר הנושא, שמביא בגוף ראשון את סיפורה של הזמרת, מהפרידה מהעיירה, דרך הנחיתה בעיר הגדולה וההגעה לפסגה ועד מחיר התהילה, מסתיים במילים: "רוצה לחזור עד איפה שאפשר / לעיירה קטנה, לצחוק ושקט / אז תקחו אותי מכאן / קחו אותי מכאן".
האם מישהו מאמין שנינט טייב אכן מתכוונת לכך? האם נינט טייב מאמינה לעצמה?

אביב גפן, המנהל האומנותי, שגם חתום על רוב העיבודים, התזמורים, ההפקה המוזיקלית, המילים והלחנים, האחיד את קולה השופע של נינט עם הצליל העשיר לא פחות של כלי הנגינה המגוונים שעליהם הופקדו נגנים משובחים. הפסנתר הדומיננטי שמחוזק בתופים, בגיטרות חשמליות ובתכנותים ומתובלן בכלי מיתר, מעניק ליטוש מופרז שיוצר התייפייפות במקום יופי. התוצאה היא גודש נוצץ, שחוזק שירתה התיאטרלית של נינט רק מדגיש את שטחיותו.

וזה חבל, כי לנינט יש צבע קול יפה וייחודי כטביעת אצבעות, וכשהיא לא מציגה אותו לראווה בצעקנות גנדרנית, מבצבצים ממנו מתיקות, חן ואפילו עצבות שקטה. זה קורה בשיר "אם תבוא" (מילים: אלי מורנו, לחן: עילי בוטנר, עיבוד: עידן רייכל וגלעד שמואלי), שבו העיבוד מינימליסטי וכולל רק פסנתר וגיטרה אקוסטית.

נראה שהמעורבים בהפקה כאילו צייתו לספר הדרכה דמיוני ליצירת להיטים. גפן, עם המוניטין החיובי שלו כמלחין וכותב, הצמד ברק פלדמן ויוני בלוך, עם רקורד פזמוניהם המוצלחים, שתרמו שיר, נינט החתומה על שני שירים, אם כי לא לבדה ולכן קשה להתרשם מיכולתה, ואפילו ארז אלגרבלי, מוזיקאי אלמוני בתפקיד סינדרלה, שכתב והלחין שיר ואף מצטרף אל נינט בשירה. מבחינת התוכן, מדובר באלבום קונספט, שעוסק באהבה שנגמרה. בהקשר הזה, נראה שהכותבים קיוו שעצם אזכור חייה של נינט "האייקון" יספק את הסקרנות ויחסוך מהם את היגיעה לרתק באמצעות הטקסטים. ובכל מקרה, המרכיבים האלה נראים כמו שפתיים שגמישותם שמאפשרת להעמיק את הבעתם, מתרחבת במקום זה למימדים של פיהוק.

דווקא בשיר הסיום הקצר, "בובה", מסתמן הפוטנציאל האמיתי של האלבום: "על המדף כשבא הערב, כשאיש אינו נמצא בחדר, היא לא יפה ולא צוחקת. כשאיש אינו רואה אותה, הבובה בוכה".  נינט שרה כאן בקול טבעי ודווקא כאשר היא חוצבת אליה פתח חדש של הזדהות, מסתיים האלבום, בדיוק במקום שבו הוא אמור להתחיל.

ובחזרה לשיר הנושא, "יחפה", בו נאמר: "והמוסיקה שקטה, התחלפה בזיופים שלא הפסיקו". מדוע בעצם נינט טייב לא שרה בגלוי את האמת שלה, שמתבססת ביושר על שמחת הצלחתה? למה אינה מרשה לעצמה לחגוג ולכייף את השגת מאווייה – הפרסום? הרי אין ספק שהיא עבדה קשה כדי להגשים את חלומה, אז מה מונע ממנה לספר בכנות את סיפורה האמיתי?
האם זה הפחד לנקר עיניים ולהיחשד ביהירות? עצוב, כי נינט טייב, שבויה בתדמיתה, מנציחה את עצמה בארמון של מלאכותיות. תחת כובד איפורה הגותי היא קורסת אל מציאות מעושה שאפילו בשירים שלה בקושי מחזיקה מעמד.

נינט טייב, "יחפה", "הליקון"
11.9.06, ynet