2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017

סרט שמרתך את ההוויות שהכל בא מהן והכל שואף אליהן – ילדות, אהבה, מוזיקה. אצל אריק לביא הן התערבבו בחייו ובמותו לכדי כמיהות פצועות שנחבשות ומחובקות ושומטות את תחבושותיהן ומתאחות ושוב נפערות.

סצנה מהסרט: שתי "ילדות של אבא", שהן כבר נשים, מביטות בתמונת אביהן הילד. "מסכנצ'יק", אומרת עליו אחת מהן בדמעות, שחוצות את המסך ושוקעות בלב הצופה. ילד יפה, עזות בעיניים וחיוך שמתבקש לכווצץ' אותו מרוב חיבוקים. אבל הילד לא חובק. הוא ננטש על-ידי אמו. זהות אביו כלל לא הייתה ברורה, ובסרט תרות יקירותיו אחרי החיבוק החסר.

הוא היה גבר טוטאלי וסוער, פרפורמר מהגדולים שהיו כאן. והוא אהב לשיר.  "מסכים", הוא היה אומר לכל הצעה להופיע, כך מספרת בסרט שושיק. לא עניינו אותו השכר ומקום ההופעה.

מותו וחסרונו לא מעמיסים על הסרט זיופי קדושה ושקרים. הוא מתעד את המורכבות שבאהבה, כולל הבגידות והפרידה בת השנה, שאומנם התרחשה לפני לידת הבנות, אך דקירותיה חלחלו לתוך חייהן.

ולאורך כל הסרט ניבט הילד הלא אהוב הזה – שפיצה את עצמו באהבת הקהל ובאבהותו מעתירת האהבה. את הילדות הזו הוא חי מחדש, הפעם באמצעות בנותיו. ושוב: המורכבות שבאהבה. שתיהן הקימו משפחות משלהן רק אחרי מותו – וזה לא מקרי, כך מתברר מהסרט הרגיש הזה, שבמהלכו נוסעות השלוש  לגרמניה בעקבות קצה חוט – שבסופו הן פוגשות את משפחת אביו, שהוא לא ידע על קיומו. והנה התכלת שהזכרתי בפתיח: פתאום מוצף המסך בהמון עיניים תכולות, של אלה שנראו עד עכשיו, ושל המשפחה שהתגלתה, עיניים בכחול עשיר גוונים, וכולן דומעות.

אבל זה לא סרט עצוב, בזכות ההומור החד של הנוגעות בדבר והסיטואציות הקומיות שמגלמות בטבעיות במהלך הסרט שושיק – שחקנית לנצח, והבנות – יעל העיתונאית, במאית ומרצה לתקשורת ונועה הדוקטורית לסוציולוגיה; ויש צילומים מרהיבים של תל אביב, של המושבה כינרת (הבית של נעמי פולני, אחת מהמרואיינים שבסרט לצד ג'וזי כץ, צדי צרפתי, נועם סמל ועוד) ושל גרמניה, כולל מה ששרד מבית החולים שבו נולד לביא. ומעל הכול והקול מפאר את הסרט גיבורו הנעדר אך נוכח כמו ב"שיר ההד" שלו. בי הסרט עורר חשק לנבור בשיריו, ותוך כדי כך לא הופתעתי לגלות מחדש שהוא גם היה איש של מילים, שכתב את "בבוסתנים" ואת "אני אשיר לך שיר" – שיר שממחיש איך אפשר לאהוב באמצעות מוזיקה ואיך אפשר לשיר באמצעות אהבה.

והנה שלושה משיריו הכי אהובים עלי:

"היה או לא היה" – מילים: אלכסנדר פן, לחן: מרדכי זעירא 

"בבוסתנים" – מילים: אריק לביא בכבודו ובעצמו, לחן: יגאל חרד

"שיר סתיו" – מילים: עמוס קינן, לחן: יוחנן זראן, גיטרה: יצחק קלפטר. יש המגדירים את הסולו הזה כסולו הגיטרה הטוב ביותר שלו

ולקינוח: השיר המצחיק "חזק כמו אריה", שאריק לביא כתב גם את מילותיו. לחן: קובי אושרת

לביא היה אדם טוטאלי וסוער – במובן הפרטי והאישי וגם כיוצר, זמר פרפורמר מהגדולים שהיו כאן, עם קריירה עתירת להיטים ("זה קרה", "היה או לא היה", "אני אשיר לך שיר", "הסלע האדום" ועוד רבים). "המוזיקאי הכי ג'ז שראיתי בחיי", אומר עליו בסרט המוזיקאי צור בן זאב, שליווה אותו כנגן. "מסכים", הוא היה אומר לכל הצעה לבוא ולהופיע, כך מספרת בסרט שושיק. לא עניינו אותו המחיר או מקום ההופעה. הסרט מתאר את המורכבות שבאהבה. הרומן בין אריק לשושיק תופס בו מקום מרכזי. זוג מתוקשר, מהבוהמה, תל-אביביים מושבעים במובן של מחוללי תרבות וגם של בליינים. ולצד כל האהבה – גם הבגידות של אריק, שתועדו בזמן אמת בתקשורת. כך גם פרידתם בת השנה, שהתרחשה עוד לפני שנולדו בנותיהן, אך דקירותיה חלחלו לתוך חייהן, ובסרט הן מתעמתות עם אמן על כך שכבר בתור ילדות קטנות היא הביאה זאת לידיעתן.

ולאורך כל הסרט ניבט הילד הלא אהוב הזה – שפיצה את עצמו באהבת הקהל ובאבהותו האוהבת. את הילדות הזו הוא חי מחדש, הפעם באופן משמח, דרך בנותיו. ושוב: המורכבות שבאהבה. העובדה ששתיהן הקימו משפחות משלהן רק אחרי מותו – אינה מקרית, כך לפי הסרט העדין והרגיש הזה, שבמהלכו, הן ואמא שלהן נוסעות לגרמניה בעקבות קצה חוט – שבסופו, הן פוגשות את משפחת אביו, שהוא לא ידע על קיומו. וכך מוצף פתאום המסך בהמון עיניים כחולות, של אלה שנראו עד עכשיו, ושל המשפחה שהתגלתה, עיניים בכחול עשיר גוונים, וכולן דומעות. אבל זה לא סרט עצוב, בזכות ההומור החד של הנוגעות בדבר והסיטואציות הקומיות שמגלמות בטבעיות במהלך הסרט שושיק – שחקנית לנצח, והבנות – יעל העיתונאית, במאית ומרצה לתקשורת ונועה הדוקטורית לסוציולוגיה; הצילומים המרהיבים של תל אביב, של המושבה כינרת – ביתה של נעמי פולני, אחת מהמרואיינים שבסרט (לצד ג'וזי כץ, צדי צרפתי, נועם סמל ועוד) ושל גרמניה – כולל מה ששרד מבית החולים שבו נולד לביא ("אני יולדת אותו מחדש", אומרת שם שושיק לביא בסצנה בלתי נשכחת). ומעל הכול והקול, מפאר את הסרט גיבורו הנעדר – בשיריו, באהבותיו וכשם אחד משיריו – ב"הד" שלו.

פורסם בגלובס באוקטובר 2017