אם נכנסים לתוך העיניים רואים זוגיות מתעתעת. מצד אחד, בן הזוג הגברי מגונן, עוטף ("בבית וחום"), בונה קירות, מתקין מנורות ("שיהיה לי אור") ו"אוהב, כמו שאיש לא יכול".

מצד שני, מבט מעמיק יותר חושף זוגיות מסוכנת, רעילה, אלימה, עם סימני  אזהרה לפורענות קטלנית. "היית סוגר אותי, אם היית יכול".

בן הזוג שקוע בעצמו. לכאורה הוא חושב על שניהם – "רק אתה (ו)אני", אבל אז מתברר שזה בעצם "אתה שוב ושוב". הכול נמצא בזוגיות מלבד השותפה שמחוללת אותה – בת הזוג, האהובה לכאורה – "רק אותי לא רואה בתוך הכחול". אז למה ברור לה שהוא "אוהב אותי כמו שאיש לא יכול"? כי מה שנחזה לאהבה מוגזמת ומופרזת – הוא לא אהבה אלא סכנה.

והאישה החכמה והאמיצה שבתוך השיר מצליחה לחלץ את עצמה. "הלכתי לפני שעות, וטוב לי מחוץ לקירות". מה באמת עושה לה טוב? להתגעגע לבית. אבל אמיתי.

ברוכות וברוכים הבאים ל"הגיע הזמן לעשות קאבר" – הפינה באתר "סך הקול" שמאירה שירים נודעים יותר או פחות מזוויות אחרות.

וקבלו את הראל חדד – מוזיקאי שמאחוריו שני אלבומים: "מיגו" כשם הלהקה שהייתה לו, ואלבום הסולו "סהר":

https://open.spotify.com/album/3IS1pboGT5MA08CYXkQ3nh?si=x0IiOWO6Qi2MmW2v-6r-9A&utm_source=whatsapp

על האלבום השלישי – "האיש שנהג לרקוד מגג אל גג" הוא עובד בימים אלה, וכבר שחרר את הסינגל הראשון "עבדים".

https://youtu.be/5nDLeq-xDnU

הראל חדד גדל בבית דתי-לאומי. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, מתגורר בכפר אדומים על שפת ואדי קלט, מפיק מוזיקלי ובעל אולפני ההקלטות גלים.

את השיר "רואה לך בעיניים", בגרסה בלעדית לאתר "סך הקול" וכמחווה ליום האישה המתקרב, הראל שר בגרסת התיקון. קודם כל, מעצם העובדה שהשיר מושר בקול גברי גם כשהמילים בלשון אישה. בהמשך, הוא כבר עונה לה בלשון גבר ומבטיח לקיים עבורה את מה שהיא מייחלת לו – ביטחון.

כשהראל שר "רואה לך בעיניים", כבר אין בשיר תחושת סכנה. אצלו, היא גם לא הייתה קיימת. אפילו את העיניים עצמן הוא מרחיק מאיתנו מתחת משקפיים כהים. הגבולות בין "אני" ו"אתה" כבר לא מיטשטשים אלא מוצבים בבירור כדי לאפשר לכל אחד מהשניים להיות קודם כל אחד, ישות עצמאית. והראל מאפשר את העצמאות הזו מתוך אמפתיה גברית למצוקה שבשיר ועם שפע רוך, הכלה וחמלה.

באמצעות השירה שלו, אפשר למצוא בתוך השיר את הבית שהאישה כה נכספת אליו, ובמקרה הספציפי הזה – עם הטבע הפראי שנשקף מהמרפסת, ואדי קלט שעל סף ביתו – אי אפשר לסרב להזמנה לגור בבית כזה.

ופתאום, לקראת סוף השיר, הראל חדד זוכה לרגע של חסד שבו הוא מצליח להיפתח לאפשרות המסעירה להתמזג באמת עם המילים. קבלו אותן. ואותו.

רואה לך בעיניים / מילים ולחן אתי אנקרי

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
רואה לך בעיניים
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול

רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
רואה לך בעיניים
שיותר מהכל
היית סוגר אותי

אם היית יכול

היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור

רואה לך בעיניים
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכל
אני רואה לך בעיניים
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול

הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות –
שיהיו לי שמיים

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
רק אותי לא רואה בתוך הכחול

הלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית.

ארון האלבומים הילדי מתחדש. רגע לפני הקורונה יצאו בישראל האלבומים לילדים "יוני ג'ירף" – של יוני רכטר, ו"מצד לצד" – הפרויקט המקסים של להקת אקוט (הצמד ענבל ג'משיד וגלעד ואקנין עם שירים מקוריים במזרחית-ערבית). אל הז'אנר הדי מוזנח הזה הצטרפה לאחרונה אתי אנקרי עם האלבום "שולם לעולם".

כמו קודמיו הנ"ל, גם הוא יצירה לילדים קטנים מאוד, פעוטות למעשה – וכתוצאה מכך, מתחשב בחלוקת הקשב המצומצמת שלהם באמצעות שירים קצרים (בערך שתי דקות בממוצע). האתגר: לברוא עולם שלם בתוך שיר קצרצר, ואנקרי – לא רק שצולחת אותו, אלא שגם מעניקה לו קסם. ברוך ובעדינות – ובעצם, באופן שבו שרה גם למבוגרים – היא משלבת שירי חידה, שירי שמש וירח ושירי חיות, כולל ג'ירפה שעפה, בתוך עולם של ספק מציאות, ספק בדיה. אנקרי עושה כל מה שצריך – כולל שימוש בחזרות רבות שאהובות על ילדים ומשרות עליהם שמחה וביטחון, ניגודים (ארוך-קצר, רחב-צר, גבוה-נמוך, שמן-רזה), שובבות ומשחקי מילים חמודים ששיאם בשיר "מרפקים": "מַרְפֵּק וּמַרְפֵּק רוֹצִים לְהִתְרַפֵּק / יָד וְיָד רוֹצוֹת לְהִתְיַדֵּד / אֹזֶן וְאֹזֶן רוֹצוֹת לְהִתְאַזֵּן / רֶגֶל וְרֶגֶל רוֹצוֹת לְהִתְרַגֵּל / וְהָרֹאשׁ מִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁכָּל הַחֶדֶר מִתְבַּלְבֵּל"; וגם במצלול שבשיר החותם, "בנהר": "וְהַשִּׂיחִים בֵּינֵיהֶם שָׂחִים / אֵיזֶה כֵּיף לַדָּגִים שֶׁשּׂוֹחִים".

ואיזה כיף למי שמקשיב לאלבום, גם אם הוא ילד רק בנפשו. כי בל נשכח שאנקרי היא קודם כול מוזיקאית וזמרת, והצד המוזיקלי מכובד כאן במלואו וביופיו, עם מנגינות שאינן מתחנפות ולא מזדמזמות מיד, אבל בהמשך – בהחלט, עם כל מורכבותן. תורמים לכך המוזיקאים האיכותיים (קרני פוסטל בצ'לו, ארז לב-ארי בגיטרות, באס וסאז, עדי הלל בגיטרה, אייל סלע בחלילים ובקלרינט, ואיתמר גרוס בפסנתר ובאקורדיאון).

ילדים יקבלו מהאלבום הזה הדהוד לעולמם ולסטייט אוף מיינד שלהם – בשירים כמו "לא רוצה" ושיר הנושא שממחיש את המורכבות שבאינטראקציה הבין-אישית. מבוגרים יכולים לצרוך את האלבום הזה כמו פסקול למדיטציה בזכות שירים תמציתיים ומאזנים שחלקם מזכירים שירי זן. ועל הרצף שהוא ריגשי ומנטלי לא פחות מאשר גילאי, אפשר ליהנות משירים כמו "שושנה" שלא רק מתאר תכנון-ביצוע-תוצאה, תוך כדי משחק, אלא גם את הכמיהה ליופי; ומהשיר הפותח, "עננים" שמסתיים במילים "עַד שֶׁתּוֹפְסִים הֵם מִשְׁתַּנִּים". בעצם, הוא מגלם תובנה מדויקת לא רק על מהות הילדים באשר הם אלא גם בכלל, על החיים.

אתי אנקרי, באמצעות השירים שבאלבום "שולם לעולם", מעניקה את החסד של קוהרנטיות גם בעולם של חוסר פשר – או של פשר לא מפוענח. וזוהי מתנה שלא רק ילדים זקוקים לה כרגע אלא גם מבוגרים, במציאות משתנה ומוזרה שלא ידענו כמותה מעולם.

"זהו, הגענו כמעט לשיא ההופעה", אמרה אתי אנקרי באמצע השיר "והים", אמש (רביעי) על במת אמפי שוני-זאפה. "זה השלב של השירה בציבור. כל זמרת 'מקצועית' (היא הטעימה את התואר ביהירות היתולית) חייבת לעצמה את הרגע שבו תגרום לקהל לחזור הביתה ולהגיד 'איך שרתי יפה. הייתי גדול'". כן, אין ספק שיש באנקרי גם צד קליל ומצחיק, ואחרי שהעניקה את מרבית ההופעה לטקסטים הכבדים יחסית של ר' יהודה הלוי, היא בחרה בתבונה לאזן ולחשוף גם את הקלילות. המשימה: לגרום לקהל לשיר איתה ג'יבריש מטופש. "מי שלא רוצה להשתתף, שיראה בזה מצווה", היא ניסתה לפתות את הקהל להצטרף אליה למה שכינתה "סדנה", ונענתה בשיתוף פעולה. "הו, כמה אוהבי מצוות יש כאן", התפעלה במבטא מצחיק.

הג'יבריש, שהלך והקצין במופרכותו, ואנקרי איתו, המשיכו לשעשע. "טוב, נראה לי שאתם מתוקנים. אתם בסדר, השמיים פתוחים, עשרת ימי תשובה ולא צריך סדנה", וכך, היא סגרה בחיוך את השיר "והים" מצדו השני.

כן, עשרת ימי תשובה, יומיים לפני ערב יום כיפור הם זמן אידיאלי להופעה של אנקרי במתכונתה הנוכחית – שמלה לבנה ארוכה, שביס והופעה שרובה מתבססת על אלבומה האחרון, שבו שירים של ר' יהודה הלוי בהלחנתה. יש לה גם הופעות לנשים בלבד, אבל אתמול היא חגגה בפני קהל מעורב, שכלל את שני המינים בכפיפה אחת וללא הפרדה. אנקרי אולי לא תחבב את התואר "מהפכה", אבל זה מה שהיא מחוללת בטבעיות ובלי לעשות מזה עניין – כשהיא שרה בתור דתייה ובתור אישה, גם בפני גברים. בלי לקרוא תיגר. בצניעותה החיצונית והפנימית – זה פשוט נכון ומתבקש. יהיו כאלה שיכנו את זה "קידוש ה'" ואחרים יקראו לזה "אחלה הופעה".

"הטה לבבי לעבוד עבודת מלכותך", היא שרה בשיר "מי יתנני". מי ייתן ומהמקום שבו היא נמצאת עכשיו – היא תחזור לכתוב גם במילים שלה. כמו שעושה, למשל, אהוד בנאי, חבר לדרך הזו, והאורח במופע שלה. הוא עלה לבמה לבוש בחולצה שחורה, שבלטה על רקע הבגדים הלבנים של אנקרי ונגניה. "מצטער שבאתי ככה", הוא חייך, "לא עדכנו אותי לגבי הלבוש, אבל לפחות הזקן שלי לבן". שניהם שרו ביחד את "נפשי לבית אל נכספה" בלחן היפה של אנקרי, וגם הביצוע שלהם היה יפה, כששתי הגיטרות שלהם השתלבו זו בזו. "ידידי השכחת", הם המשיכו לשיר הבא, ואנקרי פינתה לו את הבמה, אבל ישבה, נסתרת, בצד, מוחאת כפיים בהתלהבות לכל אורך שיריו, שנגניה עשו איתם חסדים – "בלוז כנעני" ו"טיפ טיפה". אחר כך חזרה כדי לשיר איתו את "קראת לי אסתר", שהקסים למרות בעיית סאונד שעמעמה את קולם. "תמשיכי ללכת. אלוהים איתך" – שר לה בנאי במילים הישַנות שלה, שנשמעו באותו רגע כמו נבואה שהתגשמה. כשבנאי עזב והקהל מחא כפיים בחוזק עקשן, אנקרי הזעיקה אותו לפני הזמן כדי לאלתר "אדון הסליחות", ואחר כך "עיר מקלט" כשקולה הצטרף והעלה אותו לגבהים.

אחר כך היא חזרה לריה"ל. שרה, ותוך כדי כך הביטה לשמיים, התנועעה קלות, הידקה את השביס, חייכה ונעצבה. קול באישה – ערגה. בשלב מסוים הכל התערבב וכבר לא היה ברור מי מוביל את מי – המילים את המוזיקה או המוזיקה את המילים. לפעמים המנגינה נשמעה רוחנית, כמעט אוורירית מדי, כשהתנגנה ברפטטיביות, אבל אותם כלי נגינה שהעלו אותה למעלה, גם הצמידו אותה אל הקרקע בקצב. הנגנים מצוינים, וכל אחד מהם בלט בתחומו: אלי צרויה בגיטרה ובעוּד, אייל סלע בחלילים ובקלרינט, ארז מונק בכלי הקשה (וברגע של חסד גם הפך את קולו לתוף אנושי כשדקלם ארוכות "טה-קה-דה-דה-דה" והקהל הצטרף אליו במחיאות כפיים קצובות), אריאל אלייב באקורדיון, איתמר גרוס בפסנתר וסינטי, צור בן זאב בקונטרבס, ואנקרי עצמה בגיטרה אקוסטית, שממנה נפרדה רק פעם יחידה לטובת תוף. ביחד הם הפכו את הצלילים לתערובת אתנית-מיסטית מקסימה.

חוץ משירי הקודש, אנקרי שילבה חלק קטן מלהיטיה. לעיתים ערבבה אותם בחן עם פסוקים, למשל בשיר "מיכאל", שהוסיפה לו "פתח שערי שמיים, פתח שערי נעילה", ול"לא אכפת לי שמשנים לי את השם" הוסיפה "ובלבד שקוראים לי ישראל".

בהדרן היא שרה את דוד המלך – "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי" ובנאי חזר לבמה והצטרף אליה בפיוט ליום כיפור "הנשמה לך", ובכך נחתמה הופעה מרתקת, שנמשכה שעתיים וחצי והתחילה בדיוק בזמן. ואם הדיוק המופתי הזה קשור לדתיות של הנוגעים בדבר – אז מי ייתן שכל הזמרים הישראליים יחזרו בתשובה. ונאמר אמן.

פורסם ב-ynet ב-16.09.10