כן, לפחות במובן ש"בטוח" זה שם האלבום, וכמוהו הוא הולך על בטוח. מספר 19 של הלהקה, שנתיים אחרי אלבומם  הקודם, והאלבום הראשון שעליו לא חתום תמיר קליסקי – בעבר שותפו המוזיקלי של נחמה למותג, וכיום נושא את תווית האקס, לאחר מלחמה משפטית רוויית רגשות – שאין להם זכר כלל בשירי האלבום הנוכחי. להמשכיות נטולת הדרמה הזו תורם השותף המוזיקלי החדש של נחמה, ולמעשה, שותף ישן – עם חלק מרכזי באלבום הראשון של הלהקה – יועד נבו. אחרי שניגן בו, עיבד והפיק, ובעיקר יצר את טביעת האצבעות הצלילית החדשנית דאז של אתניקס – פופ מערבי מהול בפופ ים תיכוני, נבו התמקצע כמפיק מוערך וכאושיית הקלטות וסאונד בארץ (שלישיית מנגו, האלבומים הראשונים והמצליחים של עברי לידר, ועוד רבים) ובתעשיית המוזיקה הבריטית. באלבום הנוכחי של אתניקס הוא חוזר כמפיק מוזיקלי, שותף עם נחמה בלחנים ואחראי להקלטות ולסאונד – החשמלי-דינמי יותר.

השירים נשמעים כמו "עוד אלבום של אתניקס". להיטי אהבה קיטשיים-מופרכים (הפעם עם משפטים כמו "עננים הם מים כמו שלב מכיל רק אהבה"), האדרת ההמוניות ("כמו כל אחד" – פעם, ו"הכול כלול בדיל" כיום), הדימויים הפירותיים (בעבר עץ הרימון ותותים, והפעם מתקמבק התפוח מכתם הפרי), איתני הטבע ונופים (המדבר עדיין ממשיך לככב) ומאורות השמיים (כרגע "חללית לשחקים, מעלינו כבר מארס ומיליון כוכבים"). ולא נעדרים המוטיבים ה"עממיים" של אמונות טפלות, חוט שני ועין הרע. גם מצדדי האקולוגיה ייווכחו אחרי האזנה לאלבום, שמיחזור עלול להיות ערך מעצבן, שגם מעיד על דלות, שלא לומר עצלנות (ציפור המדבר מפעם הופכת כיום לציפור הנצח!).

ובכל זאת, נוצצים כאן במיעוטם שירים יפים, כמו "מרכבות" ו"אוקיאנוס" – עם הלחנים והמקצבים המעניינים, "שלושה" עם המילים המסקרנות, והכי: "הזמן ירפא" – שיר תנכ"י-עתידני. אברהם שר לשרה ומנסה למנוע את הסכסוך העתיק והעדכני בין יצחק לישמעאל. אבל שיר כמו "אני שמח" – קובר ומוחץ אותם, מקומם ממש בצביעותו הנבזית. מזכיר את הטענה שמחוללי שיטת הפלייליסט בגל"צ ובתאגיד, הכופים על המאזינים טעם המוני ורדוד, שומעים בעצמם מוזיקה איכותית. וכך,  גיבור השיר "אני שמח", שומע שוב ושוב את להקת "מחתרת הקטיפה" הנחשבת מהסיקסטיז, תוך כדי שהוא לועג לשטחיות ולניו-אייג' המזויף.

פורסם בגלובס ב-27.07.2017

הרעיון למחווה הזו (שיזם גון בן ארי) הוא יפה. כשנזכרים בלהיטים של אתניקס, קל לזהות את מרכיב הכיף שבהם, שנשאר רלוונטי. וכך, החיבור הפוטנציאלי בין המיינסטרימיות הוותיקה של אתניקס לבין האלטרנטיביות הרעננה, לפחות בתיאוריה, של הלהקות הצעירות, עורר אתמול ציפייה וסקרנות. הבעיה היתה במימוש.

ארבע שעות נמשך המופע. זה היה ארוך מדי וחסר הצדקה, וגם גרם להתמעטות הדרגתית של הקהל. חלק מהזמן הוקדש להתארגנויות של הלהקות בין השירים. מרווחי הזמן האלה – שנועדו להוריד מהבמה כלי נגינה ולהעלות כלי נגינה אחרים, לנתק ולחבר אותם – היו פעמים רבות ארוכים מדי ומייגעים. כתוצאה מכך לא נוצר רצף של שירים והמופע התפזר שוב ושוב. סיבה נוספת להתארכות היתה ההחלטה לאפשר לכל להקה לבצע שיר של אתניקס וגם שיר שלה. וכך, לעיתים נוצר הרושם כאילו מדובר בעצם ב"ערב להקות" ושהמחווה לאתניקס היא רק תירוץ להציג אותן.

ובכל זאת, החיבור בינן לבין אתניקס היה מהנה, אם כי בדרך כלל צפוי. רוב הלהקות פשוט הפכו את הפופ המתון של אתניקס לרוק סוער, ומאחר שרובן מצטיינות במוזיקה כזו, הן הצליחו בקלות לחשמל את הקהל. לחלק מהלהקות היה גימיק נחמד – לשיר את השירים של אתניקס באנגלית. כך, למשל, פתחה "Guilts" את המופע בלהיט "תותים" באנגלית, שנשמע אתמול שקט ורך יותר מהמקור. הסולן שר במבט רציני והצליח לשכנע כאילו מדובר בשיר אותנטי שלו, ו"computer camp" שרו באנגלית (באחת בלילה) את "שיר ישן" בעיבוד אלקטרוני עשיר ומעניין, למרות שמרוב תחכום, נעקר ממנו הרגש הפשוט.

"שיר ישן" בוצע גם על ידי בני בשן, ששר אותו בליווי גיטרה אקוסטית של עוזי (רמירז) פיינרמן. בשן, בקולו המנומנם ובנימה ספקנית-בדחנית אופיינית, ממש ניכס לעצמו את השיר ונשמע כאילו מאז ומעולם זה היה שיר שלו.  גם "קרמל אפל פופ" התייחסו ל"ג'סיקה" באותו אופן שבו שרו אחריה שיר שלהם. הסולן צרח, עיוות קולו בהיתוליות, נראה נהנה והדביק בכך את הקהל. גם "Jack in the box" שיעשעו ברוק הססגוני שלהם, שכלל אקורדיאון וסולנית כריזמטית ודקת קול. בלטו גם "לברדור לבורטוריז" ב"כתם הפרי" עם החצוצרנית שחיצררה היטב את הקטע האינסטרומנטלי המפורסם וצמד "קרוסלה" – גיא שכטר ותמר אפק  שביצעו את "צל הירח" בדרמטיות מלנכולית.

בסך הכל, הלהקות היו מיומנות ומצוינות בשירה ובנגינה, אבל אף אחת מהן לא ריגשה באמת. ערב כזה יכול היה להיות הזדמנות לזקק מתוך השירים קסמים שאולי אפילו "אתניקס" לא ידעו שקיימים בהם. במקרה או שלא במקרה חלקם טמונים דווקא בשירים שלא בוצעו, וחבל  –  "אין לאן ללכת" "קטורנה מסאלה" ו"אמונה". מצד שני, לזכותם של המופיעים ייאמר כי הם לא נפלו למלכודת הדאחקות הקלה מדי. גם אלה שהשתעשעו עם השירים, כמו "הונאת האמרגן" (קוב) ב"ציפור מדבר", לא לעגו להם. נראה שהיה רצון אמיתי של המוזיקאים אתמול להזכיר ולרענן את קיומה של הלהקה והביצועים שלהם היו טובים, אבל כל אחד לחוד. הם לא הצליחו לתקשר זה עם זה ולהתלכד לכדי מופע מהודק. מהבחינה הזו היה משהו מרושל בערב הזה, ובכך מנוגד לגמרי לרוח אתניקס שגם בקלילותה היא מקפידה להיות מוקפדת.

פורסם ב-ynet ב- 10.12.10

מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק")

מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא.
במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות.
הנה כמה תזכורות, בשליפה.

1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"

2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, ששרה עם מיכה שטרית

3. "אגדת השמש והירח" / מילים: אהוד מנור, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי, ביצוע: "אתניקס" וריטה

4. "הבלדה על האיש שהחליף את הירח" / מילים, לחן וביצוע: ארקדי דוכין

5. "אור הירח" / מילים, לחן וביצוע: אביב גפן

6. "ירח" / מילים, לחן וביצוע: שלמה ארצי

7. "ירח כחול" / מילים ולחן: שרון מולדאבי ושחר בן ברק, ביצוע: "גן חיות"

8. "כבר אחרי חצות (עוד לא כיבו את הירח") / מילים: עמוס אטינגר, לחן: נורית הירש, ביצוע: אילנית

9. "יא ירח" /  מילים: יחיאל מוהר, לחן: דובי זלצר, ביצוע: להקת הנח"ל

10. "קשר הירח" / מילים: אהוד מנור, לחן וביצוע: קורין אלאל

11. "ירח בשמיים" / מילים, לחן וביצוע: לאה שבת

12. "ירח" / מילים: נתן אלתרמן, לחן: עידו אגמון, ביצוע: חמי רודנר

אתם מוזמנים להוסיף (ואולי גם אני. אחרי שאפרסם ואלך ל"שירונט" כדי לראות מה החמצתי).

אגב, הירח בשירי הילדים שווה פוסט נפרד. במקום הראשון, לדעתי, הספר "ויהי ערב" של פניה ברגשטין, שאני מסוגלת לדקלם בעל פה בכל רגע נתון…