החלומות במציאות של האלבום הנפלא הזה מתרחשים בשינה, בהקיץ וביקיצה. ובמילה יקיצה – כך גיליתי תחת השפעת ההופעה והאלבום – מתחבאת עוד מילה: קץ. הקץ למה? והאם קץ הוא סופי יותר מסוף?

ב. כשלהקת פונץ' שבבליקי הקים השמיעה את שיריה הראשונים בשנות ה-90 כחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי האיכותי, אני בצלילות נעוריי הוקסמתי והזדעזעתי מהם כאחד. "חייל אמריקאי במיטה" (או בשמו הרשמי, "עדינה") נשמע לי פרובוקטיבי לנפש החינוך הדתי שלי כי טרם הקשבתי באמת למילים הפגיעות. "ונדמה שישוב" הימם אותי במסתוריות הלא מתפענחת שלו (עד היום!) ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" נדבק לי כמו פופ קייצי נעים שחשבתי שיחלוף. וטעיתי.

ג. מי שחלפו היו השנים. פונץ' התפרקו, ושני ראשיה – בבליקי ושלום גד – הוציאו אלבומי סולו, והתחילו לטוות ולהתוות מוזיקה שאין דומה לה, לצד משפחה מוזיקלית שלמה שצמחה לצדם, שוזרת איתם שפה אינדיווידואלית ומשותפת, מסתעפת, משפיעה זה על זה ונפרדת, שכוללת אלבומי מופת (של אביב גדג', אח של שלום גד – עם להקת אלג'יר, ולחוד, וגבריאל בלחסן ז"ל – עם להקת אלג'יר ולחוד, ועוד).

אחר כך (תחילת שנות האלפיים) פונץ' התאחדה, והמשיכה להוציא אלבומים והופעות ששקעו גם הם  בנשמתי על מנת להיות חלק ממני. בשלב זה, כבר זכיתי להכיר את יוסי בבליקי אישית – והעמקתי בהיכרות המקצועית עם יצירתו, כולל ראיון חזק איתו שאני חוזרת אליו לפעמים במהלך השנים (מצורף בסוף הפוסט).

וההופעות שלו – הוי, ההופעות שלו. כל אחת מהן נחווית אצלי תמיד ביחד עם שאריות של הופעות קודמות, כולל הופעות שהחמצתי, ושגם החמצתן נוכחת. ובכל הופעה אני יודעת שאפגוש אנשים שכבר הפכו לחברים – שגם להם מערכת יחסים שלמה וחיה עם השירים של יוסי בבליקי והשבט המוזיקלי שלו על הסתעפויותיו. והדינמיקה הזו מפעפעת, בוערת, מתחדשת וגם מצרפת אליה בשמחה את אלה שגילו אותה זה עתה – אולי זו את או אתה?

ד. גם הפעם, השירים באלבום "חלומות פרק א'" הם הרבה יותר משירים, אבל גם בתור שירים נטו ממשיך להתקיים בהם השילוב הכה-בבליקי של אמת ויופי – בלחנים, במילים ובהגשה.

היצירה "חלומות חלק א'" היא צעירה ומיועדת לצעירים – כאלה שהצעירוּת היא בגילם וכאלה שההיזכרות בצעירותם מחיה אותה ואף משפיעה עליה, כמו ששר בבליקי ב"אהבה ושמה סוד": "כל הדברים שעשו אותי צעיר עושים אותי זקן".

יש באלבום שירים שלופתים את הנפש, כמו "הדרבי הגדול" – אפוס מרהיב שנמתח על פני כמעט 8 דקות, שכל אחת מהן מוצדקת ומוצלחת. אל תתנו לשם שלו להטעות. זה על כדורגל, אבל גם על הרבה יותר מזה. יש בו הרואיות, יהירות, נסיקות והתרסקות בעוצמות שרק ילדים יודעים לחוות, וכמובן גם ילדים לשעבר.

"כל הדברים שאמרנו פעם בהומור, היום אנחנו מתכוונים ברצינות, מה שהופך אותנו כל כך פגיעים" – שר בבליקי בשיר "המזל הטוב". והפגיעות הזו, כדרכם של פרדוקסים מוצלחים, יוצרת שלמות.

שלומי רוזנבלום – המתופף הראשון של פונץ', שגם העניק את תיפופיו בהופעה על הלבבות ולא רק על התופים – הפיק את האלבום. אלי שאולי הגיטריסט של פונץ' מאז ולתמיד צייר את המנגינות בגיטרה שלו. אמיר פרי הוסיף – באלבום ובהופעה – את החצוצרה שלו שהעניקה ממד רוחני ומיתי לשירים. דנה בקר ושרון בייטס העצימו עם מגע נשי-אגדי בקולותיהן. בועז כהן הנהיג את הקלידים בהופעה.

והשירים – יש להם כוח גם מעבר ליוצרים ולשרים אותם. גלגלו לרגע בנפשכם את המשפט "למה הגשר מפיל את שני הצדדים" (מהשיר "איך זה יכול להיות"). תנו לו רגע להיספג בהוויה גם מבלי להבין. הביטו בשבילים שבתוכו שסוחפים אליו וממנו הרהורים וערעורים, אחדויות ופיצולים, והעיקר – לא לפחד כלל.

ה. משהו עקרוני בשבח ההתלהבות לעומת הקוּליות. משום מה, מקובל במחוזותינו להעריץ את הקוליות – אותה הוויה נונשלנטית שכשהיא במיטבה, קורנת ממנה אלגנטיות מושכת. אבל הגיע הזמן לגלות שהאיפוק הצונן שעליו היא מתבססת, הוא שטחי לעיתים, כמו מישור חלק שחסר את כל מה שמסקרן ונעים לדרוך עליו ולחוש את מגעו – מהמורות, גבשושיות, שכבות של מצבי שבירה. ההתלהבות, לעומת זאת, מתקבלת בציניות. מתנשאים על ישירותה ועל חוסר ריסונה. מחשידים אותה בנאיביות (כי תמימות, בימינו, נחשבת כטיפשות) בזים לה.

יוסי בבליקי הוא אדם מתלהב, ששר בהתלהבות את שיריו. כל כך הרבה פעמים הוא שר את הישנים שבהם, ובכל זאת, כמו אבא טוב, מעניק להם בכל פעם את התלהבותו ואת התחושה שזאת הפעם הראשונה שהוא מאפשר להם לפרוץ. שהם חדשים. הוא לא רק שר אותם, אלא גם חי אותם. ואני לא מתכוונת רק לשינוי האגבי, הטבעי, המצחיק והמדויק שהוא הכניס בהופעה ל"אני מאוהב בבחורה מבת ים" (את "להזמין אותה לסרט" הפך ל"להזמין אותה לנטפליקס"). אני בעיקר מתרגשת ומקרינה לעצמי שוב ושוב מחדש את הרגע הזה שבו הוא שר בהופעה את המשפט "עדינה הולכת הביתה" בזעם ובתסכול כה עוצמתיים שאפשר היה להרגיש שהעוול שנעשה לגיבורת השיר שלו ממשיך לקומם אותו עדיין, אחרי כל השנים.

והזעם, והתסכול, והכאב, והאמפתיה, והחמלה, והשמחה, והחיוכים – והם רבים – מחוללים בהתלהבות אמיתית, מבורכת, את השירים ואת החלומות של יוסי בבליקי ומלהיבים אותי לכתוב עליהם ולאחל לכם לפגוש אותם.

timoralessinger.com/הסימן-הראשון-לאמת-הוא-יופי-ראיון-עם

סיום העונה הראשונה של "זהו זה 2020" (כאן 11) הוא הזמנה לפענח את סוד ההצלחה של החלק הכי מקסים בתוכנית – השירים

"אולפן בימי קורונה, חמישה אנשים מבוגרים בקבוצת סיכון. כל הזמן מחטאים עמדות ועמודי מיקרופון. מדי פעם, מישהו מהם שוכח להסיר את המסכה ומתחיל לשיר איתה. אני מזכיר לו להוריד אותה כדי שהמיקרופון יקלוט אותו".

הדובר הוא אמיר לקנר, מוזיקאי צעיר (32), מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי בתיאטרון ובטלוויזיה. וגם זה שכתב לערוץ הופ את השיר שתיכף תתחילו לזמזם: "היום יום חמישי". ויש לו עוד ג'וב מענג במיוחד. הוא המעבד המוזיקלי של השירים של "זהו זה" הנוכחית.

כי עם כל הכבוד למערכונים המשוחקים לעילא של החמישייה שמתוארת בפתיח – דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, שלמה בראבא, מוני מושונוב וגידי גוב – הרי שהסיבה המרכזית לצפות ב"זהו זה" השנה היא השירים שהם מבצעים במהלך התוכניות.

זו לא סתם דעה, אלא עובדה מגובה במספרים: על-פי נתוני כאן 11, עד כה צפו בשירים של "זהו זה" בעונה הנוכחית 1,231,397 אנשים – וזה כולל את היוטיוב, הפייסבוק, האינסטגרם, האתר וה-VOD. ונחדד: לא מדובר בנתוני צפייה של התוכנית כולה, או של המערכונים, אלא של השירים בלבד, שבהם – ספציפית – צפו יותר ממיליון אנשים.

"אתמול ברחוב, עצר אותי מישהו על קטנוע, הרים את הקסדה ואמר לי: 'אתם הביטלס'!", מספר מוני מושונוב על התגובות שהם מקבלים בזכות השירים, ויש לו גם הסבר להצלחה – הקורונה: "קיבלנו עלינו להנעים לאנשים את המצב ולהשכיח קצת את הצרות". מעבר לזה, הוא מוסיף: "אני לא מכיר כזאת רמה גבוהה של מעורבות בשירים, כמו שלנו. קורה בינינו משהו נפלא, אנחנו מתואמים מאוד בלשחק ביחד, וגם לתת ספייס אחד לשני. ההרמוניה שלנו מתבטאת גם בשירים. לא כולם יכולים לשיר ביחד, אבל אנחנו יכולים. מה גם שאמיר לקנר ידע להדריך אותנו בשירה", הוא אומר ומיד מתקן: "אבל את גידי לא היה צריך להדריך".

וגידי גוב עצמו מוסיף: "איכשהו, מהשיר הראשון, אמיר הצליח לגרום לחמישתינו להישמע כמו להקת גברים שכל הזמן עושה את זה. חמישה גברים שנוגעים ביחד בשירים מוכרים, נהנים וגם שרים יפה! ויש פה עניין של טיימינג. סגרו את הכול. אנחנו יכולים לשיר רק בטלוויזיה, שזה מקסים".

תעלומת הקסם של השירים מרתקת: איך קרה שדווקא חבורה של שחקנים בני 70 הצליחה להקסים רבים כל-כך בימי הקורונה? "יש בשירה שלהם חום, כוונה וחיבור, וגם שרמנטיות איב מונטנית כזו", אומר שדרן הרדיו בועז כהן: "הם לקחו מתוך מאגר גדול של שירים מצוינים מפעם והנגישו אותם לקהל חדש, ולא רק חדש, ברמה גבוהה. זה הזכיר לי את השירים בתוכנית 'לילה גוב', כשפתאום היו ביצועים יפים ומפתיעים".

במקרה או שלא, מי שערכה והפיקה עם גידי גוב את "לילה גוב" ששודרה בערוץ 2 בשנות ה-90 היא אתי אנטה שגב, העורכת הראשית של "זהו זה" הנוכחי. "הרצון באיחוד של 'זהו זה' הוא לא דבר חדש", היא מספרת איך חודשה התוכנית. "גם הקהל דרש, וגם המשתתפים, שנשארו בקשר אוהב כל השנים. מדי פעם עשינו עם כולם פגישות בעניין האיחוד, אבל הן לא הבשילו. גם שרון דריקס מכאן 11 (מנהלת תוכן תרבות ובידור בטלוויזיה) דיברה איתי כמה פעמים על העניין, וזה לא יצא. אבל כשהיא התקשרה הפעם, בתקופת הקורונה, כבר היה ברור שזה יצליח, כי זה הכי הזכיר את מלחמת המפרץ, וגם כולם מצאו את עצמם נטולי תוכניות. תוך יומיים-שלושה הכול התחבר".

את ההזדמנות לעבד את השירים לתוכנית, לקנר מגדיר בחיוך: "מתנה מהקורונה". "אתי מכירה אותי כבר עשר שנים מכל מיני פרויקטים שעשיתי. אינטואיציה לא ברורה גרמה לה להציע לי את הפרויקט. מ-100% תעסוקה שהייתה לי בכל מיני פרויקטים מוזיקליים שקשורים לתיאטרון, הגעתי לאפס בגלל הקורונה. ופתאום, הגיע הטלפון הלא יאומן הזה – בוא תעבוד עם חמישה מענקי התרבות שגדלת עליהם כל החיים! המזל הכי גדול שלי היה שהם הסכימו שזה יהיה אני. רובם לא הכירו אותי, אבל הם סמכו על אתי. הסתערתי בכל הכוח ועם כל הלב על ההרפתקה המטורפת הזו".

"פחדתי מצל עץ תמר"

בגלל שהכול קרה כל-כך מהר, נדרש ללקנר זמן קצר להתעשת ולהתחיל בעבודה: "ביום הראשון של הסגר המוחלט הקפיצו אותי לחזרה בזאפה על השיר 'פארנויה' עם חמישתם ושלמה גרוניך. בהתחלה הייתי בהלם שאני בכלל בחדר אחד עם הענקים האלה. הם נתנו לי את המנדט להוביל אותם במסע המרגש הזה".

ואיך היה לעבוד עם החמישייה?
"כולם בכושר מוזיקלי, מוזיקליים להפליא ושמחים לשיר בקולות. הם נתנו בי אמון וזרמו איתי והפכו להרכב קולי ששר בהרמוניה. האתגר שלי היה להתאים את השיר אליהם מבחינת האופי והמנעד, ששונה אצל כל אחד מהם. היה חשוב לי שהם ירגישו נינוחים. שהשיר יבוא מתוכם ושהם יספרו את הסיפור שלו: דובל’ה הוא השנסיונר. בראבא מלא רוך ורגש עם מנעד ללא גבולות. קושניר – זמר הנשמה, הטנוריסט והסקסופוניסט. מוני הוא הג’אזיסט, המאלתר. וגידי זה גידי. אין צורך להוסיף. רק פותח את הפה, וחודר ללב. התאהבתי בהם".

בחירת השירים הייתה עניין עקרוני שדרש סיעור מוחות כדי להתאים אותם להלך הרוח ולמצב בחוץ: "השירים משדרים מתחת לפני השטח משהו עמוק שמתחבר לתחושות", מסביר מושונוב, "זה מעבר למילים – שגם להן יש משמעות נוספת בגלל המצב. נניח 'שיר לשירה'. עשינו אותו בסגר, כשהיה געגוע של סבאים לנכדים ונכדים לסבאים וכמיהה למשהו שמסמל שפיות; וכשפתאום התחיל האביב, שרנו את 'האוהבים את האביב'; כשכולם היו בבידוד, היה רגע שרצינו להתעודד, אז שרנו את  'היא תבוא' כשהיונה בשיר מבשרת שאולי דווקא אפשר להתגבר על זה. כל שיר היה קשור לתחושה הספציפית של אותו רגע".

גוב מסכים: "מוכרחים להיות אקטואליים. היה שלב שאמרנו, בואו נקליט חמישה שירים ביחד, שיהיה. אבל זה בלתי אפשרי – כי ההחלטה איזה שיר לשיר קשורה למצב רוח שלנו, שקשור למצב רוח של עם ישראל באותו רגע".

"הקו המנחה בבחירה היה שזה שיר שאנחנו אוהבים, ושהאהבה אליו תורגש, ושבנוסף לכימיה עם השיר, נביא אמירה", מוסיף לקנר. "הבחירות היו אינטואיטיביות, וכל שבוע היה אתגר יותר גדול מהקודם, כי היינו צריכים להעלות את הרף. גיליתי מחדש את הכוח של העיבוד, וכמעבד, אני הכי אוהב דווקא את השירים שבשלב הראשון פחות הרגשתי בנוח איתם".

העבודה על השירים הייתה מאוד מהירה: "עברו 48 שעות מרגע שהוחלט על כל שיר, ועד שהוא עמד – מתוזמר ומושר לתפארת", מספר לקנר. "אחרי שהחלטנו על שיר, הכנתי סקיצה עם כיוון כללי, ואז ניסינו אותו ביחד, עשינו פינג-פונג מוזיקלי לראות אם זה עובד. לא תמיד זה עבד ברגע הראשון. גידי היה מאוד מעורב ונתן רעיונות. עמד לרשותי צוות ענק של נגנים נהדרים, שיכולתי לבחור מתוכו נגנים וכל אחד מהם הקליט את הכלי שלו באולפן הביתי שלו".

על השיר "צל עץ תמר" שזכה לתגובות נלהבות במיוחד מצד הקהל, הוא מספר: "בהתחלה פחדתי ממנו כי בביצוע המקורי שר המלך, זוהר ארגוב, וגם קרולינה – זמרת נשמה ענקית – מבצעת אותו. חוץ מזה, הייתי צריך להפוך שיר של זמר אחד, לביצוע בהרכב. אני שלם עם התוצאה, וגם קיבלתי תגובות משמחות מאנשים".

כשהוא נשאל איזה מבין הביצועים אהוב עליו במיוחד, לקנר מעט מהסס: "קשה לבחור, כמובן, אבל 'עוד סיפור אחד של אהבה' מרגש אותי. עוזי חיטמן שכתב אותו הוא יוצר מדהים ולא מספיק מוערך, והם שרו אותו בצורה מפתיעה. אהבתי במיוחד גם את 'בואי נתחבק' של אלון אולארצ'יק, שהדגשנו בו את הבוסה-נובה. הייתה לי זכות לעשות כיף. ובכלל, אני מקבל הרבה תגובות על השירים. זו זכות לגעת בלבבות של אנשים".

איך באמת אתה מסביר את ההתלהבות העצומה של כל מי שנחשף לזה?

"קודם כול, זהו כוחה של המוזיקה. ויש גם את עניין הנוסטלגיה – הבאנו שירים מכאן, שאנשים אוהבים. יצרנו מדורת שבט של שירים ישראליים. יש משהו טוב בביצועים פשוטים, או כמו שגידי אומר: 'בואו פשוט נשיר את השיר'. וזה עובד. ויש גם את גורם ההפתעה – שחקנים ששרים. הזמרים הכי טובים הם שחקנים. הזמרים הכי גדולים, מזאק ברל ועד ריטה, הם מספרי סיפורים. יש קשר גדול בין משחק למוזיקה. אם יש כישרון מוזיקלי ויכולת הבעה, אז זה בינגו".

דרישת שלום מעולם ישן

2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017

עשרים שנה חלפו-כאילו-כלום מאז אלבום הבכורה של בבליקי – "אלבום המצעדים" בהפקתו המופתית של אמיר צורף, ובבית ליבא – מתחם תרבות יהודית חדש בנווה צדק – בבליקי שר על הבמה את "המלך האחרון" עם שאר שירי האלבום.

ההרכב המינימליסטי (בבליקי בפסנתר ובגיטרה, אלי שאולי בגיטרה ואלעד בן הרוש הבסיסט) חולל אינטימיות. הקהל בא לפגוש את בבליקי ואת שיריו – אבל פגש גם את עצמו. אנשים נפתחו לצלילים, ובו-זמנית התכנסו אל עצמם. בתנועות ראש וידיים כמעט-מדיטטיביות אספו את המילמנגינות שניכסו לעצמם במשך השנים ועירו לתוכם שיקוי של אמת. "אתה לא מבין כשמדברים אליך בלי אהבה", שר בבליקי בשיר הנושא, והקהל הבין, כי דיברו אליו אהבה. בבליקי שר בהתלהבות שקטה, והמילים שלו פצעו כשם שאיחו. "עשרים שנה לאלבום הזה", הוא אמר, "ותהיתי אם ההופעה הזו היא על מה שקרה לפני עשרים שנה או על מה שקרה בעשרים שנה שעברו מאז".

השלמות של החוויה נוצרה מתוך חוסר שלמות. תקלות טכניות במיקרופון עיצבנו – ובצדק – את בבליקי, אך אתגרו אותו כזמר וכנגן, וחילצו ממנו קיטורים חינניים: "עשרים שנה זה ככה. מיקרופון של יוסי זה מיקרופון מת. עוד מהפינגווין"…

הקהל צחק באהדה, והצחוק היה מעלית לשיאים כמו "יש לַך מקום" – ה-שיר של האלבום – עם המוטו "יש לַך עבר להרגיע וקסם לדרוש".

לא היה צריך לדרוש את הקסם. הוא פעם, מתודלק בגיטרה מעוררת ההשתאות של שאולי, בקלידים של בועז כהן (השדרן, הסופר וחבר בלהקת פונץ') שהתארח בשיר "ערב פורים" ובמתיקות החיוך של בבליקי כששר את "לב שבור".

לא היו הפתעות במופע. ההדרנים היו צפויים – ממיטב שירי פונץ' – אבל נחוצים ומבוצעים לעילא. "ונדמה שישוב" – שיר-קוד לברית בין יוצר לקהל שממשיכה להתקיים; "השלום יגיע", האופטימי בפיכחון; ו"דנה ראתה עבמ": "אנחנו הולכים עכשיו לראות את השמיים נפתחים והירח בוער והאדמה מתנדנדת לאור הלילה החיוור". דבר מהדרמה הזו לא התיימר להתחולל בהופעה, אבל בתוך השקט המשיכו השירים להטביע עקבות בנפש וצעידתם עוד נמשכת גם בזמן כתיבת הביקורת הזו.

מופע לכבוד 20 שנה ל"אלבום המצעדים", בית ליבא, נווה צדק, 14.6.16.

פורסם בגלובס ב-23.06.2016

"האהבה מקור השירה", כתב חיים נחמן ביאליק בשירו "נושנות". האהבה לשיריו תפגיש מחר (יום רביעי) בתיאטרון "תמונע" בתל אביב בין זמרים שונים זה מזה כמו: ברי סחרוף, יוסי בבליקי, אפרים שמיר, שלומי שבן, דויד פרץ, ערן צור, דני רובס, נתי אורנן, יסמין אבן, נתן סלור ואחרים. במופע "שרים נחמן ביאליק" הם ישירו משיריו, חלקם בלחנים חדשים שהלחינו במיוחד לערב הזה, שיזם וערך העיתונאי והמוזיקאי בועז כהן. "יש לי קשר רגשי עמוק לשירה של ביאליק", מסביר כהן את היוזמה. "זה קשר שאפילו לימודי החובה לבגרות בספרות לא הצליחו לקלקל. בדרך כלל ביאליק נתפס כמשורר הלאומי, ופחות מכירים אותו כמשורר אישי, שכתב כמה מהשירים הכי מרגשים בשפה העברית".

מה הכי מרגש אותך בביאליק?

"היתמות שלו הרסה אותי כשהייתי קטן. בשיר 'אבי' יש את הקטע הכי חזק בעיניי:

"לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח".

וגם הקטע שבו הוא נאלץ להיפרד מאמו ומאחיו, ומנשק אותם בטירוף ובצער, בשיר "פרידה":

"וָאֶשַּׁק לַאֲחוֹתִי וּלְאָחִי

נְשִׁיקוֹת פְּרֵדָה מְמֻשָּׁכוֹת, נַשֵּׁק וְשָׁנֹה וְהוֹסֵף,

וּבְכָל-כֹּחִי, עַד מְצוֹת הַנֶּפֶשׁ וְעַד כְּלוֹתָהּ".

"העצבות הזאת, העומק של האהבה והקשר למשפחה מכמירי לב בעיניי".

"יש לי הזדמנות"

גם אפרים שמיר מתרגש מביאליק. "יש לי גן" בלחן של נחום נרדי, היה השיר הראשון בעברית ששמיר למד, כשעלה לארץ מפולניה בגיל 17. "אני אוהב את השיר הזה מאז", הוא אומר, "ולא יצא לי אף פעם לשיר אותו, אז עכשיו יש לי הזדמנות".

שמיר ישיר במופע גם את "הכניסיני תחת כנפך" בלחן המפורסם של מיקי גבריאלוב.

איך זה לשיר את ביאליק?

"מוזר. ההברה האשכנזית לא רגילה וחוסמת את ההקשבה, ובגללה קשה להגיע למשמעויות היפות של המילים שמאפיינות אותו כמשורר".

אל שמיר יצטרף בנגינה נגן הקונטרבס הבינלאומי אבישי כהן. "אנחנו חברים", מספר שמיר, "שנינו אוהבים את תקופת התמימות בישראל. רוב הזמן אבישי בכלל נמצא בחו"ל, ומאוד מצליח  שם, אבל עכשיו הוא בארץ. כשסיפרתי לו על המופע של ביאליק, הוא מיד שאל 'אני יכול לבוא איתך'?, וזאת תהיה בעצם הפעם הראשונה שנופיע ביחד על אותה במה".

"ביאליק מזווג זיווגים"

על אותה במה יופיע גם נתי אורנן מקבוצת "גוטל בוטל", שמכל שירי ביאליק התחבר לשניים: "אחת שתיים" המתוק-חמוץ ו"על השחיטה" הטעון. ביאליק כתב את "על השחיטה" בשנת 1903 לאחר פרעות קישינוב בהן נטבחו 49 יהודים. אורנן, שמזדהה עם כאב באשר הוא כאב, רואה בשיר הזה מחאה על הרג באשר הוא הרג. "ביאליק היה הומניסט", אומר אורנן. "הוא חוגג את אהבת האדם, זה המוקד אצלו". אורנן לא מהסס כשהוא נוקב בשם הקורבן הנוכחי, לדעתו – "היום זה הפלסטיני". ההיפוך הזה, שמבחינת הקונצנזוס הישראלי מקומם מנשוא, לא בא אצלו ממקום של פרובוקציה, אלא של אמונה עמוקה, כמו האמונה בכוחה של המוזיקה. "בזכות היצירה אפשר לשנות דברים", הוא אומר באותו שכנוע, ומגבה את דבריו במעשים – את "על השחיטה" ישיר אורנן ביחד עם המוזיקאי הערבי וואסים בחוס, מלהקת "שמס תישרין".

איך נוצר החיבור ביניכם?

"בת זוגי שבמקור היא מעכו, מכירה אותו, והציעה לי לשיר איתו. מה אני אגיד לך? ביאליק מזווג זיווגים"…

תוך כדי עבודה משותפת על השיר, שני המוזיקאים נדהמו לגלות שבעצם הם קרובי משפחה.

איך זה יכול להיות?

"התחלנו לעבוד על טכניקות קוליות, ונתתי לו דוגמה לטכניקה של השחקן ג'וליאנו מר, שהוא קרוב משפחה רחוק שלי (מר הוא בנם של אם יהודייה ואב ערבי – ת.ל). ואז וואסים אמר לי שהוא קרוב משפחה של אבא של ג'וליאנו. קיבלנו צמרמורת".

הקרבה שנוצרה ביניהם לא הפחיתה את הקושי לעבוד על השיר. "בהתחלה היתה לי רתיעה מהשיר הזה", אומר אורנן. "היה לי קשה להלחין אותו. המילים נראו לי קדושות ולא ידעתי איך לגשת אליהן. לקח לי הרבה זמן לשחרר את היראה מהטקסט. אבל כשנתתי לטקסט להוביל אותי, וגם נתתי לרוח של וואסים להוביל, השתחררתי מהפחד לאבד שליטה ולעבוד עם אדם זר ועם טקסט שלא אני כתבתי".

מה לגבי השיר "אחת שתיים"?   

"התחברתי אליו בגלל האנושיות שבו. הוא אומר שאם מצאת מישהי, אז אם תפספס את ההזדמנות, מישהו אחר ייקח אותה. השיר אקטואלי במיוחד היום, כשהכל זמין ופרוץ ובחורה יכולה להחליף גברים כל הזמן"…

אורנן, שמוציא בקרוב את אלבום הבכורה שלו, הלחין לשיר מנגינה סקסית. "יש בשיר אירוטיקה, עם מילים כמו: 'אף אנוכי דבש מצאתי'. בכלל, ביאליק רלוונטי לחיים שלי. יש לי שיר שאני אומר בו: 'רוצה ללכת, תלכי'. אולי הושפעתי מהשיר של ביאליק 'הולכת את מעימי, לכי לשלום'".

פורסם ב-ynet ב-19.12.06