נוסטלגיה, בניגוד להווה, היא מוקצנת. הגעגוע מגביר את הכאב, אבל גם מחדד את הצחוק. מופע מחווה נוסטלגי ליוצר אהוב שאיננו, מציף עוד יותר את הרגשות הטעונים, והמפתח להצלחתו הוא יכולתו להתאים את טיב הנוסטלגיה לאישיות שלכבודה מתכנסים. יגאל בשן היה יוצר מורכב ומגוון, והגיוון באישיותו ובקריירה שלו היה המנוע של מופע המחווה "אלף מנגינות קטנות" במלאת שנה למותו (היכל התרבות ת"א 3.12).

את הציפור הקטנה מהלב הזניק משה פרץ, ראשון הזמרים בהופעה, שהעמיק את הצדדים העולצים בשיר הכי מזוהה איתו, שקצביותו נוטה לטשטש את הכאב והאכזבות שמופיעים בו במפורש. זה היה מסר שבשן הצפין לאורך השנים ביצירתו כמעט במחתרתיות, כולל בשירי ילדים שטותניקים כמו "ציגלה ביגלה בום" (שלא הושר בהופעה) עם המילים "אני כל כך קטן, והצרות כל-כך גדולות". הכאב הנסתר הזה התממש בגלוי בהמשך ההופעה בביצועים מפתיעים ויפים כמו של אביב גפן, שניגן על פסנתר ושר את "סיוון" המוחצן בנימה מופנמת של בלדה; וגם "ילד פלא" – בביצוע דניאל סולומון, דנה עדיני ובן ארצי, שגם הם שינו את המקור למלנכולי.

זה היה צד אחד של ההופעה, ששיאו בשלומי שבת ששר בקולו החם את "איתך", שיר האהבה שבשן כתב למיקה, אשתו-אלמנתו עם המילים הדוקרות בדיעבד: "כמה שנים לפנינו ביחד. רק שזה לא ייגמר. אני לא רוצה שתחיי לי בפחד. לפעמים זה שובר. תני לי לחלום, לדמיין שביחד, נחיה שם עד סוף החיים". אדי השיר עדיין ריחפו כששלישיית "מה קשור" עלו לבמה ואמרו למיקה: "מבט אחד שלך עלינו בחזרות גרם לנו להרגיש שיגאל כאן".

הנוכחות של "מה קשור", כמו הנחייתו של גורי אלפי, שיקפו את הצד המצחיק והעליז באישיותו של בשן בשירים כמו "מכאן" ו"מכת שמש". הקלילות הקצבית התבטאה גם בהופעה של אהרון פררה ואבי דור, שותפיו של בשן להרכב הופה היי, שסחפו בשיר הנושא עם שלומי שבן ומה קשור, והמשיכו עם מיקה קרני על תקן הכנרת במחרוזת שירי "כמו צועני".

את הזווית המשפחתית הדומיננטית של בשן קשר פיטר רוט, שאחרי ששר עם  אסי ישראלוף את "בואי נעשה לנו חג", סגר כמה מעגלים כשסיפר שאביו, פול, ניגן עם בשן בלהקת פיקוד צפון וסבו, לסלו, עיבד את השיר "אם הייתי שר לך". שמוליק בודגוב, הגיטריסט המקורי של השיר, ביצע אותו כעת עם פיטר רוט. מאחוריהם הוקרן על המסך בשן כאבא צעיר שמחבק את ילדתו אלינור. בראיון טלוויזיוני שגם הוא הוקרן בהמשך, בשן סיפר על הצלחתו הבינלאומית: "בסבנטיז חלמתי על חו"ל והגשמתי. הקלטתי באולפן שבו שרו החיפושיות. אבל החלום התנפץ כי כבר היה לי ילד והבנתי שיש לזה מחיר. כאבה לי הלסת מהאנגלית והמילה הביתה הייתה משמעותית". אורי בשן – כבר לא ילד – שר בהמשך בקול פגיע את "בלוז להלוויה" של המשורר הבריטי W.H אודן, שהוא תרגם והלחין, ואביו אהב.

האהבה שלטה בהופעה, כולל בביצועים הפחות מוצלחים, למשל של מירי מסיקה שרגשנותה הדרמטית האופיינית המחישה עד כמה כל המוסיף גורע בשיר "עכשיו התור לאהבה", שמהיותו מרגש מלכתחילה, מעדיף ביצוע מינימליסטי. עוד אהבה – "אל תגעו באהבה" – שיר שבשן כתב עם עוזי חיטמן (שותפות שהניבה ארבעה אלבומים ויותר מאלף הופעות) בוצעה על-ידי עילי בוטנר וילדי החוץ. והייתה גם "אהבת הדסה", של רבי שלום שבזי בלחן הנודע של אבנר גדסי. שלישיית A-WA – בחירה מתבקשת ומוצלחת, ביצעו אותו במבטא תימני מודגש, מייצגות להפליא את הפופ התימני שבשן התחבר בו לשורשיו הרבה לפני שזה נהיה טרנד, והמשיכו עם "ודוד יפה עיניים", שחידשו לאחרונה – אחד משיאי ההופעה לצד הביצוע של יובל דיין ובן ארצי את "שמיים" (מתבקש לסכם אותו כ"שמיימי"). "יש לך שמיים", כמו ענה להם אבא של בן, שלמה ארצי, מתוך השיר ששר אחריהם, "רוקר חיי" וכיוון לבשן, שההילה שלו – כך סיפר לקהל – זהרה בו כבר כנער. ההופעה הבהירה עד כמה ההילה הזו נצמדה אליו, ולא עזבה אותו גם כשהוא עזב אותה.

פורסם בגלובס ב-13.12.2019

האם חוסר ביטחון הוא תכונה או מצב? בן ארצי, כמו דור שלם של ישראלים בגילו, מתחבט, מתלבט ומנציח במוזיקה שלו עידן בו ההתבגרות מקדימה, אבל גיל ההתבגרות מאחר ומתקיים גם בגיל שלושים. התוצאה, כפי שהיא מתגלמת ב"קרוסלה" – אלבומו השלישי, משכנעת בכנותה, אך אינה אחידה.

כמו ארבעת עונות השנה שדומיננטיות בטקסטים של "קרוסלה", עם מזגי האוויר המשתנים שלהן, חיצונית ופנימית, גם השירים של ארצי מושכים לכיוונים שונים. חלקם פשוטים במבנה ובאנרגיות, האחרים מתוחכמים ועשירים יותר, מתגברים את הפופ המתון באלקטרוניקה ובמהלומות רוקיסטיות. מצד אחד הדבר מצביע על גיוון, מצד שני, התזזיתיות הזו מגלמת חוסר מנוחה, שאומנם ממחיש את המצב שבו נמצא ארצי, אבל גם מעורר את המחשבה שאולי הגיע הזמן לבחור צד, להתמקד בו ולהעמיק בו. להעז ולחצות כבר את גיל ההתבגרות כדי
להתמקם בצד הבוגר. ואין מדובר כאן על דריכה במקום מאבנת, אלא על ייצוב הקרוסלה בנקודה שבה תעצור ותתבונן בעולם המסתובב מבלי שתסתובב לשם כך בעצמה.

בסך הכל, ניכר בארצי שגם בעולם לא יציב ובמהות הלא ברורה של החיים, המעסיקה אותו בשיריו, המוזיקה מהווה בשבילו בית. הוא חופשי איתה, והיא בתמורה מתגמלת אותו בהיענות לדרישותיו. מתפסלת בהתאם למגעו הישיר בכלים (גיטרות אקוסטיות, חשמליות ובס, פסנתר וקלידים), במנגינות ובמילים (שכולן שלו פרט לשיר "לחיות את החלום" שכתב לו יהלי סובול בפשטנות מסוימת). התוצאה היא שירים שכולם נחמדים. כמחציתם גם טובים – "קרוסלה" הסיפורי, "צניחה חופשית" המנוכר והאוורירי, "מה קרה לך" – דואט עם מאור ירדני, שנוכחת לטובה גם בשירים נוספים באלבום, "כולם רוצים לחיות" המגוון, "קולומבוס" מעורר החיוך, שרובו מנגינה עשירה ו"לילה טוב" שחותם את האלבום בנחמה צינית ("לאגור כוחות לעוד צרות חדשות שיבואו מחר, שיהיה כוח לדאוג וכוח לפחד"). גלעד שמואלי, שהפיק מוזיקלית וגם עיבד עם ארצי את האלבום, ריפד את השירים בשטיח תזמורתי רווי כלי מיתר וחצוצרות מבלי שתיווצר תחושת גודש מכבידה.

אבל כשמתרוממים לרגע מכל העושר, לא ברור לגמרי לאן ארצי שואף להוביל את מאזיניו. מהי המטרה? האם לכונן מאגר של שירים יפים? לגעת באנשים באמצעות פגיעות חשופה? להיות פופולרי ובהתאם לכך ליצור להיטים או שירים בנוסח שלמה ארצי?

התהייה האחרונה לא נועדה חלילה ללגלג, להקניט או להקטין. העניין הוא שאי אפשר להתעלם מהשפעת האב, בעיקר בשירים הסיפוריים כמו שיר הנושא. למעשה, קל לדמיין את שלמה ארצי שר את השירים האלה בתור השירים שלו. העובדה הזו אינה טובה או רעה, אלא בעיקר נשמעת כאן טבעית. בן ארצי ניסח את זה בעצמו, באלבומו הקודם, בשיר "בעתיד": "בן נוטה ללכת בדרכי אביו".

ויחד עם זאת, ארצי הצעיר גם מאפשר לקרוסלה שלו להסתובב "בקצב משלה". הקצב הזה עדיין צריך להתברר. התשתיות כבר ישנן.

פורסם ב-ynet ב-27.11.07