אפשר להיווכח בכך, למשל, בפיוטים המהווים כשליש משירי האלבום. בעוד שאצל רוב היוצרים בגל הנוכחי של המוזיקה הזו, החידוש מתבטא בלחנים של השירים המסורתיים או בעיבודים שלהם, שגב בונה על הבסיס של הפיוטים (במקרה שלו מדובר בחזרה לשורשיו הסוריים והאירופאיים) שירים אישיים משלו מנקודת מבט מקורית. דוגמה חיננית במיוחד היא בחירתו להקדיש את השיר "כמה שאפשר", המתבסס על הפיוט "ואברהם זקן" של יהודי דמשק, לדמות נייט פישר מהסדרה המופתית "עמוק באדמה" ולאלן בול שיצר אותה. הישג נוסף הוא השיר "אל מסתתר", שנפתח בשירת בית כנסת אותנטית של הפיוט "אל מסתתר" ועובר לתהיות פרטיות של שגב כמו: "אם יש לי שורשים, אז איך אני עוד לא שייך". הפזמון המרגש – "אל מסתתר בשפריר חביון. הלב נפתח לכל רעיון. גלה לי" – הוא שילוב מקסים בין המילים העתיקות לקולו של שגב.

היצירתיות של שגב נוכחת גם בעלילת השיר "רוצה להיות לבד", שמפרטת בדרמטיות עימותים בשדה התעופה על רקע הכמיהה להתבודד, עם טוויסט נחמד, ובעצב שב"נולדנו לחכות", עם המשפט היפה "המתנות שלנו סגורות בעטיפות".

על העטיפה המוזיקלית, כמו בשאר האלבומים של שגב, מופקד המפיק גלעד שמואלי, ושניהם עיבדו את השירים וניגנו – שגב בפסנתר ובקלידים, שמואלי בתופים, בקלידים ובתכנותים. מצטרף אליהם בבס עמיר רוסיאנו (ג'נגו), ויש גם אורחים: אלי מגן בקונטרה בס ויהודה קיסר בגיטרה. החיבור עם הפיוטים בנוסח המזרחי מתבטא לטובה בצלילים הבולטים של העוד והטאר  שמנגנים שלום מור ויענקלה סגל ובשילוב של דגימות התפילות מבית הכנסת "היכל יעקב" בנשיאותו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו.

הגיוון שבאלבום, שיוצר עניין, מהווה בסופו של דבר שעטנז, שיש בו בלבול וחוסר הרמוניה. מה הקשר בין שירי האהבה הרגשניים לשירי החיפוש הדתיים? הניגוד בין הכמיהה לאל לבין מציאת ה"אישה מהשמיים" אינו משלים או מאזן אלא דווקא מתנגש.

התנגשות מעניינת נוספת, או לפחות שנויה במחלוקת, היא הגרסה העברית של שגב  ל"כשאלך" – "When I Go" המהולל של "מינימל קומפקט", שאפשר להתווכח לגבי איכויותיה. מצד שני, השאפתנות של שגב לבצע שיר כה נערץ, וטעמו הטוב, ראויים להערכה, וכך גם לחניו, שתורמים לנעימות השורה על האלבום.

"נועדנו", גלעד שגב, "סטימצקי" ו"צליל"

 
פורסם ב-ynet ב-22.12.09