לפני עשר שנים הפציעה דניאלה ספקטור באלבום בכורה מזהיר – מוזיקלית, טקסטואלית והגשתית – שנשא את שמה. היו בו שירים יפים בטעם טוב ובטון חרישי, אם כי בעל נוכחות, בקול ענוג שמתיקותו מדוללת בפגיעוּת. עם רחש מתפעל-בצדק סביבה,  בעיקר בקרב הקהל של מוזיקת האינדי הישראלית, כולל עיתונאי המוזיקה, היא קטפה את השבחים כמו פרחים בשולי הבמות.

חמש שנים אחרי אלבומה הקודם, "כל הדברים היפים באמת", ספקטור הוציאה בימים אלה את "בהתחלה" – אלבומה הרביעי. עדיין צבוע בצבעיה השקטים, נוטים הפעם יותר ויותר לכהה הקודר. השירים בו יותר מורכבים וצפופים בהתרחשות קונקרטית מהאלבומים הקודמים, ששפעו שירים תמציתיים כמו הייקו. הפעם הוא משכן בטבעיות שיר מרתק-עלילתית כמו "אמריקה", על תלישות ממכרת וחוויה של שוד – ספק ריאליסטית, ספק זיכרון של חלום.

עוד חידוש: במקום להתמסר למפיק מוזיקלי יחיד, ספקטור בחרה לגוון בכמה מפיקים ומעבדים – ובכל זאת הצליחה לשמור על קו אחיד – שהוא הקול שלה במיטבה, עם קורי משמעות עדינים שמקשרים בין שיר לשיר, ובינם לבין שירי האלבום הקודם.

וכך, השיר הפותח, "מזמור לדוד" – עם משחקי מילים יפהפיים כמו "אל תירא" לעומת "אל תירה"; וצוות עיבוד ונגינה מובחר הכולל בין השאר את הגיטרה של גבע אלון והבס של עמיר ״ג׳נגו״ – הוא מנטרה מחזקת עם אוריינטציה דתית. היא מהדהדת את השירים מהאלבום הקודם על אברהם אבינו ועל יונה הנביא, וממשיכה עם הרליגיוזיות גם לשיר הבא, "עדיין בוער" – שהפעם תומר ישעיהו היטיב להפיק ולנגן בו. השיר עוסק בפחד מהסתר פנים, ושוב ספקטור מבריקה במילים שמשקפות דקויות נפשיות – "להישען על מה שאין".

והיא נשענת גם על מה שיש – כוחות נשיים פנימיים וחיצוניים, כמו דאנה איבגי שחולקת איתה את "תרקדי את זה", שיר העצמה נשית חזק וקליט; ושיר הנושא שמתרחשת בו לידה, שאומנם פונה בגוף שני אל דמות גברית תומכת, אבל נתמך לא פחות על-ידי מקהלה נשית עשירה ואיכותית, הכוללת את מיכל גבע, סיוון טלמור, דורון טלמון, דאנה איבגי, עינב ג׳קסון כהן, איה זהבי פייגלין, זוהר גינזבורג ומאיה בלזיצמן.

כמו גשם, הנשים באלבום מעתירות חיות על מרחבי הצלילים, וגם הגשם עצמו הוא גיבור ביצירה: בשיר "בעשר בבוקר", שבו קולה של ספקטור אוורירי-מסתורי כשהוא שר "הגשם התחיל לרדת", ממש מרים בפועל לשיר הבא – "גשם כבד" של בוב דילן בגרסה העברית של יהונתן גפן, שהפיקו מוזיקלית הצמד ג'ן בורדו בעיבוד מקסים; ובשיר הנועל "צל ועוד צל", ה"אהבה יורדת כמו גשם כבד".

מהמילה גשם, נגזרת גם הגשמה. אבל דניאלה ספקטור מגשימה את עצמה באלבום הזה באופן דומה לאלבומיה הקודמים. משוכלל יותר, אבל למרות חידושיו, היא עדיין נשמעת בו באיכויות זהות. האם עדיין לא מיצתה אותן? אומנם האלבום נקרא "בהתחלה", אבל אחרי עשר שנים, היא כבר בעצם באמצע. האם בכל זאת תתמיד לבסס את זהותה היצירתית במיקום הזה, או שהוא ישמש לה כמוקד הזנקה לשלב הבא? לאן היא שואפת?

פורסם בגלובס ב-18.1.20   

הנימה המשפחתית הזו שרתה על כל המופע, שהיה מכובד אבל לא מכופתר. זה התחיל באופן שבו האמנים סיפרו בחופשיות על החיבור שלהם לשירים ששרו והמשיך בנוכחותה החיננית של עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, שסיפרה על אביה, הקריאה שירים שלא פורסמו מעזבונו והופיעה עם קטעים מההרכב שלה, שכולל גם את נתן סלור ואת גומא שריג. "אנשים חושבים שגדלתי על מילים ומטאפורות", היא אמרה, "אבל האמת היא שגדלתי על שניצל ופירה". היא סיפרה מנקודת מבטה על האופן בו עמיחי כתב כל הזמן – "לא היתה יראת קודש סביב הכתיבה שלו. השירה היתה טבעית בשבילו".

וכך גם היתה השירה של המשתתפים בהופעה, ששרו באינטימיות קרובה, בעיקר כשהטונים היו במילא שקטים ורכים, כמו בשיר הנושא של הערב, "לילה אחד של אהבה" של שפי ישי, ששר את המילים האלה בלחן היפה שהתאים להן ובליווי פסנתר שהדגיש אותן.

החן הפשוט הזה ליווה את המופע גם כאשר האווירה היתה דרמטית יותר, למשל כשקרני פוסטל שרה בליווי הצ'לו שלה והפסנתר והקולות של תום דרום את השיר "בטרם" שהתחיל שקט והפך לעַז. גם יהוא ירון ודניאלה ספקטור שרו – היא בגיטרה קלאסית והוא בגיטרה חשמלית – את "מות אבי" (לחן: שלמה גרוניך) במנעד שבין עדינות לתיאטרליות. ואפילו כשירון עבר לרוק באווירה סיוטית ב"שיר ליל שבת" בלחן של סשה ארגוב (הפחות מוכר מהלחן הידוע של משה וילנסקי, שיעל קראוס שרה קודם לכן), עדיין גברו המילים המנחמות: "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר".

למקום אחר לקחה קראוס את "באהבתנו" (בלחן של יהודית רביץ), כאשר ביצעה אותו בעיבוד בוסה נובה מרענן. ישראל גוריון דווקא לא שינה דבר מהנוסח המוכר של "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ("שערך הארוך נערה, שערך הקצר") בלחן של מוני אמריליו. הוא ליווה את עצמו בגיטרה וזכה גם לליווי מהקהל, שהתרפק על השיר האהוב. זה היה יפה ונוסטלגי (בטעם הדודאים) ואפשר היה בקלות להפוך את המופע כולו לערב להיטים שכזה, אבל הבחירה המוצדקת היתה הפעם לחדד את צבעיו של עמיחי דווקא באמצעות גוונים פחות מוכרים.

המשורר עמיחי נכח בקטעי וידיאו מתוך תוכנית טלוויזיה שבה הקריא משיריו וסיפר על עצמו. אבל גם בלי ההמחשה הוויזואלית הזו שיריו החיו אותו בכל רגע במופע. "לא למות עכשיו", בלטו המילים האלה כשמיקה קרני בליווי מיקי שביב שרה את "אלול בעין כרם" בלחן שלה. בסופו של דבר, שירים לא עוצרים את המוות וגם לא מחיים את המתים. אבל הם מקרבים אותם אלינו עד כדי מגע "באהבתנו".

פורסם ב-ynet ב-31.10.10

כל כך הרבה קולות. מצד אחד, מתווי הבאזזים וההייפים, שבמיסיונריות אופיינית ממליכים את תגליתם: "אלבום בכורה", הם מכריזים, "של זמרת חדשה שצצה פתאום – יוצרת מוכשרת יפת קול ומראה ומפליאת שירים". מצד שני, גם לשתיקה התמהה צלילים משלה: "מה קרה? מי זאת? לא שמענו דבר".
"איך לא שמעתם?", צווחים-נוזפים הממליכים, "היא כבר ברדיו. לא שמעתם את 'הכוכב הזה מת'"?
"אה, זאת היא? איך אמרתם שקוראים לה"?

ולנוכח הרעשים האלה, הממיתים את ההאזנה הראשונית, התמימה, ולעיתים עוטים עליה "אנטי", נדרשת התעלמות. לא לקרוא את המילים הכתובות כדי לא להיחשף להשפעתן, להיאטם לקולות ההכתרה ולהתכנס פנימה, אל האלבום החדש. להקשיב בפשטות נקייה ככל האפשר לשירים של דניאלה ספקטור.

יבורכו צניעותה וחוש המידה שלה – זאת המסקנה הראשונה כשמתברר שהאלבום קצר יחסית. כשמוזיקאי חדש מוליד את עצמו, אחרי זמן ממושך של בישול והתבשלות עצמיים, הוא נוטה להעתיר על המאזין בארכנות את הגודש שצבר בלי לדעת שההעמסה ממאיסה. ספקטור, לעומת זאת, מגישה תמצית עצמית בת 38 דקות.

הזיכוך הזה אוצר בתוכו שירים יפים בטעם טוב ובטון חרישי אך בעל נוכחות, קול ענוג שמתיקותו מדוללת בפגיעוּת וכישרון מסחרר בבשלותו – בכתיבה, בהלחנה, בעיבוד ובנגינה על פסנתר, סינטיסייזר, גיטרות, קסילופון, בנג'ו ועוד. נוספים להם כלי מיתר ונשיפה, מנוגנים על ידי יוצרים משובחים כמו מאיה בלזיצמן ויהוא ירון, שמעשירים את השירים בלי לגרוע מאווריריותם. מלבד עושרם, העיבודים יצירתיים בהבעתם, למשל בנגינה בעלת המוטיבים היפניים בשיר הנפלא "הירושימה" וההמהום הגברי (דן קרפמן, הבסיסט של האלבום) שנדחס ב"ארובות ואוטובוסים" לתוך קולה הנשי של ספקטור. ממלכת הדמיון שלה  משתרעת בין יפן ("הירושימה") לקוטב ("הדב הלבן הגדול") וכתיבתה פשוטה ומינימליסטית, אבל מצליחה להביע תחושות מדויקות. ב"ציפור ביד", למשל, שיר ארס-פואטי, ספקטור ממחישה באופן ציורי דילמות פסיכולוגיות ופילוסופיות על זהות עצמית, תלות וחופש וב"על הים" היא מפרקת קלישאות כשהיא מפרשת את הדימוי השחוק "ים הזמן" באופן מילולי, ופשוט צוללת לתוכו עם הירח ("הוא נעלם. בים הזמן צלל. אני צללתי גם").

וכך, ככל שמתרחקים מקולות ההייפ, ומתקדמים בהתעמקות העצמאית, החשד המסתמן הוא שאלבום הבכורה "דניאלה ספקטור" אכן "טוב מכדי להיות אמיתי". מלבד יופיו, הוא מבטא נימה אישית מובהקת, שגם אם היא מזכירה לעיתים יוצרות כמו ביורק ואפרת בן צור, הרי שעדיין יש בה חידוש מרגש. כשלנוכח הקירבה הזו לשלמות מציבים זכוכית מגדלת, אפשר בדוחק לאבחן פגמים קלים כמו דיקצייה לא תמיד ברורה – לעיתים קשה להבין את המילים. מצד שני, חיפוש נוקדני שכזה מוסיף לגלות מעלות נוספות.

פורסם ב-ynet ב-15.12.09