"דפנה והעוגיות" פתחו עם המוזיקה הקרנבלית שלהם. לפני השיר האחרון, דפנה קינן הסולנית הפעילה את הקהל: "יש בשיר הזה שורה רפטטיבית. תחזרו עליה איתנו. תשירו". וכך, עשרות האנשים שבאולם הדחוס שרו שוב ושוב: "העתיד נראה מבטיח", ובאותם רגעים הוא אכן נראה כזה מרוב רצון טוב.

בחצות (תזמון מדויק עם שמם) התייצבה על הבמה להקת "מידנייט פיקוקס". הקהל העתיר עליהם אמפתיה ובלונים, ואיתן רדושינסקי הסולן פיזר בחלל את התערובת הלא נורמלית אך מאוזנת של רוק מערבי וערבי, שובב ועמוק.

"מוניקה סקס" הפעילה עוצמה וחיוכים – בינם לבין עצמם ובינם לבין הקהל. אחרי השיר "איש קש", כשנדמה שהלהקה מיצתה את מכסת השיאים, עלה לבמה האורח הראשון שלהם, מאור כהן. מתברר שהלהט הגבוה במיוחד של הערב הזה היה בעצם צל דהוי לעומת האנרגיות שהחלו לקפץ על הבמה. "תגיד לי למה אתה לא ישן?", שרו כהן, מוניקה והקהל את השיר "השכן". "כי אני זה השכן!". ופתאום, היה נדמה ש"שיר השטות" הזה משקף בעצם את הנעשה במועדון – חוסר הסכמה להירדם כשאדם קרוב נזקק לך. צרחות ידועות, מקפיאות-מרתיחות, נשמעו לפתע והג'יברישיות שלהן בנתה הברה אחרי הברה את השיר "ריקי", גם הוא של "זקני צפת".  אחרי שכהן עזב הגיע האורח השני – חמי רודנר. "אני מתרגש, כי זאת הפעם הראשונה שאני מופיע איתם", הוא העיד, וכאשר שר את "השמיים הגבול" אפשר היה לחוש שהפזמון מתאר את ההתרחשות שבמועדון.

להקת "ליידי די" סערה גם כן, אבל הפעם הסופה נצבעה בנשיות. בשלב ההוא רק עשרות בודדות של קהל נשארו, אבל הן שרו מבלי להפחית מהמאסיביות שבשיריהן וריעננו בקאוור לשיר "גברים מקצוענים" של להקת "בלאגן".

השעה כמעט שתיים בלילה ורונה קינן עולה. "אני חושבת שמתבקש שאשיר רק שיר אחד", היא אומרת בצניעות. רק היא והגיטרה על הבמה. צלילות קולה משרטטת לאט את השיר "מבול". "והכל יקפא פתאום", היא שרה. וזה בדיוק מה שקורה לרגע, בתוך ההקשבה המהורהרת, כשהנתינה הופכת לקבלה והצלילים לשקט.

אירוע התרמה, מועדון לבונטין 7 תל אביב, יום ה' 11.12.08

פורסם ב-ynet ב-12.12.08

עוד לפני שנשלף הדיסק האדום, מתפרצת הצבעוניות. פיקניק מצולם על העטיפה החיצונית והפנימית וגולש אל דף המילים. המשתתפים: להקת "דפנה והעוגיות" בתלבושות מרהיבות. הצלמת רונה יפמן צילמה אותם על דשא פראי, בחברת מפה משובצת שעליה מונחים באי סדר הפריטים הבאים: פרוסות של עוגת קרם על צלחות צהובות חד פעמיות, ג'לי אדום בתוך ספלים על תחתיות, חתיכת עוף בצלחת חד פעמית אדומה, שיבולת או שתיים, גיטרה ורולר-בלייד.

בשלב הבא, ובאופן מיידי, הצבעוניות הוויזואלית מתגלה גם במוזיקה – הססגונית, המצחיקה והמורכבת של צלילים רבי נוכחות המסתבכים בנפש כמו בסבך פראי בג'ונגל. חברי הלהקה: דפנה קינן, תמר זיו, אור זובלסקי, ענבל זובלסקי, טל זובלסקי ודן-יה שוורץ, שביחד עם המפיק שלהם רם אוריון, עיבדו את השירים, יצרו אלבום מוקפד בקלילותו. אפקט בועות הסבון מתאזן בשירים חמים במובן המחבק, לא המזיע, ותורמים לכך סקסופונים (טנור וסופרן), אקורדיון ומלודיקה.

הכיף הקומיקסי שמפעפע מהלהקה נשמע היטב, והוא גם מדבק ואפקטיבי – ארבעים הדקות הקרנבליות מסתיימות במהירות. אבל השמחה מופיעה באלבום גם בדרכים פחות מובהקות. זה קורה למשל  בשיר "קובי", שבו המנגינה עולצת, אך המילים ייחודיות ברגישותן ("הוא מטאטא עצמו החוצה והופ, מוצא עצמו בולע מדרכות"). היופי שבדימויים (למשל "שקט כמו חלב" מתוך "מסך") יוצר עומק שננעץ בלב בקיבוע דוקרני.

בכלל, ההומור שבאלבום אינו מהסוג של דאחקות מגושמות, אלא כזה של נונסנס ("ארץ הקוד קודש", "חל בה"… "חלווה" – שניהם בשיר "אנרגיה פוטנציאלית") וסאטירה ("יש לי חבר ערבי… נורא מבוקש, אבל אוהב רק אותי"). ויש גם מקהלה פארודית, שמופיעה ברוב השירים ולועגת לפאתוס שנוכח לפעמים במקהלות "רציניות" – עם חיקויים של אופרות, הגבהת קול מלאכותית, ריש מתגלגלת במופרזות והדגשת מילים בפומפוזיות.
 
העליצות מרובת הלה-לה-לה, נשמעת במתכוון מיושנת, נאיבית וילדותית. אבל ריח הניקיון שבצלילים הנוסטלגיים מהסוג השאנסוני, הקברטי, הג'אזי והפולקי – מתלכלך בעשן הדיסטורשן. עד מהרה מתברר שמה שנראה כמו כתמי לכלוך, הוא בעצם חלק מהדוגמה המקורית. הצורמניות הקלילה מתבטאת גם בדיסוננס בין מילים קודרות כמו "כל הלילה התהפכתי, המצפון עלי העיק" (בשיר "איך") לאפקט המקהלתי הלועג ההוא.

זה אלבום שלם מבחינת הרמה האחידה של מרכיביו המשתלבים, שמלבד הצבעוניות והרעננות מתאפיינים גם בחושניות. רוב החושים מופעלים כאן: ראייה – בצילומים המרהיבים,  שמיעה – בלחנים היפים (דוגמא אופיינת היא השיר "ואלס לעניים", ובמיוחד במשפט "את כל אשר חפצה נפשי נתתי לך") ובהמצאות היצירתיות, למשל הפתיחה שבשיר "תאמיני" הנשמעת כמו מוזיקת חתונות חסידית. אפילו בלוטות הטעם עשויות להיכנס לפעולה, ברגע שהעוגיות שבשם הלהקה נכנסות לתודעה. בעוגיות הפריכות של דפנה, המילוי המתוק מכיל גם שברים מהסוג של אגוזים שעלולים להיתקע בין השיניים, עקצוציים כמו של ג'ינג'ר ומרירות מבושמת כמו קליפת לימון.

ולמרות הצבעוניות העליזה שהיא מהותית וטבעית ללהקה, עולה תהייה, מה יקרה לדפנה והעוגיות אם יוותרו על הבגדים ההולמים אותם ויישארו דווקא עירומים. האם יהיה להם אומץ ליצור יצירה שתתבסס אך ורק על שירים כמו "מיליון" ו"יותר גדולה" – שני השירים היחידים שהעצב שבהם מופיע כמות שהוא, בלי הסוואות?

האם יהיה להם בכלל המשך באלבום נוסף? הלוואי. כמו שהם שרים-מבקשים-מתריסים בשיר החותם את האלבום: "כנראה שאשאר כאן גם מחר".

"דפנה והעוגיות", "התו השמיני"

13.8.06, ynet

1. פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי

 "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם יחסרו מאוד.

גם המלחין יוסף הדר, שהתפרסם בעיקר בלחניו ל"ערב של שושנים" ו"תפוח חינני", נשאר לעד בתשס"ו. השבוע ימלאו שלושים למותו.

2. כוכב נולד – השדרוג

רחוקה מרחק דורות מדמארי ומבנאי, המשיכה "כוכב נולד" – התוכנית והתופעה – לעורר התלהבות והתנגדות מוקצנות. החידוש הבולט השנה: המתמודדים שהגיעו לשלב הגמר הם מוזיקאים יוצרים, ולא רק מבצעים. האם המוזיקה הישראלית תושפע מכך? הציניים מגחכים מהרעיון, והאופטימיים מקווים כהרגלם. ובכל מקרה, הרייטינג כבר הכתיר את הבשורה: הגיע זמן היצירה. כלומר ברגע שתשכח המהומה האחרונה שחולל ג'קו אייזנברג הזוכה, שדיבר בגנות השירות בצה"ל.

3. הטלפונים הסלולריים לוקחים חסות על המוזיקה

כמו "כוכב נולד" גם החברות הסלולריות העצימו השנה את השפעתן על המוזיקה. הן לקחו חסות על מוזיקאים, מימנו להם הופעות והפכו את שיריהם לרינגטונים. החשש מהדרך הזו, שמרססת את המוזיקה בריח כבד של מסחריות, הוא בהחלט מוצדק. אבל מצד שני, טיפשי להתעלם מהיתרונות המובהקים שבדבר: זוהי אופציה לגיטימית נוספת שבאמצעותה יוצרים יכולים להתפרנס, וגם עוד אפיק להפצת המוזיקה שלהם.

4. רדיו אלטרנטיבי – היציאה מהאדישות

 ואם כבר מדברים על הפצת המוזיקה, מתברר שגם לסולדים מהמוזיקה הפופולרית המושמעת ברדיו יש איים רדיופוניים משלהם. למרות שיכלו לוותר בבוז על אפיק המוזיקה הזה ולהסתפק בדיסקים, באייפודים ובהורדת שירים מהאינטרנט, הם מתעקשים לא לוותר לגלי האתר. השנה בלטה התגייסותם למען זכותם כמשלמי מסים לשמוע ברדיו את המוזיקה שהם אוהבים.

זה התחיל כאשר איימו (שוב) לסגור את תחנת הרדיו FM 88 מטעמים תקציביים (רעיון אווילי, משום שהתברר שלתחנה האיכותית הוצאות אפסיות). בתגובה, החליטו מאזיני התחנה למחות. התוצאה: יותר מאלפיים אנשים הפגינו בסינמטק תל אביב, ביניהם הופיעו (תרתי משמע) אמנים ששומעים את התחנה ומושמעים בה, כמו אביב גפן, אלון אולארצ'יק, מאור כהן, דן תורן, יהלי סובול וסגול 59. אפילו מרגלית צנעני, שאינה מושמעת בתחנה הזו, הפתיעה בנאום נרגש על תקן של מאזינה מושבעת. בסופו של דבר, עם קשר או בלי קשר, התחנה ממשיכה לשדר.

מקרה נוסף שהוציא מאזינים מאדישותם היה צמצום התוכנית האלטרנטיבית "הקצה" בגלגל"צ. אייל פרידמן (קוואמי) נדרש להפחית באופן דרסטי את שידור תוכניתו וגם להפסיק להשמיע בה שירים ישראליים. המאזינים חתמו באלפיהם על עצומת התנגדות, אולם הפעם כשלו מאמציהם.

5. התרחבות מייספייס

כחלק מהמגמה הכלל עולמית, גם המוזיקאים הישראלים המשיכו השנה לגלות בהמוניהם את האתר "מייספייס" וליצור לעצמם עמוד עם המוזיקה שלהם. וכך, ללא צורך בתיווך ובהתערבות של תחנות הרדיו וחברות התקליטים – המוזיקה נהיית נגישה להמונים בארץ ובעולם. שפע היכרויות מוזיקליות ושיתופי פעולה נוצר בדרך הנוחה הזו, שרק הולכת ומתרחבת לשמחת אוהבי המוזיקה.

6. הקאמבק של אלי מגן

 מוקירי המוזיקה הישראלית זוכרים את "אחרית הימים" ("העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת"), שפעלה בשנת 71'-72' ונחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה. בהרכב, אשר התאפיין ברוק החלטי ומורכב – צלילית ומילולית, בלט אלי מגן בקולו הייחודי ובנגינת הבס שלו, שהתגלו כבר בלהקתו הקודמת "כף התקווה הטובה" ("בלדה לעוזב קיבוץ"). בהמשך הוא הקליט שירים כמו "עד סוף הקיץ" (שרפאל מירילא ביצע באחרונה בגמר של "כוכב נולד") ו"יליד הארץ". באמצע שנות ה-70 מגן למד מוזיקה בארצות הברית והתמחה בג'אז, אחרי שבע שנים חזר לארץ, ומאז הוא מנגן קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

בהתחשב בקריירה המוזיקלית העשירה שלו, מפתיע שרק השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון. מדובר ב"אדם", שירים של המשורר מירון ח. איזקסון, שמגן הלחין ושר. ושוב הוא מפעים עם המוזיקליות המרהיבה שלו, שמחברת בטבעיות בין רוק, ג'אז וקלסיקה.

7. התפרקות "אלג'יר"

גם להקת "אלג'יר" חיברה בין ז'אנרים מוזיקליים שונים, שרוק היה אחד מהם. אבל אחרי חודשים של פעילות אינטנסיבית, שכללה הוצאת אלבום שני בשנה שעברה והופעות רבות במתכונות מגוונות, הם התפרקו. הצער של אוהדיהם, שמספרם גדל בהתמדה, נבע מתוך ההכרה ש"אלג'יר" ייחודית מכדי שיימצא לה תחליף הולם. הלהקה החד פעמית הזו אתגרה את המוזיקה הישראלית בשילוב מזכך של כאב, מחאה ויופי, שהוחצנו ברמות גבוהות של מקוריות במילים ובמנגינות. ולמרות ההכחדה, אפשר בכל זאת להתעודד. היצירה של מובילי הלהקה נמשכת. אביב גדג' עובד על אלבום משלו, וגבריאל בלחסן אפילו מאייש את האייטם הבא.

8. גבריאל בלחסן

 "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות". באלבום "בשדות" שהוציא השנה, גבריאל בלחסן מקשיב ללחישות הנוראיות האלה וצועק אותן כדי שגם אנחנו נשמע. כשנחשפים ליצירתו מתחלחלים לגלות שקירות הכאב עבים מכדי לנפצם. אז מי בכלל צריך את התזכורת האיומה הזאת? אנחנו, שמעדיפים להתעלם? יוצרים אחרים, שהכנות הכי מעמיקה שלהם דוהה בצילו? הבידור, שהדיח את התרבות תוך דרישה יהירה להיקרא אומנות?

בלחסן עצמו, שבימים אלה עצר את תנופת הופעותיו, כבר הצהיר בעבר על נכונותו להמיר את כל כישרונותיו בחיים נורמליים. אבל למרבה היופי המפחיד, הוא ממשיך ליצור מתוך חדות שקופה, שנראית כמו זכוכית מגדלת, אבל אצלו היא ראי.

9. קרן פלס

 אצל קרן פלס המציאות השנה היא פירעון נעים. כמו הבטחה שהגיע זמנה להתקיים, כך היא הגיחה עם אלבום הבכורה. מכל הכיוונים נדרכו אוזניים שתהו בסקרנות: האם פלס תעניק לעצמה מתנות להיטים מהסוג שסיפקה למירי מסיקה ולהראל סקעת, או שאולי נכונות השמועות על הסנדלרים? תוך זמן קצר התברר: לא יחף וכן נעליים, ועוד מזהב. אבל לא רק עמידה בראש מצעדי המכירות וזכייה בפרסים (פרס שר התרבות למוזיקאי בתחילת דרכו) מאפיינות את פלס. מעל הכל היא יוצרת – מעניינת, רגישה ואיכותית, שמספקת את ההוכחה לכך שאיכות ופופולריות אינן בהכרח ניגודים. עם שימוש החלטי יותר בביקורת עצמית, שתעדיף את המדויק על פני הזוהֵר, פלס עשויה להגיע עמוק ולא רק רחוק.

10. שירי שמות

 לא פחות משלושה "שירי שמות" יש בדיסק של קרן פלס: "איתי", "אביתר" ושמעון השכן". אבל היא לא היחידה. "יונתן שפירא" של איה כורם התבקש לעשות לה ילדים, "לולה" של דודו טסה נדרשה להקשיב ו"דפנה פיק" של "דפנה והעוגיות" הבינה ש"לאכול סרטים זה להיות אישה", לעומת "קובי" של אותה הלהקה, ש"לא יודע ולא שומע מה אומרים עליו כולם".

התופעה חצתה זרמים באלבומים נוספים שיצאו השנה, מדני (סנדרסון) עם "שושנה" ועד דן (תורן) עם "פטרישיה סטארק", כולל ה"ג'ירפות" עם "משה".

אם פעם שרו "הוא אוהב אותה", היום כבר ברור במי בדיוק מדובר. השמות מפורשים, והשירים פשוטים במובן הישיר, רגישים או עוקצניים, אבל תמיד מספרים סיפור. המיסתוריות אולי אבדה, אבל מתברר שלפעמים דווקא הקונקרטיות מצליחה לרגש.

(ותודה לנעמה מס).

11. ואחד לשנה הבאה: הסצנה של באר שבע

לא זמר אחד. לא להקה בודדת. בבאר שבע פעילה סצנה שלמה, עם מוזיקה מקורית וטרייה. חלק מהאלבומים החדשים כבר מוכנים ובכל רגע עומדים לצאת לדרך. היכונו. ותזכרו שקראתם את זה פה. פרטים – במהלך השנה הקרובה. שנה טובה.

פורסם ב-ynet ב-24.9.06