"בסוד תפילת ערער" של בר ושל להקתו הנצחית, "הברירה הטבעית" – הוא אלבום מלא חיוּת, להט ומוזיקליות חוגגת. זה מתבטא בלחנים היפים (רובם של בר עצמו, כשאת השאר אימץ באופן משכנע) ובשירה העוצמתית, החל מהשיר הפותח "ברכה" (מאת לאה גולדברג), כשבר מתריס בקולו את האושר המתואר בו. גם המחאה הלוחמנית, שתמיד אפיינה את בר בשירים כמו "ילדים זה שמחה" ו"ריצתו של העולה דנינו", נוכחת באלבום הזה. הפעם מדובר בשיר "גברת ריטה" (שכתבה יעל אופנבך – אשתו של בר וחברת הלהקה) שעוסק בהתנגדות לתרופה ריטלין. המחאה קיבלה הפעם מילים מחויכות (משחק המילים ריטלין, שמופרד לגברת "ריטה" לבית משפחת "לין") וציוריות ("בסולם בו את עולה למעלה כל השלבים מחוזקים. הרופפים נשליך הצידה, אל ארץ הצללים").

בר, שממשיך להפגין טעם טוב בבחירת השירים (דוגמה אחת מיני רבות היא "הלילה" של ארז הלוי), מוסיף גם להתפתח כזמר ולרתק באיכויותיו הווקליות. יש בו רעב תמידי ומבורך, השומר על סקרנותו ודריכותו האמנותית. כך, הוא מציע פרשנות מרעננת ל"אמא אדמה" האריק-איינשטייני (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: מיקי גבריאלוב והעיבוד הנוכחי של בר ויהודה עדר).

בר שר באיטיות ומדגיש מילות מפתח כמו "חכמה" ו"חמה" כך שחשים לעומק את משמעותן. ממש שומעים בקולו את העייפות מהמסע המתואר בשיר, וגם את החיבוק האימהי. זאת הגדולה של זמר-יוצר אמיתי. הוא לא רק שר, אלא גם יוצר את המציאות שעליה הוא מזמר, ובמקרה של בר – מתרגש ממנה. הפלא הזה מתרחש גם כשהוא שר את "יש דברים שרציתי לומר" של יהודה פוליקר, אם כי הפעם בר יותר מרכין עצמו בפני השיר בייראת כבוד, ופחות מחדש, ובמובן הזה הוא מעט מאכזב.

העיבודים של השירים (בר ואילן בן עמי, שגם מנגן באלבום בגיטרה ובעוד) עתירי רגעים מוזיקליים יפים, למשל החליל הגווע של אמיר גבירצמן החותם את השיר המקסים והמינימליסטי "אני אתה והוא" (מילים: ר' אריה יצחק) ותרומתה ההודית-אקזוטית של הזמרת ליאורה יצחק לחלק מהשירים.

השימוש במבחר העשיר של כלי הנגינה מתון ומדויק. כך, הכלים המזרחיים, כמו עוד, סנטור, בנדיר וטבלה, אינם משתלטים על השירים, אלא מתבלים אותם. לעיתים בר מוותר עליהם, למשל ב"סליחות" (מילים: לאה גולדברג, לחן: עודד לרר), שבו הוא נשאר עם גיטרה ובס בלבד. השיר, שכה מזוהה עם יהודית רביץ, מקבל פרשנות מפתיעה כשבר מהפך בו את התפקידים ושר כגבר לאישה ("תני לי ללכת, הו תני לי ללכת") באופן מרגש שעדיין משמר את עדינותו ואת הארוטיות שבו. ראויים לציון גם "שחר אבקשך" – הפיוט הנודע של שלמה אבן גבירול, ו"שיר לאשת נעורים" של נתן אלתרמן. שתי היצירות הארוכות (כל אחת מעל שבע דקות) הן יותר מעשה אמנות מעורר התפעלות ופחות שיר קליט וקומוניקטיבי.

הערבוב הטבעי הזה, בין אמנות לשירת עם ובין קדושת החול וחולין הקודש, היא הנכס הבשל של שלמה בר, אותו הוא ממשיך ללטש. האלבום "בסוד תפילת ערער" הוא שיא נוסף בהתמדה הזו.

פורסם ב-ynet ב-27.6.10

איך נראה אדם שהקדים את זמנו? ככה: פנים רזות, חולצה לבנה, תוף בין רגליו וחיוך שמחבק את כל "זאפה הרצליה". בסוף שנות השבעים המוזיקה של שלמה בר, מנהיג "הברירה הטבעית", נשמעה שונה, מוזרה וחריגה. אמש (יום שלישי) הוא הופיע במעוז בורגני מול קהל מתמוגג משיריו, שהיום הם כבר אופנתיים על גלי "מוזיקת העולם", "החזרה לשורשים" ו"הפיוטים היהודיים".

"אנחנו חוגגים היום שלושים שנה", נימק בר את סיבת ההתכנסות, ומיד תיקן: "בעצם זה קצת יותר. עושים אותנו יותר צעירים". אבל החגיגה הזאת מתחוללת בימים מרים, וההופעה נפתחה בתפילה לחיילי צה"ל – "שחר אבקשך" של רבי שלמה אבן גבירול. בר שר בשקט וקולו מתגבר במילים "מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות ומה כוח רוחי בתוך קרבי"? ידיו מפלסות נתיבים בתוך האוויר והמוזיקה עוברת דרכם ונכנסת ללבבות. מהשיר הבא, "עירום ועריה", התוף נצמד אליו עד סוף ההופעה. "זמר נוגה" של רחל המשוררת נשמע אצלו פחות נוגה ויותר נלהב, או כמו שאומר השיר – "קול קורא בעוז". כשצלילי הפתיחה של "אצלנו בכפר טודרא" נשמעו, האנשים הניפו זרועותיהם בשמחה. בר השיב להם בתנועות גוף אקטטיות שליוו את המילים. אחר כך הוא הקדיש את השיר "תפילה" של אברהם חלפי לכנר סמסון קהמקר ז"ל, ממקימי הלהקה. המילים הכאיבו באקטואליה שלהן:  "ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים. מה יהיה עליהם?", זעק בר, "מה יהיה?… אל נא תרע לתמימים. הם אינם יודעים מדוע אדם מחלל את צלמו" – הוא הניע ראשו בייאוש, אבל שאב עידוד ממחיאות הכפיים השמחות של הקהל בשיר הבא, "חתונה מרוקאית".

"ועכשיו מתחילה ההתרגשות האמיתית", הכריז בר והזמין את ברי סחרוף. התוף של בר השתלב עם הגיטרה של סחרוף בשיר "מונסון" באופן כה טבעי עד שנדמה שמאז ומתמיד זה היה מקומו ההולם. אחר כך הם שרו את "עננים נמוכים" מהאלבום האחרון של "הברירה הטבעית" שיצא ב-2006. "השיר מדבר גם על המלחמה הנוכחית", אומר בר, ומכוון בוודאי גם למילים (שכתבה יעל אופנבך) "מפארים את התהום שלפתע נפערה, ילדים קטנים חיים על חוט השערה". ואז הם עברו ל"כמה יוסי" של סחרוף ובר הוסיף לו סשן פראי של תוף. ביחד עם שאר הכלים המזרחיים – הכינור (ניר סרוסי), הסנטור הפרסי (מנשה ששון) וכלי ההקשה (יעל אופנבך), וגם הגיטרה והשירה של אילן בן עמי והבס של אילן אביב – "כמה יוסי" הפך לשיר של "הברירה הטבעית" לכל דבר.
ושוב שיר מזעזע באקטואליות שלו, "שיר אדמת הצהריים" ובר סיפר: "קיבלתי אותו בשנת 82' מהמשורר יעקב אורלנד – אחד מהנפילים שלנו. 'קח, תלחין', הוא אמר לי". סחרוף מלווה אותו בגיטרה ובשירה. הקהל דרוך ומתרכז בהם שרים את המילים הלופתות מבלי להרפות: "אומרים כי רגביה עזובים ואלוהים הפקירה לבני אדם. והם מבוססים בה ברובים, ומכסים פניה דם". את המילה "דם" הם העבירו בצעקה מאחד לשני כמו גחלים שאיש לא רוצה להיכוות מהם.

ואז הגיע "עוד חוזר הניגון", עם התוף של בר שהאיץ את המנגינה עד שבסיומה הם צרחו זה את שמו של זה וסחרוף עזב מחייך. בר המשיך עם הלהקה, וכשהגיעו לשיר "הללויה" הוא שיבח את המחבר – "דוד המלך עליו השלום, שקודם היה מוזיקאי ורק אחר כך מלך". מיד אחר כך הוא הזמין שוב את סחרוף כי "החלטנו לסיים את הערב ביחד. אי אפשר אחרת". סחרוף שר את הפיוט "שער פתח דודי" של אבן גבירול, בר הצטרף אליו ושניהם סלסלו ברכּוּת את הלחן היפהפה.

בשיר הבא, "שחרחורת", הקהל הצטרף והוסיף מחיאות כפיים חזקות במיוחד כשהמילים נגמרו ורק הגיטרה והתוף המשיכו. והנה שיא נוסף, שהתחיל בהברות כמו "לה-לה-לה, נה-נה-נה, א-א-א", שבר חולק עם הקהל ועובר למרוקאית, סחרוף יושב עם שאר הנגנים ומלווה בגיטרה, ואז קם כדי לשיר בקול נמוך ובתזמון מושלם עם בר ועם הקהל את המילים הידועות של יהושע סובול: "תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו ארבעה ילדים". כן, סוף סוף "ילדים זה שמחה", אחד מהשירים המזוהים ביותר עם הברירה הטבעית. אומנם מחאתו נבלעה מזמן בלחן השמח של בר, אבל הוא מתחזק מאהבת האנשים, שבר מחייך כששר להם "ולכם יש לב של זהב". סחרוף מוחא כפיים, מחבק את בר, מנשק ומצמיד אליו את ראשו.  "שלושים שנה זה לא צחוק", הוא אומר ובר מספר שעד לתקופה האחרונה שניהם בקושי הכירו אישית זה את זה, אבל לכבוד המופע "באתי לאיש האציל והיפה הזה והצעתי לו לשיר איתי והוא הסכים בשמחה". סחרוף גאה ונבוך. בר אומר "שלא ייגמר לעולם" – ובכך מכריז על השיר האחרון, "הליכה לקיסריה". כשהצמד צועק "אלי אלי שלא ייגמר לעולם", הקהל עונה "אמן". אבל התפילה לא נענית, והערב מסתיים אחרי הדרן קצר (שיר השוק של יהושע סובול). הכריזמה המוזיקלית של שלמה בר עדיין ממשיכה לרחף בחלל המתרוקן. שעתיים או שלושים שנה – והיא רק מתחזקת.

"הברירה הטבעית חוגגים 30 שנה", "זאפה הרצליה", יום ג' 13.1.09                                    

פורסם ב-ynet ב-14.01.09