"אהבות זמניות" של כרמל יוצא בתזמון מושלם עם הקיץ. שיריו יוצרים אווירת קרירות נינוחה, מצננת חום, הולמת את העונה. זה מתבטא גם בהפקה המוזיקלית של עובד אפרת, הנעדרת קישוטיות, חותרת אל הפשטות והמינימליסטיות – בדרך כלל לא  יותר מתופים, בס, גיטרות וקלידים, ומתרכזת בנגינה מקצוענית שמבליטה את לחניו הטובים של כרמל. יש באלבום הרמוניה שמושגת גם מהמעבר החלק והרציף בין השירים, שזורמים בהתאמה זה אחר זה ומשתלבים זה בזה. כך, למשל, מסתיים השיר "ולנטיין" במשפט "והנה אתה מחנה קרוב לים" והשיר שאחריו, "דייג", מתחיל במשפט "סיפור על דייג שנשכח בלב ים", שגם הוא מקדם את השיר הבא ומהדהד את השירים הקודמים במילים של כרמל ובקולו.

אין לו קול "יפה", ובמובן הזה, וגם בחלק משיריו הסיפוריים, כרמל מזכיר את עמיר לב, כלומר זמר של "הבעה" – אצל כרמל היא חסרה בכמה משיריו ליטוש וערך מוסף. בכל מקרה, לכרמל יש נפש של רומנטיקן, ולא רק בזכות שני שירי הבונוס בצרפתית – שפת האם שלו שהולמת אותו, אחד מקורי והשני גרסת כיסוי לקלסיקה של השאנסונייר שארל אזנבור. כרמל פשוט נמצא במיטבו כאשר חוברות אליו נשים. באלבום הזה מצטרפות אליו זמרות-יוצרות איכותיות: סיון שביט ב"עד הקיץ הבא" השקט והיפה וב"ולנטיין" העדין (אם כי מעט מונטוני); הגר רוה בדואט המקסים ומעודד ההתמכרות "נעלמת" ורונה קינן עם ורד קלפטר, שממתיקות עם כרמל את "דייג". בשיר הזה, יופיו הנינוח של הביצוע מסתיר מילים אפלות כמו "נופל כמו השיר שכתב לי רוצח". אבל מה יש מתחתן? מסקרן לפתוח ולפתח אותן. השאלה היא האם כרמל בנוי לכך. אומנם בשיר הפותח עם השם האירוני "הכל בסדר", מופיעות רמאויות, כולל עצמיות, ונכונות להסתכן, אבל הן נבלעות בפופ הנמרץ בנחמדותו (מלבד יוצא מן הכלל, השיר המרגש "שנות השמונים" – עם המשפט המרענן "זה לא היה באופנה להיות שמח" – שמושר מנקודת מבטו של חייל הרוג).

ואולי כרמל לא אמור להסתכן בצלילה אל מחוזות האופל. הרי אם יחתור אליהם, הוא יחרוג מהז'אנר שכה הולם את שחייתו, וגם עשוי להגיע אל מים טריטוריאליים אחרים, שאולי יסכנו אותו בטביעה אומנותית. ובכל מקרה, בתור אחד מהבודדים כרגע בבניית אגף השנסון העברי, מלאכתו עדיין רבה כיוון שבינתיים זהו שטח דל ומשווע להתיישבות.

פורסם ב-ynet  ב-3.6.10

מתחילת שנות התשעים קלפטר פעילה מוזיקלית, אם כי לא באופן עקבי. היא החלה את דרכה האומנותית כרוקיסטית בלהקה "לגמרי לא שקטים" כשם אלבום הבכורה שלה. אלבומה הבא יצא כעשר שנים אחר כך, וכמו קודמו זכה להערכה מקצועית, אך לא מסחרית. עיקר הצלחתה התבטאה בלהיטים שכתבה או הלחינה ליעל לוי ולדנה ברגר, כמו "אל תקנה לי ורד" ו"עד הקצה". בשנים האחרונות השתתפה באופן פעיל באלבומים "סימנים" (שירי מירון ח. איזקסון) ו"אדם" (אלי מגן).

ב"אהבה אחת גדולה", אלבומה השלישי, קלפטר חוזרת אל היצירה האישית ומבטאת נשיות אינטליגנטית, אלגנטית ואינטימית. היא בונה אותה מניואנסים כמו הכפלת קולה כך שנוצרת רשת דקיקה של גווני הבעה עדינים. המוזיקליות של קלפטר היא חלק כה עמוק ממהותה עד שאין בה צורך לזעוק אותה. ובכל זאת, חסרה לעיתים נשיכה קלה שתקרקע ותמריץ את העדינות כאשר היא מרחפת מדי. פה ושם יש נסיונות כאלה, למשל בשיר "במרחק הגדול", בו הקצב האיטי מואץ מעט ופתאום מתגברת גיטרה חשמלית, אבל היא לא מתעצמת עד כדי טלטלה. גם כאשר יצחק קלפטר מצטרף אל ורד לדואט החינני "שלך לעד", הווירטואוזיות המפורסמת שבנגינתו החשמלית מתבטאת דווקא באופן שבו הוא מעדן אותה כדי שתשתלב ולא תשתלט. הגישה הזו, שתכליתה ליצור תשתית הולמת לקולה הרך של קלפטר, מאפיינת את העיבודים ואת ההפקה של עמוס עבר הדני, שמתבססת על נגינה איכותית (אלי מגן, אלון הילל, אלון נדל, עדי רנרט, עמוס עבר הדני וקלפטר עצמה) על כלי נגינה בסיסיים למדי ועם ארומה של גאז' או בוסה-נובה.

הטקסטים של קלפטר מבטאים אמת שמתגלה בהפכים ובניגודים, למשל: "ושוב אתה מסתתר בין קירות לא שלך ושוב אני חשופה בין קירות חיי" ("למרות כל זאת"), ויש בה הרבה פיכחון מודע, כמו: "אהבתי אותך על מה שאינך" ("במרחק הגדול"). לעיתים רחוקות היא חוטאת בקלישאות ("כל הזמן שבעולם" בשיר "דייט" ו"ים של אהבה" ב"ספטמבר"), שאצלה הן חמורות במיוחד, דווקא בגלל כשרונות הדיוק וההקפדה שלה.

ובסופו של דבר, השירים של ורד קלפטר הם כמו מחשבות מתערפלות לפני השינה במיטה מוגנת, שיש בהן יופי ועצב. נעים לצלול עם אלבום כזה לתוך תנומה, במקום שבו הגבולות בין השירים מיטשטשים והופכים לשיר אחד שכוחו בהצטברותו. טוב גם להיות ערים עם האלבום, שמעמיד את המציאות מול מבט מפוכח, אבל תוך כדי ליטוף.

"אהבה אחת", ורד קלפטר, "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-1.5.08