השילוב הטבעי בין הדורות אפיין את המופע "שיעור מולדת" שנערך אמש (מוצאי שבת) במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון". הייחוד: כל המוזיקאים – זמרים ונגנים, כולל המנחה, אורנה דץ – גדלו בחולון. זה לא היה רק גימיק, אלא גם תצוגת תכלית לוקל-פטריוטית גאה ומקצוענית, שהמוזיקליות שבה הפרתה את הנוכחים עוד בנעוריהם. אתמול התגלה, למשל, שעמיר לב הציץ לגרי אקשטיין שהתאמן על הגיטרה ופיטר רוט קינא בברוך בן יצחק ובדודי לוי, שכבר היו בלהקות – "רוקפור" ו"נוער שוליים".

עוד הישג של הערב היה הגיוון, שכלל מעברים חלקים בין סגנונות: הכנר הקלאסי ארז עופר – כנר ראשון בתזמורת הרדיו של ברלין, שריתק בנגינתו, עלה לבמה מיד אחרי הסופר-גרופ הרוקיסטי שכלל את עמיר לב, ג'נגו (עמיר רוסיאנו), דן תורן ובועז כהן. סופר-גרופ רוק'נרולי נוסף כלל את דודי לוי, פיטר רוט וברוך בן יצחק, ואיתם מוטי ביקובסקי, יוזם הערב ומנהלו המוזיקלי. והיה גם פופ – זאב נחמה מ"אתניקס" ואורנה דץ, ששרה את "כאן" בעיבוד שמתינותו הדגישה את יופיו וניטרלה ממנו את כל הסוכר. מאוחר יותר, היא דווקא הפכה לנערת רוק, כשהצטרפה אל "פרויקט 30" – אלעד כהן ושגיא צורף בשירם "לרוץ מהר", והחליפה באופן משכנע את מלאני פרס, שביצעה במקור את השיר עם יהלי סובול. לקראת סוף השיר היא אפילו הוסיפה צעקונת חיננית.

הערב נפתח באריק רודיך, שניגן על הפסנתר את נעימתו הנודעת "אחרית", לא לפני שהביא את בנו הקט והחמוד לנופף לקהל מהבמה. "אני חצי רומני", הוא הסביר, "אז אני מלמד אותו לגנוב את ההצגה".

המופע לא התיימר לעניין במוזיקה חדשה או פחות מוכרת, אלא כלל את הלהיט הכי מזוהה של כל מוזיקאי. וכך, דודי לוי שר את "כל הזמן שבעולם", מלווה בארבעה גיטרות-על, דן תורן ביצע את "לבן על לבן", זאב נחמה שר את "ציפור מדבר", תוך כדי שניגן באוויר על כינור דמיוני, ומאוחר יותר שר את "כתם הפרי", ביחד עם אורן ברזילי מ"מופע הארנבות של ד"ר קספר", ששר איתו בהתלהבות, שנכחה גם כשהצטרף לאמילי קרפל בשיר שלה "נמשים" ובהימנון הקספרים "תראו אותי".

הקהל, לעומת זאת, היה מנומס מדי. למרות ההבעות המרוצות, הוא ישב רוב ההופעה קפוא בכיסאותיו המרופדים. "מה קורה לכם"? תהה נחמה. פה ושם נראו סימני חיים מכיוונם, למשל, כשראש העיר שלהם, מוטי ששון, הפתיע כששר בליווי הפסנתר של אריק רודיך את "רוח סתיו" וחשף קול רך ונעים. זה היה אחרי שהעניק תעודות הוקרה מטעם חולון לגרי אקשטיין (בנותיו קיבלו במקומו את הפרס) ולאפרים שמיר ("פעם ראשונה שאני מקבל פרס"!).

שיאי הערב היו "חור בלבנה" הרוקפורי, שברוך בן יצחק שר עם התגבורת "החדשה" והחשמל התעצם מרגע לרגע. "תראו מה יש לו ביד", הם הקפיצו את השיר, מפנקים אותו בסולו אינסטרומנטלי ממושך. סולו נטול מילים, אך לא פחות מסעיר, היה כשעמיר לב עם ג'נגו, תורן וכהן סיימו את "פעם בחיים" של לב, ששר אותו, מתייסר מהמילים, כאילו שר אותן בפעם הראשונה.

בלטו בכישרונם גם הנגנים שליוו את ההופעה: תומר לוי המתופף, עמוס פרידמן הבסיסט ואופיר קנר בפסנתר ובקלידים, אבל השיא האחרון, החותם, התרחש כמעט ללא כלי נגינה, כשאפרים שמיר הוזמן לשיר את השיר שהלחין, שיר הנושא של ההופעה – "שיעור מולדת". רוב המשתתפים  הצטרפו אליו בספונטניות ושרו בעדינות מחויכת, וממש כמו המילים של עלי מוהר – "כך זה היה, פשטות רכה".

פורסם ב-ynet ב-4.4.10

"ללכת עם האור" נקרא האלבום החדש של זהבה בן, שכולו מאמץ שלה לכוון את עצמה אל אותה שלמות זוהרת. וזה מה שמתסכל כל כך, חוסר ההבנה של בן שהיא עצמה מגלמת את אותו אור, בקולה.

הקול שלה – הווייה נושמת, מתנועעת ומחבקת כשם שמייסרת – חכם הרבה יותר מרוב המילים והמנגינות שהיא שרה באלבום. עליונותו על שאר הקולות הנשמעים כאן נחרצת. בניגוד לזמרות שמעצימות את נוכחותן במנותק מהשיר עצמו באופן שמרדד את שירתן, זהבה בן, בלי שמץ מלאכותיות, מתמזגת עם שיריה מתוך הבנה אינטואיטיבית שלהן. והוכחה אחת מני רבות היא הביצוע שלה ל"זמר שלוש התשובות".

באלבומה "ללכת עם האור" בן מתבזבזת על מילים ועל מנגינות שרובן בינוניות וחלקן ירודות. דוגמאות אופייניות: "אוהבת, אוהבת רק אחד. איתך זה מיוחד. זה אתה ורק אתה" ("אוהבת"), "קח אותי באהבה, כמה טוב להיות שלך" ("מי תאהב אותך יותר"). הלחנים פשטניים באותה מידה. העיבודים וההפקה המוזיקלית של יעקב למאי – משעממים ומתבססים על קו פופי-מזרחי מיושן, מקושט בכלים אתניים כמו חליל ערבי, בגלמה ודרבוקות. הגיטרות מאוישות על ידי אבי סינגולדה או פיטר רוט וטל שגב, שהביאו לאלבום הזה, כמו לשאר האלבומים בהשתתפותם, את הנדוניה שלהם – צליל מקצועני לחלוטין, אבל עקר מיצירתיות ומשאר רוח.

לעומתם, נכס הקול של בן עדיין פורה ובעל עומקים שמשוועים לכרייה. אבל במקום לממשו, היא עדיין מחפשת דרכים חדשות, גימיקיות כמו ה-V שהציבה באמצע שְמה או דיגמון דמותה בצילומים שבחוברת כנערה גותית וכאישה מפתה, זוהרת באור מעושה, לא טבעי לה.

במסגרת מה שמצטייר כגימיקים בן שרה באלבום הזה שלושה דואטים. הראשון עם עופר לוי, שבמידה מסוימת מהווה בצבעי הכאב שלו את המקבילה הגברית לקולה. השניים שרים את "שֹאני איתך" (מילים: יוסי גיספן, לחן עממי ערבי). קולותיהם שנשמעים על סף בכי משתלבים יפה ביחד, אבל נתוניהם המרשימים הולמים שיר ראוי יותר. הדואט השני של בן הוא "משקר" עם זאב נחמה – שיר "אתניקסי" טיפוסי עם "פמיניזם" בנוסח "יאללה לך הביתה מוטי". ושוב מטרידה ההחמצה, הפעם כאשר נזכרים בשיתוף הפעולה הראשון של השניים, בתחילת דרכם בשנת 91', בדואט המעניין "קטורנה מסאלה".

אבל אז, כשהתסכול על הפער בין יכולותיה של בן לשירים שהיא שרה הופך להשלמה אפאתית, מגיע הדואט "מכולת" בהשתתפותו של ארקדי דוכין, עם הלחן שלו והמילים של מיכה שטרית. ופתאום נמצא האור המבוקש: הרי ככה היה צריך להישמע האלבום כולו. הרגישות של בן יוצאת ממנה הפעם במתינות, וכך היא מצמררת באמת. ורק אז מתרחש הפלא של שיר טוב – החלל הקטן שיצרו דוכין ושטרית מסוגל להכיל את מידותיה הענקיות של בן כזמרת. ובתוך המנגינה הפשוטה לכאורה והמילים הפשוטות לכאורה היא מרקידה את תנועות הסיפור האנושי הקטן שבשיר באופן שמעורר רצון להצטרף אליו.

מן הסתם יהיו רבים שיצטרפו גם לשאר השירים – להיטים אפשריים לאנשים שזקוקים לשיר קצבי תורן ברקע או לדלק יעיל להתנעת חאפלות. עיוורים לכך שגם צרכים בסיסיים שכאלה יכולים להיות מוגשים ברמה נעלה יותר שרק תגביר את הזדהותם.

אלבום שלם עם דוכין ושטרית הוא דוגמה לפוטנציאל כזה. כרגע השיר הבודד שלהם הוא מגדלור באלבום שרק מדגיש את החשיכה שסביבו. אבל זהבה בן ראויה ליותר מאור בודד ללכת איתו. מגיעה לה רחבה ענקית של אורות, שישקפו את אלה שנמצאים בתוכה – המקום הכי קרוב אליה והכי רחוק ממנה.

זהבה בן, "ללכת עם האור"

25.4.07, ynet