איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון – אשכנזי דלפון, התאהב בלאה אבושדיד, נסיכה ירושלמית – ספרדייה מיוחסת ממשפחה עשירה * כתבו על זה שירים, וספרים, ועכשיו נוסף ספר חדש, שכתב הנכד * לכבוד שבוע הספר, ובמיוחד לאתר סך הקול, גיל חובב מעניק את פסקול השירים של ספרו החדש, "לאהוב בעברית".

***

לשם מה אני כותב ספרים? כי אני אוהב לספר סיפורים. כי אני מתגעגע לבני משפחתי שכבר אינם איתי. כי אני רוצה לדעת את האמת. כי ככה אני מרגיש פחות לבד. מטבע הדברים, כשכתבתי את 'לאהוב בעברית' – ספרי המבוסס על מכתבי האהבה בין סבא וסבתא שלי, איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, האזנתי לשירים שנכתבו על בני משפחתי ובנותיה. אלה התנגנו ביוטיוב, הזדמזמו בראשי והעסיקו אותי לא מעט. הנה שלושה מהם:

אליעזר בן יהודה / מתי כספי, חוה אלברשטיין והפרברים (מילים: ירון לונדון, לחן: מתי כספי)

השיר מקסים ומלא הערצה לאליעזר בן יהודה, אבל תמיד הטרידה אותי השורה האגבית "ובלילות, העששית בחלונו". יש בה טעות: גם אם כתב בן יהודה לאור עששית (ובהחלט ייתכן שהיו לו אמצעי תאורה מתקדמים יותר), לא סביר שהיא הייתה בחלונו.

זאת משום שאליעזר בן יהודה עבד על מילונו בעמידה (!) שמונה עשרה שעות ביממה (!!) כשפניו אל הקיר ולא אל החלון (!!!). רעייתו השנייה, חמדה, היא זו שסידרה שזה יהיה כך. היא רצתה שהוא יפנה את גבו על החדר, כדי שילדיהם וגם היא עצמה לא יסיחו את דעתו ממלאכת הקודש. מאותה סיבה היא גם הרחיקה אותו מהחלון – שלא יתפתה להביט בעולם שבחוץ. פניו היו מופנים אל ספריו וכשהרים מבט, הוא ראה מולו קיר, שעליו תלתה חמדה שטיחון ועליו רקמה: "היום קצר והמלאכה מרובה".

כך שהעששית (אם הייתה) בחלון לא תרמה דבר.

אהבת איתמר בן אב"י / מירי אלוני (מילים: דודו ברק. לחן: נורית הירש)

טוב, השיר הזה נכתב ממש על נושא הספר – על הרומן בין סבא וסבתא שלי, שהיה הראשון שנוהל בעברית זה אלפיים שנה, שערורייתי לתפארת ויוקד כריבוא שמשות. דודו ברק קיבל השראה מאחד השירים הרבים שכתב סבא שלי לסבתא שלי ופרסם בעיתוניו (לראות אותה לא נתנו לו, שהרי הוא היה אשכנזי, והוריה הספרדים התחלחלו מעצם הרעיון שבתם תינשא לפשוט-עם).
הנה השיר המקורי, שעליו מבוסס זה שכולנו מזמזמים:

אלתי
==
את אלתי אהבתי למרות רצונה
אחרת לא יכולתי לסור למעונה.
מצאתיה קודרה. מצאתיה בוכייה
כיונה הומייה.

גבותיה כקשתות על עיניה השתטחו,
בלבי רגשות ורגשות התמתחו:
השתגעתי, אלתי, השתגעתי מאהבה
ואת לי – רק איבה.

כי היה הייתה אלתי
זו היפה בבנות ארצתי,
מגזע אותן הנערות
ההורגות כשהן אוהבות.

לכן הרגה בלהבת לבבה
את הראשון אשר אהבה,
והרגה עוד עשרים אחרים
ולסוף – הרגה גם אותי.

אך יבוא יום ולבתך
תכה גלים, תגנח דמים
כי עשרים הרוגי לבבך
יהרגו ביחדם אז אותך.

רק אנוכי – אחרון הרוגייך
לא אזכור ימי תפארתך
ועל קבר שחור גאוותך
עוד אשיר שירת זיווגך.

בדרך לירושלים (דרור) / (מילים: אהוד מנור. לחן: שלמה ארצי)

מייד אחרי מותה של אמא שלי, כתב עליה אהוד מנור שיר. הוא בוצע לראשונה על ידי אילנית בפסטיבל הזמר המזרחי, שנקרא על שם אמא שלי (שהייתה מהוגותיו): 'דרור, למנצח שיר מזמור'. השיר נפלא, הן בגלל המילים המרגשות (אהוד מנור ואמא שלי היו ידידי נפש), הן בגלל הלחן העדין והמרהיב של שלמה ארצי ולטעמי, בעיקר בזכות העיבוד המפעים של ננסי ברנדס.
יש במילים, בלחן ובעיבוד, משהו מן התחושה שיש לי בכל פעם שאני עולה לירושלים מאז שאמא שלי מתה. היא כבר לא שם, אבל אני מתרגש, כי אני נוסע אליה תמיד. העלייה הזו, האוויר שהופך לצלול מרגע לרגע, הלחן שהופך לשמימי משורה לשורה, העיבוד המלאכי – זה מה שאני מרגיש כשאני נוסע לירושלים, כשאני כותב, כשאני ממריא ארצה והמטוס עוזב את העננים של חו"ל ונוסק מעליהם אל האור, אל ישראל. תמיד אני חושב: אולי היא שם.

העץ הוא גבוה / לחן: זוהר לוי, ביצוע: להקת אחרית הימים

נכון לכתיבת שורות אלה, עשרה ימים ממותו של יצחק קלפטר, עוד מהדהד סולו הגיטרה שלו בשיר הזה – שהושמע רבות בימים אלה. אבל גם בלי תזכורות עצובות, השיר עצמו תמיד היה אהוב ומעולם לא התיישן. אולי גם בזכות הערך האוניברסלי שעולה ממנו, ובכל תקופה מתבקש לאמץ אותו: צניעות.

בלדה על אדון כמעט וגברת כבר / לחן וביצוע: יהודית רביץ

איזו מנגינה עליזה חיברה יהודית רביץ, והיא רק מחזקת את המילים העגומות החנוך-לויניות שמשרטטות בדקוּת דוקרת את מראה פניה של ההחמצה. אלה שמתעדות את הפאסיביות אך בעצם מניעות לפעולה.

לונדון / לחן וביצוע: חוה אלברשטיין

והנה, לכאורה, ההיפוך של השיר הקודם. זהו שיר על מישהי שדווקא פועלת. ומצד שני – אין כאן "משנה מקום משנה מזל", משום שהדוברת יודעת בבהירות שבעצם, גם בלונדון הנחשקת העליבות תהיה זהה.
שיר כל כך חכם ומבריק בניסוחיו, שכמעט כל שורה בו הפכה לפתגם מצוטט, והן כל כך חזקות עד ש(לפחות בינתיים) לא הפכו לקלישאות.

https://www.youtube.com/watch?v=NdU4hDYVmvY

בלב הים שוכן לו אי / לחן וביצוע: אבי טולדנו

לחן עליז ועיבוד מוזיקלי יווני למילים ציוריות, אגדתיות, על אי שבו שוכנים בשלווה יומיומית איש אחד, שלוש עיזים, באביב לפעמים ציפור, ולעיתים נדירות חולפת במרחק אונייה. דרכו התמציתית והחכמה של חנוך לוין לדבר על בדידות אנושית ו"תקיעוּת".

https://www.youtube.com/watch?v=vpo7Br4UyYM

הייתה לה ארובה לבנה / לחן: חוה אלברשטיין, ביצוע: חוה אלברשטיין ואבי קושניר

והנה שיר חדש יחסית (2021) שמתכתב עם השיר הקודם ועוסק באותם נושאים, רק שהפעם הבדידות האנושית וחוסר התוחלת הן בשניים. האם זה משכך את הדקירות? נהפוך הוא.

ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

ליום הולדתה, בחרתי שירי אור. שיר לכל שנה שלה – ובכל אחד מהם טמונה זווית אחרת של האור. ותוך כדי האזנה ברצף – התגלו לי משמעויות משותפות לכל השירים האלה, כולל רמזים מפורשים או נסתרים לאינסוף.

אור / מילים ולחן: נעמי שמר. ביצוע מתוך ההצגה "סימני דרך" בהבימה

בשיר הזה יש סוד. הוא לא רק אור עולץ וצוהל – כפי שמתבטא למשל בביצוע הקלאסי שלו, של שושנה דמארי. יש בו גם אפלולית וגוונים כהים, כולל שמיים מעוננים. הביצוע כאן הוא מתוך ההצגה "סימני דרך" בהבימה, על חיי נעמי שמר, שאוריאת ואני צפינו בה בחופש הגדול.

משפט לקחת: "עוצמת את עיניי אבל השמש היא בפנים".  

אור / מילים, לחן וביצוע: דניאל סאן קריאף

לפעמים יותר מדי אור, זה פחות טוב. כך מתברר מהשיר של דניאל סאן קריאף. ושימו לב איך היא מצטטת את פתיחת השיר הקודם.

משפט לקחת: "אור עולה בבוקר, זה מציף אותך מבפנים".

האור בפנים / מילים, לחן וביצוע: שרון מולדאבי

תהיות פואטיות על רקע עולם כאוטי, עם חסד של תקווה – בשיר הנושא מתוך אלבום הסולו השני של שרון מולדאבי, שיצא לפני 20 שנה בדיוק (2002).

משפט לקחת: "הגלים מנגנים את השיר של הרחם כשאנחנו שוכבים על הגב. מביטים לאינסוף, מחפשים את הנפש, שהלכה לאיבוד בשביל החלב".

כמה אור / מילים מיכה שטרית, לחן: מיכה שטרית ושמעון בוסקילה, ביצוע: בוסקילה וקצת שטרית

עוד שיר שיש בו אהבה, ותקשורת לבבות מלבבת, ובעיקר הבנה שלהיות אנושי זה לא תמיד מכאיב, ופגיעוּת אינה בהכרח חיסרון.

משפט לקחת: "כמה זמן, כמה אור, כמה יש בעולם".

האור שמאיר עליי / מילים ולחן: עידו אגמון, ביצוע: יהודית רביץ

כלת פרס אקו"ם הטרייה (2022) למפעל חיים, שרה בעדינות לופתת על החיים השבריריים האלה עם ספק אמונה – ספק שכנוע עצמי: "כל מה שעצוב עכשיו לא יכאב". הלוואי.

משפט לקחת: "מהי אהבת חיי? האור שמאיר עליי. מהי אהבה בלי תנאי? האור שמאיר עליי".

אור / מילים: זהר תורן, לחן: גל תורן, ביצוע: מרסדס בנד

שיר אהבה יפהפה ושוחר טוב מנקודת מוצא והתכוונות של גבריות אינטליגנטית-רגשית.

משפט לקחת: "בסוף הדרך, כשהולכים עד הסוף בדרך, אז פתאום רואים את האין סוף".

נגני במיתרי האור / מילים: יעקב רוטבליט, לחן וביצוע: חוה אלברשטיין

בקול של חכמת שבט מוארת, המעתירה מניסיונה חוכמה קדמונית, חוה אלברשטיין מעניקה בנדיבות צידה לדרכים ושומעים בקולה את החיוך.

משפט לקחת: "האור שבלבך עושה את חייך שיר".

אור / אליעד נחום מילים ולחן: אליעד נחום וסתיו שמש, ביצוע: אליעד נחום

אהבה כמקור הטוב המוחלט. כל כך פשוט, אבל כה פילאי באופן הלא מובן מאליו שבו היא מתחוללת.

משפט לקחת: "אני רואה בך את התום. את זוהרת כשנגמר לי יום".

אור מן המזרח / מילים, לחן וביצוע: ליאת יצחקי

כשהייתה בכיתה א', אוריאת מחקה את האות ה' מהשאלות בחוברת הלימוד והוסיפה את האות ת'. וכך, השאלה "מה אתה חושב" הפכה תחת ידיה ל"מה את חושבת". השבוע, המורה כבר ביקש ממנה שתספר לכיתה על אדם וחווה מנקודת מבט פמיניסטית. הגיע הזמן שהיא תקשיב (וגם אתן ואתם) לשיר הזה של ליאת יצחקי. באופן שבו הזמן פועל עליה כרגע, חלקים ממנו כנראה יישמעו לה עדיין רחוקים – אבל אני כבר יכולה להריח את התמורות כבר עכשיו.

משפט לקחת: "יום ועוד יום ולא נשאר לך זמן לחלום. ואת בשלך, את לא מוותרת. מפזרת טוב ותמיד זוכרת: שיר ועוד שיר יביאו אל העיר אור בהיר".

אור וירושלים / מילים ולחן: יוסף שריג, ביצוע: הפרברים

איך אפשר בכלל לשורר שירי אור בלי השיר המקסים הזה ששוזר שתי ישויות מוארות – אור וירושלים. ירושלים במלוא יופיה ובלי שום כיעור אקולוגי או פוליטי שנותרים כאן בחוץ באופן פואטי ועקרוני. וכמה הולמת כאן הפריטה של נבל העשור – ביום הולדת עשר.

משפט לקחת: "ראיתי עיר עוטפת אור, והיא עולה בשלל צבעי הקשת. והיא נוגנת בי כנבל העשור".

ואחד לשנה הבאה:

אור יסמינים / מילים: משה בן שאול, לחן: נורית הירש, ביצוע: עירית דותן

שיר מתוק מרוב תום, נושן ושכוח – עם טבע, מעגל דורות אוהב ושובבות. מתנה לכל השוהים באור.

משפט לקחת: "ואור יסמינים ודבש, פריחות עליזות של אביב, ואיזה עולם חדש".

• נותרו (בצער) על רצפת חדר העריכה: על גבול האור / אריק איינשטיין, האור בקצה / אריק איינשטיין אור גדול / אמיר דדון, תן לי ללכת באור / איילה אינגדשט, נישק אותך האור / אילנית, אור  / ישי ריבו ועידן רייכל, ויהי אור / דני ליטני, הרגעים האחרונים של האור / ברי סחרוף ודודו טסה, לראות את האור / אפרת גוש, יום האור / ששי קשת, ומתוק האור בעיניים / ששי קשת – וחפשו את הביצוע שלו עם נאג' חמאדי, אל האור / יזהר כהן ו… אור חבצלות!

זאת לא הופעת בכורה, זה לא מופע טרי או חד פעמי. חוה אלברשטיין ושלומי שבן יחגגו בקרוב שנתיים של סיבוב ההופעות הזה, שלא תוכנן להימשך תקופה ארוכה כל-כך. אבל זרם הביקוש הבלתי מתכלה שולח אליהם קורים עדינים, אך לופתניים. ולפיתות הלב האלה מזרימות דם מחודש בעורקי התודעות – האישית והקולקטיבית. וכך, ב-6 באפריל בתיאטרון גשר, כמו במילים של יורם טהרלב מהבלדה על הסוס עם כתם על המצח, שהושרה בהופעה: "יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת". וכאשר הרקיע של יפו כבר היה גדוש בכוכבים, התכנסו שוב אלברשטיין ושבן מול הקהל שלהם, באולם, ואפשרו את פגישת המחזור הזו. לא רק איחוד שלהם זה עם זו או עם קהלם, אלא בעיקר התכנסות של הדמויות משירי אלברשטיין, בינן לבין עצמן.

וכך התקבצו על הבמה – סולוויג לצד ילדת היום-הולדת של תרצה אתר מ"אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש", שכבר מתקרבת לגיל 80! ("יום שני, שנת 71'… כבר אחרי שלוש, ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים"); הנשים הרוקדות ("באנה, באנה, באנה הבנות, בשמחה וגם בעצב, כך נרקוד לפי הקצב"), שאלברשטיין הלחימה אליהן את The Man I Love של בילי הולידיי; ובעיקר הנשים המחכות. סולידריות נשית שבטית ועל-דורית מושרת ומתאשרת, וחוה – אם השבט – היא כבר מזמן לא רק זמרת, ואפילו לא רק יוצרת, אלא גם מספרת סיפורים. שבן – יוזם המופע, המעבד והמלווה בפסנתר, שחרר אותה מהגיטרה, כך שהיא כולה מתמסרת אל השירים בקולה ובמחוות זרועותיה, המספרות לא רק את הסיפור שבשיר אלא גם אותה. חיה את השירים כי הם היא. נוכחת בהם, לא שוחקת אותם ולא נשחקת בהם גם אחרי מאות ביצועים. קולה – נדיב, סרקסטי, אירוני, חומל, מתפלא ומתפעל. כלי ותוכנו בעת ובעונה אחת. "יש בי כוח, יש בי כוח, אל תחוס עליי", היא שרה את רחל שפירא, ואולי גם מרמזת בכך לשבן, שימשיך לתת לה פייט. כי גם כאשר הוא מפיק מהפסנתר צלילים וירטואוזיים, מפוארים כטווס רנסנסי, ושואב צלילים גם מרגליו – הוא לא מכסה את אלברשטיין. מגביר את עצמו ולא גובר עליה. שותף שווה בהנכחת הצלילים, המילים וגם ההווה האקטואלי. שכן, הקשר בין היוצרים האלה נוצר בעקבות הדואט הנוקב של שבן, "תרגיל בהתעוררות". וכך, קולותיהם בדואט (שבו שר שבן בפעם היחידה במופע) התאחדו לשלמוּת שנוצרה ממיזוג ניגודים – מגדרים ודורות. ו"השמיים הצבועים וניל והאופק המפויח" השקיפו על תשתית שהורכבה עוד קודם, למשל ב"שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס, שאלברשטיין הפקיעה לעצמה בטבעיות זוהרת וחידדה בו את האפוקליפסה כמו תמרור אזהרה: "הכול מתמוטט, נשאר רק חלום". וכדי לקבע את האזהרה, שרה את "בוא המורה" של אנדה עמיר, על הצורך המשווע במנהיג אמיתי, שלושה ימים לפני הבחירות: "כי גדל האסון וגברה הרעה, אולי אות ייסוריך יגדיש הסאה ודרך יורה. בוא המורה".

וכך היא ושבן נדדו על הבמה "עם שיר ותיבת נגינה", מותירים לסיום נפשות מאוהבות אך גם מאוכזבות – כי המופע הזה לעולם לא יכיל את כל שיריה הטובים של אלברשטיין ("יותר מ-56 אלבומים, כפי שהבהיר שבן). לכן הוא בהכרח משאיר אחריו כמיהות לא ממומשות – וזהו אחד מפשרי הצלחתו.

פורסם בגלובס ב-13.04.2019

כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018

וזאת מתנה נהדרת. צנועה בממדיה – חצי שעה בסך הכול – אך עשירה בתכניה. צנועה ועשירה היא גם המוזיקה באלבום, עם להקתה המהודקת של אלברשטיין, שמופיעה איתה כבר שמונה שנים. הרכב מינימליסטי, אך מרהיב בנגינה: עובד אפרת (בס) וערן ויץ (גיטרות), שעיבדו את השירים עם אלברשטיין והפיקו מוזיקלית. ויץ גם הלחין נפלא את כל השירים באלבום, והוא הקול הגברי היפה בדואט "שיר, ריקוד" שכתבה פניה ברגשטיין. איתם: אבי אגבבה בכלי הקשה ועדן ליברמן בקלידים.

השירים באלבום הם על קשרים בין דורות במשפחה, על זוגיות – שגם המוות אינו מכחיד, ועל ייעוד, כמו בשיר הפותח, "הירושה" (מילים: יהודה קרני) עם הצוואה האמנותית: "ועוד ירשתי מאימי עשירות רבה – שיר ליום הזה, שיר ליום הבא". ועוד יותר בשיר "סך הכול" (מילים: ש. שלום) על הכוח המרפא של המוזיקה במצבי חוסר תוחלת: "שאפסו המילים ואין קול עוד, ואני שר ואני שר ואני שר".

אלברשטיין מקיימת באדיקות את הייעוד הזה, כבר חמישים שנה פחות או יותר. היא נחשבת "קלאסיקה" בזמר העברי, אבל התואר הזה, כשם שהוא מחמיא, כך גם מהווה מלכודת ליצירה. החשש: הערכה וכבוד הם חממה משובחת לגידול זחיחות ולביצור הקיים. לא אצלה. היא אמנם ממשיכה להיות מוקפדת כהרגלה בבחירת הטקסטים האיכותיים ובהגשת השירים עם ה"טאץ'" הספציפי שלה – שילוב של כבוד לשיר ועומק ההבעה עם הניואנסים שנחווים בקולה – אבל לרגע אינה מאובנת. תמיד מתחדשת. מודעת לערכה, ליכולותיה ולכוחה – אך לא עפה על עצמה ולא מפריזה. תענוג להקשיב לקולה שמשלב עומק עם קוּליות, יציבות, פיכחון ובשלות עם סימנים של הצטברות חיים, שבתוכם משתרג לו החיוך.

והיא נשמעת מחייכת אפילו בשיר הנושא הקודר והאקטואלי מאת אנדה עמיר, שיר על כמיהה למנהיג שהוא מורה, ועל תקווה לחוכמה, דעת ורציונליות, ולאורך האלבום נוצצים ממנה אורות מוזיקליים של סקרנות ותשוקה. בזכותם היא נותרת צעירה, לא הולכת על בטוח, ולא צפויה. כמו שהיא שרה בשיר "הקיץ הבודד" המצוטט בהתחלה: "ואחר כך? מי יודע, מי יודע?".

פורסם בגלובס ב-22.12.2016

אלבום האוסף הכפול, "סיפור חיים – אנתולוגיה של שירי משוררים", מענג בכמה היבטים. קודם כול, בזכות הקלאסיקות שתמיד נעים לשמוע בקול ה"אלברשטייני" – שירים כמו: "עוד חוזר הניגון", "את תלכי בשדה" ו"בגלל הלילה". אבל חשובה יותר היא הבמה שאלברשטיין מעניקה לשירים פחות ידועים, שמשום מה נשמטו מהרפרטואר התודעתי – רבים מהם מ"יונת האהבה", אלבומה הלא ממש מוכר משנת 1996. מדובר בשירים פוליטיים נוקבים כמו "ארצי ארצי" (מילים: יהודה קרני, לחן: אלברשטיין) ו"הציפורים אינן יודעות" שהלחינה למילים של אסתר ראב, לצד שירים יפהפיים כמו "נפשי" שכתב עמנואל הרומי, אבי ליבוביץ הלחין ואלברשטיין מבצעת עם שאנן סטריט. מבחינת המינון, מתוך 34 שירי האלבום, כמחציתם הם שירים "נסתרים" שכאלה, והלוואי שבזכותו יוארו בזרקור שהם ראויים לו.
על קולה של אלברשטיין מיותר להרחיב את הדיבור, והאלבום המגוון מחדד עוד יותר את עושרו ואת כישרונה לשחק בו בהבעות צליליות משתנות, בתפאורות שירים מתחלפות.

החדש הרגיש: עודד גולדשטיין / "בין הגבולות"

האוזן נהנית להתמסר לאלבום הבכורה הזה, פולק-רוק בעברית של יוצר צעיר עם קול מרשים – רענן, פגיע, אך גם עוצמתי. "בין הגבולות" עוסק בנקודת הזמן הקריטית של אנשים בתחילת דרכם, עם התשוקה להתנסות, אך חוסר הניסיון – כמו שזה מתבטא באופן מושלם בשיר "שריפות": "מה אתה יודע על שריפות? עוד לא עברת כלום. תכאב, תאהב, תרגיש. תרד למטה ותחזור, ותדבר מניסיון".
גיא לוי עיבד והפיק אלבום עשיר מוזיקלית, שלא מבליע את הקול האישי של גולדשטיין – עדין, אבל נחוש: "יש פה סדר לדברים ולכל אחד מקום", הוא שר בשיר "תילחם", "אתמול היית ילד , אתה איש גדול היום. ואם בפנים זה מתעקם, אז תילחם"! יש בו מקוריות והבנה של דקויות מורכבות רגשית ושל פרדוקסים, כמו: "רק לבד אני יכול לשים על מישהו את הראש", וגם: "החבר שלי, הפחד – רק איתו אני ביחד".
גם בשירי משוררים גולדשטיין מיטיב לגעת ולהפיח בהם חיים בדמות לחנים יפים והגשה מרגשת. כך הוא מיטיב עם "ניפרד" של אברהם חלפי ועם "נחל שלי" של לאה גולדברג.
אבל הוא הכי במיטבו במילים שלו: "אתה שולח אות וסימן לכל אורח, אבל בסוף, כשהוא שוכח, אתה נשאר עם הטעם שלך, ועם הריח". והריח של עודד גולדשטיין מפעים, ויש טעם לעוד.

המוכר, אבל לא לגמרי: ארז לב ארי / "כתמים של תרבות"

זה כבר אלבום הסולו השלישי של ארז בן ארי, שאלבומו הראשון נודע בלהיטיו "מה אעשה", "צדק" ("מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר") ובעיקר: "אנה אפנה" – שיר הנושא מהסדרה "סרוגים". בעוד שאלבומיו הקודמים ביטאו עולם דתי-אישי ומערכת יחסים פרטית-יצירתית עם אלוהים, באלבום הנוכחי, בן ארי עובר לטריטוריה חברתית, עם שירים-סיפורים יפים, חלקם אופטימיים ומשרטטים במילים ובצלילים תמונות של הגירה עם כל תלישותה, כולל החום והאהבה ("נשים גדולות מחבקות אותי ונרדמות"). גם בטרגדיות המתוארות באלבום במלוא כאבן, כמו שבוי המלחמה ששוחרר אך לא השתחרר (בשיר "נחום וציונה") והקורבן לאלימות במשפחה ("ריצ'י") – יש משהו מנחם ובעיקר מושך. אולי זהו יופיים של השירים, אולי צלילותם המוזיקלית והטקסטואלית, ו"אולי זו רק פתיחה למשהו אחר" – כפי שנקרא השיר האחרון באלבום, שכתב חיים גורי (בניגוד לשאר השירים, שאת כולם כתב לב ארי, חלקם בשיתוף עם יוצרים כמו דן תורן, ניצן כהן ופטריק סבג – שגם הפיק את האלבום). יש באלבום ממתקים רבים – כמו "סיפור מהראש" – שיר ילדים לפני השינה עם השורה הצובטת "אבא, תאהב אותי תמיד, גם אם לא אכין שיעורים" ו"תכול העיניים" – שיר אהבה וגעגועים לרב פרומן ז"ל, אבל הממתקים הללו לא רק שאינם מקלקלים את שיני הנפש, הם דווקא מחדדים אותה.

הרוקיסטית החסרה: ענבל פרלמוטר ורם אוריון / "ענבלאנס"

לפני עשרים שנה, שנת 1996, שהתה ענבל פרלמוטר ז"ל (סולנית "המכשפות" ויוצרת מוערכת בפני עצמה) בלונדון בחופשה. במהלכה, יצרה עם המוזיקאי רם אוריון את "ענבלאנס" – שירים שלה שהקליטה איתו בהקלטה ביתית. הרעיון היה להוציאו בארץ באופן צנוע על גבי קלטות במאות בודדות של עותקים.
זה מעולם לא קרה. בשנת 1997 פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים, והמיתוס של האלבום "הגנוז" התעצם ככל שעברו השנים וגברו הגעגועים אליה.
לאחרונה, רם אוריון, שהקליט איתה את האלבום – שחרר אותו סוף-סוף, בפורמט דיגיטלי. התשלום על כל רכישה עובר במלואו ישירות לחשבון הפייפל של צער בעלי חיים בישראל, ארגון שענבל התנדבה בו. קניית האלבום היא עזרה ישירה ומיידית בטיפול ובהצלת בעלי חיים במצוקה.
פחות מחצי שעה נמשך האלבום הזה, באנגלית, שבו נחווה שוב הקול המוכר של פרלמוטר – נמוך, חיוני ושוחר טוב גם באפלוליותו. היופי מתעצם בכאב ההחמצה על היעדרה מהזירה המוזיקלית והיצירתית. אפילו כשהיא שרה על יותר צללים מאשר אור – אורה בוקע: ברור, מדויק ורלבנטי; וגם כשקולה מתעוות על פני שיר שלם (""The Fog On The Bridge) – יש בו צלילות טהורה שצולחת את הזמן.

התפרסם בגלובס ב-21.4.2016

בישראל אוהבים להלחין שירי משוררים. טובי המלחינים והזמרים נמשכים לקצב ולעומק של המילים היפות והמדויקות ונהנים לשחרר אותן מכלא השורות הקצרות אל מרחבי הזמר הישראלי. לא כל שירה מולחנת ומבוצעת נכנסת למחזור הדם הפזמוני. בשנים האחרונות פורחת בארץ התופעה של הלחנת שירי משוררים, ואלבומים שלמים הוקדשו להם.

באחרונה יצאו שני אלבומים, שמוותרים מראש על האתגר לחדש בהלחנה ומתרכזים בביצועים של שירים ופזמונים נודעים – "מסע אספלט", עם שירים של המלחין סשה ארגוב, ו"שילה פרבר שרה אלתרמן". "מסע אספלט" הוא פרויקט (להורדה במחשב) של תחנת הרדיו "קול הקמפוס" FM106 ביוזמת השדרנית והמפיקה טלי פולק, ובו 26 שירים ששרים אמני אינדי ישראלים, רובם אלמונים לקהל הרחב. זוהי יוזמה מבורכת ומעוררת ציפיות, שלמרבה הצער התרסקו על מצע היומרה.

כדי להבין את פשר האכזבה, יש לחזור ללחנים של ארגוב. הם מורכבים ומהודרים, ושזורים בהם אלגנטיות חיננית וסטייל – מהויות הזרות לרוב המשתתפים בפרויקט. הם מנגנים היטב, אבל נעדרים רעננות ופשטות וגרוע מכך – רובם מבליטים את עצמם במקום את הלחנים.

ניקח לדוגמה את השיר היפהפה "החולמים אחר השמש", שכתב יורם טהרלב. צמד הפרברים ששרו אותו במקור, הדגישו את הפשטות שמבטאים גיבורי השיר – איכרים בערוב ימיהם. נועם נבו, לעומת זאת, שרה בעיבוד מתוחכם, כבד ועשיר, בניגוד לאווירה הכפרית שבמקור. גם בשיר "וידוי" של אלכסנדר פן, רב העושר, במובן הרע של המושג. הילה רוח שרה אותו בדרמטיות עמוסה מדי ובעיקר צעקנית ללא צורך, שגוברת על סערת הטקסט הטראגי.

ב"מעבר לתכלת", שכתבה רחל שפירא, מתבטא במיוחד השילוב הארגובי של יופי ומורכבות. הבעיה היא שאיילת רוז-גוטליב מותחת אותו על פני כמעט שבע דקות, והאיטיות המתמשכת שבבתים מדהה את צבעי הקסם של הלחן. הוסיפו לכך עיבוד בומבסטי עם דיס-הרמוניות אוונגרדית, וגם יומרנות באופן שבו הזמרת מאתגרת את קולה לגובה במסווה אמנותי, וקבלו החמצה.

קריצה רוסית

ישנם גם יוצאים מהכלל לטובה, אך מיעוטם הופך את יופיים למובלעות לא רציפות: "נסים והנפלאות" (טל הפטר) שר את "שיר ארץ" של נתן יונתן ברעננות מתוגברת בצליל מזרחי אותנטי; אביגייל רוז "עוד מחכה לאחד" (שכתב אהוד מנור) וגורמת למאזינים לחכות לו ביחד איתה בזכות כנותה המרגשת; "קרימינל פרוג'קט" (נדיה ואנטון קוצ'ר) שרים את "הפרוצה החלוצה" (של חיים חפר) באופן משעשע וקורץ לסטריאוטיפ הרוסי ברוח שהולמת את הטקסט; נועה גולנדסקי ואדם בן אמיתי שרים את שיר הנושא, שבניגוד לשירים האחרים, הוא חדש. גולנדסקי כתבה מילים ללחן לא ידוע שהתגלה בעיזבונו של ארגוב, והתוצאה היא דואט יפה שראוי להצטרף לקלאסיקות הישראליות.

כרמי זיסאפל וערן ויץ ב"אם תרצי" (חיים חפר), אומנם לא מחדשים, אבל משלבים באופן נאה את קולותיהם ומכבדים את השיר. גישתם זהה לזו שמתבטאת באלבום של שילה פרבר, שביחד עם מאיה בלזיצמן מבצעת שירים של נתן אלתרמן. בעוד שבפרויקט של ארגוב נראה שהזמרים נמצאים במרכז וחלקם משתמשים בשירים כפלטפורמה כדי להבליט את עצמם – באלבום המוקדש לאלתרמן (שאגב, ניתן גם הוא לרכישה ברשת), השירים הם העיקר והביצועים נועדו לשרת אותם. יש בו רק גיטרה, צ'לו ושני קולות נשיים משלימים – הקול המוביל נמוך מעט ועמוק, הקול המלווה גבוה ומתוק. העיבודים נצמדים למקור והשתיים שרות בפשטות ובצניעות, שהופכות את השירים לעונג צרוף.

שני שירים מופיעים בשני הפרויקטים, ומתוך ההשוואה ביניהם אפשר ללמוד על שתי הגישות. הראשון הוא "שיר משמר", שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר. בפרויקט הארגובי מבצעת אותו רונית רולנד בעיבוד תזמורתי עשיר מדי, הגונב פוקוס מהשיר, שעיקרו הוא המילים החרדתיות. פרבר, לעומת זאת, מדגישה אותן בקולה, שמקבל גוונים מפחידים כשהיא שרה על הסכנות והאופל.

שיר ערש חסר הומור

ב"שיר ערש" שתי היצירות מחמיצות עניין מהותי – את ההומור. איתמר רוטשילד, שמשרה עליו מינימליסטיות ברוכה בעיבוד שכולו גיטרות, שר ברצינות מוחלטת, ומפספס את החיוך. כך גם פרבר ובלזיצמן. כשמשווים זאת לביצוע הידוע של מתי כספי עם ארגוב עצמו, מבינים עד כמה חסרים כאן החן והצחוק. ההומור הקיים בשיר, אך נעדר מהביצוע, מופיע אצל השתיים בשיר "לימון וצלחת", שהן הפכו לדואט שובב בהובלת בלזיצמן.

השיא שלהן הוא בשיר "דצמבר", שנודע בביצוע הנפלא של מזי כהן ודפנה ארמוני. בשלמות שלהן, הן כביכול הטביעו עליו חותם "לא לגעת", אבל מתברר שקמו להן יורשות מוצלחות שמעוררות מחדש את חסדי השיר.

בסוף האלבום של פרבר ובלזיצמן יש בונוס – חוה אלברשטיין מצטרפת אליהן בשיר "בכל זאת יש בה משהו". אלברשטיין, עם רקורד אלתרמני נכבד ("פגישה לאין קץ", "שדרות בגשם" ועוד) מעניקה לשיר הזה את מתנת קולה, שמצטרף בהרמוניה לקולות השתיים. יש במחווה הזו גם לטיפה נשית שמעבירה את השיר הזה, בעדינות אסרטיבית, מדור לדור. הלטיפה הזו נועדה ליוצרים – שבאחריותם לכבד את הנכסים האלה בלחנים יפים ונגישים, ולקהל – שמוזמן להתכבד בליריות הישראלית המבורכת, ובחוכמתו – לבחור במובחר.

התפרסם ב-ynet ב-10.2.2011