אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות ערב, במתחם בריכת גורדון. השבוע הופיע חמי רודנר, ואני – שלא כמו בשנות ה-90 – חוויתי את ההופעה ביחד עם הדור הבא, בת כמעט-10.

הוא פתח – בצדק רב – ב"הביאו את הסתיו" ("תל אביב מתנמנמת בחום, לשפת הים התיכון, עצלה, לא כל כך יפה" – היא דווקא זהרה, על רקע הספינות במרינה), סיים ב"מישהו שומע אותי" – כן, בהחלט שמענו, והידרן ב"גאולה".

היה שמח ונינוח. ובעיקר כיף. ותוך כדי החוויה השתאיתי מכך שמה שבשנות התשעים זעם ובער, התמתן הפעם לקלילות מפויסת. אם עצמי של אז הייתה נוכחת, היא בוודאי הייתה מתלהמת לנוכח "חילול הקודש" – ולא מבינה שהיא קלישאה. "את הנצח בואי נשאיר לצודקים" הוא לעג לה ולשכמותה, כולל עצמו, כבר אז, בזמן אמת. ובין השירים שר הפעם בנימה עליזה וצחקנית את "בואי ניפרד" – שיר שניסה כבר אז, במקור, להקליל את העלבון, ונוצר כנראה כשיר תרפיה במסווה של שיר דאחקה מלודרמטי במתכוון ("הכינו את הממחטות, אולי תבכו").

"אני תוהה לעצמי, מה זה אומר מבחינה כרמטית שהשיר הכי מצליח שלי הוא 'נפלת חזק', טו באב שמח לכם", הוא אמר רגע לפני השיר. והאיחוד בין שיר שברון הלב לחג האהבה, נראה פתאום טבעי – כך חשבתי, כשפתאום זיהיתי את גברת פרספקטיבה, ותהיתי אם לומר לה שלום.

גברת פרספקטיבה מאז ומתמיד נראתה לי חכמה אם כי משונה. אני נוהגת עדיין להקשיב לה ונוטה להסכים עם תובנותיה ולקבל אותן – אבל בשקט, אומרת לעצמי שמשהו בה לא חד משמעי ובכל זאת היא מחצינה התנשאות מעצבנת. והנה, הפתעה: השבוע, בחוף גורדון, מתחת ירח מלא – ולעיתים גם מעליו – גברת פרספקטיבה פרחה ושגשגה, ונראתה יפהפייה ועדכנית. ואני, לא הבטתי בבוז בעצמי ובאנשים בני גילי ומעלה – הרבה מעלה – שחייכו בכל הווייתם, ובסוף גם רקדו בשמחה – עם הילדים ואולי גם עם הנכדים – את מה שגם אז נרקד בשמחה, אם כי מחוררת בתלאות הנעורים המאוחרים.

"ואני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות. הו, מלנכוליה, את אהובתי", שר רודנר – פעם (כך לפחות הבנתי את זה) באירוניה, והיום – פשוטו כמשמעו. רוקנרול יכול להיות גם שעשוע, הבנתי. למה לא בעצם. רוקנרול זה (גם) כיף.

רודנר שר בתשוקה ובלי להחסיר תו אחד מהמקצוענות המוזיקלית שלו, וחוטי ההתלהבות השמחה קישרו בקשר עדין ודו-צדדי בינו לבין הקהל, מפעימים חיוכים. אולי זאת באמת גאולה.

אבל העברית שלנו, לפחות בפוסט הזה, לא תברח מעצמה, אלא דווקא תישאר. אז בואו נדבר עליה ועל הדרך שבה היא מתבטאת במוזיקה הישראלית. התירוץ: יום השפה העברית שחל השבוע. תקציר הפרקים הקודמים: "בעברית יש מילים בשפע, להגיד את הכול – כמעט. יש בה תקע ויש בה שקע, אך אין מילה בעברית לטאקט", היטיב לנסח אהוד מנור בשיר "חולם בספרדית" שכתב לשלמה ידוב.

ובחוסר טאקט מעולה, בפרובוקטיביות מכוונת, שר חמי רודנר: "אין רוקנ'רול בעברית, אף פעם לא היה ולא יהיה" – אבל השיר הזה, הוא בדיוק ההוכחה המושלמת לכך שיש רוקנרול בעברית.

ומה לגבי שאר הזרמים במוזיקה הישראלית, שאינם רוקנרול, שירי ארץ ישראל או פיוטים? כשההיפ הופ והראפ בעברית התחילו לשגשג, אי אז בסוף שנות ה-90 – תחילת שנות האלפיים, היו שהרימו גבה ותהו האם הז'אנר הזה, שהמילים שלו הם הצלילים שלו – ולהיפך, וזוהה בלעדית עם אנגלית – יתפוס בכלל בעברית כי מה לו ולה. אחד מהחלוצים של הסצנה בארץ, סאבלימינל (קובי שמעוני) סיכם בשיר "במעבדה":

"מי אמר שראפ בעברית זה מוזר ומיותר?

נמאס מאנשים עם אופק צר

לי מותר, חופשי הבר על מאוחר

משתיק כל צרצר על טעות של מאסר

האתגר להפוך ראפ עברי לאמיתי

מקורי, ולא להיתקע על ABC

מה? מה? אז מה אם באנגלית זה אוטוסטרדה

אני סולל את הדרך לדור הבא

לא קל זה לא, בהתחלה לא הצלחתי

המשכתי, לא ויתרתי עד שפרצתי

מהתקופה של השטויות ברחובות

הייתי המום שראיתי ת'תגובות

כבר אז הבנתי, לא משנה לי מה שיוצא

זה בעברית? אני מרוצה!

כי את הכביש אני סולל.. Seen

אני אגרום לאנשים פה להבין

שהיפ הופ זה בעצם דרך חיים"!

ודרך חיים פירושה גם להעמיק ולדבר על הכול, כולל הפצעים והשברים. וכך, הראפר ניר קדמי (קנדוג) בשיר "מילה עברית יפה", מקונן:

"מילה עברית יפה שלי, איה את? מה עשו לך?
לעיתים דומה כי נותרתי לאסוף את השברים
גרסה חיוורת וקלוקלת שלך בפי הנוער
שפת אמי העמוסה בשלל פשרות וויתורים
האמצעים להתבטא דלים, פצעים על הלשון גדלים".

פצעים על הלשון – תרתי משמע, כן?

ולמי שעדיין מפקפק עד כמה הראפ הוא כבר מצע מקובל ותקני לשירים בעברית, שימו לב שהאקדמיה ללשון עברית בכבודה ובעצמה בחרה לחגוג את יום השפה העברית השנה בשיר חדש. ומי כתב אותו? עומר הברון, הלוא הוא הראפר המוכשר, היצירתי וחד הניסוח  ג'ימבו ג'יי. ביחד עם להקת שלווה הוא שר את השיר שנקרא בפשטות "שיר בעברית". אני אוהבת בו במיוחד את ההומור, כולל בחלק שבו הוא מסכם את האירוע הלשוני המסעיר ביותר השנה: ההיתר "ההלכתי" של האקדמיה להתייחס אל גרב גם כנקבה (מי אמר שהם אינם קשובים ללשון העם?):

"עברית, אנשים נלחמים עלייך, יום יום, כל הזמן
עדיין מאמינים שהעט חזק מן החרב
נלחמים אם אומרים גרביים ורודים או ורודות
וזה אותו הגרב, כלומר, אותה הגרב".

אגב, מיד בהמשך מופיע קטע מצחיק במיוחד על פודל טהרן שתיקן – לשונית – את הנביחה של כלב סן ברנרד, אבל לא אחטא בספוילר. מומלץ שפשוט תקשיבו לשיר הזה.

אני, בכל אופן, נשארת עוד קצת עם ג'ימבו ג'יי, והפעם עם שירו "אמא" – שעוסק גם הוא בשפה העברית ומוכיח שמדובר גם במשורר לא פחות מאשר מוזיקאי (וכן, אחרי שתקראו, גם תקשיבו, בבקשה).

אמא / עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ולהקת ספא
מילים ולחן: עומר הברון

אני ואמא מתרפקים על זיכרון האותיות
על שורשים, מילים ומשפטים
בצל שדרת ברושים קבורות הפסקאות
ומתחתן על משכבם בשלום
שוואים נחים
בית קברות לחטפי פתחים
אין מי שיספיד את האמרות והניבים
אין מי שיגיד מילים טובות אודות המונחים
אין משמר כבוד ואין שיירת מלאכים

מי יגיד קדיש על העברית בעברית, מי, אמא, מי?
בטח לא אני, זה שיר קינה
מהשפה נשארה רק אסופה של כללי עלה תאנה
ומנגינה

אמא בתשנ"ד לקחת אותי לקנות בגדים
והמוכרת שאלה "אולי תרצו לראות מכנס"?
צרחת שם
"מכנסיים! לילד יש רגליים, שתיים, ינעל ראבק ערס!"
אבל אמא שיקרת לי, יצרת מפלצת
העברית שלי לא דוברת עברית
אז אל תגידי לי
"בן אני כל כך מאוכזבת"
העברית הזו שותקת
היא אילמת
לא תקנית
מי יגיד קדיש על העברית בעברית
מי, אמא מי? בטח לא אני זה שיר קינה
מהשפה נשארה רק אסופה של כללי עלה תאנה
ומנגינה.

"יש קונספירציה, יש מחלה", שר חמי רודנר בשיר הפותח את אלבומו "יהומה", וזוהי בעצם תמצית היצירה. המשך עגום לתחושת ה"חטפתי את הישראבלוז" מאלבומו הקודם "זמן אסיף" שיצא ב-2013, אבל הפעם הדכדוך התפתח מפאסיביות לביקורתיות אקטיבית כנגד מחלת האלימות הבהמית, שרודנר המציא לה שם: "יהומה" (במלרע).

רודנר, כפרט מתוך החברה, הוא החולה הסובל, ובו זמנית גם המאבחן/מתעד הבוחן את הסימפטומים במבט מדעי/עיתונאי. פה ושם יוצא ממנו הרופא שמעניק – בזהירות – תקווה. וכך, עם כה הרבה מרכיבי אישיות, לא מפליא שרודנר – בניצוח איתי צוק שהפיק מוזיקלית – בחר ליצור אלבום של "ביחד". "יהומה" הוא אלבום של הפריה הדדית, פרי התכנסות של חברים ותיקים לפלוגות השירה, הגיטרה והבאס כמו יובל בנאי ורונה קינן, עם תגבור של חיילים חדשים כמו תומר ישעיהו וג'ין בורדו, וגם פחות נודעים, כמו בנימין גולדשטיין (בנג'י) ויאיר הררי, שרודנר גילה כשהיה המורה שלהם ב"מזמור" – בית הספר למוזיקה של המגזר הדתי. כל אחד מהמוזיקאים (יש גם נוספים) זולג בדרכו לתוך השיר שרודנר הועיד לו, ולעיתים שותף בכתיבה ובהלחנה. את האלבום חותמים האדמו"רים ג'ון לנון (בגרסה עברית-ישראלית של רודנר ותומר ישעיהו לשיר "Warking Class Hero" – "גיבור מעמד הפועלים") ומאיר אריאל, שרודנר שר איתו בדואט את Carry On"". הגיוון הזה אומנם מעשיר את היצירה, אבל גורם לעיתים לחוסר אחידות. השאיפה לספר סיפור אחד באמצעות קולות שונים מייצרת לפעמים הסחות דעת סגנוניות (וגם ססגוניות) שמסיטות את הקשב מדרך המלך, כך שבמקום יצירה שלמה והרמונית יש שברים וקרעים שמחוברים ביניהם בתפרים גסים.

זה לא בהכרח חיסרון, כי חוסר האחידות משקף את התוהו ובוהו שרודנר מתאר, מה עוד שמדובר בשירים טובים, חלקם מרהיבים, כמו "וירוס יהומה" עם יובל בנאי, על המציאות הווירטואליות נואשת הלייקים; "ים האדם הרעב" עם רונה קינן, שנוכחותה הצלילית מעדנת לחמלה את הביקורת על היחס לעובדים זרים; ו"כניסת ספקים" המבריק והמקפיץ עם ג'ין בורדו, על החצר האחורית של חברת השפע. התשתית לתיעוד הבועה המטריקסית שבה אנחנו חיים (לפי האלבום), היא הרוקנרול הישן והטוב שרודנר משתייך למשמר הכבוד שלו בגרסתו הישראלית, כבר משנות ה-90 בלהקת "איפה הילד". הלהקה מופיעה בשיר הראשון באלבום, "קונספירציה", כמו מסמנת לנו שהרצף נמשך, ומתוגברת בנציג הדור החדש, אלון עדר.

בתוך מרתפי הצחנה של הניוון שמתאר "יהומה" שורצים בעלי חיים: חיות טרף כמו הזאב המורעב בשיר "היי", ומפיצי מחלות כמו חולדות וירטואליות ב"וירוס יהומה", עכברים ב"ים האדם הרעב" ועכברושים בשיר "כניסת ספקים". אבל לצדם מהבהבת אלטרנטיבה, שהייצוג המובהק שלה הוא "יש יופי" – שיר על פשטות, בנימה מזרחית מסולסלת, שבו יאיר הררי מצטרף אל רודנר בדומיננטיות בוערת ומחממת כמו מדורה. "בסוף היום אתה חוזר הביתה לשכונה", כך הוא נפתח ומסתיים.

והשכונה הזו היא תזכורת למשפחתיות, שאולי תצליח להביס את הניכור המתפשט. ורודנר, שאולי הפנים את "מצפון תיפתח הרעה", נוסע ברכבת דרומה, בשיר "כיוון דרומי". וכשם שהוא שר בו את הייאוש, כך גם מזדמרת התקווה: "ממשיך להאמין".

פורסם בגלובס ב-06.09.2019

לפני כשלוש שנים הוציא יובל גורביץ' את אלבומו האחרון והמשובח, "עורב", ולמרות מצוינותו, הוא עדיין מוכר בעיקר כ"מוזיקאי של מוזיקאים". אמש, האהבה שהועתרה עליו קיוותה לפצות על העוול שבהחמצה שלו והוא התרגש מהמחווה – קיפץ ורקד, דילג ורץ על הבמה וממנה, חיבק את השרים לכבודו ושר איתם. "שחר אבן צור והמסתננות", כלומר אבן צור ביחד עם יהלי סובול וספי אפרתי, פתחו את המופע בשירים ישנים וחדשים של להקת האם – "מוניקה סקס". "טוב חבר'ה", קטע אותם לרגע גורביץ' בניסיון להחמיא להם, אבל סובול עצר אותו. "תודה רבה גורביץ'. תן לנו לשיר. אנחנו נשיר ואתה תקשיב. תן לנו להקדיש לך את השיר הבא, איש קש".

וכך הם חיממו ברוק הסוחף שלהם את האולם שהתמלא בהדרגה באנשים ובשמחה והזניקו אל הבמה את גורביץ' עצמו, ביחד עם "המדור לחיפוש קרובים" – ההרכב שלו שבו חברים דרור גלוברמן בקלידים, רועי צעדי בגיטרה, אסף אנגל בתופים וטל מרקוס בבאס. אל הלהקה, שהלהיטה עם גורביץ' את שיריו, כולל סינגל חדש שמופץ השבוע ("כל הכסף ששמתם בכניסה, הולך לאלבום", התבשר הקהל),  הצטרפה בשירה בת נטף, שמוכרת מהשתתפותה בעונה האחרונה של התוכנית "כוכב נולד". "היא הניסוי שלי בבני אדם", הצביע עליה גורביץ' בחיבה וגילה שהוא מנסה להפיק לה אלבום. היא, מצדה, גם הינחתה את המופע בהתלהבות יתר, שנסלחה בזכות כנותה. נטף גם הזכירה שגורביץ' הוא משחיז סכינים על אופנוע, "וגם משחיז טקסטים".

הטקסטים החדים שלו נבלעו אמש ברעש המבורך של המוזיקה. היחיד שמילותיו נשמעו בבירור היה אפיק פלג, בעל חדר חזרות על שם המתופף ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל. על רקע הגיטרה הדומיננטית של גורביץ', הוא הקריא קטע בשם "זמן חלום" שהוקדש לאביו שממנו התייתם כילד.

העוצמה המסתמנת התחזקה כשאביב מארק הופיע עם ההרכב "הבוסתן החשמלי", אחרי שהקריא לגורביץ' חמשיר שנפתח במילים: "60 מלאו לנער וליבו המה". לפני ששר, מארק סיפר שגורביץ' שירת בלהקת גייסות השריון בשנת 69', עם מוני מושונוב, שלמה ידוב ויצחק קלפטר. "הם לא נתנו לו לשיר, אז הוא היה הפנטומימאי". מארק, שבדומה לגורביץ', גם הוא מוזיקאי לא מתפשר, ואולי אפילו קיצוני ממנו בכך, הטיח בקהל רוק אינטנסיבי, אבל כדברי אחד מהשירים, "לקח את הזמן לאט" ואיפשר לצלילים שלו להתפתח בקצב שלהם. "מידנייט פיקוקס" שעלו אחריו העלו עוד יותר את טמפרטורות הרעש המחוספס באנרגיות התיאטרליות הנודעות שלהם. הקהל – עירני בהתאם – זכה לשמוע שירים חדשים שלהם מתוך אלבום שבדרך, כל שיר מהיר מקודמו ומשמש מקפצה לחיבוקים של גורביץ'.

בחצות ועשרה, כשהקהל כבר התמעט, עלו לבמה מחצית להקת "איפה הילד", כלומר חמי רודנר ואסף שריג מתוגברים בירמי קפלן על תקן מתופף דומיננטי. שריג סיפר שבתקופה מסוימת גורביץ' היה שותף שלו לדירה וש"תמיד הוא עשה את הדברים הלא נכונים, בזמן הלא נכון", והוסיף בציניות: "ומשום מה הוא הפך לקדוש". רודנר מיהר להבהיר לקהל: "רק שתדעו שכבר חודשיים אסף בהתרגשות מההופעה הזו". תוך כדי השיר "אחד אלוהים", גורביץ' עלה לבמה ושר איתם כשרודנר לוחש לו את המילים. "אתה מהווה בשבילי השראה", אמר לו רודנר, ושריג הוסיף: "בעצם, הוא בן 500".

לא נכון. אם כבר, אז בן 6. כל להקה השתוללה על הבמה בתור שלה, אבל גורביץ' השתולל עם כל הלהקות. "כשאיפה הילד" הופיעו והלהיבו, התבקש לומר "הנה הילד", ולהצביע עליו. "הלילה הזה מתקרב לקיצו, מתמעט והולך", הם שרו. כבר היה מאוחר, וגם הקהל התמעט והלך. אסף שריג נשאר על הבמה כדי לנגן עם להקתו השנייה, "זק"א", והתפרע איתם במוזיקה המתפוצצת שלהם. באחת וחצי בלילה הם עוד המשיכו לבעור, ואיתם קהל הולך ומצטמק וחתן יום הולדת דק אך הולך ומתעצם.

פורסם ב-ynet ב-16.02.11

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

"דפנה והעוגיות" פתחו עם המוזיקה הקרנבלית שלהם. לפני השיר האחרון, דפנה קינן הסולנית הפעילה את הקהל: "יש בשיר הזה שורה רפטטיבית. תחזרו עליה איתנו. תשירו". וכך, עשרות האנשים שבאולם הדחוס שרו שוב ושוב: "העתיד נראה מבטיח", ובאותם רגעים הוא אכן נראה כזה מרוב רצון טוב.

בחצות (תזמון מדויק עם שמם) התייצבה על הבמה להקת "מידנייט פיקוקס". הקהל העתיר עליהם אמפתיה ובלונים, ואיתן רדושינסקי הסולן פיזר בחלל את התערובת הלא נורמלית אך מאוזנת של רוק מערבי וערבי, שובב ועמוק.

"מוניקה סקס" הפעילה עוצמה וחיוכים – בינם לבין עצמם ובינם לבין הקהל. אחרי השיר "איש קש", כשנדמה שהלהקה מיצתה את מכסת השיאים, עלה לבמה האורח הראשון שלהם, מאור כהן. מתברר שהלהט הגבוה במיוחד של הערב הזה היה בעצם צל דהוי לעומת האנרגיות שהחלו לקפץ על הבמה. "תגיד לי למה אתה לא ישן?", שרו כהן, מוניקה והקהל את השיר "השכן". "כי אני זה השכן!". ופתאום, היה נדמה ש"שיר השטות" הזה משקף בעצם את הנעשה במועדון – חוסר הסכמה להירדם כשאדם קרוב נזקק לך. צרחות ידועות, מקפיאות-מרתיחות, נשמעו לפתע והג'יברישיות שלהן בנתה הברה אחרי הברה את השיר "ריקי", גם הוא של "זקני צפת".  אחרי שכהן עזב הגיע האורח השני – חמי רודנר. "אני מתרגש, כי זאת הפעם הראשונה שאני מופיע איתם", הוא העיד, וכאשר שר את "השמיים הגבול" אפשר היה לחוש שהפזמון מתאר את ההתרחשות שבמועדון.

להקת "ליידי די" סערה גם כן, אבל הפעם הסופה נצבעה בנשיות. בשלב ההוא רק עשרות בודדות של קהל נשארו, אבל הן שרו מבלי להפחית מהמאסיביות שבשיריהן וריעננו בקאוור לשיר "גברים מקצוענים" של להקת "בלאגן".

השעה כמעט שתיים בלילה ורונה קינן עולה. "אני חושבת שמתבקש שאשיר רק שיר אחד", היא אומרת בצניעות. רק היא והגיטרה על הבמה. צלילות קולה משרטטת לאט את השיר "מבול". "והכל יקפא פתאום", היא שרה. וזה בדיוק מה שקורה לרגע, בתוך ההקשבה המהורהרת, כשהנתינה הופכת לקבלה והצלילים לשקט.

אירוע התרמה, מועדון לבונטין 7 תל אביב, יום ה' 11.12.08

פורסם ב-ynet ב-12.12.08

רוק שמתובלן לעיתים בג'אז, עם צליל חם שמקורו בכלי נשיפה מאסיביים ובכלי מיתר, מעשירים את צלילי האלבום. השירה של גלעדי בקולה הייחודי  – מעושן שבסיסו יציב וחזק – מובילה את השירים החכמים והמעודדים האלה למקומות ידידותיים ואמפתיים, שלא רק נשים מרגישות בהן נוח.

פורסם ב-ynet בפורים תשס"ח, מרץ 2008

בין "מכונת השירים הגדולה" – האלבום החדש של חמי רודנר ל"חמלה" – אלבומו הקודם" פועמת "מרגיש בבית" – תוכנית הטלוויזיה שלו. לצופים היא מביאה כבר שלוש עונות מוזיקאים ישראלים, ברצף שיוצר קולאז' סגנונות מעניין. לרודנר היא מזמנת מפגשים עם קולגות, חלקם מטריטוריות שונות מהרוק הטבעי לו. המפגשים הללו חילחלו לתוך "מכונת השירים הגדולה".
 
רודנר "מרגיש בבית" באלבום. זה ניכר באופן הנמרץ שבו הוא שר, מלא תיאבון, התלהבות, תשוקה וכיף. ביתו הנוכחי בנוי מחדוות הנדודים, שמתממשים במסע לימודי וחווייתי. מהבחינה הזו רודנר מתחדש, מתפתח, משתכלל ובהחלט לא נשאר במקום. הבעיה היא שהרחבת השטחים המבורכת, שמספחת אל טריטוריית הרוק הרודנרית גם מוזיקה מזרחית, ים תיכונית, רגאיי ומוזיקת נשמה יהודית – לא תמיד נשמעת טבעית ומשכנעת. למרות היצירתיות, חומרי הגלם השיריים הטובים ורמת הבישול-נגינה הגבוהה, משהו בתבשיל לא בהכרח מתחבר. נראה שהאופקים המתרחבים של רודנר מרחיקים ממנו את נקודת המוצא, הבסיס שהוא בעצם חותמו האישי.  
 
דוגמה לכך היא השיר "יפה כמו מנגינה", שנשמע במכוון כמו שיר מזרחי. הניסיון להיות "ים תיכוני" לא נשמע אותנטי, בעיקר בגלל המילים הפשוטות והכמעט עילגות. זה לא באמת רודנר, עשיר העברית, ועלול להיחוות כמו פארודיה. "השארת אותי עם רוח", לעומת זאת, כבר מעפיל למחוזות כמעט אהוד-בנאיים, אם כי עדיין השירים ההולמים ביותר את רודנר, הם אלה שבהם הוא נשמע כמו עצמו במיטבו: "זה אותו הקיץ", ובעיקר "נוסע" – עם המנגינה הרגישה, האלמנטים ה"יהודיים" –  קלרינט, תכנים שכוללים נדודים וגלות, והפזמון הממכר במילים "והעיקר זה לא לפחד כלל".
 
רודנר אכן לא מפחד, ומתמסר במוחלטות מתענגת למפיק המוזיקלי של האלבום – קובי אוז. אוז מצידו, שמיטיב להרכיב לעצמו סלטים צבעוניים, יצר לרודנר סלט שנראה טוב, אבל לא תמיד שוררת הרמוניה בין חריפותו המזרחית למרירותו הרוקיסטית. בשני צידי ה"כריכה" של האלבום, השיר הפותח – "אחת לדרך ארוכה" והשיר המסיים –  "שתיים בלילה", קולו של רודנר פגיע, שקט, מהורהר ואוורירי. הערטול הזה נבלע בגודש הבגדים של שאר השירים, שממלאים את האלבום באופן שמדגיש את נוצצות מכונת השירים, אבל גם את המכאניות שלה. לאה איני, שכתבה את המילים של שיר הנושא מצביעה-מתריעה על פוטנציאל המכונה להפעיל את עצמה. נראה שבמקרה הזה היוצר שלה נבלע בתוכה מרצונו.
 
בסופו של דבר, מידת ההתקבלות של שירים באשר הם תלויה בברית שנוצרת – או שלא – בינם לבין המאזין. האם הוא בוחר בהם ללוות אותו בדרכים המערפלות אל השינה, כמנוע של יום חדש, תפילת דרך בתוך מכונית, קוד אהבה, חיבוק מפוגג חולשה? כל זה שייך למערכת היחסים הפרטית בין האדם לשירים שהוא מנכס לעצמו. אני, למשל, אקח איתי מ"מכונת השירים הגדולה" את "נוסע". האם די בשיר אחד?
 
"מכונת השירים הגדולה", חמי רודנר, הד ארצי, עננה    

21.3.07, ynet

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 

מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)

תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)

ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)

דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8 https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%99-%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%97/ https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%99-%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%97/#comments Sat, 09 Dec 2006 21:11:25 +0000 http://www.notes.co.il/timora/26299.asp […]]]> "מי אכל את הירח?
רק אתמול היה עגול
איך אפשר את הירח
כמו תפוח לאכול"?

מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק")

מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא.
במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות.
הנה כמה תזכורות, בשליפה.

1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"

2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, ששרה עם מיכה שטרית

3. "אגדת השמש והירח" / מילים: אהוד מנור, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי, ביצוע: "אתניקס" וריטה

4. "הבלדה על האיש שהחליף את הירח" / מילים, לחן וביצוע: ארקדי דוכין

5. "אור הירח" / מילים, לחן וביצוע: אביב גפן

6. "ירח" / מילים, לחן וביצוע: שלמה ארצי

7. "ירח כחול" / מילים ולחן: שרון מולדאבי ושחר בן ברק, ביצוע: "גן חיות"

8. "כבר אחרי חצות (עוד לא כיבו את הירח") / מילים: עמוס אטינגר, לחן: נורית הירש, ביצוע: אילנית

9. "יא ירח" /  מילים: יחיאל מוהר, לחן: דובי זלצר, ביצוע: להקת הנח"ל

10. "קשר הירח" / מילים: אהוד מנור, לחן וביצוע: קורין אלאל

11. "ירח בשמיים" / מילים, לחן וביצוע: לאה שבת

12. "ירח" / מילים: נתן אלתרמן, לחן: עידו אגמון, ביצוע: חמי רודנר

אתם מוזמנים להוסיף (ואולי גם אני. אחרי שאפרסם ואלך ל"שירונט" כדי לראות מה החמצתי).

אגב, הירח בשירי הילדים שווה פוסט נפרד. במקום הראשון, לדעתי, הספר "ויהי ערב" של פניה ברגשטין, שאני מסוגלת לדקלם בעל פה בכל רגע נתון…