יהלי סובול – סך הקול – תימורה לסינגר https://www.timoralessinger.com מוזיקה, תרבות ויצירה Mon, 08 Nov 2021 09:43:42 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.2 יזהר אשדות, אלבום כך הולך הרוח, יולי 2017 https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%96%d7%94%d7%a8-%d7%90%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9a-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9a-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99-2017/ https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%96%d7%94%d7%a8-%d7%90%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9a-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9a-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99-2017/#respond Fri, 13 Jul 2018 09:58:58 +0000 https://www.timoralessinger.com/?p=68506 […]]]> "כך הולך הרוח", האלבום של יזהר אשדות, ראוי להאזנות רבות. לא בגלל העבודה העצומה שהושקעה בו. ברוב האלבומים מושקעת עבודה, אבל היא מתמקדת בעיקר בהעמדת השירים המוכנים, בעיבודים, בשלל העניינים הטכניים. אצל אשדות באלבום הזה, היצירה עצמה – עוד לפני הכניסה לאולפן ההקלטות – היא המוקד. 12 קטעים באלבום, ודווקא מחציתם, האינסטרומנטליים, הם הסיבה העיקרית להקשיב לו.

נכון, גם השירים מעולים. אשדות הלחין את כולם בכישרונו המלודי (את "כפר צרפתי" הלחין עם שלומי שבן). המילים של יהלי סובול, וזו הפעם הראשונה שהוא כותב לאשדות אלבום שלם (כלומר מחצית. השאר כאמור שירים ללא מילים). אומנם הוא כבר כתב לו בעבר את השירים "במרחק נגיעה מכאן" ו"ריקוד קטן", אבל מחלקת המילים ביצירת אשדות חקוקה על שם אלונה קמחי בת זוגו, וסובול צולח בכבוד את הרף הגבוה שלה. לא מתרחק מסגנון כתיבתה, אבל גם מכניס את עצמו עם הגבריות האורבנית הלירית, שמעמיקה פנימה, אל ערי הנפש.

מגיע ל"כך הולך הרוח" האזנות רבות, כי הכי קל, נוח ומתבקש לעשות את מה שרוב היוצרים עושים – בוודאי שעם ותק מוזיקלי מכובד כמו של אשדות (להקת תיסלם, קריירת סולו מכובדת ולצדה הפקת יוצרים ישראליים רבים ומשמעותיים שאזכורם יחסל כאן את מכסת המילים היקרה, ביניהם הקריירה הבינלאומית של עופרה חזה). אשדות יכול היה לממש את תשוקת החידוש המתבקשת באמצעות צעצועים – גאדג'טים חדשים של אולפן, שמשכללים את חוויית יצירת האלבום (וגם בכך הוא התמחה והתמקצע, ויעיד אולפן ההקלטות שלו – חדר לידה איכותי שממנו הגיחו אלבומים של מיטב הזמרים).

אבל אשדות בחר להתחדש באמצעות השלת המוכר והידוע. הוא העדיף ללכת אחורה, אל תחילת דרכו כמוזיקאי. להתאחד עם צעצועיו הראשונים – הסינטיסייזרים הישנים משנות ה-80 וה-90 – וליצור באמצעותם, והתוצאה היא איחוד מוצהר בין אשדות המוזיקאי לאשדות הזמר, וגם אלבום שבהאזנה ראשונה עשוי להישמע מבלבל ואפילו מוזר. בעוד שבדרך כלל, בהאזנה ראשונה לאלבום הציפייה היא להיחשף ליצירה קונבנציונלית, סטנדרטית במבנה שלה – שיר ועוד שיר, כמו אנשים חדשים שאתה תוהה אם תכניס לחייך, ועוד יותר – אם יישארו שם; באלבום הזה נתקפים בחוסר אוריינטציה. והיא מענגת, משום שזוהי תכליתה של יצירת האמנות – לערער את הקיים על מנת לנסחו מחדש.

"כך הולך הרוח", שאשדות הפיק ביחד עם משה לוי, נפתח ב"קמבודיה" – קטע אינסטרומנטלי חשמלי, שמצהיר בצליליו החורקניים והצורמניים במתכוון – לא באתי להנעים ולהקל. אני מציע נסיעה משותפת למחוזות לא נודעים ולא פשוטים. רוצים לנסוע איתי?

והתשובה היא שכן, מומלץ להצטרף לנסיעה כי אשדות הוא הנהג ואפשר לבטוח בו – בזכות האינטליגנציה המוזיקלית הגבוהה שלו, יופיו כיוצר וניסיונו. השירים באלבום הם ממתקי אנרגיה, כולל "זה לא הזמן", הדואט ההימנוני שלו עם דורון טלמון מ"ג'יין בורדו" – שיר שהוא קריאת השכמה, המצטרף אל שאר השירים הממריצים אל הדבר המשמעותי יותר – מופשטות הצלילים, והם גם מנוחה והפוגה מתובענותם המתגמלת. לא במקרה מופיע ברוב השירים מוטיב החלום (והשינה נוכחת גם בבודדים שלא), שהוא אופציה להבין את הקטעים האינסטרומנטליים. הקטעים הצליליים נשמעים לעיתים ניסיוניים ואוונגרדיים ומרמזים כי בין המילים ומאחוריהן קיים עולם אפל, שמעורר לעיתים תחושת מלחמה, אפוקליפסה ופליטות. האלבום מאפשר למאזין להיות בלש. לנסות לפתור את תעלומת הקשר בין השירים לנגטיבים שלהם, נטולי המילים. ייתכן שהפזמון בשיר "הפעם זה מרגיש אבוד" הוא רמז, שיר מפתח שמחבר בין שני העולמות.

6 שנים אחרי אלבומו הקודם, "עניין של הרגל", מגיעות לאשדות תשואות. השאיפה להתחדש בגילו ובמעמדו – ומימושה המוצלח – מעוררות כבוד. נדיר במוזיקה הישראלית שיוצר ותיק יזנח את טריטוריית היצירה הנוחה שלו וייצא להרפתקה של בריאת עולם חדש. ייתכן ש"כך הולך הרוח" הוא יצירת מופת. ההיסוס מההכרזה על התואר הזה נובע מכך שזוהי הגדרה מגבילה ופשטנית. הפוך ממה שהאלבום הזה שואף להיחוות.

 

התפרסם בגלובס ב-13.7.18

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%96%d7%94%d7%a8-%d7%90%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9a-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9a-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99-2017/feed/ 0 יהלי סובול, השקת האלבום "ריצות ארוכות", מרץ 2017 https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9e/ https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9e/#respond Thu, 09 Mar 2017 08:13:53 +0000 https://www.timoralessinger.com/?p=68480 […]]]> טוב לנו יחד

"הפנים שמחייכות הן מראות מעוקמות", שר יהלי סובול ב-1999 ב"סוס" – אלבום הסולו הראשון שלו.

2017, מועדון הבארבי: "המראות מאחורי הבר כבר לא מראות אותו דבר", כך הוא שר, הפעם ב"מהפכת הקטיפה" – הדואט היפה עם הגיטריסטית הנוכחית שלו, זואי פולנסקי.

"לא מראות אותו דבר"? לעיתים דווקא נראה היה בבארבי ששנות ה-90 בעיצומן. סובול, במופע ההשקה של אלבומו "ריצות ארוכות" נראה כמו בשנים ההן, כולל בלורית השיער בצבע המקורי, לבוש במדי הבמה הרוקנרוליים השחורים גם הם – ג'ינס וטי-שירט, ושר באינטונציה הכהה שלו. כמעט 10 שנים אחרי אלבומו הקודם "אלדוראדו", אלבום הסולו השלישי שלו "'מנוגן' יותר ו'ערוך' פחות, כמו שהיינו מקליטים בתחילת הדרך", כך הגדיר אותו כאשר גייס את ההמונים למימונו בהדסטארט.

אחד מהיתרונות שבהוצאה לאור של יצירה בדרך זו הוא, שמעבר לעסקה הצרכנית המשתלמת (שהרי לא מדובר בתרומה אלא ברכישה במחיר נמוך מזה שיימכר בחנויות) ולהזדמנות לתגמל את היוצר המועדף עליך ישירות – ללא חציצת מתווכים – מתקיימת תחושת שותפות נעימה בין הקהל לאיש שעל הבמה. ובאמת, סובול הקרין בהופעה נינוחות, ונהנה מקהל מהסוג הקשוב, לא רק למוזיקה אלא גם למילים, כפי שמאז ומתמיד מתבקש אצלו בתור איש של טקסטים לא פחות מאשר של מנגינות.

המופע התקדם בנעימים, בלי רגעים מסעירים, אבל עם האנרגיות החשמליות של כלי הנגינה, ההתרגשות של הופעת בכורה, ותחושת המשפחתיות. כך, למשל, סובול הציג את השיר "תיאטרון תנועה" מהאלבום החדש בתור "השיר השני הכי אהוב על הבת שלי". למי שתהה מה השיר הראשון הכי אהוב עליה,  התבררה התשובה בהמשך, כשאסף אמדורסקי – האורח הראשון בהופעה – עלה לבמה וסובול רטן בחיוך: "השיר שרונה (הבת שלי) הכי אוהבת הוא בכלל לא שלי!". בלי להשתהות הם שרו עם גיטרות את השיר "מגדלים" מהאלבום האחרון של אמדורסקי והנסיקו אותו לגבהים של אותם מגדלים ידועים לשמצה המתוארים בו. קודם לכן, אמדורסקי, שהפיק את האלבום של סובול, וגם תופף בו, התפרע בתופים עם "סתיו" ו"השאלה" מהאלבום החדש, ובהמשך שר את "15 דקות" שלו ביחד עם סובול (שהשתתף בכתיבתו בשנות ה-90 עם סיון שביט), וגם בשיר הזה השניים התעלו.

אלון עדר – האורח השני בהופעה – שר עם סובול את "שיר לאמא" – הלהיט מתוך אלבומו החדש והיפה "השמרנים שוב באופנה". מהיציע השקיפה עליו בגאווה מושא השיר – מיקי קם, וסובול לא הסתיר את הנאתו לעשות לו קולות. אחר כך הם ביצעו את "סוס" של סובול. "טוב לנו יחד", הם שרו, וכך גם חש הקהל. בשירים מ"ריצות ארוכות" – שעוסקים בניגודים בין תנועה ושינויים לעומת קיפאון ועמידה במקום לצלילי שאון הזמן – זו הייתה שמחה שקטה של ההתוודעות לחידוש וניכוסו ההדרגתי. בשירים הישנים, בעיקר של להקת מוניקה סקס – זו כבר הייתה שמחה אקטיבית, משוחררת. הקהל שר עם סובול, נהרה על פני הנוכחים, כמו מתעוררים קולקטיבית לתוך נעורים שאבדו ונלפתים בהם.

 

פורסם בגלובס ב-9.3.17

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9e/feed/ 0 מוניקה סקס, אלבום מנגינה, פברואר 2011 https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%a8-2011/ https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%a8-2011/#respond Sun, 06 Feb 2011 06:20:13 +0000 https://www.timoralessinger.com/?p=68361 […]]]> לכאורה הכל בסדר. שבע שנים אחרי אלבומם הקודם "חיות מחמד", להקת "מוניקה סקס" משגרת לחלל האוזניים את אלבומם הרביעי, "מנגינה" בהפקת עופר מאירי. כמו בפגישת מחזור מהסוג הצפוי, הכל כאן: הרוק האינטליגנטי ומדויק המינונים, המקצוענות של השלישייה (יהלי סובול, פיטר רוט ושחר אבן צור), שיודעת את המלאכה ומפיקה צלילים נעימים להאזנה בכל מצבי הצבירה – מיוזעים ומקפיצים, וגם ארוזים במינוריות הבלדה. לעיתים הם זוכים לתגבורת מעשירה בתרומתה כמו זו של כלי הנשיפה בשירים "רמקולים" ו"להפסיד לניו יורק" ושל קרני פוסטל, שמגיחה בפזמון של השיר "אתה ללא" (שכתב שחר אבן צור) ומוסיפה מיסתוריות נשית.

גם הטקסטים הרהוטים של יהלי סובול מִתפקדים במסדר הנוכחות הזה. כרגיל, הם מדיפים אמירות ציוריות חכמות כמו בשיר הנושא: "לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים אני מתחתם. אבל בכל מקרה, אני אוהב את הים". והם מתפתחים לשיאים כתיבתיים כמו: "שנינו יחד על ספת מעצבים / שישים דקות והברברים באים / לא יודע איך נגמר המשחק / מוקף בבר בשואבי אבק" ("מישהו אחר").

כמו בשם השיר הרביעי, "הכל במקום", גם אצל "מוניקה" הכל מונח במקומו – חמימות הגיטרות לצד המתכתיות האלקטרונית הקרירה. אבל אז מתברר שבעצם, הכותרת "הכל במקום" היא אירונית. אומנם מהלך החיים נראה תקין ו"הכסף פועם פנימה, החוצה / כמו הדם אל הלב, כמו הזמן אל היום", אבל הנורמטיביות היעילה מהבהבת מצוקה ומתוך ההשלמה מבעבעים הקולות "אל תיתן לחיים לעבור לידך" וסובול נשמע נואש וזועם. ולא רק בשיר הזה. סובול מרשה לעצמו לאורך האלבום להחצין צעקות, אם כי הפראיות שלהן פחות משוחררת ויותר מסוגננת.

מערכות היחסים המונצחות בשירים עברו את שלבי הספק, ולכאורה הן יכולות ליהנות מפירות היציבות. אבל כבר בשיר הפתיחה "גשר" משהו נתקע ומתערער: "אין אחד שלא נפצע, אבל לפעמים אין חור יציאה / איך שלא תסובב את זה, קשה להבין מה קרה". הערעור הולך ומתחדד בשירים כמו "השמלה ממדריד" – "הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן". ויש גם לוזריות כבדה כמו בשיר "ילד מפתח" (שכתב פיטר רוט) עם התלישות והתנודתיות במובן הפיזיקלי ("ילד מפתח אובד בחלל. פעם חלקיק, פעם הוא גל"). שיא אסוני מתגלה בשיר "רמקולים" של שחר אבן צור, שבו מתבררים ממדי המצוקה הקלסטרופובית: "אני חי בתוך רמקולים. צועק הצילו, לא שומעים אותי".

ולמרות הצטברותם של החתכים בנפש, הם נבלעים בתוך המוזיקה הדשנה ורק בשיר היפהפה "הסתברות", הם מרגשים באמת. המושגות של האהבה נראית בו כה מופרכת, ובמילים של סובול: "מבחינת ההסתברות, זה בדיוק כמו שתיפול עכשיו באמצע הרחוב אבן מכוכב שמת מזמן". ללא הרף נשאלת השאלה: "איך אפשר בכלל לקוות? איך אפשר בכלל?".

"זה נעים להרגיש בלי בלמים", שר סובול, והאלבום כולו נשמע נעים, אבל השאלה המתבקשת אצל "מוניקה סקס" היא לאיזה "נעים" הם שואפים – האם לזה המענג או להיותם נעים במובן התזוזה? ובכלל, האם שלטון הבנאליה שמונצח ב"להפסיד לניו יורק" – "הקלישאות בסוף תמיד מנצחות. עומדות בדלת, מחייכות" – מקובל עליהם?

כך או כך, המילים הנואשות של האלבום "מנגינה", שמנסות לחורר את החומה המוזיקלית השלמה שלהם, יוצרות סדקים דקים בלבד שאין בהם לערער. כל אחד מהשירים הולם את תחנות המיינסטרים, אבל לא הולם בהן. המצוקה נשארת בפנים ולא פורצת החוצה. את המנגינה הזאת אי אפשר להסעיר.

 

פורסם ב-ynet ב-6.2.11   

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%a8-2011/feed/ 0 דודי לוי, הופעת אוזניות, נובמבר 2010 https://www.timoralessinger.com/%d7%93%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2010/ https://www.timoralessinger.com/%d7%93%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2010/#respond Fri, 19 Nov 2010 09:27:31 +0000 https://www.timoralessinger.com/?p=68910 […]]]> כדורים זערוריים של אור באדום ובירוק ריחפו באולם החשוך למחצה. דודי לוי ולהקתו, "התזמורת הקטנה", נדרכו. המופע שלהם היום (שישי בצהריים) בפסטיבל הפסנתר בתל אביב היה יוצא דופן. הוא הוכתר כהופעת האוזניות הראשונה בישראל. וכך, כיסו את האוזניים של כל הנוכחים – על הבמה ובקהל – אוזניות עם אורות אדומים (on) וירוקים (ווליום). "מי שלא שומע טוב, ירים את ידו ותיגש אליו דיילת", אמר לוי שהאירוע עורר בו אסוציאציות של טיסה, ואם נמשיך את הדימוי, אז נדרש זמן כדי שהמופע ימריא. הסיבה לא היתה לוי ולהקתו המעולה, אלא התקלות הטכניות בדמות זמזום באוזניות, שהפריעו בהתחלה. אחרי כמה דקות העניין הסתדר ואפשר היה ליהנות מהחוייה.

לוי, בעל האישיות הבימתית הסימפתית, שיבץ במינונים נכונים שירים חדשים וישנים מהרפרטואר הגדל שלו. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לעיבודים, שהעניקו ביטוי אינסטרומנטלי נרחב לכישרון של נגניו – שאול בסר בפסנתר וקולות, ענת נבו בצ'לו ובקולות ענוגים במיוחד, וגם אביב שטיין שפרט על בוזוקי אירי והיכה בכלי הקשה, תרם מאוד בקולות שלו. לוי עצמו השלים אותם בגיטרה החשמלית השמחה שלו. עולמו הציורי (שמתהווה בעיקר במילים של מאיר גולדברג) נחשף לצלילי לחניו היפים: מלאכים, נהגי מוניות, נוודים של אהבה ועוד דמויות ססגוניות.

האורח של ההופעה היה יהלי סובול, שמשום מה לא התחבר לאוזניות. הוא שר עם לוי והתזמורת שני שירים של להקתו, "מוניקה סקס" – "מספיק בן אדם" ו"מתחפר באלנבי". "אולי מושיקו (נהג המונית בשיר של לוי – ת.ל) עובר בשיר הזה"? תהה. סובול נפרד בשיר "ענוג" (מילים: חנה גולדברג) של להקת "נוער שוליים" (שדודי לוי ניגן בה). הביצוע שלו היה אנליטי וקר, אך קולות הליווי וכלי הנגינה ריככו וחיממו. אחרי שסובול ירד מהבמה, הגיע "דוד" מהשיר האהוב, ההוא ש"רוצה לעשות לך בת, או בן, או משהו". "אנחנו מתקרבים אל היעד", הכריז לוי לפני השיר "התעשייה האבירית", ומיהר לסייג את עצמו: "זה לא נכון לקרוא לסוף של הופעה – יעד". "אני מבין שזאת היתה חניית ביניים", הוא חייך כשחזר לבמה עם התזמורת להשמיע את ההדרנים.

ומה לגבי האוזניות עצמן? הן היו חביבות, אבל בעצם לא הצליחו להתעלות מעבר לגימיק. בניגוד למסיבת הריקודים באוזניות – שלוי נתקל בה פעם והתלהב ממנה עד כדי אימוץ הרעיון – אפשר היה לשמוע היטב את המוזיקה באולם (פחות את השירה) גם ללא האוזניות. היתרון היחיד שהן העניקו לכל אחד היתה האפשרות להגביר או להחליש באופן עצמאי את הווליום ולהאזין להופעה בעוצמת הקול הרצויה.

היה חבל שבאולם האינטימי הקטן נראו קרחות מכוערות של מושבים לא מאוישים. כל מי שלא ישב בהם החמיץ את התזמורת הקטנה בנגנים, אבל גדולה במוזיקליות, ואת קפטן לוי שחתם ב"כל הזמן שבעולם", הנחית בהצלחה ובירך בשבת שלום.

 

התפרסם ב-ynet ב-19.11.10

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%93%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2010/feed/ 0 יהלי סובול ורע מוכיח / "אלדוראדו" https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%95%d7%a8%d7%a2-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%97-%d7%90%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%93%d7%95/ https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%95%d7%a8%d7%a2-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%97-%d7%90%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%93%d7%95/#respond Sun, 31 Aug 2008 16:45:36 +0000 http://www.notes.co.il/timora/47271.asp […]]]> עיר זהב אגדית, הממגנטת אליה חולמים, מהווה השראה לאלבום "אלדוראדו". שמה מסמן את מהות האלבום עוד בטרם הוא שולח אל החלל את צליליו. מציאות חלומית, שנפתחת במילים "תל אביב שוב מכוסה שלג. זוגות מחליקים על הירקון".
 
בתשע השנים שעברו מאז "סוס" – אלבום הסולו הראשון של יהלי סובול, הוא שכלל את יכולותיו המוזיקליות בלהקתו "מוניקה סקס" ובשירים שכתב לאחרים (יהודית רביץ, יזהר אשדות ועוד), וכתב שני רומנים. רע מוכיח, שחבר אליו לאלבום הזה כמפיק מוזיקלי וכמעבד, טיפח קריירת הפקה מוערכת בארץ ובחו"ל (ברי סחרוף ולהקת "גוגול בורדלו" הם רק דוגמאות). המפגש בין שני הכשרונות האלה מחולל לא פחות מפיצוץ – מפץ שבורא עולם.   
 
לעולם של "אלדוראדו" הם הצליחו ליצור אקלים משלו – להט רוק'נרולי מהול בקיפאון אוורירי. במזג האוויר ההחלטי הזה נושמת מיתולוגיה פרטית מפורטת, מתוזמרת בעושר מילולי וצלילי. מתהלך בה קולו הדומיננטי של סובול, וככל שהוא מתקדם בצעדיו נחשפת הוויית אלדוראדו. תחילה בשקט העצוב והג'אזי של שיר הפתיחה "שלג" – המתרחב בקונטרבס ובצ'לו (לצד תופים, סינתי, חצוצרה, אורגן ומלודיקה) שמעמיקים באיטיות את האווירה המיסתורית. הגיטרה הבודדת מהשיר הראשון מתוגברת בגיטרות נוספות החל מהשיר השני, "מתקרבים לתל אביב", הנמרץ יותר, אך עדיין אוורירי. השיר הבא, "אלדוראדו", נשמע כמו שיר לכת עם הפוגות עצירה, והוא מביא לשיא את כל מה שנפלא באלבום הזה – טקסטים ציוריים ("בן אדם יד שנייה באוטו חדש") ומדויקים בהעברת תחושות ("כמה שלא סוחט את הדוושה נדמה לי שאני לא בתנועה") עם לחן יפהפה (חבל שאי אפשר להשמיע בכתב) ועיבוד מופתי (מפגש מוצלח בין אצבעות לגרונות). ומכאן ואילך השירים כבר זוהרים בצבעי רוק – מגוון בניואנסים שלו, ג'אזיים, מזרחיים ואלקטרוניים, ותמיד עם מרווחים אינסטרומנטליים מכובדים.      
 
"אלדוראדו" גדוש בתיאורי מסעות, נמלי תעופה ומקומות אקזוטיים לצד עיר הבית המוכרת ("עוד מעט נהיה ברחוב, שמכיר אותנו טוב", שר סובול ב"מתקרבים לתל אביב"). אבל בתוך תחושת ההרפתקנות המסעירה נשתלו צרימות. שמות חלק מהשירים מצביעים על כך – "ערפדים" עם המנגינה הקופצנית והטורדנית, "סורגים ממתכת" עם הניגודיות בין הלחן העליז למילים ולשירה הדואבות ו"אונייה טרופה" עם התכנותים הצורמניים. הזוהר הנוצץ שבזהב המדומיין מועם בסיוטיות פאלית מתפתלת כמו נחש. הזהב והנחש, שני מוטיבים חוזרים באלבום, מחדדים את הקוטביות שבאלדוראדו בין המואר לאפל.
 
רע מוכיח מהנדס את התלת מימדיות בעיר הזו, וסובול שרטט את המפות, אם כי לא תמיד הוא מיישיר מבט קדמי אל תוך המציאות שיצר. "אני עומד בחלון הקטן, מביט על חצרות אחוריות", הוא מדווח ("שלג"). לעיתים הוא בוחר לא להתמסר לחלוטין לעולם הזה. "אוחז בשלט מקומט, שכתוב עליו 'כמעט'", הוא מסרב להתחייב ("מתקרבים לת"א). בכל מקרה, ניכרת הצלחתו ליצור עם מוכיח אלבום מרתק, כמו חנות אטרקטיבית שסחורותיה הנגישות מתואמות עם הכמיהות.    
 
"אלדוראדו", יהלי סובול ורע מוכיח, "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-20.8.08

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%95%d7%a8%d7%a2-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%97-%d7%90%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%93%d7%95/feed/ 0 עלי מוהר – שנה למותו. המופע ב"תמונע" https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%91%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a2/ https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%91%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a2/#comments Mon, 03 Dec 2007 08:13:20 +0000 http://www.notes.co.il/timora/38948.asp […]]]> באמצע השיר "העיקר זה הרומנטיקה", תוך כדי שירה, התקדרו פתאום פניו של גידי גוב. לכמה שניות הוא התכנס בעצמו, נאנח אנחה קטנטונת, אולי היכה בו האובדן של עלי מוהר. זה היה רגע יוצא דופן במופע לזכרו, משום שבתיאטרון תמונע הצליחו לחולל שמחת מפגש מחודש איתו.

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

 

פורסם ב-ynet ב-1.12.07 

 

 

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%91%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a2/feed/ 4 עת לדואט https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/ https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/#comments Sun, 04 Mar 2007 00:36:38 +0000 http://www.notes.co.il/timora/29528.asp […]]]>
כשרצף ההשמעות הרצופות של "הודעות" של יהלי סובול עם מלני פרס עובר כבר את העשרים, ועדיין לא שבעתי, אני מפסיקה – רק כדי לשמוע את השיר בראשי, ואחר כך בקולי, שאני מנסה לשווא לפצל לשניים.

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

 

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

 


1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 


מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

 

 

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)


תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

 

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)


ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

 

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

 

 

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

 

 

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

 

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

 

 

 

 

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)


דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

 

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

 

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8