מארק הוא בנו של פרץ אליהו – מוזיקאי בעל שם, מלחין, נגן טאר ואתנומוזיקולוג , וגם הוא מוזיקאי נודע בזכות עצמו, שעוד בטרם מלאו לו 20 התמנה למלחין ולנגן של להקת המחול ההולנדית Galili Dance ושל להקת המחול הפורטוגזי Gulbenkian Dance.  בתחום מוזיקת העולם בישראל הוא הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית אמנים שונים כמו ריטה, עידן רייכל, אישתר ועוד, וגם הלחין לסרטים, לתיאטרון ולמחול. בין השאר, זכה בפרס אופיר ובפרס בפסטיבל ירושלים לקולנוע על פס הקול שהלחין לסרט "בלדה לאביב הבוכה".

המוזיקה היא הגיבורה הראשית והבלעדית באלבום האינסטרומנטלי האתני Roads. ללא מילים (שבאלבומים אחרים גונבות ממנה לפעמים את תשומת הלב) אליהו מפגין את כישרונו הווירטואוזי עם מגעו האישי בנגינה על שלל כלים מזרחיים-אתניים עתיקים כמו בגלמה, ג'ורה ובעיקר בכלי המזוהה איתו, קמנצ'ה – כלי קשת פרסי (שלו הספציפי הוא בן 150 שנים). אליהו – שהלחין את כל הקטעים (מלבד השיר Flood Dance שהלחין אביו) לוקח איתו את המאזין למסע – כמתבקש משם האלבום, החל מהשיר הפותח, שיר הנושא הקצבי והתזזיתי, ועד לשיר הסיום Tribe, כעבור 35 דקות, שמתחיל במלנכוליה עדינה ומסתיים בעליזות קצבית. אל אליהו מצטרפים האנסמבל הקבוע שלו ונגנים נוספים, כולל אביו, כך שהמוזיקה מתעשרת ו"מתעבה" בכלים נוספים כמו טמבורין, טאר, עוּד, נאי, סנטור ועוד. הקמנצ'ה של אליהו נשמעת לפעמים כמו כינור "יהודי", שבוקע מתוך האתניות הבינלאומית ומפלח אותה לכאב עתיק שמתערבל בעשן הרכבות של הנסיעה והמדורות של החניות בדרך.

זה אלבום של טבע, שהנגינה המוקפדת והרהוטה לא פוגמת בפראותו האותנטית. המחשה לכך קיבלתי כאשר באחת מההאזנות, השתרבב לו לתוך הקטע Traveler"", גשם מבחוץ, והצליל הסוער שלו השתלב בטבעיות כנגן נוסף בלהקה.

יש במוזיקה של אליהו מורכבות אמביוולנטית – כמו בעטיפת אלבומו: מצד אחד הוא נוכח בה כיישות עצמאית, לבדו, בלי רמז אפילו לכלי נגינה. מבט חזק, אך מהורהר. מצד שני, אין גוף. רק פרופיל ראשו נראה, וגם הוא תופס את מחצית השטח. החצי השני לבן (מלבד שמו ושם האלבום) – מותיר לנסתר לדובב את הגלוי. כמו המוזיקה שלו, כמו המסע הנוכחי שלו – בדרכים. לא משתקע, אבל שוקע בלב.

פורסם בגלובס ב-2016

המופע "אבן גבירול, אדומי השפתות" אינו חדש. בשנת 2009 סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום בשם זה, ולמרות שבחי הקהל והביקורות, הם ליוו אותו בהופעות נדירות ומועטות, שממשיכות לטפטף מאז עד היום – בדלילות מקוממת.

שבע השנים שעברו מאז הופעת הבכורה בירושלים שבה נכחתי – העמיקו עוד יותר את הססגוניות המוזיקלית שנכחה על הבמה בשבוע שעבר. סחרוף בשירה ובגיטרות ומוכיח בתופים לא היו עליה לבד, כמובן. המופע הזה "שייך" לכישרון המרהיב של שאר נגניהם – לא פחות מאשר להם. כלי הקשה וכלי נשיפה, וגיטרות כמובן. בכל שיר הוחשכה לכמה דקות הבמה, ואלומת אור מירקרה אחד מהם, והוא קיבל את תשומת הלב הבלעדית לנגינתו הייחודית: עדי רנרט, מארק אליהו, עודד גולדשמידט, יניב רבה, איל תלמודי, אסף רוט, איתמר דוארי ושי צברי בקולות – הקסימו בווירטואוזיות השופעת שלהם, שצבעה את השירים בצבעים עזים. הלהט הונגד לשלווה המדיטטיבית שבה פרט מארק אליהו על הקמנצ'ה – כלי קשת פרסי. שילוב הקולות והנגינה חולל תערובת צלילים וכלים מזרחית-מערבית-רוקנרולית, עדינה-רועשת, יפה להפליא, שגם המאזינים לה וגם המפיקים אותה מאצבעותיהם ומגרונם התענגו עליה.

סחרוף ניצח על כל ה"מהומה" הזו במבט משתאה ובשירתו שניכר בה עד כמה הוא מחובר לטקסטים. היה רגע מסוים, לפני ההדרנים, שהוא ומוכיח חייכו ביניהם חיוך קטן של "הצליח לנו". וכך, במרחק של מטרים ספורים מהרחוב הנושא את שמו, ומרחק כאלף שנים מהיותו –  שלמה אבן גבירול – משורר, פילוסוף, עם חיים סוערים וקצרים, נכח ברוחו על הבמה. "מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה, וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה", הוא שורר במאנית-דיפרסית, וקולו נשמע עד היום. בשיר האחרון בהופעה, "ככלות ייני", שנוגן, הושר ונרקד באקסטזת זמרים-נגנים-קהל, התברר סופית כי זו לא הייתה תחיית המתים, אלא תחיית החיים.

מועדון רדינג 3 בנמל ת"א, חול המועד פסח, 27.4.     

פורסם בגלובס ב-10.5.2016