ג'יין בורדו / "אוקיינוסים"

לפני הצלילים, תנו רגע תשומת לב לעטיפה. העידן שלנו מקדש את השיר הבודד על חשבון האלבום השלם, שמתפוגג לאיטו. מתאיידת בפועל גם תשוקת היוצר להגיש יצירה שלמה – רומן של קוֹל עם עלילה בעלת התחלה, אמצע וסוף, בכיכוב שירים ששילובם וסדרם נבחרו בקפידה כחלק מהמבע. החוברת שבתוכו היא הבית של המשמעות – הזדמנות להתוודע בנפרד גם למילים וליוצרי האלבום ולחוות את קסם העטיפה. זו של האלבום "אוקיינוסים" מאת ג'יין בורדו (בעיצוב אפי קישון) היא יפהפייה, צבעונית ושופעת דמיון, ובעיקר מיטיבה לייצג ויזואלית את נושאי היצירה שלהם – שילוב של רומנטיקה, חברוּת ומסרים פוליטיים ואקולוגיים, מונגשים בידידותיות עם הקאנטרי פולק הנעים המזוהה איתם.

"אוקיינוסים" הוא כבר אלבומם השלישי של ג'יין בורדו, שמשלישייה הזדככו לזוג (גם בחיים) – דורון טלמון ומתי גלעד, והם ממשיכים להוכיח שאפשר לבטא עומק גם בקלילות. התוצאה היא אלבום חמוד, נעים ואינטליגנטי. את כישרונם ליצור שירים יפים שמספרים סיפורים עתירי מצבים ואווירות, הם תוחמים לפזמונים חמודים בקול החינני של טלמון, שהרוויח בצדק גם את חיבת הקהל וגם את אהדת הקולגות שלה, שמזמינים אותה תכופות להתארח באלבומיהם ובהופעותיהם.

משפט לקחת: "סופרת נשיקות במקום כבשים".

אריאל זילבר / "בשמחה"

נתחיל בשיר "תרגיל", שהוא כשלעצמו, כיחידה נפרדת, הוא ה-סיבה לרכוש את האלבום "בשמחה" של אריאל זילבר. זוהי תצוגת תכלית מרהיבה ויצירתית להדהים של הווירטואוזיות האריאל-זילברית. השיר כולל את כל 12 הסולמות המוזיקליים בעלייה, ואחר כך בירידה – כשגם את המילים הוא שר אז לאחור. שיר שממחיש את כישרונו, את חוש הקצב המופתי שלו ואת חוכמתו המוזיקלית והמילולית.

גם שאר השירים שווים האזנה, כולל שיר הנושא האוטוביוגרפי, המצטט גם את "מעמק לגבעה" של  ברכה צפירה, אמו של זילבר; "רפאנו השם" ההימנוני (בז'אנר "אנא בכוח" של עובדיה חממה) ו"הגאולה" – פרסומת סוחפת ל… גאולה, שכה מצליחה במשימתה, עד שכאשר שומעים אותה – מתחשק להיגאל.

יש לזילבר היוצר אינטליגנציה רגשית שיודעת לבטא את מורכבות החיים. כך למשל בשיר האהבה לאשתו "היא השיר", הוא מהלל את עוצמותיה ביושר שלא מטשטש את החמצותיה, שגם לו יש חלק בהן: "שואפת ורוצה לעזור לכל המתקשים / אך את חלומותיה איך ומתי תוכל להגשים". כהרגלו, הוא משופע בלחנים נהדרים, ומתקדם בהשתכללותו האמנותית. אי אפשר להתעלם מהמניפולטיביות הפוליטית שמבצבצת באלבום, שכאשר היא במיטבה, מגייסת את נתן אלתרמן עם שנינותו האנדרסטייטמנית ("אז אמר האחר"), ובמקרה הפחות טוב, מתבטאת בשירים "חוצפתו של נער הגבעות חלק א'", ו"חלק ב'" של מנורה חזני – תעמולה, שאין רע בעצם קיומה, לולא הייתה כה פשטנית במקרה הזה. גם המיסיונריות הדתית קצת מקלקלת, אם כי זילבר אינו היחיד ש"חוטא" בה – גם שולי רנד שוזר אותה בממזריות באלבומיו, ובכל זאת הם מתקבלים באהבה גם על-ידי גדולי האתאיסטיים, כי הכישרון הכריזמטי גובר אצל שניהם. וכך, העליצות הססגונית של זילבר, שלא דהתה על אף השנים והתהפוכות, הכנות והתום, והעובדה שהשירים הטובים מנצחים בקלות את החלשים – הופכים את "בשמחה" לאלבום מומלץ, לחגים וגם לימים שגרתיים יותר.

משפט לקחת: "ולפעמים כשהשכל נרדם, והרגש שוב ער וקיים, אז לפחדים אין שום גוף ומשקל, והאור מבצבץ לי מעל".

"יובל מנדלסון והמסע לפולין"

שלוש שנים אחרי אלבומו החתרני "שירים לבלה", שבו הוא כינה את עצמו "יובל המנוול", יובל מנדלסון, שפרץ לתודעה כמנהיג להקת שייגעצ – ממשיך להפגיז ברוקנרול לא מתפשר. הפעם באלבום שנושא את שם להקתו הנוכחית: "יובל מנדלסון והמסע לפולין". יש בו שירים שהולמים בחוזקה בנפש המאזין עד שהיא נפתחת, ואז – בום – המהלומות גוברות ומכאיבות-רצח מבפנים. ודווקא בגללן, מי שצורך את המוזיקה שלו לא כבידור או כטפט חמוד על קירות נשמתו, אלא כחומר דליק לתחזוק להבתו הפנימית, חייב להקשיב לאלבום ולשירים כמו "הר הגולגולת" המזעזע, על הצתת הנער מוחמד אבו ח'דיר; "הזיפת של יום שישי" – רוק להורים ממעמד הביניים הנמחצים; "המורה בכיתה" – עם האיכויות החנוך-לויניות, המהדהד את עולמו של מנדלסון, שבמקצועו הנוסף הוא מורה לאזרחות.

ויש גם את "ציידים בשלג" – המקסים בפגיעותו ובמוזרותו, "ג'ון ויין" – שיר עצוב על מות אב, ו"ילד של אמא" היפהפה והממכר, שבו מנדלסון טמן את שורשיו ואת יסודותיו. שיר שבו חיים בהרמוניה הילד הזך והמבוגר הציני. הפוליטי והמשפחתי, והקדרות מנוקדת בהומור. מי שיתמסר לכל השירים באלבום, יחוש לצד צריבות השיוף מבפנים גם ליטוף קטיפתי מנחם.

משפט לקחת: "אם קבענו ברבע לשבע, אז איך זה בשבע חיכתה לי סירנה כחולה, ובתוך החורשה סימני מאבק וטביעות אצבעות כמו שלי".

רוח התקופה

"בסוף ניפגש בכיכר", שרים מוניקה סקס באלבומם "לילה חדש" שיצא השנה. "הכיכר כבר ריקה וכולם ישנים", כמו עונה להם רונה קינן באלבומה "זמן התפוז" – גם הוא מפירות תשע"ט, בשיר "בהפגנה" – "לאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר / הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר".

נדיר שיצירה, כבר בזמן הווה, תלכוד מלבד עצמה גם את רוח התקופה, והשנה היו לפחות השתיים האלה, שכמו התכתבו ביניהן מילולית ומוזיקלית, במקצב תזזיתי, מעורפל וגם ראפרי. ועל אף האמיתות הקודרות שבאלבומים הללו, הם גם מציעים את אופציית התקווה.

התקווה של מוניקה סקס מתבססת על הרמוניה, שבנויה משכבות שהתגבשו ביחד במהלך שנות יצירה משותפת, ונשענת על העוצמה היצירתית האינדיבידואלית של כל אחד מהם: יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור שהפיק מוזיקלית את האלבום וספי אפרתי. הם וקינן, ביחד ולחוד, משקפים את הדור שנעוריו כבר נעלמו – אם כי ממשיכים לנכוח – אבל זקנתו עוד רחוקה. האנרגיות עדיין בוערות, אבל לא נשרפות ולא מתכלות. השנים העמיקו וחידדו את הפרספקטיבה שלהם, שזיככה ותמצתה את האבחנות הסוציולוגיות והתרבותיות על תקופתנו: "זה נראה כמו אפריקה, אבל מרגיש אמריקה. זה נראה אמריקה, אבל מרגיש כמו אפריקה" – מתאר יהלי סובול בקצב עדכני שמתבסס על רוקנרול חדש-ישן.

אצל קינן לכאורה אין תקווה. האלבום שלה הכריז על מותה, או לפחות על מות השמאל, מחנה השלום; אבל גם בשיא הקדרות, היא משמיעה בו קולות אחרים, מאפשרת להם להתבסס ומכוננת אותם כאלטרנטיבה. בשיא הביעות הסיוטי המתועד בשיר "מראה שחורה", היא מספרת: "מישהו צעק: היינו אחים כשהיינו אחים / הד חוזר מן ההרים – אנחנו אחים".

אחים שחווים ביחד את הימים האלה, שמלבד היותם סוף תשע"ט, הם גם תקופת חיץ. כבר לא סוף, אבל עדיין לא התחלה חדשה. וכמו שהיטיבה קינן לסכם באלבומה: "הזמן הזה מזמן נגמר / עכשיו הגיע זמן מחר". הבחירות שחתמו את השנה – תוצאותיהן ונגזרותיהן, כופות עלינו המתנה לפני שנצליח לנסח את חידושיהן. זוהי כבר משימתם של היוצרים שאת אלבומיהם נסכם בשנים הבאות. בינתיים, נקווה לממש בטוב ובשמחה את  תקופת הביניים הזו, בין השנה שהייתה לבין השנים שיבואו. שנה טובה.

פורסם בגלובס ב-29.09.2019

לפני כשלוש שנים הוציא יובל גורביץ' את אלבומו האחרון והמשובח, "עורב", ולמרות מצוינותו, הוא עדיין מוכר בעיקר כ"מוזיקאי של מוזיקאים". אמש, האהבה שהועתרה עליו קיוותה לפצות על העוול שבהחמצה שלו והוא התרגש מהמחווה – קיפץ ורקד, דילג ורץ על הבמה וממנה, חיבק את השרים לכבודו ושר איתם. "שחר אבן צור והמסתננות", כלומר אבן צור ביחד עם יהלי סובול וספי אפרתי, פתחו את המופע בשירים ישנים וחדשים של להקת האם – "מוניקה סקס". "טוב חבר'ה", קטע אותם לרגע גורביץ' בניסיון להחמיא להם, אבל סובול עצר אותו. "תודה רבה גורביץ'. תן לנו לשיר. אנחנו נשיר ואתה תקשיב. תן לנו להקדיש לך את השיר הבא, איש קש".

וכך הם חיממו ברוק הסוחף שלהם את האולם שהתמלא בהדרגה באנשים ובשמחה והזניקו אל הבמה את גורביץ' עצמו, ביחד עם "המדור לחיפוש קרובים" – ההרכב שלו שבו חברים דרור גלוברמן בקלידים, רועי צעדי בגיטרה, אסף אנגל בתופים וטל מרקוס בבאס. אל הלהקה, שהלהיטה עם גורביץ' את שיריו, כולל סינגל חדש שמופץ השבוע ("כל הכסף ששמתם בכניסה, הולך לאלבום", התבשר הקהל),  הצטרפה בשירה בת נטף, שמוכרת מהשתתפותה בעונה האחרונה של התוכנית "כוכב נולד". "היא הניסוי שלי בבני אדם", הצביע עליה גורביץ' בחיבה וגילה שהוא מנסה להפיק לה אלבום. היא, מצדה, גם הינחתה את המופע בהתלהבות יתר, שנסלחה בזכות כנותה. נטף גם הזכירה שגורביץ' הוא משחיז סכינים על אופנוע, "וגם משחיז טקסטים".

הטקסטים החדים שלו נבלעו אמש ברעש המבורך של המוזיקה. היחיד שמילותיו נשמעו בבירור היה אפיק פלג, בעל חדר חזרות על שם המתופף ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל. על רקע הגיטרה הדומיננטית של גורביץ', הוא הקריא קטע בשם "זמן חלום" שהוקדש לאביו שממנו התייתם כילד.

העוצמה המסתמנת התחזקה כשאביב מארק הופיע עם ההרכב "הבוסתן החשמלי", אחרי שהקריא לגורביץ' חמשיר שנפתח במילים: "60 מלאו לנער וליבו המה". לפני ששר, מארק סיפר שגורביץ' שירת בלהקת גייסות השריון בשנת 69', עם מוני מושונוב, שלמה ידוב ויצחק קלפטר. "הם לא נתנו לו לשיר, אז הוא היה הפנטומימאי". מארק, שבדומה לגורביץ', גם הוא מוזיקאי לא מתפשר, ואולי אפילו קיצוני ממנו בכך, הטיח בקהל רוק אינטנסיבי, אבל כדברי אחד מהשירים, "לקח את הזמן לאט" ואיפשר לצלילים שלו להתפתח בקצב שלהם. "מידנייט פיקוקס" שעלו אחריו העלו עוד יותר את טמפרטורות הרעש המחוספס באנרגיות התיאטרליות הנודעות שלהם. הקהל – עירני בהתאם – זכה לשמוע שירים חדשים שלהם מתוך אלבום שבדרך, כל שיר מהיר מקודמו ומשמש מקפצה לחיבוקים של גורביץ'.

בחצות ועשרה, כשהקהל כבר התמעט, עלו לבמה מחצית להקת "איפה הילד", כלומר חמי רודנר ואסף שריג מתוגברים בירמי קפלן על תקן מתופף דומיננטי. שריג סיפר שבתקופה מסוימת גורביץ' היה שותף שלו לדירה וש"תמיד הוא עשה את הדברים הלא נכונים, בזמן הלא נכון", והוסיף בציניות: "ומשום מה הוא הפך לקדוש". רודנר מיהר להבהיר לקהל: "רק שתדעו שכבר חודשיים אסף בהתרגשות מההופעה הזו". תוך כדי השיר "אחד אלוהים", גורביץ' עלה לבמה ושר איתם כשרודנר לוחש לו את המילים. "אתה מהווה בשבילי השראה", אמר לו רודנר, ושריג הוסיף: "בעצם, הוא בן 500".

לא נכון. אם כבר, אז בן 6. כל להקה השתוללה על הבמה בתור שלה, אבל גורביץ' השתולל עם כל הלהקות. "כשאיפה הילד" הופיעו והלהיבו, התבקש לומר "הנה הילד", ולהצביע עליו. "הלילה הזה מתקרב לקיצו, מתמעט והולך", הם שרו. כבר היה מאוחר, וגם הקהל התמעט והלך. אסף שריג נשאר על הבמה כדי לנגן עם להקתו השנייה, "זק"א", והתפרע איתם במוזיקה המתפוצצת שלהם. באחת וחצי בלילה הם עוד המשיכו לבעור, ואיתם קהל הולך ומצטמק וחתן יום הולדת דק אך הולך ומתעצם.

פורסם ב-ynet ב-16.02.11

גם הטקסטים הרהוטים של יהלי סובול מִתפקדים במסדר הנוכחות הזה. כרגיל, הם מדיפים אמירות ציוריות חכמות כמו בשיר הנושא: "לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים אני מתחתם. אבל בכל מקרה, אני אוהב את הים". והם מתפתחים לשיאים כתיבתיים כמו: "שנינו יחד על ספת מעצבים / שישים דקות והברברים באים / לא יודע איך נגמר המשחק / מוקף בבר בשואבי אבק" ("מישהו אחר").

כמו בשם השיר הרביעי, "הכל במקום", גם אצל "מוניקה" הכל מונח במקומו – חמימות הגיטרות לצד המתכתיות האלקטרונית הקרירה. אבל אז מתברר שבעצם, הכותרת "הכל במקום" היא אירונית. אומנם מהלך החיים נראה תקין ו"הכסף פועם פנימה, החוצה / כמו הדם אל הלב, כמו הזמן אל היום", אבל הנורמטיביות היעילה מהבהבת מצוקה ומתוך ההשלמה מבעבעים הקולות "אל תיתן לחיים לעבור לידך" וסובול נשמע נואש וזועם. ולא רק בשיר הזה. סובול מרשה לעצמו לאורך האלבום להחצין צעקות, אם כי הפראיות שלהן פחות משוחררת ויותר מסוגננת.

מערכות היחסים המונצחות בשירים עברו את שלבי הספק, ולכאורה הן יכולות ליהנות מפירות היציבות. אבל כבר בשיר הפתיחה "גשר" משהו נתקע ומתערער: "אין אחד שלא נפצע, אבל לפעמים אין חור יציאה / איך שלא תסובב את זה, קשה להבין מה קרה". הערעור הולך ומתחדד בשירים כמו "השמלה ממדריד" – "הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן". ויש גם לוזריות כבדה כמו בשיר "ילד מפתח" (שכתב פיטר רוט) עם התלישות והתנודתיות במובן הפיזיקלי ("ילד מפתח אובד בחלל. פעם חלקיק, פעם הוא גל"). שיא אסוני מתגלה בשיר "רמקולים" של שחר אבן צור, שבו מתבררים ממדי המצוקה הקלסטרופובית: "אני חי בתוך רמקולים. צועק הצילו, לא שומעים אותי".

ולמרות הצטברותם של החתכים בנפש, הם נבלעים בתוך המוזיקה הדשנה ורק בשיר היפהפה "הסתברות", הם מרגשים באמת. המושגות של האהבה נראית בו כה מופרכת, ובמילים של סובול: "מבחינת ההסתברות, זה בדיוק כמו שתיפול עכשיו באמצע הרחוב אבן מכוכב שמת מזמן". ללא הרף נשאלת השאלה: "איך אפשר בכלל לקוות? איך אפשר בכלל?".

"זה נעים להרגיש בלי בלמים", שר סובול, והאלבום כולו נשמע נעים, אבל השאלה המתבקשת אצל "מוניקה סקס" היא לאיזה "נעים" הם שואפים – האם לזה המענג או להיותם נעים במובן התזוזה? ובכלל, האם שלטון הבנאליה שמונצח ב"להפסיד לניו יורק" – "הקלישאות בסוף תמיד מנצחות. עומדות בדלת, מחייכות" – מקובל עליהם?

כך או כך, המילים הנואשות של האלבום "מנגינה", שמנסות לחורר את החומה המוזיקלית השלמה שלהם, יוצרות סדקים דקים בלבד שאין בהם לערער. כל אחד מהשירים הולם את תחנות המיינסטרים, אבל לא הולם בהן. המצוקה נשארת בפנים ולא פורצת החוצה. את המנגינה הזאת אי אפשר להסעיר.

פורסם ב-ynet ב-6.2.11   

"דפנה והעוגיות" פתחו עם המוזיקה הקרנבלית שלהם. לפני השיר האחרון, דפנה קינן הסולנית הפעילה את הקהל: "יש בשיר הזה שורה רפטטיבית. תחזרו עליה איתנו. תשירו". וכך, עשרות האנשים שבאולם הדחוס שרו שוב ושוב: "העתיד נראה מבטיח", ובאותם רגעים הוא אכן נראה כזה מרוב רצון טוב.

בחצות (תזמון מדויק עם שמם) התייצבה על הבמה להקת "מידנייט פיקוקס". הקהל העתיר עליהם אמפתיה ובלונים, ואיתן רדושינסקי הסולן פיזר בחלל את התערובת הלא נורמלית אך מאוזנת של רוק מערבי וערבי, שובב ועמוק.

"מוניקה סקס" הפעילה עוצמה וחיוכים – בינם לבין עצמם ובינם לבין הקהל. אחרי השיר "איש קש", כשנדמה שהלהקה מיצתה את מכסת השיאים, עלה לבמה האורח הראשון שלהם, מאור כהן. מתברר שהלהט הגבוה במיוחד של הערב הזה היה בעצם צל דהוי לעומת האנרגיות שהחלו לקפץ על הבמה. "תגיד לי למה אתה לא ישן?", שרו כהן, מוניקה והקהל את השיר "השכן". "כי אני זה השכן!". ופתאום, היה נדמה ש"שיר השטות" הזה משקף בעצם את הנעשה במועדון – חוסר הסכמה להירדם כשאדם קרוב נזקק לך. צרחות ידועות, מקפיאות-מרתיחות, נשמעו לפתע והג'יברישיות שלהן בנתה הברה אחרי הברה את השיר "ריקי", גם הוא של "זקני צפת".  אחרי שכהן עזב הגיע האורח השני – חמי רודנר. "אני מתרגש, כי זאת הפעם הראשונה שאני מופיע איתם", הוא העיד, וכאשר שר את "השמיים הגבול" אפשר היה לחוש שהפזמון מתאר את ההתרחשות שבמועדון.

להקת "ליידי די" סערה גם כן, אבל הפעם הסופה נצבעה בנשיות. בשלב ההוא רק עשרות בודדות של קהל נשארו, אבל הן שרו מבלי להפחית מהמאסיביות שבשיריהן וריעננו בקאוור לשיר "גברים מקצוענים" של להקת "בלאגן".

השעה כמעט שתיים בלילה ורונה קינן עולה. "אני חושבת שמתבקש שאשיר רק שיר אחד", היא אומרת בצניעות. רק היא והגיטרה על הבמה. צלילות קולה משרטטת לאט את השיר "מבול". "והכל יקפא פתאום", היא שרה. וזה בדיוק מה שקורה לרגע, בתוך ההקשבה המהורהרת, כשהנתינה הופכת לקבלה והצלילים לשקט.

אירוע התרמה, מועדון לבונטין 7 תל אביב, יום ה' 11.12.08

פורסם ב-ynet ב-12.12.08