"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" – אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה – מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר, כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים חיסרון זמרות מהם.

גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.

כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה (וממנו לקוח ציטוט היופי בפתיח), לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ששרה בבלקניות הצוענית האקספרסיבית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה – "בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז". ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם – נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים – דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג'ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).

גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות – "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" – הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.

כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" – שאסתר רדא סופחת וסוחפת בצבעי רגאיי – "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע – סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, ביקורות על ספריה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.

עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים, עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" – יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו – "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.

כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית והדתית, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.

פורסם בגלובס ב-08.11.2019

לא מוכרחים להבין שפה כדי ליהנות משירים. האבחנה הזו מתחדדת כשמאזינים ל"בהלואן" – אלבום הבכורה של מירה עווד שרובו בערבית, עם תבליני אנגלית ושברי משפטים בעברית (למשל כשאחינועם ניני וגיל דור מצטרפים בשיר "מילה"). וכך, עבור אלה שאינם דוברים ערבית, כל שכבת המילים מנוטרלת מהיצירה והופכת לחלק מהמוזיקה, כמו כלי נגינה נוסף. כוח חשוב לא פחות הוא הקול של עווד – יפה ונעים, נוכח ונינוח. למעשה, הנינוחות היא המניעה את האלבום, בתנועה זורמת ומרגיעה, כמו ליטוף של רוח ים.
 
עווד, שכתבה והלחינה את רוב האלבום, ועמוס עבר-הדני שהפיק ועיבד את השירים, יצרו אלבום קיץ אידיאלי ברוגעו הקריר. הערבית אינה ניכרת במוזיקה, אלא רק בשפת השירים שאומנם אינה מטושטשת, אבל גם לא מודגשת. מלבדה אין באלבום שום דבר ערבי – אם כבר, אז מערבי בסגנון שיצרו הגיטרות והמנדולינה של עבר-הדני, הבס של אלון נדל, התופים של גיל לדין וכלי ההקשה של אורן בלבן וגדי סרי. פה ושם נוספים הכינור של ניצן חן רזאל, כלי מיתר, סקסופון של ניצן עין-הבר או קלרינט "יהודי" של אייל סלע. לעיתים נדירות עוד יותר מופיעים כלים מזרחיים של ממש – סאז ונאי. לפעמים האנרגיות המינוריות מקבלות כיוונים יותר נמרצים, למשל ברימיקס לשיר "ענן" והבוסה נובה, שמתפתח לג'אז עליז יחסית בשיר "הישאר".
 
האלבום נקרא "בהלואן", כלומר לוליינית בעברית. כמו אותה דמות מסקרנת, ניכרת שאיפתה של עווד, יוצרת ערבייה ישראלית במציאות נפיצה, לזהירות ולהרמוניה. שלא  כמו הלוליינית הצועדת על החבל המתוח, עווד לא מצליחה להעביר את התחושות המתבקשות מהסיטואציה: מתח, דרמה, חשש, או הסתכנות במוזיקה, כולל בשיר הנושא היפה, אך הלא מסעיר. חוץ מזה, אין באלבום אפילו שמץ מהאסרטיביות המפולפלת שעווד הפגינה למשל כאשר שיחקה את אמל, עורכת הדין הפמיניסטית בסדרת הטלוויזיה "עבודה ערבית". מרוב עדינות ומינוריות – יפות כשלעצמן, מתברר שהשיר החי ביותר באלבום הוא שיר הבונוס, " "There must be another way, שייצג את ישראל באירווזיון (בגרסה מיוחדת, כמעט מעוקרת מעברית). האירוויזיוניות הקלילה של עווד ושל אחינועם ניני, נשמעת מעוררת, מרעננת ואפילו מרגשת. וזה בעצם מה שחסר בשאר האלבום.
 
עווד יצרה אלבום לימונענע שכזה, שכאמור הולם את העונה, אבל המוזיקליות המובהקת שלה בהחלט מאפשרת ליצור משקאות חריפים יותר. יש ביקוש גם להם, כולל במציאות הישראלית שבה עצם השירה בערבית עשויה להיחשב כפרובוקציה חתרנית. 
 
"בהלואן", מירה עווד, "הליקון"     

פורסם ב-ynet ב-1.7.09

בשנים האחרונות ניטל מקדם האירוויזיון האלמנט הכי דרמטי – זהות מבצע השיר שייצג את ישראל באירוויזיון. אחרי שהוחלט עליה מראש, שלא לעיני המצלמות, נשאר רק לקבוע את השיר. הבחירה המצומצמת הזו – שיר אחד מתוך ארבעה בסך הכל – אינה יכולה באמת לייצר הזדהות ומתח, המרכיבים ההכרחיים לשידור טוב. ולמרות נקודת המוצא הבעייתית הזאת, הערוץ הראשון התגבר יפה על המגבלות האלה כששידר אמש (יום שני) את הקדם של 2009. הנוסחה שפעלה היתה משדר ענייני, ממוקד וזורם, ובעיקר הליהוק המוצלח של צמד הנציגות שלנו למוסקבה – אחינועם ניני ומירה עוואד.

החיבור הנשי הזה בין שתיהן נעים לאוזן ולעין, וכנראה בפעם הראשונה בתולדות הקדמים, כל השירים שהיו מועמדים לבחירה היו מהסוג המכבד את מבצעיו ואת מאזיניו. תרמה לכך העובדה שהשתיים כתבו את השירים, ביחד עם גיל דור, והתאימו אותן בדיוק למידותיהן. מדובר בזמרות מנוסות בעלות קול מצוין, מראה חינני ומקצוענות ניכרת. גם החיבה בין שתיהן ניכרה והוסיפה  לביצועים ההרמוניים שלהן. המשדר אמש, בהנחייתה של עדן הראל המשופשפת לא פחות, העביר את כל זה באופן משכנע. אומנם לא היו בו ברק וניצוצות, בעיקר בגלל הפורמט המצמצם, אבל גם לא היו בו תקלות או רגעים מביכים, וזה לא עניין של מה בכך כשמדובר בערוץ הראשון.

הגימיק בשירים הוא שלושת השפות שהוכנסו לכל אחד מהן – עברית, ערבית ואנגלית. למרבה ההפתעה, התוצאה טבעית וזורמת, מה גם שלשתיים מבטאים מושלמים בכל אחת מהשפות. בין כל שיר, בהפוגה שנועדה בין השאר לאפשר למבצעות להחליף בגדים – הגיש השחקן איציק כהן רגעים ביזאריים מהקדמים הקודמים. הקטעים המצולמים האלה עסקו בין השאר בתלבושות המביכות והמופרכות שכל עשור בתחרות הזו התמחה בהגחכה אופיינית שלהן. כהן סיפר שאפילו ירדנה ארזי, שכיכבה בקדמים האלה בווריאציות של בגדי צוענים, הודתה מאוחר יותר שנראתה בנסיבות האלה כמו מאדאם של בורדל. גם התנועה והכוריאוגרפיה זכתה אצל כהן לאזכורים מצולמים מגוחכים. אולי בזכות התזכורות האלה, התלבושות והכוריאוגרפיה בקדם של אמש היו סבירות. הכוריאוגרפיה אומנם היתה מיושנת ונעדרת יצירתיות, אבל לפחות לא תהווה כנראה נושא לבדיחה בשנים הקרובות.

בעשר הדקות שהוקצו לשליחת האס אמ אסים של הצופים, עדן הראל ראיינה את ניני ואת עוואד. "יצא לכן לראות את הקדם בשנה שעברה"? "לא", ענו השתיים במבוכה. "אבל אנחנו מאוד אוהבות את בועז מעודה", הזדרזה ניני להוסיף, "הוא גם התקשר להגיד לנו בהצלחה". אחר כך הן הוסיפו את המסרים המתבקשים על דו קיום, אהבה ושלום. הראל שאלה אותן איך הגיבו אנשים על הליהוק המשותף שלהן. "היו דעות לכאן ולכאן", ענתה עוואד בדיפלומטיות, עוקפת את המוקש של ההכפשות הגזעניות שנשלחו לעברן, בעיקר לעברה. הראל חזרה על השאלה בנוסח שונה – "קיבלתן תגובות מוזרות"? הפעם הן כבר השיבו בהומור כשסיפרו על העצומה, "שחתמו עליה עשרה אנשים (!)", שקראה להחרים את הקדם "כי שולחים שתי ערביות לייצג את ישראל".

בשם הממלכתיות של הערוץ, שודרו גם דבריו של הנשיא פרס, שבירך את השתיים והצליח לדחוס בדקה ומשהו כמעט אינספור פעמים של המילה "שלום". אחר כך הוקרן קטע מתוך סרט תיעודי שמתעד את ההכנות שלהן לאירוויזיון, ואחריו הגיע שיאו של הערב – ההצבעה. כאן המקום לציין שמבין השירים העדפתי באופן ברור את שיר מספר ארבע, "עינייך". משהו בלחן היפה ובחיבור החינני במיוחד של שתי הקולות שלהן הפך אותו לאהוב עלי. עם זאת, לא השתכנעתי שהוא בהכרח האירוויזיוני מבין כולם. המתנתי בסקרנות מסוימת להכרעה של ארבעת נקודות השידור. בקריית שמונה היא היתה חד משמעית – "עינייך". גם בבאר שבע לא התמהמהו – "עינייך". תהיתי אם יהיה פער בינם לבין ועדת השיפוט המרכזית של רשות השידור, שם השופטים מקצועיים יותר, אבל למרבה השמחה, גם הם העדיפו את "עינייך". נותר רק הקהל בבית, שבחר דווקא בוואלס "בואי לרקוד איתי", אבל זה לא עזר לו. לרגע כמעט התרחשה תקלה כאשר ללוח התוצאות לא נוסף הניקוד של הקהל ל"עינייך", אבל העניין תוקן במהירות ומיד התברר סופית שזהו השיר המנצח. הקונפטי נזרקו באוויר, השתיים ביצעו את "עינייך" בהקלה והשידור הסתיים ללא התרגשות מסעירה, אך בטעם טוב.

התפרסם ב-ynet ב-3.3.09