כמו ספר מרתק שהעיניים מסרבות לעזוב עד סופו, כך עלילת "רסיסי לילה" – האלבום החדש והעשירי של אהוד בנאי – שלמרות פיתוליה מקיפה בהרמוניה נפש אחת, שלמה באופן ביטוייה. גם העלילה החיצונית לשירים מסקרנת ומותחת. בשנים האחרונות בנאי הפך, גם מבחינה חיצונית, לאדם דתי, וסקרנות רבה אפפה את קהלו המגוון, שחלקו תהה בחשש באיזה אופן ישפיע התהליך על היצירה שלו. בנאי, מצדו, לא מיהר לפוגג את החרדות. האלבום שלפני "רסיסי לילה" – "שיר חדש" – התבסס על זמירות ופיוטים, וזה שקדם לו היה אלבום הופעות – "ממשיך לנסוע". וכך, למעשה, "רסיסי לילה" הוא האלבום הראשון של בנאי עם שירים מקוריים-חדשים מאז "ענה לי" משנת 2004.

11 שירים יש באלבום, ועוד שלושה קטעי מעבר אינסטרומנטליים קצרצרים – רסיסים, כפי שהוא מכנה אותם, שמוסיפים מיסתוריות חרישית. "אני הולך", הסינגל הראשון שבנאי שחרר מהאלבום, כבר רימז על הקו של האלבום, וכעת הוא ברור. בנאי מתייצב במהדורה משודרגת, עד כדי כך שכבר אפשר לראות בו מודל ליוצר אמין ומאמין, רוקיסט דתי, שהדתיות שלו היא לאו דווקא הנושא, ושהעומק לא בהכרח נובע ממנה ישירות – הרי הוא תמיד נכח; מוזיקאי שעדיין שר שירי אהבה – לאו דווקא לאל, אלא גם לבחורה ("אבן ספיר"); יוצר שמשתמש בידע המקורות שלו כדי לכתוב את "מעשה בארבעה" – שיר שהוא מדרש מודרני, הממחיש את הסיפור המיסטי-קבלי הידוע מהגמרא על "ארבעה שנכנסו לפרדס"; ושבפנטזיה שלו ב"שיר זמני" השקט והיפהפה – מככבים בית כנסת ורב לצד "צעירים עם גיטרה מדליקים מדורות".

גיל סמטנה, שהפיק גם את שלושת אלבומיו הקודמים של בנאי, אחראי לצליל של "רסיסי לילה" – מוזיקת תענוג, שעומדת בפני עצמה גם בלי המילים. היא מתאפשרת בזכות הצוות הקבוע: נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור, אלעד כהן-בונן בכלי הקשה, סמטנה בבס ובנאי בגיטרות ובהרמוניום, שמשמחים את הלב במעמקי הנגינה-יצירה שלהם. בנאי מדווח ש"כל אחד מהם ניגן תפקיד אחד בלבד לאורך השיר כולו ללא הכפלות או העלאות נוספות, מה שנותן לאלבום צליל חי ונושם, ממש כמו בהופעה". ואכן, כמו גננים הם טיפחו פינות חמד בגינת השירים של בנאי. התוצאה, כפי שהם שרים איתו בשיר "פרפרי הקצב" (עם קטע הנגינה בהשראת "אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'ן פייר רמפל) היא: "פרפרים בקצב רוחפים בשמחה ובעצב. מציירים לי תמונה, מכניסים אל התוהו ובוהו תבונה. פרפרים יודעי נגן"…

כל שיר ב"רסיסי לילה" מהדהד שיר – או כמה שירים  – מהרפרטואר של בנאי. וכך, למשל, ה"הילד בן שלושים" הנוכחי שלו הוא "כמו ציפור ושרה". הפעם בנאי הוא בתפקיד ההורה האוהב והילד הוא בתו (ושותפתו למילות השיר), שמשתתפת בחוויית התרמילאות הישראלית – מסע להודו. את המשפחתיות משלימה אודליה, הרעייה והאמא, שמוסיפה נשיות מעודנת וחמה כשהיא מצטרפת בשירה לבנאי.  "מפתח הלב", לעומת זאת, מהדהד את "יוצא לאור", אבל באופן הפוך. בשיר הארס-פואטי הזה מובלטים הפעם הספקות. במקום "יוצא אל האור אל חיים חדשים", הפעם הוא "לא מוצא את הפתח לצאת לעולם". מתוך הכבדות עולים הקושי והתשוקה, הכמיהה והפוטנציאל, וגם הפרדוקס המענג – השיר מסרב להיכתב, אבל עצם קיומו מצביע על היותו.

ההדהודים בשירים לאלה שקדמו להם לא משדרים מִחזור או שחיקה. כל הד כזה הוא חדש, מקורי ורענן, כמו צמח חדש שבוקע משורש ישן.

וכעת, קושייה מסקרנת: איזה שירים מהאלבום הזה ייכנסו למחזור הדם של ההופעות המושקעות של בנאי? באשר ל"רסיסי הלילה" שראויים לניכוס אישי וישראלי, התשובה ברורה – כולם.

פורסם ב-ynet ב-5.4.2011

"איפה אהוד בנאי"? שאלו בדאגה חלק ממוקירי המוזיקה שלו, כאשר לפני שנתיים וחצי הוציא את אלבומו האחרון "שיר חדש", שבו היו דווקא  שירים ישנים – זמירות שבת וניגונים יהודים. המעריצים המודאגים חיפשו את בנאי של "הפליטים", הבלוז הכנעני ודרכו המיוחדת להביע רוק ופולק. מי שהקשיב בפתיחות, מצא את כל אלה באלבום ההוא, גם אם הם הושרו במילים עתיקות דתיות, ובכל מקרה, בהופעות התברר שבנאי לא התרחק מהקהל שלו והשירים האהובים המשיכו לנכוח ולרגש.

אבוי למי שמעדיף את היוצר האהוב עליו כשרגליו דורכות במקום ופניו לאחור. בנאי, לעומת זאת, ממשיך ללכת בדרכו. "אני הולך" – זוהי לא רק תמונת המצב העכשווית שלו, אלא גם שם של שיר, סינגל ראשון שהוא מוציא היום, מתוך "רסיסי לילה" – אלבומו החדש המתקרב. "לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה", הוא עונה בו למתעקשים לקטלג אותו, ופוצח בכמעט שש דקות גדושות, עמוסות ודחוסות בשלל רעיונות, אסוציאציות ומסרים.

גיל סמטנה הפיק מוזיקלית, והוא מלווה בקולו את בנאי ומנגן בגיטרה בס. איתו מנגנים בנאי בגיטרה חשמלית וצוות נגניו הקבועים – נושי פז בגיטרה חשמלית, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור ואלעד כהן-בונן בכלי הקשה. אל ההרמוניה האיכותית הזו מצטרף בטבעיות המפיק משה לוי באורגן המונד. התוצאה היא שיר מורכב – מרתק, אם כי לא קליט, בוודאי לא בהאזנות ראשונות. הלחן נעים, אך לא מתיידד בקלות וגם המילים ארוכות ומורכבות. ההתחלה, כמו במסע רגלי, מתונה, כמעט מונוטונית, והשיר מתחיל להתרומם מוזיקלית רק כשבנאי שר "ותמיד אני מרגיש כאן את המתח באוויר" ומעצים את השירה ואת הנגינה לקראת הפזמון. בפזמון המנחם טמונה קריאה מלהיבה – "עד שתגיע", והיא מסתמנת בתור משפט שאותו אולי יצעקו ההמונים אל בנאי בהופעות.

"אני הולך" הוא שיר שחוזקו נבנה מרעיונותיו, וכמו במפגש משפחתי, אפשר למצוא בו מוטיבים מוכרים מיצירתו של בנאי: התודעה היהודית ההיסטורית ("אני הולך כך לפחות שנות אלפיים", "הולך במדבר עד שאעבור את הירדן") ונוסטלגיה ("הרחובות בהן הלכתי לבית ספר") לצד מחאה אקולוגית ("אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים"). הקצב המוזיקלי של ההליכה מגשר על מרחבי הניגודים ("הולך ומתרחק, הולך ומתקרב", "עיר מוכרת וזרה" ובעיקר ה"טיול הקצר בין הערביים", שנמשך "לפחות שנות אלפיים" – במשמעות כפולה של משך ההליכה והתקופה).

ניגוד חזק במיוחד הוא רעיון ההליכה הבריאותית לעומת הדרכים הסיוטיות, שמתגלות למשל במילים "אני הולך דרך ערים מעושנות, דם על האספלט, זעקות שבר וקינות". בנאי – אומן הלב – לא מהסס גם להטיח מהלומות רגשיות מילוליות כמו "אבא ואמא מחכים לילד הזקן" לצד מהלומות מוזיקליות, שהחזקה שבהן נוצרת דווקא מתוך דממה, לקראת סוף השיר, כשבנאי שר בשקט מהורהר, כמעט ללא ליווי נגינה.

המפה הגיאוגרפית המשורטטת בשיר – אזור רמת גן – משתלבת בהיסטוריה הישראלית הקשה – "עכשיו שקט, חלפה לה אימת הסקאד. כאן, לא רחוק, נפל אחד". ההברקה הגדולה טמונה במפה האישית של בנאי – "עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום".

"אני הולך" הוא יצירה לא פחות מאשר שיר, והיא מאתגרת, אך גם מתגמלת. ככל שמעמיקים את הצעידה בנתיביה, מתחזק יופיה. "הלב שלי פתוח", שר בנאי. האם גם הלב שלכם?

פורסם ב- ynet  ב-16.2.2011

הבארבי היה גדוש אמש (מוצ"ש) בחיוכים של טרום מופע. אומנם זאת לא היתה הופעה סודית וכולם ידעו שעזרא טיסונה, סולן להקת "פרפרי הבטון", הוא אהוד בנאי, אבל הסקרנות נדרכה, כי אף אחד לא ידע איזה שירים יושרו.

אייל יונתי, נגן ומנחה הערב, עלה לבמה ופתח במסכת אזהרות חמורות: מדובר בעניינים חשאיים… כדי להימנע מתביעות משפטיות ההנהלה מודיעה שהיא אינה אחראית על תופעות לוואי שעלולות להיגרם במהלך הערב הזה, שאין לדעת איך יסתיים. הלהקה התמקמה ובלי הקדמות פצחה בנעימה "אפאש" של "הצלליות".

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"!, מכריז "טיסונה", "אז נעשה את… 'עמוק עמוק העצב בעיניים'"! אחרי שציטט כמה קטעים קודרים במיוחד מהשיר ההוא של אורלנד וזעירא, הוא שר אותו באיטיות בעיבוד יווני. זאת לא פארודיה, גם אם זה מצטייר ככה. עובדה שהשירה שלו מצליחה לרגש.

בהמשך טבעי להלך הרוח הזה, הקלידן, איתי בלטר, שר בקול עמוק את "הדייגים" של ארז הלוי, מלווה בלהקה ובמפוחית של "טיסונה". משם ממשיכים למקבץ של שירי מאיר אריאל – "בשביל לעשן", "שיר תת מודע זמני" ו"לילה שקט עבר על כוחותינו", שבנאי (סליחה, "טיסונה", אבל הוא היה כל כך דומה לו פתאום), מסיים אותו ב"נקווה שלילה שקט יעבור על כוחותינו בחברון".

ניצן חן רזאל, הכנר, שר שיר מרגש בשם "אבא של לילה" וטיסונה מסעיר בשירת "זה לא אני מותק ("מי שאת מחפשת"). השירים מתחלפים על הבמה בצבעים מגוונים. נושי פז שר את "Lost Cause" של בק. טיסונה עובר לג'וני קאש עם "wayfaring stranger"" שחוצה את הירדן, כולל בתרגום לעברית, לאו דווקא מילולית ויותר מהותית. נושי פז עובר ל"2U" בשיר "running to stand still", ערן פורת עם "מגנוליה" של ג'יי ג'יי קייל ו"טיסונה" "מארח" את ניל יאנג ב"hey hey my my".

איזה פורמט מבריק. מומלץ לכל זמר לאמץ אותו. במסווה של זהות אחרת, הזדמנות שמתוחמת בערב שלם לשיר שירים של אחרים, שבעצם הם בהחלט שלו, כי הוא מושפע מהם ואוהב אותם. ואחרי כל גרסאות ה"כיסוי", שדווקא חשפו, הגיע הזמן לחדש. יסלח לנו טיסונה, אבל הפעם זה אהוד בנאי ששר שירים חדשים, על פרפרים ועל שתי ערים – רמת גן וגבעתיים. "השיר הזה נכתב בעקבות זה שאני גר בישוב ספר", הוא מסביר, "בין רמת גן לגבעתיים". השיר מספר על מלחמה שפרצה בין שתיהן – "רמת גן בונה מאחז לא חוקי, גבעתיים שולחת סקאד". לכאורה מדובר בשיר משעשע, אבל הסיסמאות הפוליטיות הנבובות שנאמרות בשם הערים האלה נשמעות מוכרות באופן מבהיל, וכך מסתיימת ההופעה, כלומר החלק שלפני ההדרנים.

אחרי שהלהקה יורדת מהבמה, אייל יונתי חוזר, מנגן את מנגינת הפתיחה של "החבובות", ובהיפוך מוחלט של האווירה עולה איתי בלטר ושר את "סורו מני" העגום של אלכסנדר פן. אחר כך מתייצבים כל השאר, יונתי שר את "אידישע רסטהמן" כש"טיסונה" שמלווה אותו נהיה יותר ויותר דומה לאהוד בנאי. ושוב הם יורדים מהבמה, והקהל צועק: "עזרא עזרא" ורוקע ברגליו. עזרא טיסונה חוזר ומעדכן: "הבעיה היא שגמרנו את כל הרפרטואר שלנו! אנחנו להקה צעירה. אין לנו מספיק חומר". ובכל זאת הם פוצחים ב"סטארטר" של יוסי אלפנט. "והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות", שר האולם כולו, ולפתע, בלי שום התראה, נהיית פה הופעה של אהוד בנאי, שמתחילה ב"טיפ טיפה" ועוברת ל"זמנך עבר" בביצוע אנרגטי במיוחד, עם סולו אינסטרומנטלי מחשמל שמרגש את הנוכחים על הבמה ומתחתיה והופך בטבעיות ל"באנו חושך לגרש". "איפה היינו"? שואל אהוד בנאי כשהקהל צועק "סורה חושך", ומחזיר את כולם למסלול "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון ולא הכנתי שיעורים". הוא והנגנים, שלאורך כל ההופעה הפגינו נגינה מופתית, מתעלים עכשיו לגבהים מעוררי התפעלות. ופתאום נדמה ש"פרפרי הבטון" – היצירתיים, המצחיקים, המכאיבים והמשובחים – הם בסך הכל הופעת חימום מוצלחת לאהוד בנאי, שאהוב על הקהל הרבה יותר.

"פרפרי הבטון", מועדון הבארבי, תל אביב, 6.12.08

פורסם ב-ynet ב-7.12.08

בנאי, יוצר לא מתפשר, הוציא אלבום ארוך (כשעה ועשר דקות), ממוקד ולא מתנצל. בפעם הראשונה הוא שר שירים שאינם שלו – במילים ובלחנים, אבל משתייכים אליו ברגע שקולו מונח עליהם. המקורות הטקסטואליים והמוזיקליים הם המסורת המשפחתית שלו, בתי  הכנסת השכונתיים שלו – התימני והאשכנזי, ושירת רבי שלמה קרליבך. השירה הרהוטה מגלה שאת כל אלה הוא מרבה לצרוך על בסיס קבוע, עם אלבום או בלי.

בנאי – "מוזיקאי" ו"יהודי" מתקשר בשתי ההגדרות האלה גם בשפות שאינן מוכרות לו מלכתחילה. וכך הוא מאמץ גם ניגונים שאינם מבית אבא (שלו) אלא מתפוצות אחרות. את "אל אדון על כל המעשים" בלחן של רבי שאול טאוב, הבן של מייסד שושלת חסידות מודזיץ', בנאי שר בקול רגוע, כמעט מנומנם, כמי שמורגל באהבתו. כך גם ב"מזמור לדוד" במנגינה הנודעת ביופיה (לא רק לפוקדי בתי כנסת) שהלחין בן ציון שנקר, אף הוא מחסידות מודזיץ'.

רוב הלחנים באלבום, בעיקר העממיים, מתאפיינים בפשטות שנועדה לשמר את המילים ולהקל על שינונן. לפעמים זה יוצר מונוטוניות במנגינה, למשל ב"לכו נרננה, לכה דודי", אבל היא לא מחלישה אותה, אלא דווקא מחזקת. כוחה בהצטברות שנוצרת על ידי החזרה, בית אחרי בית.

בנאי הצליח ליצור בית כנסת פרטי, אך מזמין וזמין לכולם. שעות הפתיחה תמידיות ולא חייבים להישאר עד סוף התפילה. החמימות מושגת גם בזכות המשפחתיות, שמתבטאת בהצטרפות של אודליה בנאי, אשתו, ל"שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אזמר בשבחין". נוכחותה הטבעית, כפי שהיא עושה זאת בוודאי על בסיס שבועי קבוע, מרפדת את חלל השירים בחן משפחתי. כך גם ב"עת שערי רצון" שבו בנאי מצרף את קולו להקלטה של אביו, יעקב בנאי ז"ל.

בנאי הפיק היטב את האלבום ועיבד אותו עם נגניו, שגם נוכחים בקולותיהם – גיל סמטנה בקונטרה בס ובבס חשמלי, ערן פורת בתופים ובכלי הקשה, ניצן חן רזאל בכינור, נעם הלוי בכלי הקשה ונושי פז בגיטרה אקוסטית. הגיבוש העמוק שלהם כנגניו הקבועים של בנאי תורם להרמוניה הצלילית החמה. בעיקר זה מתבטא לטובה באלתורים המוזיקליים שבין המילים עם  הפתיחות האינסטרומנטליות הנדיבות שמשרטטות את קווי המתאר של המנגינה כולה לפני שהשירה ממלאת אותה. הבלוז היהודי הזה מתגלה בסולו המיתרים היפהפה שב"צור משלו", ב"שלושה דברים" ובעצם לכל שיר יש ג'אם משלו.

בנאי קושר אליו את השירים לא רק באמצעות בֶּגֶד קולו, אלא גם בתפירה שמחברת אותם לעורו. אבל דווקא במצב הזה, כאשר השירים ובנאי מתמזגים, הוא מרשה לעצמו להיפרם. בשירים של קרליבך "התנערי מעפר" ו"הנשמה לך" הוא עולה גבוה-גבוה אל מקום שאין בו גבולות, חורג מחוץ לטריטוריות הטבעיות של קולו ולא חושש להיות פגיע. וכך, גם מבלי שכתב והלחין את השירים, בנאי נחשף בתוכם, הופך אותם לשיר החדש שלו.

"שיר חדש", אהוד בנאי, "אן אם סי"  

פורסם ב-7.10.08 ב-ynet

19.10.06, ynet