נעם הלוי – סך הקול – תימורה לסינגר

אהוד בנאי, "שיר חדש"

תימורה לסינגר — Wed, 29 Oct 2008 08:41:26 +0000

כשאדם נאמן למנגינה שלו, מתנועע לצליליה בשטח הפרטי ובהתאם לקצב הפנימי, לפעמים נעשה איתו חסד. הזמן שלו מסתנכרן עם הזמן של כולם. תמוהים אלה המאשימים את "שיר חדש", אלבום הזמירות והמזמורים של אהוד בנאי, בהיסחפות לתוך גל אופנתי. כרונולוגית בנאי אכן מצרף את אלבומו לערימת האלבומים היהודיים המצטברת באחרונה על מדף המוזיקה הישראלית. אבל האזנה לאלבומו מצביעה על השקעה איכותית בעיבוד המוזיקה, חיצונית ופנימית, באופן שמתקיים רק כחלק מתהליך ממושך.

בנאי, יוצר לא מתפשר, הוציא אלבום ארוך (כשעה ועשר דקות), ממוקד ולא מתנצל. בפעם הראשונה הוא שר שירים שאינם שלו – במילים ובלחנים, אבל משתייכים אליו ברגע שקולו מונח עליהם. המקורות הטקסטואליים והמוזיקליים הם המסורת המשפחתית שלו, בתי הכנסת השכונתיים שלו – התימני והאשכנזי, ושירת רבי שלמה קרליבך. השירה הרהוטה מגלה שאת כל אלה הוא מרבה לצרוך על בסיס קבוע, עם אלבום או בלי.

בנאי – "מוזיקאי" ו"יהודי" מתקשר בשתי ההגדרות האלה גם בשפות שאינן מוכרות לו מלכתחילה. וכך הוא מאמץ גם ניגונים שאינם מבית אבא (שלו) אלא מתפוצות אחרות. את "אל אדון על כל המעשים" בלחן של רבי שאול טאוב, הבן של מייסד שושלת חסידות מודזיץ', בנאי שר בקול רגוע, כמעט מנומנם, כמי שמורגל באהבתו. כך גם ב"מזמור לדוד" במנגינה הנודעת ביופיה (לא רק לפוקדי בתי כנסת) שהלחין בן ציון שנקר, אף הוא מחסידות מודזיץ'.

רוב הלחנים באלבום, בעיקר העממיים, מתאפיינים בפשטות שנועדה לשמר את המילים ולהקל על שינונן. לפעמים זה יוצר מונוטוניות במנגינה, למשל ב"לכו נרננה, לכה דודי", אבל היא לא מחלישה אותה, אלא דווקא מחזקת. כוחה בהצטברות שנוצרת על ידי החזרה, בית אחרי בית.

בנאי הצליח ליצור בית כנסת פרטי, אך מזמין וזמין לכולם. שעות הפתיחה תמידיות ולא חייבים להישאר עד סוף התפילה. החמימות מושגת גם בזכות המשפחתיות, שמתבטאת בהצטרפות של אודליה בנאי, אשתו, ל"שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אזמר בשבחין". נוכחותה הטבעית, כפי שהיא עושה זאת בוודאי על בסיס שבועי קבוע, מרפדת את חלל השירים בחן משפחתי. כך גם ב"עת שערי רצון" שבו בנאי מצרף את קולו להקלטה של אביו, יעקב בנאי ז"ל.

בנאי הפיק היטב את האלבום ועיבד אותו עם נגניו, שגם נוכחים בקולותיהם – גיל סמטנה בקונטרה בס ובבס חשמלי, ערן פורת בתופים ובכלי הקשה, ניצן חן רזאל בכינור, נעם הלוי בכלי הקשה ונושי פז בגיטרה אקוסטית. הגיבוש העמוק שלהם כנגניו הקבועים של בנאי תורם להרמוניה הצלילית החמה. בעיקר זה מתבטא לטובה באלתורים המוזיקליים שבין המילים עם הפתיחות האינסטרומנטליות הנדיבות שמשרטטות את קווי המתאר של המנגינה כולה לפני שהשירה ממלאת אותה. הבלוז היהודי הזה מתגלה בסולו המיתרים היפהפה שב"צור משלו", ב"שלושה דברים" ובעצם לכל שיר יש ג'אם משלו.

בנאי קושר אליו את השירים לא רק באמצעות בֶּגֶד קולו, אלא גם בתפירה שמחברת אותם לעורו. אבל דווקא במצב הזה, כאשר השירים ובנאי מתמזגים, הוא מרשה לעצמו להיפרם. בשירים של קרליבך "התנערי מעפר" ו"הנשמה לך" הוא עולה גבוה-גבוה אל מקום שאין בו גבולות, חורג מחוץ לטריטוריות הטבעיות של קולו ולא חושש להיות פגיע. וכך, גם מבלי שכתב והלחין את השירים, בנאי נחשף בתוכם, הופך אותם לשיר החדש שלו.

"שיר חדש", אהוד בנאי, "אן אם סי"

פורסם ב-7.10.08 ב-ynet

אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע"

תימורה לסינגר — Mon, 08 Oct 2007 11:21:20 +0000

כמו בספרי הרפתקאות ישנים המתארים דרכים אל מטמון, נפרשת מפה מצדו השני של דף הקרדיטים. ישראל, המשורטטת בקו נאיבי עליז, משתרעת לאורכה ולרוחבה, עם ציוני דרך משיריו של אהוד בנאי – המקומות ששר עליהם ושהופיע בהם. כך, למשל, מופיעים בצפון "טבריה על המזח", בדרום נמצא "לב מדבר", במזרח נחל זוהר ובמערב "ים הזמן" מהשיר "בגלגול אחר". כלי הרכב שמבצע את המסע מצויר אף הוא על המפה, ואפילו הפרחים בצד הדרך.

אלבומו החדש של אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע – סיבוב הופעות מקומי" גדוש, אך באותה מידה מותיר מרחבים – של שטח ושל זמן. שלושה דיסקים, שנמשכים ביחד יותר משלוש שעות – משך הזמן שבו מתחוללת הופעה טיפוסית של אהוד בנאי.
להבדיל מסטריליות האולפן המבוקרת, הופעה חיה מתקיימת בשטח, וככזו היא מתיזה חופש וסוערת מהתרחשות. החיות הזו, שנלכדה בתוך הדיסקים כדי להשתחרר בשטח הפרטי של המאזין, לא נפגמת גם כשנותרו ממנה רק הקולות. עדיין אפשר להריח מתוך השירים המושמעים את דריכות האוויר, את זיעת היציאה אל הפועל ואל האור ואת התרגשות הקהל – השותף לחוויה לא פחות מזה שיצר אותה. "יש לכם עוד כוח? אתם בסדר"? שואל אהוד בנאי אחרי "נגעת בצמרות העצים" (שיר 6, דיסק 3), וזוכה לתשובה חד משמעית – מחיאות כפיים נלהבות.

בנאי עצמו הוא המוקד של כל ההתרחשות, ובו זמנית מתגלם באמצעות שיריו גם בקהל המגוון שלו, עד לאחרון פריטיו. הוא גבר צעיר עם "שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד" ("הכנאפה מתוקה"), וגם הילד בן השלושים ש"עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא" ("מהרי נא"). הוא אסתר מהשיר "אסתר", העלמה מ"הכוכב של מחוז גוש דן", "סו שחזרה להיות שרה" מ"ברוקלין" והאישה ש"יש לה פה גדול והלב הרבה יותר" מ"פלורנטין". הוא גם דייגו הטייס ("רוחות הצפון"), "איש ציפור" שנוגע בקצה הרקיע ("בוא הביתה"), וכמובן "שמאלני, ימני ודו מיני, איש פשוט ואלמוני" ("בגלגול אחר").

אהוד בנאי ונגניו המשובחים – גיל סמטנה (שגם הפיק מוזיקלית את האלבום), נעם הלוי, ניצן חן רזאל, דודי לוי, נושי פז וערן פורת – שומרים לאורך שעות על רף נגינה גבוה במיוחד, וזה אינו נשמט מהם למרות התנאים הבלתי נשלטים שבהופעה חיה (מדובר בעצם בשילוב של כמה הופעות, בין 2003 ל-2005, שאוחדו באופן משכנע ואותנטי להופעה מייצגת אחת). למרות שלכל אחד מהנגנים נוכחות מורגשת ונבדלת משל עצמו, כולם ביחד מתמזגים לצליל אחד חם שמשמש מצע נעים וחזק לקולו ולאישיותו של בנאי. נגינת כולם מוקפדת, אבל זורמת בחופשיות ומפנה מקום לספונטניות מאולתרת, שופעת המצאות יצירתיות כמו למשל ציטוט מנגינת "התקווה" בסוף "עיר מקלט". האנרגיות העזות ממלאות את הכניסות והיציאות של השירים, דרך פתחים מהסוג של הרווח בין "בוא שוב לנגן הלילה" ל"שיר געגועים" ("דוד ושאול"). האנשים שהשאירו מראש את ליבם פתוח, זוכים אף הם בעוצמה הזו, שנכנסת לתוכם ומחדשת כוחות.

אז מה בעצם חסר? כל מה שלא נמצא. היכן השיר "הופעת מילואים", הנוגס ונוגש גושי כאב ישראליים מתוך הנפש האוזלת? ולאן נעלמו "ילדי הלילה", שגם ככה נוכחותם חמקמקה ומדוע נעדרת "שעה של מיסתורין"?
מתברר שאי אפשר לרצות את כולם ותמיד יישארו מאוכזבים. וכך, המושלמות לא תהיה מושלמת. תמיד יישאר חיסרון, והוא יכאיב, אך בכך גם יעורר למלא אותו.

"אני יכול לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות", אמר לי פעם אהוד בנאי בראיון. אבל למה בעצם לוותר על אחת מהאופציות, אם ניתן לשלב את שתיהן? האלבום "ממשיך לנסוע" מתעד באופן מעורר השראה וכבוד את הפלא בהתרחשותו, אך גם בהישארותו הנצחית.

אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע", אן אם סי

19.10.06, ynet