טל על עשבי הזמן

יצחק קלפטר ממשיך לבזוק את הקסם שלו על לחניו, ככה שהמנגינה של "טל על פרחי הזמן" יפהפייה. מאיר גולדברג כתב מילים של אור ואופטימיות, וטל סונדק מקפיץ אותן בדילוגי שמחת קולו. קלפטר לא מחמיץ הזדמנות לסולו גיטרה, וגם מדרבן את השיר בקריאות עידוד אפקטיביות.

בשיר אחד, קליל לכאורה, נרמזים – כביכול בקריצה – רעיונות עומק, כולל התייחסות לאקטואליה ("השנה שרק עברה כאן, השתיקה יפה לה"), לעולם ולזמן שנבראו במילה, ולתקשורת הבינאישית – שוב מילים, כי זה בעצם הרעיון פה, הכוח שלהן. ההישג של גולדברג הוא שהשיר הכייפי הזה לא נופל לרגע למלכודת הקיטשיות.

"יהיה בסדר, תאמינו לי", חותם קלפטר את השיר – ולא נותר לנו אלא להאמין.

בוקר טוב

נתן אלתרמן כתב מילים שובבות, ונדב הולנדר הסתער עליהן, הלחין אותן לתפארת ועשה להן כבוד במופע ובאלבום שנקראים "מגש הקצב" – שירי נתן אלתרמן שיקסימו ילדים בהווה וילדים מהעבר (כלומר אנחנו).

הצוות של הולנדר כולל את  ענת מושקובסקי – הסולנית בשיר הזה, ואת יובל מנדלסון, וכולם מרנינים ומצחיקים, אבל עם עומק. "מגש הקצב" מוכיח שגם היום, אלתרמן רלוונטי מתמיד בהתעקשותו העקרונית לשקף את החיים בחוסר שלמותם. ב"בוקר טוב" הפותח, שמושר מנקודת המבט של ילדה נפעמת, משפחתה מסרבת לחלוק את התפעלותה מהשיר שנוצר מהמולת הרחוב: "גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי / צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ! / אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –/ מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ." אבל היא, מסרבת להיעלב. אין לה ספק שהקסם יכבוש את כולם. והיא צודקת.

טל על פרחי הזמן / מילים: מאיר גולדברג, לחן: יצחק קלפטר, הפקה מוזיקלית ועיבודים: שמוליק דניאל

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

אל כל החדרים בא אור

ויהיה בסדר

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

בין קצות האצבעות בא אור

ויהיה בסדר

אור של התחלה

את העיר ממלא

אור היום שנברא במילה

על פני עולם עולה

השנה שרק עברה כאן, השתיקה יפה לה

אני שמח באור הזה

כמו מי שבא מתוך הלילה

טל על פרחי הזמן…

אור ליום חדש

את פניו מגלה

מה יהיה מה עומד עוד לבוא

משהו טוב יקרה

לא זוכר יותר מדי רק, תנו ללכת הלאה

מי עוד זוכה כאן לאור כזה

רק מי שבא מתוך הלילה

אור חדש עולה

על העיר היפה

אנשים ידברו זה עם זה

שוב באותה שפה

ידברו על מה קרה פה, מה מכאן והלאה

ואיש אל איש עוד יאיר פנים

כמו מי שבא מתוך הלילה

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

בין קצות האצבעות בא אור

ויהיה בסדר.

*

בוקר טוב / מילים: נתן אלתרמן, לחן, עיבוד והפקה מוזיקלית: נדב הולנדר

תְּאֵנָה כָּזוֹ זְקֵנָה
מוּל בֵּיתֵנוּ מִתְנוֹדֶדֶת,
וְצִפּוֹר כָּזוֹ קְטַנָּה
בֵּין בַּדֶּיהָ מְרַקֶּדֶת.
מְזַמֶּרֶת הַצִּפֹּרֶת,
הָאָתוֹן בָּרְחוֹב נוֹעֶרֶת,
הָרוֹכְלִים עוֹרְכִים תִּזְמֹרֶת!
בְּקִצּוּר, מַמָּשׁ קוֹנְצֶרט.
וַאֲנִי עַל סַף בֵּיתִי
שָׁרָה, וְכֻלָּם אִתִּי –
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב,
לַצִּפֹּרֶת שֶׁבָּרְחוֹב.
לַצִּפּוֹר,
לָאִילָן,
לַחֲמוֹר
הַקָּטַן.
וְלָזוֹ אֲשֶׁר אֹהַב אָהוֹב
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב!

גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי
צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ!
אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –
מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ.
אָז אֲנִי עוֹשָׂה קְצָת חֶסֶד
גַּם לָהֶם וּמִשְׁתַּתֶּקֶת,
וְאָבִי עַל הַמִּרְפֶּסֶת
בָּעִתוֹן קוֹרֵא בְּשֶׁקֶט.
אַךְ אֲנִי שׁוֹמַעַת כָּאן
אֵיךְ הוּא שָׁר לוֹ בַּזָּקַן –

בֹּקֶר טוֹב…

בַּחַלּוֹן בְּיּוֹם בָּהִיר
הִסְתַּכַּלְתִּי לִי בְּשֶׁקֶט
וּפְלֻגּוֹת צָבָא סָדִיר
בַּמִצְעָד עָבְרוּ מִנֶּגֶד.
חֲצוֹצְרָה, תֻּפִּים, תִּזְמֹרֶת,
וַאֲנִי כָּזוֹ שְׁחַרְחֹרֶת,
וּפִתְאֹם – לֹא תַּאֲמִינוּ –
קוֹל פְּקֻדָּה, הֵי, שׁוּר יָמִינָה!
וְאֵלַי פּוֹנִים הַכֹּל

וּפוֹתְחִים בְּקוֹל גָּדוֹל –

בֹּקֶר טוֹב…

בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב,
לַצִּפֹּרֶת שֶׁבָּרְחוֹב.
וְלַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרֵחַ
וְלַפֶּרַח הַפּוֹרֵחַ,
וְלָזוֹ אֲשֶׁר אֹהַב אָהוֹב
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב!
 

מגש הקסם

האלבום וההופעה "מגש הקצב" – שירי נתן אלתרמן לילדים, ולא פחות למבוגרים, ממחישים מהי חדוות יצירה

דמיינו מרחב של אהבה / לשפה, לילדוּת, לצלילים / דמיינו שובבוּת, דמיינו תאווה / לצבעים שבתוך המילים.

הייתי רוצה להמשיך את החריזה הזו – מחווה משלי לאלבום "מגש הקצב", שהוא-עצמו מחווה לשירת נתן אלתרמן לילדים. אבל מגבלת הבתים צרי השורות לא מאפשרת להרחיב ולנמק את שבחיו, שמתמצים במין התרוננות פנימית, הנשמעת מהתו הראשון ועד האחרון – המחשה צלולה למושג "חדוות יצירה".

"מגש הקצב" – שנולד כמופע לילדים בפסטיבל הפסנתר האחרון – הוא יוזמתו של המוזיקאי נדב הולנדר, שהפיק מוזיקלית, הלחין שירים של אלתרמן לילדים, עיבד אותם, חרז להפליא חרוזים משלו (לכאורה, יומרה בהתחשב באלתרמן הנושף בעורפו. בפועל, הצלחה) ומנגן בפסנתר וקלידים, גיטרות, בס, קונטרבס וכלי הקשה. הוא גם עשה עבודה מצוינת בליהוק, כלומר בחירה חכמה של השירים, וגם של חבורת המוזיקאים, שהגרעין הקשה שלהם הוא ענת מושקובסקי ששרה (מקסים. חפשו ביוטיוב את "בוקר טוב" מתוך האלבום) ויובל מנדלסון הנהדר – כיום סולן "יובל מנדלסון והמסע לפולין", ובעבר סולן "שייגעצ".

התוצאה – ממגנטת. הילדים, שהם התירוץ לכל זה, נמשכים לקצב, לצבעוניות, להומור ולשירים הקליטים שמבינים את עולמם. למשל, "גד גיבור צייד", שמובס בניסיונו לצוד חיות במטאטא, והלטאה מסכמת: "גד, אתה טיפש". ומי שמזדעזע כעת על בסיס פוליטיקלי קורקט ותובע את עלבון הילדים – מוזמן להקשיב לשיר כולו, ואז לחוש את ההזדהות החומלת עם הנכשלים למיניהם, מתוגברת בצחוק. ואיך נקרא השיר הקודם, שמוביל אליו? "אוי מיי גד" – הברקה אחת מרבות של הולנדר.

"מגש הקצב" הוא קודם כול הופעה, מאוד מומלצת, שממשיכה (תיאורטית לפחות) להתקיים על במות, אבל גם המעבר לפורמט שכולו קשב מיטיב איתה. ההופעה והאלבום מעודדים הקשבה, רגישות ומבט על העולם מזוויות לא שגרתיות, ומחודשות (איך אמר אלתרמן בשיר "ירח"? "גם למראה נושן יש רגע של הולדת"). כך, למשל, השיר "קשה להיות ים" שכולו התבוננות מה"עיניים" של הים (" אֲנִי, רַבּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי / אֲנִי יָם תִּיכוֹן, לֹא גָּדוֹל…").

הכול מתפקע כאן מחידוש, כולל שני השירים המוכרים "הבלדה על חמוריקו" (לחן: סשה ארגוב) בעיבוד תימני עולץ שכולל נעירות קורעות מצחוק של מנדלסון, ו"שיר העמק" (לחן: דניאל סמבורסקי) בגרסת קאנטרי מהפכת קרביים ברעננותה ובניגודה למקור הישן, המנומנם משהו. ויש גם עיבוד מוזיקלי-תיאטרלי מרהיב לספר הילדים "ברמלי" (שכתב קורניי צ'וקובסקי ואלתרמן תרגם).

"מגש הקצב" מוכיח שגם היום, אלתרמן רלוונטי מתמיד בהתעקשותו העקרונית לשקף את החיים בחוסר שלמותם. ב"בוקר טוב" הפותח, שמושר מנקודת המבט של ילדה נפעמת, משפחתה מסרבת לחלוק את התפעלותה מהשיר שנוצר מהמולת הרחוב: "גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי / צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ! /
אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –/ מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ." אבל היא, מסרבת להיעלב. אין לה ספק שהקסם יכבוש את כולם. והיא צודקת.

התפרסם בגלובס ב-26.6.2020

בישראל אוהבים להלחין שירי משוררים. טובי המלחינים והזמרים נמשכים לקצב ולעומק של המילים היפות והמדויקות ונהנים לשחרר אותן מכלא השורות הקצרות אל מרחבי הזמר הישראלי. לא כל שירה מולחנת ומבוצעת נכנסת למחזור הדם הפזמוני. בשנים האחרונות פורחת בארץ התופעה של הלחנת שירי משוררים, ואלבומים שלמים הוקדשו להם.

באחרונה יצאו שני אלבומים, שמוותרים מראש על האתגר לחדש בהלחנה ומתרכזים בביצועים של שירים ופזמונים נודעים – "מסע אספלט", עם שירים של המלחין סשה ארגוב, ו"שילה פרבר שרה אלתרמן". "מסע אספלט" הוא פרויקט (להורדה במחשב) של תחנת הרדיו "קול הקמפוס" FM106 ביוזמת השדרנית והמפיקה טלי פולק, ובו 26 שירים ששרים אמני אינדי ישראלים, רובם אלמונים לקהל הרחב. זוהי יוזמה מבורכת ומעוררת ציפיות, שלמרבה הצער התרסקו על מצע היומרה.

כדי להבין את פשר האכזבה, יש לחזור ללחנים של ארגוב. הם מורכבים ומהודרים, ושזורים בהם אלגנטיות חיננית וסטייל – מהויות הזרות לרוב המשתתפים בפרויקט. הם מנגנים היטב, אבל נעדרים רעננות ופשטות וגרוע מכך – רובם מבליטים את עצמם במקום את הלחנים.

ניקח לדוגמה את השיר היפהפה "החולמים אחר השמש", שכתב יורם טהרלב. צמד הפרברים ששרו אותו במקור, הדגישו את הפשטות שמבטאים גיבורי השיר – איכרים בערוב ימיהם. נועם נבו, לעומת זאת, שרה בעיבוד מתוחכם, כבד ועשיר, בניגוד לאווירה הכפרית שבמקור. גם בשיר "וידוי" של אלכסנדר פן, רב העושר, במובן הרע של המושג. הילה רוח שרה אותו בדרמטיות עמוסה מדי ובעיקר צעקנית ללא צורך, שגוברת על סערת הטקסט הטראגי.

ב"מעבר לתכלת", שכתבה רחל שפירא, מתבטא במיוחד השילוב הארגובי של יופי ומורכבות. הבעיה היא שאיילת רוז-גוטליב מותחת אותו על פני כמעט שבע דקות, והאיטיות המתמשכת שבבתים מדהה את צבעי הקסם של הלחן. הוסיפו לכך עיבוד בומבסטי עם דיס-הרמוניות אוונגרדית, וגם יומרנות באופן שבו הזמרת מאתגרת את קולה לגובה במסווה אמנותי, וקבלו החמצה.

קריצה רוסית

ישנם גם יוצאים מהכלל לטובה, אך מיעוטם הופך את יופיים למובלעות לא רציפות: "נסים והנפלאות" (טל הפטר) שר את "שיר ארץ" של נתן יונתן ברעננות מתוגברת בצליל מזרחי אותנטי; אביגייל רוז "עוד מחכה לאחד" (שכתב אהוד מנור) וגורמת למאזינים לחכות לו ביחד איתה בזכות כנותה המרגשת; "קרימינל פרוג'קט" (נדיה ואנטון קוצ'ר) שרים את "הפרוצה החלוצה" (של חיים חפר) באופן משעשע וקורץ לסטריאוטיפ הרוסי ברוח שהולמת את הטקסט; נועה גולנדסקי ואדם בן אמיתי שרים את שיר הנושא, שבניגוד לשירים האחרים, הוא חדש. גולנדסקי כתבה מילים ללחן לא ידוע שהתגלה בעיזבונו של ארגוב, והתוצאה היא דואט יפה שראוי להצטרף לקלאסיקות הישראליות.

כרמי זיסאפל וערן ויץ ב"אם תרצי" (חיים חפר), אומנם לא מחדשים, אבל משלבים באופן נאה את קולותיהם ומכבדים את השיר. גישתם זהה לזו שמתבטאת באלבום של שילה פרבר, שביחד עם מאיה בלזיצמן מבצעת שירים של נתן אלתרמן. בעוד שבפרויקט של ארגוב נראה שהזמרים נמצאים במרכז וחלקם משתמשים בשירים כפלטפורמה כדי להבליט את עצמם – באלבום המוקדש לאלתרמן (שאגב, ניתן גם הוא לרכישה ברשת), השירים הם העיקר והביצועים נועדו לשרת אותם. יש בו רק גיטרה, צ'לו ושני קולות נשיים משלימים – הקול המוביל נמוך מעט ועמוק, הקול המלווה גבוה ומתוק. העיבודים נצמדים למקור והשתיים שרות בפשטות ובצניעות, שהופכות את השירים לעונג צרוף.

שני שירים מופיעים בשני הפרויקטים, ומתוך ההשוואה ביניהם אפשר ללמוד על שתי הגישות. הראשון הוא "שיר משמר", שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר. בפרויקט הארגובי מבצעת אותו רונית רולנד בעיבוד תזמורתי עשיר מדי, הגונב פוקוס מהשיר, שעיקרו הוא המילים החרדתיות. פרבר, לעומת זאת, מדגישה אותן בקולה, שמקבל גוונים מפחידים כשהיא שרה על הסכנות והאופל.

שיר ערש חסר הומור

ב"שיר ערש" שתי היצירות מחמיצות עניין מהותי – את ההומור. איתמר רוטשילד, שמשרה עליו מינימליסטיות ברוכה בעיבוד שכולו גיטרות, שר ברצינות מוחלטת, ומפספס את החיוך. כך גם פרבר ובלזיצמן. כשמשווים זאת לביצוע הידוע של מתי כספי עם ארגוב עצמו, מבינים עד כמה חסרים כאן החן והצחוק. ההומור הקיים בשיר, אך נעדר מהביצוע, מופיע אצל השתיים בשיר "לימון וצלחת", שהן הפכו לדואט שובב בהובלת בלזיצמן.

השיא שלהן הוא בשיר "דצמבר", שנודע בביצוע הנפלא של מזי כהן ודפנה ארמוני. בשלמות שלהן, הן כביכול הטביעו עליו חותם "לא לגעת", אבל מתברר שקמו להן יורשות מוצלחות שמעוררות מחדש את חסדי השיר.

בסוף האלבום של פרבר ובלזיצמן יש בונוס – חוה אלברשטיין מצטרפת אליהן בשיר "בכל זאת יש בה משהו". אלברשטיין, עם רקורד אלתרמני נכבד ("פגישה לאין קץ", "שדרות בגשם" ועוד) מעניקה לשיר הזה את מתנת קולה, שמצטרף בהרמוניה לקולות השתיים. יש במחווה הזו גם לטיפה נשית שמעבירה את השיר הזה, בעדינות אסרטיבית, מדור לדור. הלטיפה הזו נועדה ליוצרים – שבאחריותם לכבד את הנכסים האלה בלחנים יפים ונגישים, ולקהל – שמוזמן להתכבד בליריות הישראלית המבורכת, ובחוכמתו – לבחור במובחר.

התפרסם ב-ynet ב-10.2.2011