בכל שנה, בשבוע הראשון של ספטמבר, מתחדשת שגרה ידועה מראש: מתחילה שנת הלימודים, הסתיו מאותת, ועדן בן זקן מוציאה אלבום. כן, רק ארבע שנים היא איתנו, מאז העונה הראשונה של התוכנית "אקס פקטור", וכבר היא מנפיקה את אלבומה השלישי, "לזאת שניצחה".

הנוסחה ממשיכה לחזור על עצמה – שירים קלילים וקליטים, וגם להוכיח את עצמה – השמעות נונסטופיות, צפיות המוניות וזכייה בתוארי "זמרת השנה" למיניהם. לחדש? למה? הקהל אוהב בדיוק את זה, אז למה למנוע ממנו את מה שהוא אוהב. וגם בן זקן עצמה נשמעת שהיא נהנית. ונשמעת נהדר. יודעת איך לאחוז נכון בשיר. להגיש ולהנגיש. אותנטית, טבעית וכובשת. קולה הוא נדיר: זיקית על קשת צבעונית של ניואנסים ורגש. וכל זה מתבזבז על יותר מדי שירים, 13, שמגבירים את תחושת פס הייצור. ובמפעל הזה, השירים, כמו קולקציות בגדים, מתחלפים לפי עונה או מצב רוח. גיבורת השירים, המגולמת בכישרון על-ידי בן זקן, היא אישה שפעם מתארסת ופעם נעזבת, לעיתים מתקשרת אליו ולעיתים דורשת "אל תתקשר אליי". בבית החרושת לשירים, מחלקת הריקודים נושקת למחלקת הבלדות, "סורי" מתחרז עם "סטורי", ודיג'יי vivo מצטרף לדואט.

נחזור לקהל. הוא נהנה, ובעקבותיו היא, וחוזר חלילה. ואין טעם או סיבה לשפוט לפי קריטריונים של אמנות כשמדובר באומנות, ולא ביצירה כשזהו ייצור. מה עוד, שבן זקן מרגשת. "מלכת השושנים" – נקרא אלבום הבכורה שלה, שיצא רק לפני שנתיים, אז למה מנהליה ומוציאי שיריה לא מתייחסים אליה כמו למלכה? למה אינם מכבדים אותה בשירים מהדהדים במקום מתאדים? ואין מדובר בלחנוט אותה בביגוד מיושן, כבד וממלכתי. אפשר בהחלט לדגמן שובבות וקריצה מותאמי גיל ואישיות, ובלבד שזו תהיה הלבשה עילית. רק מה, העניין מחייב הכנות ממושכות יותר, וכבר ספטמבר הבא מתדפק על דלת המלתחה.

ובעצם, לשם מה בכלל לטרוח, כשבכל מקרה המילים אומנם דביליות, אבל השירים ממכרים.

פורסם בגלובס ב-19.10.2017

ב"המסלול המואר" – אלבומו החמישי, ערן צור ממשיך להיות הוא: יוצר מרתק, שבקולו האפלולי והמסתורי מבצע טקסטים אינטליגנטיים, מיטיב לספר סיפורים בלחנים שהולמים אותם, ומעמיק בתחומים כמו פוליטיקה, אסתטיקה ופילוסופיה. למשל בשיר הארס-פואטי "לפענח חידה", שחותם את האלבום ומעמיד דילמה פילוסופית ומוסרית: איך להתייחס ליוצר נשגב ("ואגנר, שפינוזה ושמוליק" – מן הסתם קראוס) כשהוא גבר מכה? ובכל מקרה, מסכם צור, "אחרי שהנפש נפרדת מהגוף שהיה, השיר ממשיך לנגן ללא הפרעה".

עופר מאירי – מהבולטים שבמפיקים הישראלים כיום – עיבד והפיק מוזיקלית, ולאלבום תורמים מאיכויותיהם נגנים שהם יוצרים בזכות עצמם, כגון: שלומי שבן בפסנתר, יובל מסנר בצ'לו ורם אוריון, גבע אלון, שלומי ברכה, בן אלקיים וצור עצמו בגיטרות.

"זהויות זהויות זהויות באמצע ארון הבגדים", מפגיז צור, ומפתיע עם השיר "כולה שלי" – טקסט מכונן של זאב ז'בוטינסקי. האם ערן צור יהפוך ליקירה של התנועה הרוויזיוניסטית? הוא העניק לשיר לחן חדש, והתוצאה מרגשת כשם שהיא ביקורתית.

מיד לאחריו, בצמידות מבריקה, השיר "ירוק בן התלמים". בעוד שהשיר הזבוטינסקאי הילל את המאבק עד זוב דם, הרי שהשיר הזה מתאר את השפיות, הנורמליות, החיות הציורית והעסיסית ("אגסים מול חמה"), עם כוחות הריפוי וההתאוששות שבטבע, כולל ההילריות שבמוזיקה: "יש כוחות לצלילים למעלה ומעבר, יש את כל המחזור של השירים". ויש את צור, עם שיריו שהאתגר שבהם לא נופל מנגישותם.

איה כורם / 2023

"2023" הוא אלבומה החמישי של איה כורם – גיבורת התרבות שלי השנה. מאז "יונתן שפירא" – מהלהיטים שפרסמו אותה כשפרצה ב-2006 והכניסו אותה לקטלוג "חבורת רימון" (עם קרן פלס, מירי מסיקה ואריק ברמן) – היא הוסיפה להתפתח כיוצרת מעניינת. בשנים האחרונות כורם זזה פתאום מעמודי התרבות בעיתונים לעמודי החדשות, כשנאבקה בחוזה שכבל אותה לחברת התקליטים שלה למשך 18 שנה (!). בתחילת 2015 היא הצליחה להשתחרר, ויזמה את "חוק איה כורם" להגבלת חוזים בתעשיית המוזיקה למקסימום שבע שנים, שעבר בקריאה ראשונה.

"2023" – על שם השנה שרק בה הורשתה לעזוב את חברת התקליטים – הוא אלבום קונספט עתידני יפהפה, שיצא במימון המונים. מסופר בו על אדם החי ב-2013 ומתפרנס ממכירת מחשבותיו לחברות פרסום וקבוצות מיקוד, ועל מסעו להשיב לעצמו זיכרון אהבה ראשונה. מעבר לעובדה שהסיפור (שכתבה עם שי רינגל) עוצר נשימה – מדובר קודם כול בשירים יפהפיים, שופעי יצירתיות (למשל, שירת האופרה הנשית של קרן הדר בשיר "שירות לקוחות", שבו הטקסט המכאני לקוח ממערכת לניווט שיחות), שאותם כורם התאימה לזמרים כמו דני ליטני, אפרת גוש, רונה קינן, ישי לוי, לאה שבת ואחרים, גם היא-עצמה, שמגיחה ב"איש טובע" – שיר הסיום העצוב והמרומם.

השירים – מתוזמרים לעילא עם תזמורת מיתרים בניצוח רפי קדישזון ומקהלת ״עדי״ בניצוח עודד שמעוני –  עומדים גם בפני עצמם, כולם טובים, אבל המצוינים שביניהם גורמים להתעלות בגלל כשרונם להיחוות כאישיים ובו-בזמן כ"הימנוניים". כאלה הם "דוד" שבו מבהיר ישי לוי: "זה לא על מי פה גבר, זה על מי פה בן אדם"; "אני לא אמכור אותי" בביצוע דניאל זמיר, עם ההברקה העמוקה "להתעוור או להתעורר"; ו"מצרים" האוטוביוגרפי, עם "הפחד שמצרים עדיין בתוכי", ושבו לאה שבת שרה: "והשארתי במצרים את ליבי ואת כבודי, ויצאתי ממצרים לגמרי לבדי". לגמרי יצאה ממצרים איה כורם, ומאז היא מעוררת השראה.

עדן בן זקן / תאמין לי

"מסתובבת בסדינים כמו בשדה של מלחמה" פותחת עדן בן זקן בקול מצמית את אלבומה השני, "תאמין לי". המתח הזה בין המיטה – טריטוריה של שינה ואהבה לבין הדיסהרמוניה של קרב, מאפיין את האלבום הזה. הוא מתנגש בין פצצת הכישרון שהיא, בקולה המשלב בין שרית חדד לזהבה בן עם ניצוץ ממזרי משל עצמה – לבין הטקסטים שלא תמיד עושים איתה חסד, בלשון המעטה (ודווקא המילים התמציתיות של השיר הפותח, שככתב דולב רם, אינן אופייניות לשאר האלבום).

וכך, קולה של בן זקן בוקע מבעד ללחנים הפשטניים והמילים הסתמיות – והוא גובר עליהם. טבעי ועוצמתי בפשטות כמעט נון-שלנטית.

"תאמין לי", היא מבקשת, אבל למה שנאמין לה כשהיא שרה "מרגיש לי כבר מושלם, פשוט טוב לי" – באופן כה מכאני? אולי כי קולה הייחודי גובר על הלהג המשעמם שב"בא לי עוד"; וכי היא והדרבוקות מגלגלות מצחוק בשיר "ג'נטלימן" עם המילים "אני קוראת לו ג'נטלימן, הוא קורא לי ביוטיפול / אם תיתן לי קצת ממך, אני אתן לך כפול".

בן זקן אכן נותנת מעצמה, ובמינונים נדיבים, שמעוררים את התהייה איך יישמע "אלבום החלומות" שלה, שבו תשיר מילים שהיא ראויה להן לא פחות ממה שהן ראויות לה.

פורסם בגלובס ב-29.09.2016, ערב ראש השנה תשע"ז

במקור – שיר ששלום חנוך כתב לאריק איינשטיין באלבומם המשותף "מוסקט" משנת 1999. בהווה, חנוך הפך אותו לדואט במובן הקלאסי – שיר אהבה בין גבר לאישה, כשהוא בתפקיד הגבר, ולתפקיד האישה ליהק את שרית חדד. בהתאם לכך, העיבוד (שגם במקור נטה ליוון) הופך לפופ מזרחי נפוץ.
ניכרת כימיה בין השניים – המקצועניים-משופשפים הללו, וגם ניכר שכיף להם לשיר ביחד, אך אין די בכך. מתקבל זמר ים-תיכוני שגרתי, שנשמע מיושן, כשלפניו ציפייה מחנוך להתוות "חותם איכות" בז'אנר הזה, ואחריו – אכזבה כשהוא כושל בכך.

וקשה להתעלם מהמילים. בשנות ה-90 זה עוד עבר כדאחקה, מה גם שקולו של איינשטיין וה"הילה" שלו העניקו לשיר עומק ו"קלאסה". במציאות הנוכחית, כשהאוזן הרבה יותר רגישה, המודעות יותר גבוהה, וחשיפת הפשעים גוברת – מצטיירת מהשיר הזה אישה קורבנית: "כל בוקר את קמה, עושה לי קפה. אני עצבני, את עונה לי יפה… אני משקר לך ואת ישרה, אני לא שומר לך ואת מסורה… גם אחרי שקרה כל מה שקרה, את עוד אומרת שזה לא נורא".

ובכן, נורא, וגם – עצוב, כי ה"שדרוג", כלומר – העיבוד המזרחי שבו שרה עם חנוך בכירת הזמרות המזרחיות בארץ – עוד יותר מחדד את השוביניסטיות (וזה – במקרה הטוב) שעולה מהשיר – גם אם כאמור המשורר התכוון ב"הומור". אין פה מי יודע טעם טוב, בבחירה הזו לחגוג את החיבור – המרתק ומסקרן בין שתי אושיות מוזיקליות מעולמות שונים – דווקא בשיר הספציפי הזה.

פאר טסי ועדן בן זקן / "כל העיר שלנו" (מילים ולחן: דולב רם ופן חזות)

שיר מטופש במתכוון שמהותו שמחת חיים עמוקה בשטחיותה. פאר טסי ועדן בן זקן – הזמרים אולי הכי "חמים" כרגע בז'אנר, חוברים זה אל זו על מנת לחגוג בשיר את הצלחתם, ומה שכובש כאן זו המודעות העצמית, מצד אחד לכוחה של ההצלחה הזו, ומצד שני להיותה בת חלוף: "אה או אה, הגענו לפסגה – ולא נרד משם עד הבוקר".

שיר קיץ שיתמוסס מן הסתם עם בוא הסתיו, שכולו סגידה "שופונית" למצליחנות, כולל המילים באנגלית המשובצות בו במין פרובינציאליות שהיא משובבת – משום שהקריצה, לא רק נראית (למשל, בקליפ שמלווה את השיר) אלא גם נשמעת למרחוק.

דודו טסה וברי סחרוף / "לאן תקחי אותי היום" (מילים: גלעד כהנא ודודו טסה, לחן: דודו טסה)

מתוך האלבום החדש המתקרב של דודו טסה – הדואט הזה עם ברי סחרוף הוא היחיד מבין שלושת הסינגלים שהוא יצירה אמיתית ומרגשת, ולא גימיק או בידור. טסה יצר עם סחרוף שילוב מרשים בין רוק למוזיקה מזרחית במיטבה, כולל הניסיון והרקורד שלו כמי שהתעמק בה בשנים האחרונות ביצירתו ויצר נפלאות מהמיקס האותנטי בין המסורתי לחדש.

זהו שיר מאוד "גברי". השילוב בין השניים הללו, כל אחד מהם – ומטענו היצירתי, מעצים את הגבריות הזו – אבל השיר דווקא מתעד את התערערותה. נואשות חייתית, זאב וכבש, אבל הפעם בהיפוך תפקידים מעניין. הגבר (וגם היוצר) הוא דווקא הכבש – נואש, פצוע וזקוק להגנה ולאהבה מהאישה (וגם מהקהל). אז הנה, הוא זכה בהן, בזכות.

פורסם בגלובס ב- 21.07.2016