היה פה פעם משורר-רקדן-עיתונאי, חזי לסקלי, שמותו, בשנת 1994, לא עִרער מעולם את נוכחותו היצירתית. הוא היה מוערך בחייו, אבל מותו, כפי שקורה לעיתים, העניק לו הילה. ומשובל ההילה הזו יצר דורי פרנס יצירה מוזיקלית. טיפין-טיפין הוא הלחין משיריו של לסקלי, ובמשך השנים הם הצטברו. לאחרונה חברו אליו זמרים-יוצרים – ביניהם אלי מגן, שי צברי, רונה קינן, האחיות לוז ואחרים – והתלכדו לכדי אלבום בשם "המשורר", על שם אחד משיריו.

לסקלי כותב על אהבת גברים, כולל תהפוכותיה ונטישותיה, וגם על אהבת האמנות – השירה והמחול. השירים המושרים, מדייקים עוד יותר את ניסוחיו שגם ככה צלולים, ומעבירים היטב את האנרגתיות שלו. כל אמן באלבום הזה מחצין אותה באופן הייחודי לו. כך, למשל, אלי מגן, בשיר הפותח "שיעור אלף", ממצה את חוזקו של השיר בכל מנעד קולו החותר לגובה. כשהוא שר "לאורו של השולחן הבוער אני לומד לתאר את האש ולגעת בחשמל", מרגישים את הבעירה ואת האש ומצטמררים מהמגע עם החשמל. כשהאחיות לוז שרות את השיר "השראה את מתוקה", עליצותן מתוקה לא פחות. אבי בללי ממחיש בשירתו את הטירוף שב"ריקוד הפירט השחור", ושי צברי הוא כמו הילר כאשר שר את השיר "לימודי רפואה ולימודי ספרות": "אם תלמד אותי לרפא אותך / בחושך, ארפה את החושך / אם תלמד אותי לכתוב בחושך / אלמד את החושך / לכתוב".

פרנס, ערן ויץ שהפיק מוזיקלית, וכל אחד מהזמרים המשתתפים, יצרו אלבום יפהפה. מומלץ לנכס אותו – שמיעתית ובאמצעות שוטטות באתר היפה שמוקדש לו, כדי להחליט באיזה אופן להתחבר לשירים – מתפעל-מרוחק כמו במוזיאון, או קרוב ומתפזם כמו שיר לכת.

פורסם בגלובס ב-16.10.2020

וזאת מתנה נהדרת. צנועה בממדיה – חצי שעה בסך הכול – אך עשירה בתכניה. צנועה ועשירה היא גם המוזיקה באלבום, עם להקתה המהודקת של אלברשטיין, שמופיעה איתה כבר שמונה שנים. הרכב מינימליסטי, אך מרהיב בנגינה: עובד אפרת (בס) וערן ויץ (גיטרות), שעיבדו את השירים עם אלברשטיין והפיקו מוזיקלית. ויץ גם הלחין נפלא את כל השירים באלבום, והוא הקול הגברי היפה בדואט "שיר, ריקוד" שכתבה פניה ברגשטיין. איתם: אבי אגבבה בכלי הקשה ועדן ליברמן בקלידים.

השירים באלבום הם על קשרים בין דורות במשפחה, על זוגיות – שגם המוות אינו מכחיד, ועל ייעוד, כמו בשיר הפותח, "הירושה" (מילים: יהודה קרני) עם הצוואה האמנותית: "ועוד ירשתי מאימי עשירות רבה – שיר ליום הזה, שיר ליום הבא". ועוד יותר בשיר "סך הכול" (מילים: ש. שלום) על הכוח המרפא של המוזיקה במצבי חוסר תוחלת: "שאפסו המילים ואין קול עוד, ואני שר ואני שר ואני שר".

אלברשטיין מקיימת באדיקות את הייעוד הזה, כבר חמישים שנה פחות או יותר. היא נחשבת "קלאסיקה" בזמר העברי, אבל התואר הזה, כשם שהוא מחמיא, כך גם מהווה מלכודת ליצירה. החשש: הערכה וכבוד הם חממה משובחת לגידול זחיחות ולביצור הקיים. לא אצלה. היא אמנם ממשיכה להיות מוקפדת כהרגלה בבחירת הטקסטים האיכותיים ובהגשת השירים עם ה"טאץ'" הספציפי שלה – שילוב של כבוד לשיר ועומק ההבעה עם הניואנסים שנחווים בקולה – אבל לרגע אינה מאובנת. תמיד מתחדשת. מודעת לערכה, ליכולותיה ולכוחה – אך לא עפה על עצמה ולא מפריזה. תענוג להקשיב לקולה שמשלב עומק עם קוּליות, יציבות, פיכחון ובשלות עם סימנים של הצטברות חיים, שבתוכם משתרג לו החיוך.

והיא נשמעת מחייכת אפילו בשיר הנושא הקודר והאקטואלי מאת אנדה עמיר, שיר על כמיהה למנהיג שהוא מורה, ועל תקווה לחוכמה, דעת ורציונליות, ולאורך האלבום נוצצים ממנה אורות מוזיקליים של סקרנות ותשוקה. בזכותם היא נותרת צעירה, לא הולכת על בטוח, ולא צפויה. כמו שהיא שרה בשיר "הקיץ הבודד" המצוטט בהתחלה: "ואחר כך? מי יודע, מי יודע?".

פורסם בגלובס ב-22.12.2016

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

כשחוה אלברשטיין התייצבה על הבמה, הקהל קם ומחא כפיים בהתרגשות. היא חייכה, הודתה לאנשים, ופתאום נפלטה ממנה אנחה קטנה. וכך  התחילה ההופעה, שנפתחה בשיר "את תלכי בשדה" ("האומנם"). חוה שרה אותו לאט, חווה כל הברה, מדגישה את המשפט "ומותר, ומותר לאהוב".

אחרי שבע שנים של התנזרות מהופעות בישראל, היא פתחה אמש בסיבוב בן עשר הופעות, בתיאטרון גשר בתל אביב. בקול עשיר ומלא רבדים, גדושים בניואנסים מפיצי חום, היא העתירה על הקהל את עצמה – היוצרת והמבצעת.

היוצרת כתבה במשך עשרות שנים שירים רבים – מיניאטורות מפורטות שמתארות את ההוויה החזקה שנקראת חיים. גם השירים שלא כתבה הם "שלה" לחלוטין, מכוח כשרונה לבחור דווקא את אלה שהולמים אותה. המבצעת שרה אותם ברגישות, בתבונה, באירוניה, בהתפייסות, בצחוק ובעיקר באהבה.

השנה מלאו ארבעים שנה לאלבומה הראשון, "פרח הלילך". "כמה יפה פורח הלילך", היא חתמה אמש את השיר, והוסיפה בשקט: "שימשיך לפרוח ככה עוד הרבה שנים". שרה, ולא עוזבת את הגיטרה, שמשלימה אותה, ושתיהן – היא והגיטרה, מושלמות עוד יותר על ידי שתי גיטרות נוספות, של עובד אפרת וערן וייץ, וגם התופים וכלי ההקשה של אבי אגבבה. וזהו. מינימליזם מקסימלי. ארבעה נפשות על הבמה, כולל הכוכבת, שלוש מהן גיטרות, שנגינתן המשותפת הטעינה את ההופעה בעוצמה. המינימליסטיות בעיבוד התאפשרה באופן כה משכנע ביופיו, רק בזכות מקצועניותם של הנגנים ולא פחות מכך – החיבור שלהם אל המוזיקה ואל זו שיצרה אותה.

בשלב די מתקדם של ההופעה, עובד אפרת החליף את הגיטרה האקוסטית שלו לבאס וערן וייץ לגיטרה חשמלית. פתאום האוויר התמלא באנרגיות רוקיסטיות, אבל מי שציפה לזעם או להחצנה רותחת אחרת, מצא את עצמו בטריטוריות קלילות בנוסח יווני (בשירים "מול הים" ו"אספרסו קצר").

יש לחוה אלברשטיין מאות שירים. אלה שהתייסרו על חסרונם של כמה מהם בהופעה, מוזמנים לדמיין את אלברשטיין בשלבי הכנת המופע, כשנאלצה לקבוע גורלות של שירים – מיטיבה עם חלק מהם ומתאכזרת לאחרים. בסופו של דבר, היא שילבה בתבונה בין סוגים שונים של שירים – בעברית, ביידיש ואחד באנגלית, עצובים, מצחיקים, להיטים ושירים פחות מוכרים – עם נציגות שירית הולמת פחות או יותר לתקופות שונות בחייה.

הנושא המושר ביותר אמש היה אהבה וזוגיות עם (בין השאר) – "מרתיחים מים", "כמעט שנתיים", "כל שעה נשיקה", "רמז" ו"האהבה מאלתרת". כשהיא הגיעה בשיר הזה למשפט "לך בעקבות המנגינה", בדקתי אם לא נוסף אקורדיאון או כלי חם ומעשיר אחר. אבל זה היה קולה המגוון, ממש כמו במילים של השיר – "המנגינה היא פשוטה מאוד, אך יש לה אלף צורות וגוונים. רגע אחד היא מוכרת, ופתאום היא לגמרי אחרת".

והיו גם שירי מסעות ונדודים ("ביקורת דרכונים" המשעשע, "פליני בניו יורק"), שירי מחאה חברתית ("וורה מבוקרשט") ושירי כאב כמו "געגועים", שנכתב על הוריה. "אני לא בוכה, רק מתגעגעת", היא שרה, והקהל הדומע הגיב במחיאות כפיים מזדהות במיוחד. "אתם דווקא רוצים שאתחיל לבכות"?, היא שאלה.

יותר משעתיים מרתקות ומתרפקות עברו במהירות. הקהל שר איתה בשקט, בכבוד, בלי להשתלט או להפוך את הערב ל"שירה בציבור", מלבד ברגעים שביקשה את זה מפורשות. ראשים נעו בחושך, מופעלים על ידי הצלילים המחוברים למילים, רגליים נקשו בקצב המנגינות. ואז הגיעו ההדרנים. בשיר "אדבר איתך", שנפתח במנגינת גיטרות עדינה ומקסימה, היא התבלבלה פתאום בסדר הבתים. המעידה החד פעמית הזו היתה כה חיננית ומרגשת, עד שהפכה סופית את ההופעה הזו למושלמת. הקהל, בגלל אהבתו את השיר הספציפי ואותה – העצים את מחיאות הכפיים שלו. "טוב, בסדר, התקבלתם", היא צחקה, "אתם עוברים לשלב הבא".

השלב הסופי, החותם, התרחש כשהיא שרה את "כמו צמח בר" לבד על הבמה, נטולת ליווי מוזיקלי, אפילו ללא תמיכת הגיטרה שלה. וכך נחווה קולה של חוה אלברשטיין במלואו, בפגיעותו חסרת ההגנות, אך גם בעושרו ובבשלותו שנשמעה אופטימלית. "אני לא מרגישה כמו צמח בר ביניכם", היא ספק החמיאה לקהל, ספק התנצלה. נושאת בצניעות ובגאווה רצף יצירה בן עשרות שנים – מנערה לאישה מנוסה. המשקל הרב הזה לא הכביד עליה, אלא העמיק אותה והצטבר בה בקלילות, ברעננות וברלוונטיות של יוצרת שנמצאת בעלייה.

הופעת בכורה של חוה אלברשטיין, יום חמישי, 4.1.07, תיאטרון גשר, תל אביב 

 פורסם ב-ynet ב- 5.01.07