ונדרש איחוי, כי קרוע כאן עכשיו.

המילים מסתחררות באוויר של מועדון הבארבי. איך ייתכן שהן נכתבו לפני המון עשורים, אבל ההווה שלהן הוא ההווה שלנו? "לי אין דרך ליסוג עכשיו, ולי אין שום פתרון עכשיו / אז נדבר על מה שנשאר לך פה /  מה נשאר לך פה"?

אביב גדג' מלהיט את הפזמון: "לי אין שום יתרון נחשב, ולי יש דם ושיניים וגוף". השיר מסתיים, אבל עדיין שוהה באוויר, ואביב שואל את יוסי: "לי יש דם ושיניים וגוף. מה יש לך"?

ויוסי מתחיל לשיר את התשובה: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה".

הקהל מתרגש, כי זוהי ההתחלה של השיר "דם על הים" של להקה שאיננה עוד ובכל זאת ישנה – אלג'יר.

אביב גדג' הנהיג אותה ביחד עם גבריאל בלחסן ז"ל. גדג' הוא אחיו של שלום גד – שהיה חלק מלהקת פונץ'. הקשרים המשפחתיים והחבריים בין היוצרים האלה והלהקות שלהם כבר הותכו מזמן למיתולוגיה חיה, ועדיין תוססת ומסתעפת ומתחדשת – ויש לה עדים, הקהל הנאמן והנפעם שלה, שמשליך למדורה המשותפת גם את האש הפרטית, והבעירה ממשיכה להתחדש, ותמיד נוספים כאלה שנדהמים לגלות אותה.

כן, שוב אני בבארבי (31.7.23), ושוב בהופעה של פונץ'. והכול כרגיל מוכר וטבעי, אבל גם – עדיין – מסתורי, ומהול במצב האישי והקולקטיבי. ויוסי בבליקי ממשיך לפלס את דרך הקול, מפסל את הכול ולא מסלף כלום. ואיתו – הצוות הנוכחי: אלי שאולי בגיטרה, שלומי רוזנבלום בתופים, אלעד בן הרוש בבס, בועז כהן בקלידים וגם דנה בקר. אליהם הצטרף – ולא בפעם הראשונה מאז הקיץ שעבר  – אמיר פרי, ואיתו חצוצרת הפלאים. איך זה מוגדר ב"ונדמה שישוב"? "קוסם של לילה אחד".

פתאום נשמעו צלילים צורמניים. כמו צפירה של יום הזיכרון ויללות של אמבולנס דוהר עם מקרה חירום ואזעקות עולות ויורדות. ואל תוך הצלילים האלה נכנסה דנה בקר ושרה את התקווה. המילים עדיין של נפתלי הרץ אימבר, אבל הלחן – של פונץ' כבר 21  שנה, מאז האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" משנת 2002. כבר בזמן אמת נדהמתי מתעוזתם. התקווה שלהם הטילה ספק וקראה תגר, העמיסה חוסר נוחות ועירערה. אבל איכשהו, בדרך הפונצ'ית האופיינית, הוזרמו לתוך עמוד השדרה שלה האהבה והמחויבות לתקן. היד המיטיבה של האחות הרחמנייה הונחה על הפצע, ואולי זאת באמת ההתחלה של הריפוי – כך הרגשתי כשדמעותיי נמהלו בזיעתי. "מה נשאר לך פה"? חזרו להלום בי מילות "הקומוניסט" ואני נכנסתי לרגע לשיר "דם על הים" ואספתי משם "תיבת נגינה ושיר אהבה".

והמשכתי לחוות את ההופעה הזו כחלק מהשכבות של ההופעות שקדמו לה, עם אלה ששרים על הבמה ולמרגלותיה ובהִשתנות של כולנו מנערים/נערות לאנשים/נשים צעירות, ואז מבוגרים שמוסיפים לעולם את הילדים שלנו, שהופכים לנגד עינינו המשתוממות לנערים ולנערות – כמו קשת בבליקי, הבת של יוסי בבליקי, שעלתה לבמה ושרה איתו את השיר "כוכב מהלילה". והאהבה, וההתרגשות, והחיוכים, הטעינו את המילים: "זוכר איך שהיית מאושר – הו, מאושר". וזכרתי איך הוא היה מאושר כשהיא נולדה.

זאת לא ביקורת הופעה. אם כבר, ביקור בזמן הופעה – ברחובות הנפש והנפשות, שלמרות השחיקה במדרכותיהם, מרוב צעדים, המים שבמזרקות שלצדן נובעים כל הזמן. וחיים.

ואתמול (15.7.22) "האוזן השלישית" – שהיא חנות מוזיקה ומפעל מוזיקה ותרבות, הוציאה על גבי תקליט את האלבום הראשון של פונץ' עם קטעי בונוס. והייתה חגיגה קטנה בחנות. צהרי שישי עליזים ומרגשים כשהעבר התחדש בהווה. והם שרו – פונץ' – שני שירים. רק שניים, כי זו הייתה טעימה לקראת חגיגה – הופעה גדולה שתהיה (רק/כבר) בספטמבר.

יוסי בבליקי, אלי שאולי ושלומי רוזנבלום שרו לנו – קהל שמח – מהקומה העליונה של החנות ואנחנו צפינו בהם מלמטה. שלום גד, גם הוא חבר פונץ' הקדומה, הבריז (יש כרגע כמה קוראים שמחייכים בזעף או זועפים בחיוך). "יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך", שרתי לילדה המקסימה שעמדה "במקרה" לידי, והטעמתי את המילה "בשבילך". היא חייכה והתקשיתי להאמין למזלי הטוב – שאני אמא שלה, ושהיא שרה איתי, ועם הלהקה, את "ונדמה שישוב" – כאילו חוותה אותו ממש כמוני, אי-אז. וכמה כיף היה לחוש את השירים האלה, הפעם ביחד איתה.

מוזיקה היא קוסמת שמחברת נפשות ותקופות. פונץ' מוכשרת בזה במיוחד, במרקם הצלילים והמילים הייחודי שלה, עם המתיקות המעקצצת, החכמה, הישירה והמסתורית. ובזמן שנפתחתי מחדש אל המרחב הפונצ'י היפהפה, הרגשתי שהקיץ הזה יהיה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה. וכמו נבואה ממומשת משיר שלהם: "כשהגעתי הביתה התחשק לי לשיר". גם עכשיו.

החלומות במציאות של האלבום הנפלא הזה מתרחשים בשינה, בהקיץ וביקיצה. ובמילה יקיצה – כך גיליתי תחת השפעת ההופעה והאלבום – מתחבאת עוד מילה: קץ. הקץ למה? והאם קץ הוא סופי יותר מסוף?

ב. כשלהקת פונץ' שבבליקי הקים השמיעה את שיריה הראשונים בשנות ה-90 כחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי האיכותי, אני בצלילות נעוריי הוקסמתי והזדעזעתי מהם כאחד. "חייל אמריקאי במיטה" (או בשמו הרשמי, "עדינה") נשמע לי פרובוקטיבי לנפש החינוך הדתי שלי כי טרם הקשבתי באמת למילים הפגיעות. "ונדמה שישוב" הימם אותי במסתוריות הלא מתפענחת שלו (עד היום!) ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" נדבק לי כמו פופ קייצי נעים שחשבתי שיחלוף. וטעיתי.

ג. מי שחלפו היו השנים. פונץ' התפרקו, ושני ראשיה – בבליקי ושלום גד – הוציאו אלבומי סולו, והתחילו לטוות ולהתוות מוזיקה שאין דומה לה, לצד משפחה מוזיקלית שלמה שצמחה לצדם, שוזרת איתם שפה אינדיווידואלית ומשותפת, מסתעפת, משפיעה זה על זה ונפרדת, שכוללת אלבומי מופת (של אביב גדג', אח של שלום גד – עם להקת אלג'יר, ולחוד, וגבריאל בלחסן ז"ל – עם להקת אלג'יר ולחוד, ועוד).

אחר כך (תחילת שנות האלפיים) פונץ' התאחדה, והמשיכה להוציא אלבומים והופעות ששקעו גם הם  בנשמתי על מנת להיות חלק ממני. בשלב זה, כבר זכיתי להכיר את יוסי בבליקי אישית – והעמקתי בהיכרות המקצועית עם יצירתו, כולל ראיון חזק איתו שאני חוזרת אליו לפעמים במהלך השנים (מצורף בסוף הפוסט).

וההופעות שלו – הוי, ההופעות שלו. כל אחת מהן נחווית אצלי תמיד ביחד עם שאריות של הופעות קודמות, כולל הופעות שהחמצתי, ושגם החמצתן נוכחת. ובכל הופעה אני יודעת שאפגוש אנשים שכבר הפכו לחברים – שגם להם מערכת יחסים שלמה וחיה עם השירים של יוסי בבליקי והשבט המוזיקלי שלו על הסתעפויותיו. והדינמיקה הזו מפעפעת, בוערת, מתחדשת וגם מצרפת אליה בשמחה את אלה שגילו אותה זה עתה – אולי זו את או אתה?

ד. גם הפעם, השירים באלבום "חלומות פרק א'" הם הרבה יותר משירים, אבל גם בתור שירים נטו ממשיך להתקיים בהם השילוב הכה-בבליקי של אמת ויופי – בלחנים, במילים ובהגשה.

היצירה "חלומות חלק א'" היא צעירה ומיועדת לצעירים – כאלה שהצעירוּת היא בגילם וכאלה שההיזכרות בצעירותם מחיה אותה ואף משפיעה עליה, כמו ששר בבליקי ב"אהבה ושמה סוד": "כל הדברים שעשו אותי צעיר עושים אותי זקן".

יש באלבום שירים שלופתים את הנפש, כמו "הדרבי הגדול" – אפוס מרהיב שנמתח על פני כמעט 8 דקות, שכל אחת מהן מוצדקת ומוצלחת. אל תתנו לשם שלו להטעות. זה על כדורגל, אבל גם על הרבה יותר מזה. יש בו הרואיות, יהירות, נסיקות והתרסקות בעוצמות שרק ילדים יודעים לחוות, וכמובן גם ילדים לשעבר.

"כל הדברים שאמרנו פעם בהומור, היום אנחנו מתכוונים ברצינות, מה שהופך אותנו כל כך פגיעים" – שר בבליקי בשיר "המזל הטוב". והפגיעות הזו, כדרכם של פרדוקסים מוצלחים, יוצרת שלמות.

שלומי רוזנבלום – המתופף הראשון של פונץ', שגם העניק את תיפופיו בהופעה על הלבבות ולא רק על התופים – הפיק את האלבום. אלי שאולי הגיטריסט של פונץ' מאז ולתמיד צייר את המנגינות בגיטרה שלו. אמיר פרי הוסיף – באלבום ובהופעה – את החצוצרה שלו שהעניקה ממד רוחני ומיתי לשירים. דנה בקר ושרון בייטס העצימו עם מגע נשי-אגדי בקולותיהן. בועז כהן הנהיג את הקלידים בהופעה.

והשירים – יש להם כוח גם מעבר ליוצרים ולשרים אותם. גלגלו לרגע בנפשכם את המשפט "למה הגשר מפיל את שני הצדדים" (מהשיר "איך זה יכול להיות"). תנו לו רגע להיספג בהוויה גם מבלי להבין. הביטו בשבילים שבתוכו שסוחפים אליו וממנו הרהורים וערעורים, אחדויות ופיצולים, והעיקר – לא לפחד כלל.

ה. משהו עקרוני בשבח ההתלהבות לעומת הקוּליות. משום מה, מקובל במחוזותינו להעריץ את הקוליות – אותה הוויה נונשלנטית שכשהיא במיטבה, קורנת ממנה אלגנטיות מושכת. אבל הגיע הזמן לגלות שהאיפוק הצונן שעליו היא מתבססת, הוא שטחי לעיתים, כמו מישור חלק שחסר את כל מה שמסקרן ונעים לדרוך עליו ולחוש את מגעו – מהמורות, גבשושיות, שכבות של מצבי שבירה. ההתלהבות, לעומת זאת, מתקבלת בציניות. מתנשאים על ישירותה ועל חוסר ריסונה. מחשידים אותה בנאיביות (כי תמימות, בימינו, נחשבת כטיפשות) בזים לה.

יוסי בבליקי הוא אדם מתלהב, ששר בהתלהבות את שיריו. כל כך הרבה פעמים הוא שר את הישנים שבהם, ובכל זאת, כמו אבא טוב, מעניק להם בכל פעם את התלהבותו ואת התחושה שזאת הפעם הראשונה שהוא מאפשר להם לפרוץ. שהם חדשים. הוא לא רק שר אותם, אלא גם חי אותם. ואני לא מתכוונת רק לשינוי האגבי, הטבעי, המצחיק והמדויק שהוא הכניס בהופעה ל"אני מאוהב בבחורה מבת ים" (את "להזמין אותה לסרט" הפך ל"להזמין אותה לנטפליקס"). אני בעיקר מתרגשת ומקרינה לעצמי שוב ושוב מחדש את הרגע הזה שבו הוא שר בהופעה את המשפט "עדינה הולכת הביתה" בזעם ובתסכול כה עוצמתיים שאפשר היה להרגיש שהעוול שנעשה לגיבורת השיר שלו ממשיך לקומם אותו עדיין, אחרי כל השנים.

והזעם, והתסכול, והכאב, והאמפתיה, והחמלה, והשמחה, והחיוכים – והם רבים – מחוללים בהתלהבות אמיתית, מבורכת, את השירים ואת החלומות של יוסי בבליקי ומלהיבים אותי לכתוב עליהם ולאחל לכם לפגוש אותם.

timoralessinger.com/הסימן-הראשון-לאמת-הוא-יופי-ראיון-עם

הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים.

אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה שתמיד תקבלו – לא משנה באיזו מעטפה – בשורות משמחות.

ואיזה מכתבים נוספים עם מנגינה מהדהדים עכשיו בראשך?

עוד ניפגש / אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין, לחן: שם טוב לוי)

 "מה לספר לך וזה רק מכתב", מתנצל איינשטיין במילים שכואבות את הקושי שלו להתנסח בהן. אבל בעצם, הוא מצליח ליצור איתן את ההתנסחות המושלמת של הגעגוע: "יש כאן הכל, אבל אין אותך".

עד עולם אחכה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר)

"אני כותב מכתב, הדף נגמר לי, אני רוצה אותך, רע לי ומר לי".  יותר מהכל, זה דואט על חוסר תקשורת. גם הוא וגם היא כמהים זה לזו וזו לזה ומבטיחים לחכות לנצח. אבל מדוע נדרשים כאן עינויי הציפייה כששניכם אוהבים בו זמנית? למה אתם לא נפגשים כבר?

מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי  (מילים ולחן: דני רובס)

"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן, ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן: שנינו מחייכים למצלמה, לפני שהוא הלך למלחמה". מכתב שהוא מזכרת מאהוב מת, עם אחד מהמשפטים הכי מצמיתים בזמר הישראלי: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל?". למה?

אוהבת אותך, עוזבת אותך / דפנה ארמוני (מילים ולחן: שלום חנוך)

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל" – כך נפתח מכתב האהבה האמביוולנטי הזה. היא עוזבת אותו, אפילו שהיא אוהבת אותו, כי היא רוצה – בטרם יהיה מאוחר מדי – לאהוב גם את עצמה.

קראתי את מכתבך / איפה הילד (מילים ולחן: חמי רודנר)

"קראתי את מכתבך. כמעט והצלחתי לשנוא אותך. לרגע הבנתי איך, איך איבדתי אותך לעוד נצח". והפעם, נקודת המבט של קורא המכתב, ובמקרה הזה – של האוהב הננטש.

מהרי נא / אהוד בנאי (מילים ולחן: אהוד בנאי)

"כשאמא באה ואומרת: 'יש לך מכתב', הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו. הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו". כאן המכתב הוא בשורה טובה, תרופה לחידלון של הילד החולה בן השלושים. ומי שמביאה אותו היא האמא, שכבר איננה, והשיר הזה מתגעגע אליה, חוזר אליה ומנציח אותה: "את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי. אני קורא בשמך לביתי".

האיש עם המכתב / פונץ' (מילים ולחן: יוסי בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלמה רוזנבלום

כדרכה היפהפייה והמיסתורית של הלהקה החמקמקה הזו, הם מנסים לפענח אמת שבה דווקא השליח הוא המושא והאמצעי הוא המטרה.

המכתב /  נועה שמר (מילים: מרים ארן, לחן: נועה שמר)

השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה.

נשמטו על רצפת חדר העריכה: "חלון לים התיכון", "כמו צמח בר", "הדוור/עומר קורן, מעיל הגשם הכחול/שרון ליפשיץ (תרגום של צרויה להב ללאונרד כהן).

אבל העברית שלנו, לפחות בפוסט הזה, לא תברח מעצמה, אלא דווקא תישאר. אז בואו נדבר עליה ועל הדרך שבה היא מתבטאת במוזיקה הישראלית. התירוץ: יום השפה העברית שחל השבוע. תקציר הפרקים הקודמים: "בעברית יש מילים בשפע, להגיד את הכול – כמעט. יש בה תקע ויש בה שקע, אך אין מילה בעברית לטאקט", היטיב לנסח אהוד מנור בשיר "חולם בספרדית" שכתב לשלמה ידוב.

ובחוסר טאקט מעולה, בפרובוקטיביות מכוונת, שר חמי רודנר: "אין רוקנ'רול בעברית, אף פעם לא היה ולא יהיה" – אבל השיר הזה, הוא בדיוק ההוכחה המושלמת לכך שיש רוקנרול בעברית.

ומה לגבי שאר הזרמים במוזיקה הישראלית, שאינם רוקנרול, שירי ארץ ישראל או פיוטים? כשההיפ הופ והראפ בעברית התחילו לשגשג, אי אז בסוף שנות ה-90 – תחילת שנות האלפיים, היו שהרימו גבה ותהו האם הז'אנר הזה, שהמילים שלו הם הצלילים שלו – ולהיפך, וזוהה בלעדית עם אנגלית – יתפוס בכלל בעברית כי מה לו ולה. אחד מהחלוצים של הסצנה בארץ, סאבלימינל (קובי שמעוני) סיכם בשיר "במעבדה":

"מי אמר שראפ בעברית זה מוזר ומיותר?

נמאס מאנשים עם אופק צר

לי מותר, חופשי הבר על מאוחר

משתיק כל צרצר על טעות של מאסר

האתגר להפוך ראפ עברי לאמיתי

מקורי, ולא להיתקע על ABC

מה? מה? אז מה אם באנגלית זה אוטוסטרדה

אני סולל את הדרך לדור הבא

לא קל זה לא, בהתחלה לא הצלחתי

המשכתי, לא ויתרתי עד שפרצתי

מהתקופה של השטויות ברחובות

הייתי המום שראיתי ת'תגובות

כבר אז הבנתי, לא משנה לי מה שיוצא

זה בעברית? אני מרוצה!

כי את הכביש אני סולל.. Seen

אני אגרום לאנשים פה להבין

שהיפ הופ זה בעצם דרך חיים"!

ודרך חיים פירושה גם להעמיק ולדבר על הכול, כולל הפצעים והשברים. וכך, הראפר ניר קדמי (קנדוג) בשיר "מילה עברית יפה", מקונן:

"מילה עברית יפה שלי, איה את? מה עשו לך?
לעיתים דומה כי נותרתי לאסוף את השברים
גרסה חיוורת וקלוקלת שלך בפי הנוער
שפת אמי העמוסה בשלל פשרות וויתורים
האמצעים להתבטא דלים, פצעים על הלשון גדלים".

פצעים על הלשון – תרתי משמע, כן?

ולמי שעדיין מפקפק עד כמה הראפ הוא כבר מצע מקובל ותקני לשירים בעברית, שימו לב שהאקדמיה ללשון עברית בכבודה ובעצמה בחרה לחגוג את יום השפה העברית השנה בשיר חדש. ומי כתב אותו? עומר הברון, הלוא הוא הראפר המוכשר, היצירתי וחד הניסוח  ג'ימבו ג'יי. ביחד עם להקת שלווה הוא שר את השיר שנקרא בפשטות "שיר בעברית". אני אוהבת בו במיוחד את ההומור, כולל בחלק שבו הוא מסכם את האירוע הלשוני המסעיר ביותר השנה: ההיתר "ההלכתי" של האקדמיה להתייחס אל גרב גם כנקבה (מי אמר שהם אינם קשובים ללשון העם?):

"עברית, אנשים נלחמים עלייך, יום יום, כל הזמן
עדיין מאמינים שהעט חזק מן החרב
נלחמים אם אומרים גרביים ורודים או ורודות
וזה אותו הגרב, כלומר, אותה הגרב".

אגב, מיד בהמשך מופיע קטע מצחיק במיוחד על פודל טהרן שתיקן – לשונית – את הנביחה של כלב סן ברנרד, אבל לא אחטא בספוילר. מומלץ שפשוט תקשיבו לשיר הזה.

אני, בכל אופן, נשארת עוד קצת עם ג'ימבו ג'יי, והפעם עם שירו "אמא" – שעוסק גם הוא בשפה העברית ומוכיח שמדובר גם במשורר לא פחות מאשר מוזיקאי (וכן, אחרי שתקראו, גם תקשיבו, בבקשה).

אמא / עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ולהקת ספא
מילים ולחן: עומר הברון

אני ואמא מתרפקים על זיכרון האותיות
על שורשים, מילים ומשפטים
בצל שדרת ברושים קבורות הפסקאות
ומתחתן על משכבם בשלום
שוואים נחים
בית קברות לחטפי פתחים
אין מי שיספיד את האמרות והניבים
אין מי שיגיד מילים טובות אודות המונחים
אין משמר כבוד ואין שיירת מלאכים

מי יגיד קדיש על העברית בעברית, מי, אמא, מי?
בטח לא אני, זה שיר קינה
מהשפה נשארה רק אסופה של כללי עלה תאנה
ומנגינה

אמא בתשנ"ד לקחת אותי לקנות בגדים
והמוכרת שאלה "אולי תרצו לראות מכנס"?
צרחת שם
"מכנסיים! לילד יש רגליים, שתיים, ינעל ראבק ערס!"
אבל אמא שיקרת לי, יצרת מפלצת
העברית שלי לא דוברת עברית
אז אל תגידי לי
"בן אני כל כך מאוכזבת"
העברית הזו שותקת
היא אילמת
לא תקנית
מי יגיד קדיש על העברית בעברית
מי, אמא מי? בטח לא אני זה שיר קינה
מהשפה נשארה רק אסופה של כללי עלה תאנה
ומנגינה.

הקרוב, החסרה והאפוקליפטי – שלושה אלבומים שמומלץ לשמוע דווקא עכשיו

אהוד בנאי / "השלישי"

השירים של אהוד בנאי הם חבילות אישיות עם מתנה שהנמען הישיר שלה הוא הלב שלכם. ולב מעריך כנות, עומק ונחמה מוגשים בקול חם. השירים של בנאי הם מדורות בקומזיץ פרטי באמצע מסע – מחממות, מאירות וצופנות משקה מתבשל בפינג'ן של תקווה.
כל אלבום של בנאי קולע בול, אבל "השלישי" שלו, משנת 92', בהפקת יהודית רביץ, מצליח במיוחד להפגיש מציאות רב-שכבתית עם דמיון עז-הבעה. שלא לדבר על כך שהשיר הפותח הוא "שיר געגועים", כלומר דוד ושאול, שבו התנ"ך ואנחנו חיים באותו רובד של זמן והתשתית המקשרת היא המוזיקה, עם כוחות הריפוי שלה.

ותמיד יש מה לרפא במציאות מחרידה שבה משוטטים "כלבים משוגעים". כל תקופה, והכלבים המשוגעים שלה. ואהוד בנאי לא מסתיר ולא מייפה, אבל מגיש – כמו רופא אמיץ בשדה קרב של מגפה – תקווה: "אל תפחד, אתה לא לבד".
ובאמת, איך אפשר להיות לבד כשאנחנו מוקפים בדמויות כמו "פלורנטין" החד פעמית בצבעוניותה וביצחק שן זהב ושמואל מ"שעה של מיסתורין", ועלילותיהם המערבות "יותר מארבעה מימדים" עם המבצע הנועז "נגד כל חוקי הזמן".

אין ספק שהאלבום "השלישי" שובר את כל חוקי הזמן, עובדה שעברו כמעט 30 שנה, והוא עדיין – כמו שם האלבום שקדם לו – קרוב.

יהודית תמיר / "יהודית תמיר"

יהודית תמיר היא זמרת שאומנם הוציאה רק שני אלבומים, האחרון שבהם, "פרחים אדומים", בשנת 1994, אבל נוכחותה בשנות פעילותה, וגם העדרה המוזיקלי כבר יותר מחצי מאה – חזקים ומהדהדים, מעוררים כמיהה לשמוע אותה שוב, מחדש.

אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה, יצא בהפקת יהודה פוליקר, שהלחין את רוב שיריו (וגם עושה קולות), והלהיט הכי גדול שלו, שמוכר גם היום, היה "רומיאו". מלבדו, בקולה עז הרגש, מחצו את הנפש גם שאר השירים, רובם משרטטים דמויות של גברים מנקודת מבט נשית מסורה המתירה לעצמה לחשוף פגיעות מבלי להיות תלותית ולו לרגע: "סירנה", "נסעת מכאן", "שומר האש".

לא מפתיע שהאש היא מוטיב חזק בשירים של תמיר. היא עצמה זמרת-אש, שבוערת מבלי לכלות, ובקול מר – הכי רחוק ממתיקות מזויפת – מחוללת את השילוב הנדיר של אמון ואמונה.

פונץ' / "דנה ראתה עב"מ"

להקת פונץ' זכורה לרבים בעיקר משנות ה-90 – תור הזהב של הרוק הישראלי. שני מנהיגיה-סולניה, יוסי בבליקי ושלום גד – שבהמשך טיפחו גם קריירת סולו מוערכת (שמשגשגת גם היום), הובילו עם הלהקה להיטים כמו "ונדמה שישוב", "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ועוד.
פחות זוכרים להם שאחרי התפרקותם, הם שבו והתאחדו, בשנת 2002, והתוצאה הראשונה היא האלבום המצוין והמסתורי "דנה ראתה עב"ם", שיש המגדירים אותו לא רק כפסגת יצירתם אלא כיצירת מופת, משיאי הרוק הישראלי לדורותיו.

בימים אלה, ממגנט להאזין לשירים היפהפיים שרותחים ומבעבעים אפוקליפטיות, פחד עמום וחסד של התאהבות. שירים ממכרים-מטרידים – במובן המגרה יצירתית – כמו "מסע אל תוך גוף האדם" לצד משיחיות לופתת כמו כת בשיר "ווקמן" וחיזיון תנ"כי-עתידני בשיר הנושא: "אנחנו הולכים עכשיו לראות את השמיים נפתחים והירח בוער והאדמה מתנדנדת לאור הלילה החיוור, ותן לי כוח לצאת מזה בשלום".

האם נצא מזה בשלום? השיר האחרון הוא "התקווה". כן, ההמנון הלאומי, אבל במנגינה חדשה ועיבוד שמתריס מחאה יותר מאשר מציע חיבוק. על רקע הסירנות מהשיר, שיללתן פוצעת, ספק אזעקה ספק צפירה של יום הזיכרון, נשאלת השאלה למה דווקא עכשיו מומלץ להקשיב ל"דנה ראתה עב"מ". והתשובה? כי יופיו המכאיב מחשל.

התפרסם בגלובס ב- 10.4.2020

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

תיאטרון "תמונע" אמש. יוסי בבליקי הסולן מתרגש נורא. "הלב שלי דופק חזק", הוא מספר לעיניים המביטות בו בחושך, "ואני שואל אותו למה אתה כל כך רוצה להיכנס כשאתה כבר בפנים"? אווירה של מיסתורין דרוך. צריך להקשיב למילים. חלקן חדשות לקהל. ממוקמות באלבום החדש, "פינוקיו", שיצא ממש השבוע. ואם לא מקשיבים למילים? גם אז זה בסדר. סופגים את הקיום המתערער שמבטאות המנגינות, ואז פורקים בתנועות גוף ובצעקות את ההתפרצות שנבנתה היטב בתוך השירים. הערב הראשון של הפסטיבל – "אלכוהול" – היה חשמלי, רוקיסטי. הלילה (יום רביעי) יתרחש "הנג אובר" – כלומר ערב אקוסטי, שייתן מקום לשיריהם השקטים, וגם יהפוך את הרועשים למהורהרים יותר. הם יארחו בו את מיכה שטרית, שותף הולם למשימה. ומחר (יום חמישי) יתקיים "עד הלקוח האחרון" – שירים שנקבעו לפי בקשת רוכשי הכרטיסים, ויתארחו בו חברי הלהקה בעבר שלום גד ושלומי רוזנבלום, גיל פדידה מלהקת "אלג'יר", וגם המוזיקאים הבאר-שבעים דויד פרץ ונדב אזולאי, שבאולפנם הוקלט "פינוקיו".

באמצע ההמולה האפוקליפטית של ההופעה, הזמין בבליקי את "מורנו ורבנו". ואז רמי פורטיס עלה על הבמה, מבטו ממשש בפליאה את האנרגיות שסביבו, שעד לאותו רגע איש לא מצא דופי בחוזקן האפקטיבי. פורטיס קלט אותן, ומיהר לשלוף את אלו שלו, והבמה נחרכה. האש שהבעירה אותה היתה מחויכת, כי חברי הלהקה הביטו בו, תוך כדי נגינה ושירה, בחיבה מהולה בהערצה, אבל כזו שתובעת וגם מקבלת עוצמות מוגברות. פורטיס השתתף בהתלהבות בלהיט הפונצ'אי "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"). אחר כך פונץ' ביצעו איתו את "רד מעל מסך הטלוויזיה" ואת "המוות אינו מחוסר עבודה" (שניהם מתוך "פלונטר", אלבום הבכורה שלו). ופתאום הביצוע המשותף גילה קשר בין השירים שנכתבו בזמנים שונים ועל ידי אנשים שונים, אבל חושפים זעם כואב מהמציאות המתנוונת. אמש נתווספה להם מתיקות שמקורה בעונג הגלוי של הנוכחים על הבמה לשיר ביחד את השירים האלה.

בכלל, הערב יצר תערובת נעימה לנפש ולגוף בין יוצרים לקהל, שחלקוּ אהבה הדדית; בין שמחת המפגש החגיגי למטען של הטקסטים הלא קלים, אם כי קומוניקטיביים בכל זאת; ובין דקירות החשמל העזות לריכוך החודרני של השירים הרכים יותר, שהצליחו איכשהו להסתנן בכל זאת לערב הרוקנרולי, ובראשם השיר המכווץ "יש לך מקום" שבבליקי שר בסוף כל ההדרנים.

והיו השירים החדשים מ"פינוקיו", וגם חלק מהשירים הישנים, שאצל פונץ' תמיד נשמעים טריים, כי הם נחווים על הבמה במלוא אמיתותם, מזכירים שאלכוהול משכר, אבל לא משקר. "שיטוט ברחובות", "הקומוניסט", "הוא מסתכל בה כל הזמן", "מה אתה עושה עם לב שבור ילד" ושיר הצופן הגנטי שלהם "ונדמה שישוב". אין ספק שפונץ' שבו אמש, והם כאן, מתמזגים עם השירים בביצועים מלאי כוונות שמתקשרות: יוסי בבליקי הסולן ואיתו דנה בקר, שמשדרגת את הלהקה בקולה הנהדר, אלי שאולי בגיטרה, שימי בן לולו בתופים, בועז כהן בקלידים ואיתי מאור בבס. האם יצליחו לשמר את נוכחותם במציאות מורכבת שמורגלת להיחוות בשטחיות, ויתמידו בכך? יותר משהדבר תלוי בהם, הוא יוכרע ביכולת של פונץ' להתגלות כמשקה שמרווה אנשים שלא יודעים שהם צמאים.

ערב ראשון של "פסטיבל פונץ'", 23.1.07, תיאטרון תמונע, תל אביב

פורסם ב-ynet ב-24.1.07

בהתחלה, אגב, היה נעים ותו–לא, והרגשתי שבשביל לצאת מהבית אני צריכה יותר מזה – עם כל הכבוד לאנשים שעל הבמה, שאני באמת מחבבת. את ששת השירים הראשונים הם שרו בנינוחות ובלי להט. החיים שלהם לא היו תלויים בשירים היפים ("השטח העצוב", "הוא מסתכל בה כל הזמן", "מסע אל תוך גוף האדם" – ששלום גד ביצע במהוקצעות אדישה, "גלגל את התחנות" ו"בואי נתנשק").

אבל אז הגיע "ווקמן". הבמה התמלאה בדריכות, ובעקבותיה האנרגיות התוהות, המפוחדות, בחוזק שרק חוסר אונים יכול לייצר. "גלגל את התחנות בווקמן של המשיח"! צרח יוסי בבליקי. "ליאור, תגיד שזה זיפים. ליאור תגיד שזה זיפים", הם דרשו, מסמנים את המפנה לטובה, שהתייצב מאותו רגע בכוח האחריות שקיבל על עצמו כל שיר לחוד, עד לסוף ההופעה.

"עדינה" הגיעה. לכאורה להיט לעוס, מה כבר אפשר לחדש. אבל פונץ' שרה אותו כאילו שהיא להקה חדשה שמשתאה עדיין מהכוח של שיר טרי. אחר כך הם סחפו ונסחפו תוך כדי "שיטוט ברחובות". "מנסים מהבוקר לכתוב את הספר", הם שרו. המקום שלי איפשר לי להתבונן בבליקי מקרוב. תוך כדי השיר הוא נראה פתאום מרוכז בהתבוננות פנימית, כאילו ההופעה היא אמצעי בשבילו לפגוש את עצמו. "אבל יהיה", הוא שר, "ויהיה, ויהיה" – ואז חייך לתוכו, מתוך שמחה, כאילו נתקל בוודאות המוחצת של התקווה. התרכזתי בו בתקווה להידבק.

אחר כך באו "סוויטת יום העצמאות", "מחר השמש תזרח", ו"התקווה", בביצוע שלום גד. קיוויתי שזאת הזדמנות לפענח את הפרשנות של פונץ' להמנון שלנו, אבל שום דבר לא התברר לי. שלום, שרוב ההופעה ניגן מאחור, בלי קשר עין עם הלהקה ועם הקהל, לא חידש דבר ולא נראה משכנע בצורך שלו להיות על הבמה. כשנשמעו הסירנות הצורמניות שמלוות את השיר, הוא התכווץ לרגע בהבעה של כאב, אבל התעשת, לבש שנית את הכיסוי הלא חדיר ומיהר למקומו הנידח בדיוק כשהתחיל "ונדמה שישוב".

לא אסקור את שאר השירים. מי שאוהב את פונץ' אוהב אותם בכל מקרה, והצטער על אלה שנעדרו, ומי שלא אוהב? מן הסתם לא יתעניין.

מהסבב הנוכחי של פונץ', זאת ההופעה הראשונה שלא הוכרזה כ"חגיגית". אולי אותה "חגיגיות" מוגזמת, שנבעה מיחסי ציבור יומרניים, היתה זאת שפגמה בהופעותיהם הראשונות (לפי עדויות של אחרים, אני מודה). אמש הופיעו שתי להקות ב"תמונע". תחילה להקת חימום בשם פונץ', ששרה שישה שירים כדי לחמם להקה אחרת – פונץ', שפרצה מתוכה פתאום כדי להגשים את הפלא. יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלום גד, בועז כהן ושמעון בן לולו הצליחו בסופו של דבר לחבק במיתחם שיצרו בין היציב למתחדש.

פורסם ב-20.11.2003 בפורום מוזיקה ישראלית ynet