הכול התחיל בכיסלו-דצמבר האחרון, כאשר ביקשתי מדויד פרץ שיעניק את גרסתו האישית לשיר בלדה לנאיבית באתר סך הקול. זה קרה במלאת שבוע למותו של יצחק קלפטר, מלחין השיר, שאובדנו הלם בפתאומיות מכאיבה.

דויד נעתר, אך תוך כדי הסכמתו גם הִרהר בקול את התהייה שעדיין לא שיערנו את עוצמתה הגורלית: "למה בעצם שיר אחד? למה לא אלבום שלם?". ולפני שהבנתי מה קורה, כבר מצאתי את עצמי לצדו כשותפה להפקה, כשבעצם – הוא זה שדוהר קדימה, ובכישרון מעורר השתאות ובאפס זמן, גם מנווט ומנצח על נבחרת מובחרת של מוזיקאים, שהוא היה גם חלק ממנה, בתור המבצע של "בלדה לנאיבית", וגם ניצח על העיבודים ועל שלל עניינים נוספים. את טיבה של התוצאה – האלבום "אל הקצב אל הצלילים" – תשפטו אתן ואתם, כי אני מנועה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, שבין שאר האלבומים והסינגלים שהגיעו אליי, כמדי שבוע, במסגרת השגרה שלי כמבקרת מוזיקה – קיבלתי לביקורת יצירה שבין הקרדיטים שלה מופיע גם זה שלי.

כאן אפשר ורצוי להאזין לאלבום המחווה שלנו ליצחק קלפטר:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/-

בערך שלושה חודשים אחר כך, התפרצו אל הווטסאפ שלי מילים מסתוריות. "תצילי אותי", ביקש דויד בנימה שנחוותה לי אובדנית, אם כי בעצם הייתה היתולית. התקשרתי אליו בבהילות שהפכה להתלהבות כשהתברר לי ששוב הוא מזמן אותי להרפתקה.
והפעם: מחווה לדקלון – הלוא הוא יוסף לוי, מהשבוע: חתן פרס ישראל לזמר העברי.
16 ימים אחר כך, כבר היה אלבום.
בכוונה לא עיטרתי את סופו של המשפט הקודם בסימן קריאה. הרי הוא מספיק חזק גם ככה: אלבום – שלם. עם 12 שירים של יוצרים מעולים – נודעים וכאלה שבתחילת דרכם, ומפיקים מוכשרים ממכללת BPM שעיבדו והפיקו את השירים, וכל זה – בתוך שבועיים וחצי.

כמו בכל ההפקות של דויד ושלי, היה חשוב לנו שהשירים יישמעו אחרת לגמרי מהמקור ויחשפו איכויות נוספות שעד כה נחבאו בשירים הידועים. כמו במשחק מחפשים את המטמון, משתתפי האלבום, בחדוות יצירה, שלפו את האוצרות ומיהרו לחלוק אותם איתנו – המאזינים – בנדיבות לא תשוער. הם אימצו את השירים אל ליבם, ואז הגיחו איתם מחדש, כשהשירים צבועים בנשמתם.

כאן אפשר ורצוי לשמוע את כל השירים ביחד:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/–2

האלבום נפתח בשלושה שירים מאת אביהו מדינה, שבשמותיהם מופיעה המילה שיר בווריאציות שונות: "לשיר בקול ערב", "שירי נהדרת" ו"כואב ושר".
שיר – המהות הבסיסית הזאת, שהכול בשבילה, והיא בשבילינו, ועליה הכול.

לשיר בקול ערב / יוסי פיין

[מילים ולחן: אביהו מדינה. תופים ודרבוקות: פאדל קנדיל, קולות רקע: דור שמר, שירה, גיטרות וקלידים: יוסי פיין. מוקסס והוקלט בעליית הגג]

"כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מינעו כאב" – כך, בעליצות כה-נחוצה, מסתלסל לו הפזמון הידוע, ויוסי פיין בעליזות שוחרת טוב מתמסר לאומנות הזאת כמו הילר: מחלץ מהמוזיקה את כוחות הריפוי שלה.

שירי נהדרת / לבנת בן חמו

[מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה ועיבוד: לבנת בן חמו, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
כמה זה נשמע שונה, במובן המרענן והמתבקש, כשסוף-סוף אישה היא זו ששרה על עצמה, ולא גבר עליה, ומעודדת את עצמה להתבטא ביצירה: "שירי נהדרת, פצחי קולך בשיר".

כואב ושר / שי נחייסי

]מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה: שי נחייסי, הפקה, גיטרות, גיטרה בס, סינתים, קלידים, תכנותים ומיקס: רון עשת, שירה הוקלטה במכללת BPM]
שי נחייסי אומנם שר על כאב, אבל קולו והאופן שבו הוא שר מעלים אותו למעלות הגבוהות של היופי.

חנה'לה התבלבלה / ערן צור

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: עממי, ערן צור: גיטרה בס ושירה, שקד בנג'ו: גיטרות חשמליות, אורגן, תכנותים, טכנאי הקלטות, הפקה ומיקס]
חנה'לה התבלבלה ועוד איך – וההשיר העממי שכתב נתן אלתרמן הפך לרוקנרול, בניצוחו של ערן צור, שגם מדגיש בשירתו את האבסורד הקורע מצחוק שבסיטואציה המתוארת שם.

חופשי ומאושר / יהוא ירון

[מילים: דודו ברק, לחן: בועז שרעבי, עיבוד והפקה מוזיקלית: עדי ורד ויהוא ירון, שירה, תכנותים, בס וקלידים: יהוא ירון, גיטרות: עדי ורד, תופים: אביב ברק, הקלטות: יהוא ירון ועדי ורד, הקלטת תופים: אביב ברק, מיקס: עדי ורד]
יהוא ירון מכהה עד למאוד את גוני השיר הזה, ומדגיש בשירתו את היסוד של התפילה שטמון בו. וגם: המילה "מאושר" מעולם לא נשמעה כל כך עצובה.

באו הצלילים / נדב אזולאי

[מילים: יובב כץ, לחן: אריס סאן, דודו חמד: חשמלית סלייד, בס וטמבורין, גיל נמט: כינור, חצוצרה, טרומבון וכלי הקשה, ים בכר וחנוך טיאר: קולות, נדב אזולאי: שירה, חשמלית, קלידים ותכנותים, הפקה: נדב אזולאי ודודו חמד, מיקס: נדב אזולאי הוקלט באולפני קקטוס באר שבע]
"גם לדממות ניגון ושיר" – ועל זה השיר היפהפה הזה, שנדב אזולאי מעמיק בו את הקסם ואת אפלוליות הצללים, שהרי השיר הזה יכול היה להשיל משמו י' אחת ולהיקרא גם "באו הצללים".

גדליה רבע איש / יוסי בבליקי

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי, יוסי בבליקי: שירה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, קלידים, כלי הקשה, עיבוד ומיקס, רועי אורבך: מנדולינה, דויד פרץ: גיטרה פאדו, הקלטת שירה: יותם רוזנטל, אולפני טל]
יוסי בבליקי, במתיקותו המקסימה, מספר ברהיטות ממזרית את הסיפור של גדליה שהוא אומנם צנוע, אך סקרנותו רחבת אופקים. בשירה שלו בבליקי מדגיש את הכיסופים למרחקים באמצעות השתהות יפהפייה על מילים כמו אונייה ואוסטרליה.

סורו מני / קורין אלאל

[מילים – למעשה, תעלומה. אלכסנדר פן חתום עליהן, אך אין שום סימוכין לכך שכתב את השיר, לחן: עממי רוסי, שירה: קורין אלאל, הקלטת שירה: ברק ויינר,עיבוד והפקה מוזיקלית: אבו סטיבי]
הנה עוד שיר שעוסק בהפלגה ("גלים גלים, הן זהו ים. חֶבל, כֶּבל, זוהי ספינה"). שיר אהבה לאישה, שבביצוע של קורין אלאל מקבל פתאום משמעות מיוחדת ונהפך לשיר אהבה לאישה – מאישה (שימו לב לאינטונציה החדשה של הרכּוּת שבה היא מבטאת את המילה "יפתי"). הגשה כה מגוונת ועם זאת לא עמוסה. עשירה וצנועה גם יחד.

הכוכב / נועה שמר

[מילים ולחן: עממי, שירה, קלידים, מיקס והפקה מוזיקלית: נועה שמר]
ככל שמרחיבים את טווח ההיפתחות של הפרח, מתגלים חידושים רבים יותר ביופיו. ובמקרה הזה – בזוהרו של הכוכב, שנועה שמר מוסיפה לו ניצוצות מהורהרים וכהים של תפילה.

חסידה צחורה / דור שמר

[מילים: אלכסנדר פן, לחן: עממי, שירה: דור שמר, גיטרה: דויד פרץ, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
עוד עצב נשי וחסד שעוטף את השיר כאשר אישה שרה אותו. דור שמר מעלה אותו לרקיעים, ההולמים את ציפוריותו (בנוסף לחסידה המככבת בו, מתעופפים בו גם זמיר ודרור).

ישמח חתני / עדי צברי

[מילים ולחן: עממי, עדי צברי: שירה ופח, דויד פרץ: גיטרה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, בס ומיקס]
את חטיבת הרצף-קצב של ארבעה ביצועים נשיים חותמת עדי צברי, עם "ישמח חתני". אבל – האם הוא אכן שמח? ספוילר: לא כל כך. הכי לא חאפלה. ועם זאת, רק באופן הזה, דרך העיניים, הקול והלב של עדי צברי, אפשר להקשיב פעם אחת לשיר המוכר הזה – ולשמוע אותו באמת.

איילת חן / סגול 59 מארח את הילה זהרור

[מילים: ר׳ שלום שבזי, סגול 59, הילה זהרור 'לחן: עממי, ראפ: סגול 59, שירה: הילה זהרור, גיטרה חשמלית: עדיאל אלגי הפקה מוזיקלית: שירוטו, הקלטה ומיקס: דושי שיין]
איזה שילוב מוזיקלי חינני ועכשווי בין ישן וחדש ובין גברי לנשי. הצבעים השולטים: מוזיקליות, נשמה יתרה ואהבה.

וכאן שומעים את דויד פרץ ואותי – שעות ספורות אחרי יציאת האלבום, שמחים ומשוחחים עליו:

https://www.google.com/search?q=%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%97+%D7%97%D7%AA%D7%A0%D7%A0%D7%95&oq=&aqs=chrome.3.35i39i362l8.160460293j0j15&sourceid=chrome&ie=UTF-8#fpstate=ive&vld=cid:3170135f,vid:XTyg_-oy-9w

המשך יבוא.

30 שנה לאלבום "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ובמסיבת יום ההולדת שנחגגה במועדון הבארבי בת"א ב-8.8 – תִעתע פרדוקס גדול. מצד אחד, יוצרת-פרפורמרית מרגשת וקהל מוקיר הטעינו זה את זו באנרגיות שמחות שטסו על מצע השירים והנציצו את פני הנוכחים. מצד שני, השירים האלה – האלבום הזה – הם מצבור דיכאוני וקודר של צער תהומי וייאוש – אישי ופוליטי. העובדה ששלושים השנים לא קימטו את השירים, והם עדיין רעננים ורלוונטיים – חידדה עוד יותר את הכאב המילולי שהלחנים הנפלאים של אלאל טשטשו לעיתים: "התשמע שם קול אישה? צעקה קצרה ואחריה דממה. התשמע את הכאב? האוויר רועד, ענן לבן מתאבד"; "קרתה תקלה אל החור שנפער בחייה", "תוגה רובצת על כתפי, עוד רגע ואפרוץ בבכי. כאב סובב לו סובב לו בדמי ללא מנוח". אפילו בשיר החותם את האלבום, "שיר לשירה" שניסה להיאחז במתיקות המבט הילדותי, האמת העצובה הודתה: "לא תמיד יקשיבו לקולך".

דווקא הקשיבו בבארבי. האזנה תוך כדי שירה. הקהל פילס את קולו בשבילי השירים, החליק במיומנות של היכרות עמוקה ומוטמעת על כל פיתול קול וכל ניואנס בהגייה של קורין, שעם הגיטרה האקוסטית שלה הנכיחה את השירים שמעולם לא נעלמו, ביחד עם צוות נגנים מהודק ואפקטיבי: ערן צור – שגם הפיק את ההופעה (וניגן בהופעה המקורית לפני 30 שנה) – בבס, רם אוריון בגיטרה חשמלית, קרן טפרברג בתופים ושירה, ועידו זלזניק בקלידים. אחד מהשיאים של התמזגות קורין-קהל היה ב"ארץ קטנה עם שפם" (מילים: מאיר גולדברג), שבו תזמרה את הקהל למקהלה שחידדה איתה את הפסימיות של השיר, כשהיא מזמינה אותו לשיר מילה, וחוזרת עליה בהכפלה מהדהדת (קורין: "אפילו הימים". קהל: "קשים". קורין: "קשים").

השיר "התעשייה האבירית" (גם הוא של גולדברג – מאיר, ולא להתבלבל עם חנה גולדברג שגם מילותיה מככבות באלבום, למשל בשיר הנושא) כבר הפך את הבארבי להיכל קודש: אוריון ניגן באקוסטית של אלאל, שמשוחררת ממנה, הפכה את גופה וקולה לכלי נגינה ואיתה הקהל שליטף כל מילה בבלדה העצובה שהפכה למיתוס את נסיקתו והתרסקותו של פרויקט הלביא.

אל שמונה השירים באלבום אנטארקטיקה הצטרפו שירים מכוננים מכלל הקריירה של אלאל, כולל "כשזה עמוק" המשותף לה ולענבל פרלמוטר ז"ל, בביצוע מוחצן מאוד, אומנם מנוגד לאינטימיות של השיר, אבל מפיץ געגועים, חותר תחת ה"זיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב" – כי הזיכרון דווקא התעצם. גם שירים של צור הושרו, ואף הוא הזניק את הבארבי לאופוריה ב"לילות של ירח מלא" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".

בהופעה התארחה ריקי גל, שאלאל העידה עליה: "כשלא רצו להקשיב לי, היא תמכה בי. צריך בחיים אנשים כמוה שאומרים לך 'תמשיך, תמשיך'". גל שרה את "מערבה מכאן" בעיבוד קרנבלי במיוחד ואלאל, מתמוגגת, ליוותה אותה בתוף מרים, ועשתה לה קול שני ב"קשר הירח". הן שרו ברכות אינטימית והביטו זו בעיני זו בעדינות מאסיבית (כן, יש כזה דבר, או שאולי שתיהן המציאו אותו על הבמה). ואז, כשאדי הרוך עוד לא התפוגגו, הצטרפו אליהם בתערובת משונה צלילי "נערת הרוק" – בחירה מעניינת לשיר את השיר הזה, המתאר גרופית – כן-או-לא מנוצלת מינית – דווקא בתקופת Me Too הנוכחית. מבט על שתי הנשים החזקות שעל הבמה הבהיר שמבחינתן, הנערה היא מהצד החופשי ככל הנראה. ואולי, למרות החיוכים, זה היה בכלל שיר מחאה, שגם התחבר ל"אל תקרא לי מותק" שהושר קודם.

"אנטארקטיקה" הושר רק בהדרן, וכמוהו "אי שם בלב". ולבסוף, לבד על הבמה, רק עם הגיטרה שלה, שרה אלאל את "אין לי ארץ אחרת" המתבקש, עם נהמת כאב וחיוך שנכרכו זה בזה. כי "אהבה היא אור הולך ובא", אבל בהופעה הזו היא האירה עד הסוף.

התפרסם בגלובס ב-16.8.2019

כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018

מוצאי שבת האחרון, אולם צוותא בתל אביב, קורין אלאל מתפקעת מצחוק. היא כבר סיימה לערוך היכרות נרגשת בין הקהל לבין כל שיריה החדשים מהאלבום המצוין "כאחד האדם" ועכשיו היא בחלק הלהיטי, מחדשת ומפתיעה גם בשירים המוכרים ומקסימה את הקהל בחן הבלתי אמצעי שלה: "שמעתי שהסעודים רוצים לקחת קרחונים מהקוטב כדי שיהיה להם מים, זה לא הסוסים שמדברים בעברית, זה הסעודים שמדברים קרחונית". רגע לפני ששרה את "אנטרקטיקה", היא ירתה צרור אסוציאציות מצחיקות במיוחד, כולל ווייז המכוון את דרכם של קרחונים עם מנועים קטנים. "אהבה היא אור הולך ובא", שר איתה הקהל, אבל האור שלה נשאר – גם כשהאולם הוחשך בהתאמה למילות הסיום של השיר "ערמונים מהאש" שהלחינה לגלי עטרי ("האש תדעך בארמונות") והיא חצבה ממנו עוד ניואנסים של קסם.

בשלות וילדותיות, עדינות ועוצמה בקולה השברירי. עם אלבום לא פשוט בתכניו, מוקיעי העוולות ומבקשי הענווה. השירים היפים, שלשניים מהם אלאל כתבה גם את המילים, קיבלו את הקומוניקטיביות שלהם על הבמה, בהופעה, גם אם אינם מזדרזים להתגלות ככאלה בהאזנות ראשונות באינטימיות שבין האדם לעצמו.

הקהל אהד מראש. רבים ממנו השתתפו במימון האלבום במסגרת גיוס ההמונים. התרגשו מההתרגשות של אלאל בשירים החדשים, וליוו אותה בקולם בשירים הישנים. "שפת אימי" זכתה לעיבוד אוריינטלי ים תיכוני, "כשזה עמוק" – העמיק עוד יותר, "מעיין" ריגש יותר מתמיד וב"ימי הפרח והאהבה" התחדדה ה"מותקיות" שלה – דוקרנית ורכה.

באמצע ההופעה, היא פטפטה על שלמה המלך: "כשעבדתי על האלבום 'קהלת' וקראתי את כל הפרקים שלו, גיליתי כמה חכם הוא היה. הוא גם היה ראשון שדיבר על סאונד, אז התאהבתי בו!" – וזה היה האות לביצוע של השיר החותם את האלבום, "הסאונדמן של העולם", שכתבה בהשראת קהלת ההוא. חבל שדווקא הסאונד של ההופעה לא עשה לה כבוד, ולפחות מהמושבים בשורות הראשונות באולם, נבלע לעיתים קולה ושוטחו וטושטשו כלי הנגינה. ולמרות זאת, הנגנים – ובראשם, בקלידים, מיכאל גוטליב שהפיק ועיבד את שירי האלבום, וגם הגיטריסט ניר פופליקר, הבסיסט אורן לץ והמתופף שי ששון – יצרו רגעים נחרטים שרוממו את כל השירים, בעיקר בדיאלוגים בין הכינור של ורה גורנשטיין לחליל ולסקסופון של אילן קורן.

קורין, קופצנית משמחה, הזמינה לבמה את הבן שלה, יהונתן, בן 9, ששר איתה במתיקות את "אין לי ארץ אחרת". בהדרן הוא סיפר שהצלצול בבית ספרו הוא "שיר בכיף" – שיר שגם חתם סופית את ההופעה, בכיף. מי שתהה לגבי מקור האנרגיות של אלאל, מצא את התשובה בשיר החדש "סופה" (שכתב מאיר איינשטיין): "זאת סערה שאני מכירה כבר שנים. זאת סערה שאני מכירה. סופה של מקומות קטנים". בול.

פורסם בגלובס ב-22.6.2017

"הו שיר, לו יכולתי להתעופף ולשוב אל העבר, כמה שמח הייתי ומאושר. אליך מנסה אני כציפור מרפרפת להגיע, בכרכרת החלום של דמיוני הנמהר". התשוקה לעוף – בדמיונו הנמהר, בכישרון מילותיו, במוזיקליות שלו – תחושת החופש העזה – היא שגם המיתה את גאבור ארדש בן ה-13, ילד-משורר יהודי בהונגריה של סוף המלחמה. ב-31 בדצמבר 1944, ימים מעטים לפני שחרור בודפשט, הוא הרגיש שאינו מסוגל יותר. שקירות המחבוא הקלסטרופובי שבו הסתתר עם אמו, סבתו וסבו – סוגרים עליו. הוא ברח החוצה. אמו יצאה אחריו נואשת, ניסתה לעצור בעדו, אבל כבר היה מאוחר מדי. שניהם נתפסו מיד על-ידי בריוני צלב החץ ונשלחו למות בירי על גדות הדנובה.

70 ומשהו שנים מאוחר יותר, המוזיקאי טל סונדק, הלום-צער ממות אחותו שרון סונדק-בוגין ביום השואה תשע"ד, התחבר לספר השירים של הנער, בתרגום דני נוימן, שיצא לאור ביוזמת מריאן מילר, בת דודתו של גאבור (ואמא של אדיר מילר). סונדק הלחין יפה 9 שירים, ושר אותם ברגש ובתשוקה (לפעמים, מתוך הזדהות ניכרת, הוא נסחף בתשוקה הזו באופן שמעט מסתיר את הטקסטים העדינים והרגישים). קורין אלאל עיבדה והפיקה מוזיקלית – והתוצאה היא כמו שקיווה הילד המוכשר הזה בשיר הנושא של האלבום, "בכל זאת אינני נפרד": "אם ידפדפו הבאים אחריי בין דפיי – מן השורות תפזז נשמתי. חי אני בשיריי. בזה העפר נשמתי לא תנוח לעד, כשצעירים בדפי ספרי יביטו". וצעירים, ומבוגרים, יכולים גם לשמוע את השירים. סונדק יצר יצירה שהיא גם גאולה והצלה מפני המוות המוחלט – השִכְחה.

סקסופון קטוע (אילן קורן) מסיים שיר מרגש בשם "מצבה עלי קבר", שגאבור כתב שלושה חודשים לפני מותו. הוא נחשף בו כנער שבצלמוות חייו מתכנן להעניק לאחרים גם לאחר מותו: "שתלו על קברי עץ תפוחים אציל יקר. פירותיו חלקו לעניים, לנזקקים, ותנו ממנו אחדים לרבים אשר בוכים. המוות לא יפרידנו, האהבה כבירה ממנו".

פורסם בגלובס ב-20.4.2017

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

פורסם ב-ynet ב-3.9.08

על הבמה גיטרות ופסנתר שמישהו מנגן עליו "ארץ קטנה עם שפם" ואחר כך נכנס בשירה לטריטוריה שסימנו האצבעות שלו. קוראים לו אורי מיילס, והוא הפסנתרן של הערב. קורין אלאל מצטרפת אליו, מאירה את הבמה בחיוכה ואחר כך שרה איתו ועם דנה ברגר "הטבעת נפלה". פסטיבל הפסנתר אירח אמש מסיבת יום הולדת חמישים למאיר גולדברג – האיש שנתן מילים לשירים האלה, ולעוד יותר ממאה שירים, חלק קטן מהם הושמע הערב.

בזה אחר זה התווספו אליהם דודי לוי, דן תורן ואיתי פרל ואיתם להיטים (כמו "בוא הביתה", ששר במקור רמי קליינשטיין), שירים פחות מוכרים (כמו "טיפות של שיש" שהלחין תורן) ושירים חדשים (כמו "אבני שפה" שהלחין פרל), חלקם בהשמעת בכורה. כשדודי לוי, חבוש בכובע, שר את השיר "מושיקו", המספר על נהג מונית, מאיר גולדברג התייצב על הבמה, שהפכה לרגע למונית, ושיחק נוסע, דן תורן הצטרף בסולו מפוחית ואלאל וברגר עשו קולות.

השירים במופע, שנמשך כשעתיים קצרות, התהדקו בטבעיות זה לזה – חדשים אל ישנים. וכך, ליד שיר בשם "ספינה", שביצעו תורן, לוי ומיילס – התייצב השיר הידוע "התעשייה האבירית", שגם הוא מספר על ספינה, ואל השיר "ללא כנפיים", שדודי לוי, המבצע, סיפר ש"הוא רק בן חודש, ממש יונק" – נצמד "מלאך" המוכר ("מתנה כמו כוכב היה חייב לשמור אצלו"), גם הוא של לוי. הפעם הביצוע כלל גם את תורן, מיילס ואלאל, ששרה סולו את הבית הראשון והעניקה לו מתיקות (דמיינו את השיר בקולה), במיוחד כשגם חתמה אותו לבדה במילה ("מאיפה הוא יביא עכשיו עולם) משלו". ללא ספק זה היה הביצוע הטוב ביותר של המופע. שיאים נוספים היו בשיר "פירמידות של כאב" שהקבוצתיות תגברה אותו בעוצמה, וכך גם השתדרג "כל הזמן שבעולם" הדודי-לוי, כשגולדברג הצטרף אל הנוכחים בשירה משועשעת רגע לפני ההתפרעות (במקור עם אהוד בנאי) הנהוגה בסיומו, כשהפעם היא קיבלה צבעים הרבה יותר שובבים.

בהמשך הבליחו לרגע נתן סלור עם הפסנתרן הווירטואוז שאול בסר בשיר "ילד עם קוף" ויסמין אבן שאיישה את הפסנתר ואת המילים עם השיר "אגדות ילדים", שהלחינה.

המקצועיות והרעוּת בין המשתתפים הוכיחו את עצמם כאשר התגלתה תקלה בגיטרות של תורן ושל לוי בדיוק כשהתחילו לשיר את "אימפריות נופלות". "זה פסטיבל הפסנתר, אז הגיטרות נבהלו ממנו", חייכו הנוכחים על הבמה. "למה בעצם אין גיטרת כנף, כמו שיש פסנתר כנף"? תהתה אלאל, ובזמן שארגנו מחדש את הגיטרות הסוררות היא וברגר אלתרו שיר יום הולדת למאיר גולדברג, כשפרל תורם להן כמה מכות על הקלידים. האימפריות ניצלו ברגע האחרון, לרווחת הקהל, שנחלץ גם הוא לעזרה, הפעם כאשר הסתבכו הזמרים במילים של שיר ההעצמה הנשי "מה שאת אוהבת" (במקור עם גלי עטרי).

ביקום של מאיר גולדברג ההימנון הוא "זן נדיר", וכך, בסוף כל ההדרנים, שרו אותו האנשים שעל הבמה וגם אלה שממול, שכנראה לא ממש היו מודעים למילותיו החוששות ("לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים"), אבל כבר ידעו מי כתב אותן, והצדיעו לו.

יום הולדת 50 למאיר גולדברג, "פסטיבל הפסנתר מארח", סוזן דלל, 31.10.07 

פורסם ב-ynet ב-1.11.07

שמונה שנים אחרי שקורין אלאל יצרה את "אנטארקטיקה", היא ביצעה מחדש את האלבום על בימת פסטיבל "הפסנתר מארח". זה לא היה מופע החייאה, כי השירים הללו מעולם לא מתו או התיישנו, והם ממשיכים להסתובב איתנו במלוא האטרקטיביות שלהם.
אלאל לא נחפזה אמש לפתוח בשירי האלבום ההוא, וביחד עם אלונה טוראל על הפסנתר, יוראי אורון בבס והגיטרות שלה, הרעיפה על הבמה עוד ועוד להיטים מאלבומיה האחרים. תחילה "מעיין", שבמופע שאחריה, באותו אולם, שר אותו אביתר בנאי ביחד עם אמיר צורף. הביצועים השונים במובהק לשיר הזה רק המחישו את המרחבים שצפונים בלחניה של אלאל ועד כמה ניתן להגיע למקומות שונים באותה המנגינה.

"זן נדיר", "כשזה עמוק" ו"לחיות" הושלכו באוויר ומיד נתפסו בהתלהבות על ידי קהל אוהד, שנהנה לשיר ביחד עם אלאל. היא, בתגובה, נהנתה עוד יותר ועודדה את ההזרמה ההדדית של האנרגיות השיריות. טוראל ואורון הטעינו אותה במיומנות טכנית ויצירתית ובו זמנית הוטענו מאורה המתחדש. על רקע כל זה אלאל שרה שני שירים יפהפיים שהלחינה טוראל למילים של המשוררת אגי משעול. ופתאום "הטבעת נפלה", ואחריה שאר שירי "אנטארקטיקה". שיר הוביל לשיר. "התעשייה האבירית" של מאיר גולדברג הביא את "התשמע" של חנה גולדברג ("היא חלמה שאין מכשפות ויש פיות שמלטפות וגם נימפות כל כך שקופות"), שהביא את "בקרוב" הקודר של אהוד מנור ("שוב הבדידות הארוכה שברה בלילה את רוחי, ימים רבים שלא פקחו אלי עיניים). "ומתוך אותה תקופה קשה", סיפרה אלאל אמש, "הגיעה אלי יהודית רביץ והציעה להפיק בשבילי את האלבום הזה".

זה האות לכניסתה של יהודית רביץ, ואחרי חיבוק ממושך השתיים שרו בעליצות משותפת את "ארץ קטנה עם שפם". העליזות דעכה לגמרי בשיר הבא, "Le Dejeuner Du Matin" של ז'אק פרוור. החידוש: בזמן שקורין שרה את הגרסה המקורית, בצרפתית, יהודית שרה-מתרגמת, ומפעים לשמוע פתאום את הכאב הזה בעברית. כשהשתיים שרו ביחד את "שיר לשירה", מוציאות ממנו ניואנסים צליליים חדשים, החלל שבחדר נצבט מרוב מתיקות עדינה. אחר כך הן ביצעו את "אנטארקטיקה", והזוהר שקרן מכל הברה ותנועה שלהן המחיש עד כמה "אהבה", כדברי השיר, היא באמת "אור הולך ובא". ואכן, מעבר לליטוף של השירים המוכרים, לשירה של אלאל שמערבלת חום ופגיעות ולנגינה המדויקת, המרכיב שהכי בלט בהופעה היה האהבה ההדדית. בין זמרת לשיריה, בין השירים לקהל, בין הקהל והנגנים לזמרת ובין הזמרת לקהל ולנגנים, שהפיקו מהאהבה הזאת עוצמה לנגינתם.

בסוף הם ירדו מהבמה, וחזרו אליה, נטולי רביץ, להדרנים: "חזקה מהרוח" – שאלאל הלחינה לגלי עטרי, ו"אי שם בלב".
אי שם באולם שבמרכז סוזן דלל בתל אביב, קהל, מוזיקאית ומלוויה נפגשו לכמעט שעתיים מענגות שבמהלכן התברר בוודאות ש"כשזה עמוק… לתמונה נוספו המון צבעים".

קורין אלאל, "אנטארקטיקה", פסטיבל "הפסנתר מארח", יום רביעי 1.11.06

פורסם ב-ynet ב- 2.11.06