פרייליך אינו חדש בסצנה. להקתו המוערכת "נערות ריינס", שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-2009, מעולם לא התפרקה רשמית. אחרי אלבום נוסף שלהם, גם הוא עתיר רוק, דיסקו ופוסט-פאנק, פרייליך הוציא ב-2014 את אלבום הסולו הראשון שלו, "מעלה עשן". את "הריגוש שבנפילה" הוא מוציא עם להקת "המתוקים רצח".

מתוקים? ממש לא. האלבום הוא מר, מלוח, חמוץ, חריף – כל הטעמים מלבד מתוק. 37 דקות של רוק מרהיב בקולו התיאטרלי של פרייליך ובתאורה אפלולית מעושנת. המשך של המגמה מאלבומו הקודם עם הצליל המלוטש והמנוסה, שעדיין מקפיד להישמע פוחז, ניסיוני ואוונגרדי לצד התוכן האניגמטי (בשונה מהשירים של "נערות ריינס", שהמילים שלהם היו יותר קומוניקטיביות).

"אף פעם לא אהיה רקדן" נקרא אחד משיריו של פרייליך, אבל האלבום עצמו דווקא רקיד בעליל, הולם את תנופת הסערה שמתחוללת בו – המילים המבריקות והלחנים במקצבי דיסקו משרתים זה את זה כדי לסעור ביחד. "היא פצעה גפרור כדי להבעיר בי הכול מלבד רגשות אשם. גורל נחנק עד שהשחיר", שר פרייליך, מצליף במילותיו באישה המתמידה לתעתע ומתאכזרת אליו, אבל לא יותר ממה שהוא מתאכזר אליה, וגם אל עצמו: "הביטי בי – תינוק זקן, עם חוט שדרה שמתעקם. מטיל על קיר רק צל חיוור. איך באתי הנה לסנוור".

וכך, תוך כדי שירתו האקספרסיבית, הוא תוהה, חוקר ומהרהר – בדרכו העמוקה והאינטליגנטית – בשאלות על מהות הזוגיות, כמו: "האם זהו עסק? האם שדה קרב?", ומתלבט גם בטיב ההצלחה – "הביישנית היא או שחצנית?", ולא מקפח בשאלותיו גם את בן זוגה הכפוי, הכישלון. "האם הִגרלת ייאוש או תהילה", הוא מסכם את התהיות בשיר בשם "מתי? עכשיו!". עם הרכב מינימליסטי בסך הכול (גיטרות, בס, תופים וקלידים, מאוישים בהתאמה על-ידי גילי מאיר, אביחי טוכמן – שגם עיבד איתו את האלבום והפיק אותו, יועד ישאשהי קורח, דני עבר הדני, וגם פרייליך עצמו בגיטרות), אך עשיר בצליל, האלבום הזה מנווט היטב את הפלגתו בתוך הסערות. "מי ששוחה נגד זרם – מסתכן, מסתכן. מי שהולך בתלם – מזדקן, מזדקן", שר פרייליך – לא באמת שוחה נגד הזרם, אבל גם לא ממש הולך בתלם. יש לו טביעת רגל ייחודית ומובחנת, כזו שחקוקה גם במסלול הריגוש שבנפילה.

פורסם בגלובס ב- 24.02.2018

חם. לא רק במזג האוויר. טמפרטורות גבוהות נמדדות ברבים מהאלבומים הישראלים החדשים, חלקם אלבומי בכורה. שימו לב לכמות הכוכבים בביקורות האחרונות. בקצב הזה, עוד מעט המדחום יתפוצץ.

הנה "נערות ריינס" – הלהקה ואלבומה הראשון הנושא את שמה. השם שלהם אולי עלול לאכזב את המצפים לקולות נשיים. אין אף נערה (מלבד בקולות הרקע היפים) בלהקה הגברית המתומצתת הזאת. המינמליסטיות העקרונית שלהם לא נמצאת בצליל, שהוא דווקא עשיר, אלא בהרכב, שבניגוד למסקנות האוזניים, כולל רק שלושה אנשים: ניר וטשטיין המתופף, גיא גולדשטיין הבסיסט ובעיקר רועי פרייליך שמאייש באופן מרהיב את עמדת הסולן, הגיטריסט, הבסיסט הנוסף, וגם כותב השירים.

איזו נוכחות יש לו. קול כריזמתי גם כשהוא גלוי וגם כשמתחפש, לבוש באנרגיות עזות ומדבקות עם ברק של חותם אישי.הסגנון הוא רוק חם מזג, אבל משתעשע, כלומר מוקפד בלחנים, בעיבודים ובביצוע ולעומת זאת קליל בטקסטים. המילים של "נערות ריינס" הן בסך הכל מרצפות עם ציורים מצחיקים על רחבת ריקודים (לטיניים, כפי שמתברר בשיר "סמבה"). מה כבר אפשר לחדש בתיאורים של אהבה – שְמחה ועצובה? אחת מהטקטיקות להתמודד עם נדושות הנושא היא לכתוב שירים עם שמות כמו "אם מישהו צריך להתקשר זו את" ו"תכבי את הטלוויזיה". הלחנים (של פרייליך), ההפקה והעיבודים (של כל הלהקה), מעידים על המוזיקליות העמוקה שלהם, שמצילה אותם מלהיות סתם להקת דאחקות. העניין הוא שבניגוד ללהקות כמו "אינפקציה" בזמנה או "ביט 69", המילים של הריינסים לא מספיק דביליות. "אנחנו לא יפים מספיק כדי להיות כל כך טיפשים", הם שרים בשיר "יום ראשון", שראוי להיות להיט קיץ ענק, ומאפשרים לאפלולית מקפיאה, ובו זמנית מצחיקה, לבצבץ מתוך הלהט הילדותי: "אולי מחר תתעוררי וכל מי שלא אוהב אותך ימות".

המוזיקה של "נערות ריינס" לא מתיימרת לחדש, אבל הם מנגנים באופן מעולה, התשוקה שלהם נשמעת מצוין והכי חשוב: יש להם מגע משלהם. כל הגורמים האלה יוצרים אלבום מהודק, החל ממהלומות התופים המעוררות שבשיר הפותח ("הדבר האמיתי") ועד משפט הסיום בשיר האחרון – "בסך הכל עוד יום ראשון" ("יום ראשון").

ולמרות שמגוחך לערער על הלגיטימיות של הרוק ההיתולי של הריינסים, בכל זאת מותר לתהות איך הם היו נשמעים עם מילים שהולמות את נגינתם האיכותית ובלי שום פער בינן לבין הלחנים.

"אני רוצה להישאר רעב", שר פרייליך והוא אכן נשמע רעב, טרי ולגמרי לא בוסרי. האתגר של "בנות ריינס" הוא להזין את עצמם באופן שישאיר אותם רעבים גם באלבומיהם הבאים.

"נערות ריינס", "נערות ריינס", "לבונטין 7"

פורסם ב-ynet ב-25.5.09