אנחנו בעיצומה של הגִזעונה – שילוב של גזענות וקורונה. ישראל מהדהדת את העולם, ולהיפך, בגלים אכזריים שמתנפצים עלינו בכוח. בנואשות או באדישות, אנחנו מנסים לאפיין את עוצמת הגזעונה, כדי להבין את מקומנו ביחס לשיאה/התפוגגותה. אבל זה לא משנה, כי היא הורגת בכל מקרה. והנה הצעה לעורכים מוזיקליים של תוכניות אקטואליה ברדיו: לפני או אחרי אייטם על המהומות בארצות הברית בעקבות רצח ג'ורג' פלויד; ובעיקר כשעוסקים ברצח איאד אל חאלק – שבצו את השיר "האלווין" של להקת רוקפור, מתוך אלבומם החדש "ארץ עיר". במִפרט שלו: דעות קדומות, ציד מכשפות, ושריפתן, רוע וכיעור, מנוסחים היטב – מילולית ומוזיקלית, כמו שאר השירים ביצירה.

זהו אלבום האולפן העשירי שלהם (לא כולל אלבומי הופעות ואוספים), והוא יצא שבע שנים אחרי אלבומם הקודם. התהפוכות שרוקפור חוו כלהקה – שפעילה ברצף מאז שנת 88'(!) – יכולות לבדן למלא את כל מכסת המילים של הביקורת. ראשי פרקים: פריצתם בתחילת הניינטיז הלוא הן תור הזהב של הרוק הישראלי, המעבר ליצירה באנגלית, ובהמשך: ליצירה בעברית לצד האנגלית, ההצלחה הבינלאומית, עזיבת אלי לולאי הסולן, ההצלחה בלעדיו, חזרתו של לולאי להרכב אחרי עשר שנות נתק, והיצירה הנוכחית, בעברית, שהיא למעשה האלבום הראשון שבו הם חוזרים לשיר עם לולאי.

על אף שינויי הזמן וההרכב, רוקפור עדיין שומרת על צלילה האופייני – הרוק הפסיכדלי, שלעיתים גדוש בצבעוניות מוזיקלית ולעיתים מעורפל, אבל תמיד מתהרמן למופת. שילובי הקולות שלהם ממשיכים להוביל את השיר בנעימוּת מלוטשת, אם כי לעיתים הגייה לא ברורה מבליעה את המילים ומטשטשת אותן. וזה מצער, כי המילים מהותיות באלבום הדעתני והביקורתי הזה, שעורג לסבנטיז הישראליים, שטעם הילדות של הרוקפורים צובע בנוסטלגיה נאיבית, שזרעי ההתפכחות ממנה טמונים למשל בשיר הכמיהה "עיר לבנה, חיים באפור" (מילים: עדי גולד + דני רכט – שחזר להפיק אותם מוזיקלית, אחרי שעשה זאת בשלושת אלבומיהם הראשונים).

בכלל, כפי שעולה משם האלבום ומשמות השירים/קטעי מעבר ("אורבניפאניקה", "שכונה סגורה", "איילון סיטי" ועוד) זהו אלבום על אורבניות – לא רק במרחב הגיאוגרפי והנדל"ני אלא גם במהות הנפשית והזהותית. מהזווית הזו נובעת הביקורת החברתית, שמשקפת פערי מעמדות, התעמרויות שלטוניות וגם פשעים אקולוגיים – למשל בשיר "תנו לשמש לעלות" עם המשחק המרהיב של משמעויות בין שיר המחאה הישראלי של יעקב רוטבליט, תהפוכותיו ותוצאותיו, לבין המשמעות המילולית, האקולוגית, של שם השיר. אפילו השיר "מלמטה למעלה" (בלחן של חברי הלהקה על-פי הפוגה מס' 578 של באך) שפונה לאלוהים, למעשה מחצין זעם על מתווכיו המושחתים, וגם השיר האירוני "הכל דבש", על דבורה, הוא ביקורת חברתית-מעמדית.

העיר נמצאת באלבום לא רק כשלד וכמנוע, אלא גם כיישות שבכוחה להשפיע נפשית על תושביה, כפי שזה מתנסח בשיר "ובינתיים בעיר" (מילים: עדי גולד): היא "מלהיבה, מרהיבה… מכתיבה, מרחיבה, מחריבה".

את החורבן שהעיר מחוללת אנו חווים ברוח התקופה, כמו בשיר "עשר דקות" (מילים: דני רכט ומרק לזר): "קונספט נולד, רעיוני / מעניין לי ת'תחת אם זה הגיוני / עכשיו מייצרים איזה סיפור, בבית החרושת לשמועות". אבל בסמטאות הפייקניוז של חיינו, "ארץ עיר" של רוקפור מתנגן כמו אמת.

פורסם בגלובס ב–19.6.2020

בשנות ה-70 הופצו בישראל אלבומי מדבקות בשם "העולם המופלא" ובהן ציורים של תמצית היופי שבעולמנו, מפורט לתחומים. גם להקת "רוקפור" בספק מחווה, ספק אסוציאציה, הוציאה אלבום – הפעם של שירים – בשם "העולם המופלא", ראשון בעברית מאז "האיש שראה הכל" שיצא לפני 15 שנה. בדומה למקור, גם היצירה שלהם מתארת עולם עתיר קסם. בשונה ממנו, ססגוניותו מתגלמת במוזיקה. מדובר באלבום שאפתני – יצירה תיאטרלית ומורכבת, שנשמעת כמו חנות צעצועים למבוגרים. על המדפים הגדושים: פאזלים תלת מימדיים של צלילים, בובות רגש יפות, אם כי לא חמודות, שלופתות את הקונה במקום להילפת אליו, וסיוטים מלוטשים.

ברוך בן יצחק, מרק לזר, איסר טננבאום ויקי גני, ובעיקר השילוב שלהם, הם מוזיקאים ללא רבב, משוכללים בהבעות הגיטרות שלהם, המחצינות פרטי-פרטים של מצבי נפש מרובי רבדים, ששיאם מודגש ברצועה האינסטרומנטלית שנקראת "בעילום שם" ובקטע האינסטרומנטלי האינטנסיבי של "מלאך" המרהיב. עם שירתם ההרמונית שנוסעת על כבישי הלחנים היפים של בן יצחק ושל לזר, רוקפור נעים בין שקט חלומי כמו בשיר "סרט זר" לרעש שופע כמו בשיר הנושא, המתיך ומטיח רוקנרול עוצמתי.

"העולם המופלא" הוא אלבום המנסח מציאות של חוסר ודאות ותלישות, שאותם הוא מתריס בצעקה. זה בהחלט אלבום שצורח "אני פה", וקשה להיות אדיש לשעה פחות חמש דקות של ההצהרה המאסיבית הזו. עולם הדמיון הרוקי-פסיכדלי של רוקפור לא תמיד קומוניקטיבי, ולעיתים (רחוקות) הם נשמעים נסיוניים מדי, כמו בשיר המעניין "גביע קדוש", שאומנם ממחיש בצורמנותו המכוונת אווירת סיוט, אבל נחווה בחלקו כמו תרגיל למוזיקאים. פה ושם גם יש קלישאות מילוליות, כמו בשיר "אין לך אלוהים" ("לקחת הכל, לא השארת כלום… אין לך אף אחד"). עם זאת, במילא המילים (שכתב מרק לזר) פחות משמעותיות באלבום הזה מהמוזיקה, שפורצת ממנו בסחרור המשכיח את חולשת הטקסט. המוזיקה המפוארת הזו משתדלת להיזהר ממלכודות פאתוס ומצליחה בכך במיוחד ב"חורף ישראלי" ההימנוני, שמכניס אל ההרמוניה צרימה חשמלית שכמו מתריסה: "פה לא יהיה קיטש". אפילו בצבעוניות הוויזואלית של החוברת עם האיורים – המופשטים והפסיכדליים גם הם – של תמי שטייר זה ניכר.

"נתתי כל מה שהיה לי. לא הרבה", מצהירה רוקפור בשיר "שבע דקות". החלק הראשון של המשפט נשמע אמיתי ומשכנע, החלק השני – בדיוק להיפך. רוקפור ב"העולם המופלא" מלאים וגדושים ביופי מאתגר שמתגמל את המשקיעים בקטיפתו.

פורסם ב-ynet ב-6.5.10

יש אנשים שחולמים להיות מפורסמים, אחרים חולמים להיות זמרים. נינט טייב, שהיא גם מפורסמת וגם זמרת, חולמת להיות כוכבת רוק. אלבומה החדש המתקרב אמור להגשים עבורה את משאת הנפש הזו, ואתמול (יום שלישי), במועדון הבארבי בתל אביב, היא הציגה את השירים בפעם הראשונה.

במפתיע, מועדון הרוק הנודע היה מלא, אבל לא גדוש עד אפס מקום, ונינט התחילה לשיר בלי הקדמות. מהר מאוד, כבר בשיר הראשון, היא צרחה ובתוך הצרחה היתה הצהרת כוונות: אני כאן, זאת המוזיקה שלי, ואני חמה עליה.

ואכן, במלוא האנרגיות, נינט נכנסה לתפקיד הרוקיסטית, וזו בדיוק היתה החולשה – העובדה שזה נראה כמו תפקיד; והיא אכן הרשימה בכריזמת הההגשה שלה המעוצבת לכל האורך. הצרחה, למשל, היתה רק פריט אחד מתוך קטלוג שלם וססגוני של צרחות בכל מיני דגמים כמו: "התרסה", "כעס", "בוז"; אבל נינט התעלמה מכך שצרחה אמורה להיות ספונטנית, לא תמיד רהוטה ונעימה, ולפעמים מלוכלכת ממפגש עם האיברים הפנימיים.

מבחינה טכנית זה היה מופע מצוין. "רוקפור", הלהקה שאיתה יצרה את האלבום, היטיבו להעניק את הגיבוי המקצועני המשופשף שלהם ביחד עם מאיה בלזיצמן הצ'לנית.  ברוך בן יצחק בגיטרות, מרק לזר בבס, איסר טננבאום בתופים ויקי גני בקלידים לקחו את נינט לאזורים המחוספסים שלהם, אבל גם היו חלק מהליטוש המצועצע שלה. במיומנותם הם ייצרו עבורה תפאורת צלילים עם הרבה אווירה "סיוטית". נינט עיוותה ללא הרף את קולה היפה ובו זמנית חייכה ונראתה משתעשעת, כאילו מדובר במשחק. "הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב", היא סיפרה במהלך ההופעה, "אין לכם מושג כמה אני מאושרת".

יש לה סיבות לשמוח. היא אכן התפתחה. זה ניכר במיומנות החדשה שרכשה – נגינה על גיטרה ואומץ להופיע איתה. בחלק משיריה החדשים יש רעיונות יפים, למשל בשיר על הכלה המסוממת עם פנטזיה על ארץ עוץ וחזרה למציאות המפכחת, ושיר הבוז "כלב". אבל היה גם "כדור פורח", שנכתב לדבריה תוך שעה, כשחיכתה להסעה לצילומים לסרט שלה. "מה קרה לה"? מחו בקהל, כשהשיר, בניגוד לנושא שלו, לא התרומם.

משהו היה חסר בשירים. אפשר הרי לאפר אותם בעיבודים נוצצים, להלביש בבגדים חדשים של הגשה ולקשט, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בשירים. הם חייבים להסתער על הלב כמו אהבה ממבט ראשון. וזה לא תמיד קרה אמש בבארבי.

נינט נתנה את עצמה בשירים – החדשים והישנים – ושרה אותם בתשוקה ובהזדהות, שבלטה למשל בשיר "איך לפעמים אני" של מאיר אריאל. לאורך כל ההופעה היא התאמצה לעניין ולהיות יצירתית, וכך היא שיבצה באחד השירים את "פזמון ליקינטון". זה היה נחמד, אבל התוספת לא התמגנטה אל השיר. ב"הללויה" של לאונרד כהן הניכוס שלה כבר עשה עוול ליצירה. זה היה בהדרן הראשון. ברוך בן יצחק חיכה לה לבדו עם הגיטרה, וכשנינט הכניסה את צעקותיה, ההללויה שלה לא נשמעה קרה ושבורה כמו במקור, אלא גאה ומוחצנת, בלי ענווה. מזל שמיד הגיע "היא יודעת", שיר יפה שלה מאלבומה הראשון, והקהל שמח וקיבל הפעם את מלבושי הרוק הכבד, כולל התאורה שהבהבה באלימות אפילפטית.

לפני כמה חודשים, כשיצא "אם אני אלך" – הסינגל הראשון מהאלבום החדש
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3728586,00.html
היתה באוויר תחושה טובה של חידוש. אתמול נינט סיימה איתו, וזה היה הביצוע הטוב ביותר מכל ההופעה, כי מדובר באמת בשיר טוב. בסופו של דבר, הכל תלוי בשירים.

פורסם ב-ynet ב-9.9.09