הם דווקא נשמעו צעירים ורלוונטיים, אמש (חמישי), כשהתאחדו כדי לחגוג 20  שנה לצאת אלבומם "אין לבחור" במופע יחידי במועדון הבארבי בתל אביב. בין וידיאו ארט שחור-לבן עגמומי שהוקרן מאחוריהם לקטעי קישור מצחיקים מוקלטים, הם עוררו התרגשות – לא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא קודם כל, בגלל המוזיקה.

ההתחלה דווקא לא היתה חלקה. היו כמה תקלות טכניות קצרות, אבל "פוליאנה" צלחו אותן בקלילות. אליוט (שרון בן עזר) התיישבה עם גיטרה אקוסטית ובלי שום הקדמה ביצעה במתיקות את "Dykes and the holy war" תוך כדי ליווי רהוט של שאר הלהקה – רזי בן עזר אחיה בקלידים, עמי לוי בגיטרה, שבי עוזיאל בבס ושימי בן לולו (כיום בלהקת "פונץ'" ובעבר בלהקת "החשמליות" שבה השתתף גם עמי לוי) בתופים. כל אחד מהם הטעין את כליו בכישרונו.

גם מי שלא היה בקיא ברפרטואר של הלהקה – נהנה, בזכות השירים שאינם רק יפים, אלא גם חכמים, כואבים, משעשעים ומוחים. למשל, "גיבור צבא ההגנה", שבזמנו נאסר לשידור ברדיו. אתמול התברר כי הוא עדיין  אקטואלי, ושגם היום בוודאי לא היו משמיעים אותו בגלל שפתו הבוטה, למרות שביקורתו כלפי המאצ'ואיזם המכוער מתבקשת אפילו יותר. אליוט, בחיוך מריר, עדכנה מעט את השיר כשסיימה אותו במילים "אההה – לא חשוב איך יקראו לרמטכ"ל הבא – אתה פשוט מדהים". בתואר הזה אפשר היה להכתיר גם את הביצוע שלה, שלא איפשר להתאושש ממנו, כי מיד אחריו בוצע שיא נוסף – השיר "בעלטת" שכתב המשורר אמיר גלבוע ואליוט דקלמה אותו על רקע המנגינה:  "אם יראוני אבן ואומר אבן, יאמרו אבן / אם יראוני עץ ואומר עץ, יאמרו עץ / אך אם יראוני דם ואומר דם, יאמרו צבע". המנגינה השתוללה והתוותה תחושת אסון ברורה. הקהל, במקום להתחלחל, התמוגג, ומאוחר יותר אפילו דרש (וקיבל) את השיר כהדרן. זה לא היה הדם היחיד בהופעה. גם בשיר "בכוונה" הוא כיכב: "מי הרעיל את הדם בכדי לטהר את העולם"?

בינתיים, שבי עוזיאל שר באיטיות מונוטונית מכוונת את "And If" ואליוט, בקולה  שעוצמתו לא הסוותה את עדינותו, הקסימה ב"יקירתי" – תרגום-עיבוד של רזי בן עזר ל-"Do Not Forsake Me" הנודע (שכתב נד וושינגטון והלחין דימיטרי טיומקין). "תשמעו, זה לא נורמלי מה שקורה פה", אמרה אליוט. "לא תיארנו ולא שיערנו. אתם פשוט הקהל הכי טוב שהיה לנו אי פעם". ואז היא החזירה אהבה ב"זיוה" – הלהיט שהכי מזוהה איתה, והקהל צעק בהתלהבות את המילים שיופיין הוא דביליותן. כך "הסתיימה" ההופעה, לפני בוא ההדרנים. והם היו מקסימים, בזכות האורחים ששידרגו אותם. על הבמה היו רק אליוט ורזי, כשקרני פוסטל הצטרפה אליהם בצ'לו בשיר הענוג "Escape will always fail" והנשימה אותו במלנכוליה.

"ויש לנו עוד הפתעה", הכריזה אליוט, ורונה קינן עלתה לבמה עם גיטרה. אליוט עברה למפוחית, לא לפני שסיפרה לקהל על בחור בשם ליאו שמגיע לכל ההופעות של פוליאנה, מההופעה הראשונה ועד זו הנוכחית, מצויד במפוחית. ואז הלהקה כולה, כולל פוסטל – עם סולו צ'לו, וקינן – שתרמה פיסה מקולה – שרו גרסה יפהפיה של  "Strange Fruit", שלאט אך בהתמדה צבר תאוצה רוקית אינסטרומנטלית.

ושוב "פוליאנה" ירדו מהבמה, וחזרו כדי לרגש ב"אותה תראה" של להקת החשמליות (מילים: בועז כהן, לחן: עמי לוי). כשהכל הסתיים, כרגיל בהופעות טובות, התערבבו עם המולת הקהל היוצא גם הדהודי נגינה ושירה שנותרו בחלל, כמו התיפוף הפראי-מסוגנן של אליוט על תופי הטם טם בשיר "חלמתי תבל מכוסה אפר" של המשוררת אסתר ראב, דודה-רבה שלה ושל רזי, עם המילים שסיכמו את הרגע: "כי לא פסה האהבה".

פורסם ב-ynet ב-13.8.10