"את רואה כמה שריטות יש על הגוף שלי?", צוחקת ליאת יצחקי. המקום: "צוללת" – אולפן הקלטות בתל אביב. בחוץ – סערה: הדרת נשים על רקע הקצנה דתית מתגברת. אבל במקביל, זרמים תת-קרקעיים נשיים-דתיים עולים על פני השטח ויש להם ריח של מהפכה. ודווקא במוזיקה. קול באישה ערווה? תשאלו את נרקיס – זמרת מגוש קטיף שהוציאה עכשיו אלבום בכורה מוערך ואיישה את במת פסטיבל הפסנתר האחרון על רקע פליילסט מפרגן. וגם את נעמי חשמונאי, מכוסת ראש כמוה, שגם היא הוציאה אלבום ומופיעה במועדונים נחשבים. והן לא היחידות. מצטרפות אליהן בתדירות מתגברת, זמרות דתיות נוספות, במיקומים משתנים על הרצף האמוני.

ויצחקי? היא כבר בשטח מתחילת שנות האלפיים, והצלקות המטאפוריות שעל גופה מייצגות את הדרך שפילסה כשהייתה לבדה. "אין שום דף הוראות", היא אומרת, "את לא יודעת לאן להגיע".

עם תואר שני במשפטים, פרס אקו"ם לאלבום הבכורה שלה לצד פרסים נוספים, וגם 5 ילדים ובעל, יצחקי מופיעה בקביעות, לבד ועם תזמורות יוקרתיות כמו האנדלוסית ("כששרתי איתם בהתחלה, זה היה פעמיים להיות ראשונה: אישה ששרה פיוטים, ואישה ששרה"), מנחה את "אשת חיל" – תוכנית טלוויזיה שבועית בערוץ עשר, ויוצרת את אלבומה השלישי.

נחזור לאולפן. עם יצחקי יושבות ריקה רזאל ויפעת נטוביץ. כל אחת משלושתן ממוקמת באזור אחר על הסקאלה (ראו מסגרת). יצחקי החלוצה; לרזאל הייתה בילדותה להקה עם האחים שלה – יונתן ואהרון – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי; ונטוביץ מוציאה החודש אלבום בכורה. זוהי פגישתן הראשונה, והקליק מיידי. שעתיים אחר כך הן יאלתרו בשירה ובנגינה את "אשת חיל" בהרמוניה מושלמת ובסנכרון מדויק, סופר-גרופ של אמונה, כאילו חודשים של חזרות מאחוריהן. יצחקי מתנדבת למפות את שדה המוקשים מתוך ניסיונה. בהתחלה, היא מספרת, לא ידעו איך לאכול אותה גם בציבור שלה. "זמרת דתית" זה כמעט אוקסימורון. "היו מקומות דתיים שהפריע להם שאני מופיעה מול קהל מעורב ולא רצו שאופיע אצלם כי זה 'לא תואם את ערכינו החינוכיים'".

רזאל: "זה הפחד שלי".

יצחקי: "את צריכה לתת דין וחשבון רק לעצמך, ולמי שמעל (הקב"ה). החשש ממה שיגידו הוא שיקול זר".

רזאל: "אני מפחדת יותר מהחברה מאשר מאלוהים".

יצחקי: "בעדות המזרח יש הרבה היתרים. נשים מזרחיות תמיד שרו – באירועים שמחים כמו חינות ובאבלות כמקוננות. בכל מקום, אבל בצנעה. ההלכה היא לא חד-גונית, היא מגוונת, וכל אחת צריכה להיות במקום השלם שלה".

רזאל: "הייתי בת 19 כשהתחתנתי, בלי כיסוי ראש ועם מכנסיים. כשרציתי לשלוח את הבת הראשונה למסגרת, נדרשתי להחליט באיזה מקום לשים את עצמי. החלטתי שהיא תלמד במסגרת חרד"לית וקיבלתי על עצמי לכסות את הראש. ויש דיסוננס. רציתי לחנך את הילדים, אבל איפה אני?!".

יצחקי: "אמנות זה דיוק. כל הזמן לדייק את עצמנו מול עצמנו. בעלי חזר בשאלה. אני הייתי בהתחלה עם כיסוי ראש. לאן אני אמורה לסחוב? ואז אני נדרשת עוד יותר לדייק, כי אין מי שיסחוב איתי את העגלה. כנשים, אנחנו מֵרצות מטבעינו. אני לא רואה גבר שמדבר כמוך, ריקה".

רזאל: "אני מעריכה את החברה הדתית-לאומית בזכות הערכים שלה ורוצה להשתייך אליה. מצד שני, אני רוצה לשיר ולא רוצה שיגבילו אותי. לשיר בלי הגדרות".

יצחקי: "מרוב גדרות אנחנו לא יודעות איפה נמצא הסוס. יכול להיות שהוא ברח מזמן. אבל למה קוראים להלכה – הלכה? כי היא הולכת. היא נמצאת בתנועה והולכת איתנו".

רזאל: "עדיין לא דיברתי עם האחים שלי על כל ההתלבטות שלי אם לשיר גם בפני גברים. לאהרן דווקא בכיתי בטלפון. גם הוא היה מסכן. שאלתי אותו מה אתה היית עושה במקומי? והוא ענה: 'ברוך ה' אני לא במקומך'. הוא דווקא נתן לי את החופש".

למה לדעתכן המהפכה מתרחשת דווקא עכשיו? זה קשור להתעוררות הפמיניסטית הדתית או שאולי דווקא לסגירות ולהקצנה הדתית?

יצחקי: "העולם הוא מטוטלת. ברגע שיש משהו שישבור ימינה, אז יש משהו שישבור שמאלה. הקצוות הרבה יותר רועשים מפעם, והפערים בין הקצוות גדולים. היום גם יש את ההתעוררות הנשית, ובתוכה ההתעוררות הנשית הדתית".

נטוביץ: "למדתי במדרשת נשמת ( מדרשה קהילתית לנשים ללימודים תורניים גבוהים, שגם מכשירה יועצות הלכה, ת' ל'). שם קורה תהליך איטי. שאלתי את הרבנית שם אם מותר לי להופיע גם בפני גברים. בהתחלה היא אמרה לי 'לא, לא, לא. ממש לא'. עם הזמן, היא ובעלה הרב חקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שהם לא יכולים להגיד לא, וגם לא יכולים להגיד כן, והם נתקעו".

יצחקי: "זה מעצבן אותי, הישיבה על הגדר. תדעו לכן שיש היתרים הלכתיים לנשים להופיע בפני גברים, רק שהם נורא מושתקים. למשל, ההיתר של הרב ביגמן מישיבת הקיבוץ הדתי".

רזאל: "הוא כתב פסק הלכה שמותר לנשים לשיר מול גברים, אבל יש סייגים, זה צריך להיות בצניעות, באווירה מסוימת. אחי אהרן אומר שלא 'קול באישה ערווה', אלא 'הכול באישה ערווה' – מהבחינה הזו שכל דבר אתה יכול להפוך למיני או למשהו פרוץ. אז אם הצד הזה הולך על הדברים הפסיכיים, שאני חושבת שכולנו פה בחדר מסכימות שזה לא משהו שאנחנו רוצות שהעולם יגיע אליו, אז הם הולכים על קיצוניות ומסקינג-טייפ".

כולנו צוחקות. כמה ימים לפני פגישתנו, התקשורת סערה כשאחיה יונתן, הדביק בהופעה שלו מסקינג-טייפ על עיניו כשנשים רקדו מולו. בדיוק מושלם, ריקה הוציאה למחרת את הסינגל הראשון שלה שנקרא "בדיוק מושלם". בקליפ היא נוהגת במכונית אדומה ומתריסה שמחה וחופש.

יצחקי: "אני מאמינה ליונתן. אני לא הייתי בוחרת לשים את זה על העיניים, אבל אני מאמינה לנפש שלו, שלו זה היה קשה (לראות את הנשים רוקדות), אבל הוא רצה לאפשר להן. הייתי עושה את זה אחרת".

רזאל: "אתן צריכות להבין שזה היה בחצי הומור. צחוקים".

נטוביץ: "זה משגע שכל דבר שקורה, מנסים לפרש בצורה אחרת. צריך להבין שכל אחד חי את החיים שלו, וזה בסדר. אין לכם זכות להתערב".

רזאל: "אין כאן חיה ותן לחיות".

יצחקי: "כשיש פלורליזם, הוא צריך להיות דו צדדי. הפלורליזם צריך להיות בעד דעה חופשית, ולא רק בעד הדעה החופשית שלך".

הקול שמעבר לפיזיות

הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" מרחף בחלל ויצחקי מפתיעה: "זה לא כבוֹדה, אלא כבוּדה. צריך לדייק. זה נאמר בספר תהילים, וזאת משמעות אחרת לגמרי! 'כל כבודה' מתקשר בכלל לנכסים של האישה. שגיאה היסטורית אחת שינתה לנו את המשמעות ואף אחד לא מתייחס למשמעות המקורית. מדהים כמה לפעמים שגיאה של ניקוד משנה הכול".

נטוביץ: "זה דווקא משפט יפה, וצריך להבין שהוא נכתב בתקופה אחרת בעולם. אז הוא היה מתאים. חז"ל הגנו על הנשים שהסתכלו עליהן כאובייקט מיני. היום זה שונה".

רזאל: "איפה ה'פנימה'? בסופו של דבר, יצא שהיום הנשים החרדיות בחוץ. עובדות".

יצחקי: "ונושאות בכל הנטל".

רזאל: "ובסוף הבעל שלהן יותר בבית מהן. מוציא את הילדים בבוקר, מחזיר אותן מהגנים בצהריים, והרבה פעמים גם משכיב אותם לישון".

יצחקי: "ושוב: ההלכה הולכת. הרי פעם לא היה מותר לאישה בכלל לצאת מהבית. עברנו כל-כך הרבה דרך, ופתאום, דווקא במקום של שירת הנשים, החליטו להשאיר את זה בקופסה שמורה ולא לגעת בזה".

ומה לגבי קול באישה ערווה?

רזאל: "גם על זה יהיו קיצוניים שיכולים להגיד לך 'טוב, מדובר גם על לא לדבר בכלל עם האישה. הכול באישה ערווה'. זה עיוות של ההלכה. אג'נדה של להפריד בין העולמות. של בואו נעשה עולם נשי שהוא בבית – ויש את עולם העסקים, שזה העולם הגברי. אבל היום זה נורא השתנה, אז אתה לא יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר. אצלנו במגזר הדתי-לאומי, כולם שומעים נשים שרות. הגברים שומעים, אבל הנשים שלהם לא ילכו לשיר".

נטוביץ: "יש לי חברים שלא יבואו להופעות שלי. וזה בסדר, כי זו בחירה שלהם, ואני שמחה עם מה שהם בוחרים לעצמם. אני אעשה את הבחירה שלי".

יצחקי: "מי שבאמת קשה לו, אז שלא יבוא. זה נראה לי פתרון הולם. ובקשר לקול באישה ערווה – עצם המשפט מביע את ההיפך מצניעות. אתה מדבר נגד הפורנוגרפיה בצורה הכי פורנוגרפית שיכולה להיות. נו באמת. וזה נאמר במשנה בהקשר של סוגיה כל-כך שולית, שאיכשהו הצליחו להפוך אותה למשהו מאוד עיקרי. חבל שלא לקחו את כל הסוגיות השוליות על ברוריה שהייתה תלמידת חכמים, ועל הבנות של רש"י שהניחו תפילין. מעניין שאת זה הצניעו. ספר יהודית לא נכנס לתנ"ך".

רזאל: "שמעתן על חנה-יהודית המכבית? הייתה גזירה שכל אישה לפני שהתחתנה, נתנו אותה להגמון בליל הכלולות. וחנה התחילה את המרד. היא התפשטה לפני כולם באמצע החתונה שלה, וכולם היו המומים. היא אמרה: 'עכשיו אכפת לכם מהצניעות שלי?! אתם יודעים מה הולך להיות איתי בלילה, איפה אתם?! אני רוצה שתילחמו בשבילי כמו האחים של דינה'. וזה מה שקרה. כך התחיל מרד חנוכה. זה סיפור שהשתיקו".

אפרופו צניעות, המעבר בין החינוך הדתי לצניעות, לבין להחצין את עצמכן כפרפורמריות – טבעי לכן? 

נטוביץ: "כשלמדתי בבית ספר מזמור (בית ספר דתי למוזיקה, ראו מסגרת, ת' ל') הייתי בשיעורי אינטרפרטציה עם דין-דין אביב, ונדהמנו מזה שהיא זזה על הבמה. רוקדת. הבנות הדתיות לא יודעות לזוז! אנחנו באמת כל כבודנו. לא יכולות. וזו אחת החוויות היותר משמעותיות שחוויתי. למדתי לא להתבייש לזוז. מצחיק שאתה חי בגוף שלך ואתה לא מכיר אותו מספיק".

יצחקי: "אנחנו מחונכות מגיל אפס להצניע את עצמנו, ולא לשאת קולנו בשיר, ולוקח זמן להשתחרר ולקחת את הצניעות למקום נכון, גם על הבמה. להביא פרפורמנס".

רזאל: "את עושה שינוי בין הופעה לגברים ובין הופעה לנשים?".

יצחקי: "זה קורה לי אוטומטית. קודם כול, במופעים לנשים יש תדר משוחרר יותר – מאוד נעים, חמים ומחבק. כאילו שכולן מבינות אותך. כמו שכאן – אנחנו פה ארבע נשים פלוס נגה הצלמת החמודה, שמכירות פחות משעה, וכבר נוצר בינינו משהו יפה. בעיניי, ההבדלים בין גברים לנשים יותר גדולים מההבדלים בין דתיים לחילוניים לבין ערבים ויהודים. יש תדר אחר כשאני מופיעה מול גברים או מול נשים. זה כמו שאני מופיעה בחו"ל – אני אחרת. אתה כאילו עושה אג'סטמנט למקום שאתה נמצא. אתה עדיין מביא את המוזיקה שלך, אבל מגיש אותה אחרת".

רזאל: "אומרים לי לפעמים שיש חיבור אינטימי ביני לבין הגברים שאני מופיעה מולם. שזה מפריד ביניהם לבין הנשים שלהם. מה את אומרת על זה, ליאת?".

יצחקי: "למה אני צריכה לקחת את האחריות על מה שמישהו מרגיש עם עצמו? אנחנו לא יכולות להרחיב את האחריות שלנו לכל-כך הרבה מעלות. יש לך את האחריות על איך שאת נראית, מתלבשת, מביאה את עצמך מול קהל כזה או אחר. אני מניחה שאם את מדברת בפני גברים – לא רק שרה – תתלבשי אחרת ותגידי מילים מסוימות בצורה אחרת. פה האחריות שלך. אני ארחיק ואקצין: זה כמו שאומרים לאישה אל תתלבשי ככה, כי אם תתלבשי ככה, יאנסו אותך. אני לוקחת את זה בכוונה למקום הזה, כי זו החשיבה המחלישה, שבעצם אומרת לנו שאנחנו צריכות להיות אחראיות על הכול. ואני אומרת – לא, אני לא אחראית על הכול! מצטערת. אני יכולה להכריע רק על עצמי ועל איך שאני משנה את המקום שלי. את מבינה?".

רזאל: "מבינה, אבל את לא יכולה להתעלם מנושאים כמו בגידות וגירושין. מהעובדה שבחברות מסוימות יש את זה יותר ובחברות מסוימות פחות. והשאלה היא אם יש משהו שמוביל את זה לשם".

יצחקי: "זו שאלה טובה, שתמיד צריכה להישאל מהבדיקה העצמית שלנו. אני מניחה שאת מתאימה את עצמך לקהל ומופיעה אחרת בכל מקום".

רזאל: "אם אופיע מול גברים, אופיע אחרת".

באיזה אופן? 

"אני אוהבת נורא לרקוד על הבמה ולהשתולל, מול גברים לא ארקוד כמו שאני אוהבת".

נטוביץ: "להופיע רק מול נשים מגביל אותי כזמרת. אני לא יכולה ככה לדבר ולהביע את עמדתי. מצד שני, יש לי חברות שאומרות שזה בסדר להן להופיע רק מול נשים כי נוח להן ככה והן מרגישות הכי אמיתיות בעולם".

יצחקי: "בשיר השירים נכתב 'יונתי בחגבי הסלע, השמיעיני את קולך, הראיני את מראייך'. יש קול בעולם. הקול שלך, שלא נשמע. זה מה שאת כותבת. זאת היצירה שלך. איך המוזיקה שלנו הייתה נשמעת אם רק גברים היו כותבים אותה או שרים אותה? קחי את אותו שיר, ואת תשירי אותו ויפעת תשיר אותו ומישהו אחר ישיר אותו – וזה יישמע אחרת. אז זה הקול שמדובר עליו. הקול שמעבר לפיזיות. משהו הרבה יותר עמוק".

נטוביץ: "הזוי שיש חצי מהעולם שהדת רוצה להשתיק. מטריף אותי שאנחנו צריכות להילחם בכלל על דבר כזה".

יצחקי: "אני כבר לא מרגישה במלחמה. לפני עשור הרגשתי באמת שהכול על כתפיי. היום אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשותו – הלכתית, רוחנית וחברתית. ובגלל שאני פחות מרגישה במלחמה, אז נעים לי להופיע במופעי נשים מכל סוג ומכל מגזר, וגם להיות בקונצרט עם התזמורת הסימפונית או האנדלוסית".

נטוביץ: "ואת מרגישה חלק מהדת ומהקהילה בצורה מלאה?".

יצחקי: "למה שאני ארגיש שלא?".

נטוביץ: "כי אני חוויתי רגעים של 'אני לא מרגישה חלק'. אנשים שאמרו לי 'את עושה מעשים נוראים בזה שאת שרה בפני גברים. זה לא משהו שאנשים דתיים עושים. זה גילוי עריות'".

יצחקי: "לא להאמין! איך אפשר להגיד דברים כאלה למישהי כזו מתוקה? אני חושבת שאת התחלת עכשיו את הצעדים הראשונים. חכי עוד שנה-שנתיים, אחרי שתופיעי יותר. עכשיו את כמו רבי עקיבא שנכנס בגיל 40 לעולם של הלימוד, והימים הראשונים היו קשים לו. היה לו קשה ללמוד עם ילדי כיתה א'".

רזאל: "אני מרגישה אחריות – מה אני מלמדת את הילדים שלי ומה ההשלכות. יש פסוק 'כחצים ביד גיבור'. אתה זורק חץ, אבל לא יודע איפה הוא יפגע. אני עכשיו יורה חץ. מסתכלים עליי, שואלים אותי מיליון שאלות, במיוחד כשהאנשים שקבעו דברים הם חכמים וגדולים".

יצחקי: "והם באמת הקדישו לזה מחשבה? לשירת נשים ומעמד האישה והמקום שלה בטקסים הדתיים – אין באמת התייחסות, מתוך רצון לשמר הגמוניה מסוימת, רוח שהייתה נכונה לשעתה, ופחות נכונה להיום. לא רוצים לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה ולהתעסק איתו".

נטוביץ: "אומרים 'תנו לזה זמן. לאט-לאט. צריך להכיל את זה'. ואני מסכימה. כל מהפכה שקורית בדוך – לא קורית טוב. רק דברים שקורים לאט, בתהליך. אבל אני, כיפעת הפרטית, לא יכולה לחיות בעולם כזה איטי. אין לי מספיק זמן לחיות. יש לי – מאה שנה לחיות?".

יצחקי: "פִרגנת…".

רזאל: "אני לא רוצה לפספס את החלום שלי, אבל יודעת שעם הבנות שלי זה כבר יהיה הרבה יותר מקובל".

נטוביץ: "ואז את תקנאי בהן".

רזאל: "ואגיד 'איך ויתרתי על זה', אבל מצד שני, לפי הדת, אין דבר כזה מה שבא לי ומה שאני רוצה".

יצחקי: "אבל קול באישה ערווה זה סוג של הערת שוליים באחת מהמשניות, וההקשר הוא רק 'האם גבר שקורא קריאת שמע יכול לשמוע ברקע את אשתו'. זה כמו השיבוש של הפסוק 'כבודה בת מלך פנימה' ואף אחד לא פוצה פה. כשכולם עושים את אותו דבר, זה לא אומר שהוא נכון".

רזאל: "גם הרבה רבנים אמרו לא לעזוב את אירופה לפני השואה…".

יצחקי: "עושים דברים בלי לדעת שזו בכלל לא ההלכה. אז בבקשה התכבדו נא הנשים, ותבדקו. ואחרי זה תוכלי לדייק את עצמך, ולא רק מול עצמך. אני לא על אי בודד. ברור שאני מתחשבת במשפחה, ובחברים שלי, ובסביבה, וביישוב שאני גרה בו. ובהלכה. אבל מתוך המקום שלי. רק שמרוב שמתאהבים בפוזיציה, לא רואים את הרציונל ואת רוח הדברים. איבדנו את רוח היהדות".

נטוביץ: "אנחנו עדיין קצת במצב גלותי. אפילו שאנחנו בארץ, ואנחנו עצמאים ויכולים לפרוח מבחינה רוחנית ויהודית. אנחנו לא קולטים את זה. וההלכה לא יכולה לטפל בזה כי אין לנו את הסנהדרין שיעשה לנו את השינויים בהלכה ושיגיד לנו מה אפשר ומה לא".

יצחקי: "אבל המון דברים קרו. הרי יכולנו לקחת את 'אל תרבה שיחה עם האישה', ולמסגר את זה. ואז לא הייתה אפשרות לנשים חרדיות – שהן כוח העבודה העיקרי במגזר החרדי – לרכוש השכלה. כל-כך הרבה שינויים, ודווקא פה פתאום נעצרתם ויש קיפאון וקיבעון? כי פה נוח לגבר – שילמד תורה ושאשתו תצא לעבוד. איפה שהיה נוח לגברים – היו שינויים".

רזאל: "וחוץ מזה, אם כבר, אז ההלכה היא על הגבר. ובעצם, אם יש למישהו בעיה שאני מופיעה, אז שלא יבוא. למה זה משליך עליי שאני לא יכולה לעשות הופעה?!".

ואז היא מנגנת על הפסנתר את השיר שלה, "יום אחד זה  יקרה". סוערת על הקלידים ושרה  בביטחון: "יום אחד תאמיני בעצמך". ומה שהתלבט כשדיברה, נהיה ברור ושלם כששרה.

עוד זמרת בדרך לאלבום בכורה היא מור ברנשטיין, שלאחרונה הוציאה סינגל בשם "שיר הכבוד" – תשובה פמיניסטית לפיוט "אנעים זמירות" המושר בשבתות בבתי כנסת אשכנזים. "ורק אני ללא תווים, ורק אני ללא פנים… למה לא נתתם לי לשיר", היא שרה, ומתריסה: "עכשיו אני על הבמות, עכשיו אני אנעים בזמירות".

בניגוד לשלושרות מאולפן ההקלטות, ברנשטיין, שגדלה כדתייה, שרה כדתל"שית. "גדלתי בפתח תקווה, עיר מאוד שמרנית", היא מספרת, "מכיתה א' עד י"ב למדתי עם בנות בלבד, אותן בנות, באותו בית ספר עם שלט גדול 'כל כבודה בת מלך פנימה'. הרבה בנות הזדהו עם השלט. אבל אני, לא רציתי להיות נניח מורה לאמנות – אלא לעשות אמנות בעצמי. לגלות מה הייעוד שלי חוץ מלהיות אמא. מה הקול שלי. לכן למדתי ציור בבצלאל, ועבדתי בעיתון הארץ כצלמת. וכל הזמן הלב שלי משך למוזיקה, עד שנולד בני הבכור והבנתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה. הרגע שבו הבאתי חיים לעולם היה הרגע שבו הבנתי שהחיים בסוף ייגמרו, ומה אשאיר לעולם?".

עזבת את הדת כי לא יכולת לממש בה את עצמך כמוזיקאית?

"לא. כבר בהפסקות בבית ספר, קראתי ספרים, כתבתי רשימות, ועלו בי שאלות: שרתי כל בוקר עם כולן 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'. רגע. סטופ! ואם אני לא מאמינה? מה זה בכלל אמונה? מי כתב את התורה ואת התנ"ך? הגעתי למסקנה שהכול נכתב בידי אדם. רבנים רוצים לשלוט בהמונים באמצעות הדת ואומרים 'אני אסביר לך הכול'. לא, אתה לא תסביר לי, כי גם אתה לא יודע. אי אפשר לתפוס את העולם. אני מנסה להיטיב, ומוזיקה ושירים נראים לי מיטיבים ומשפיעים. אני שרה על הדרת נשים ואקולוגיה. שירים, מה הם עושים? בדרך מאוד נעימה גורמים לאנשים להחליף רעיונות בראש".

מה דעתך על נשים שבתור דתיות מממשות את עצמן כיוצרות, וגם מופיעות מול גברים?

"תמשיכו לשיר! לא כל אחת ששרה צריכה להיות ליידי גאגא או ביונסה או ריהנא שמשפריצות סקס, אבל אם מישהי רוצה להוציא את המיניות שלה – זה גם כן בסדר".

בסדר, הוא גם האופן שבו הוריה קיבלו בסוף את חזרתה בשאלה: "זה לא היה פשוט, אבל הם הבינו שלא עשיתי את זה בגלל שחיפשתי הקלות בדרך. להיפך. אני מחפשת את הדרך הנכונה – לי".

וזהו החוט הסמוי שמקשר בין ארבעתן. מעבר למהפכה ולסוגיות האוניברסליות, הן קודם כול יוצרות. וכל אחת, באופן הכי פרטי, מזקקת את קולה.

ואיך משתלב הקול של המהפכה הזו על הסקאלה של הזמר העברי? ומה סיכויי הצלחתה?

יואב קוטנר, אוטוריטת המוזיקה, מסכם באופטימיות את התופעה:  "במוזיקה קורה תהליך הפוך למה שקורה בחברה הישראלית. זה מאוד משונה, כי בניגוד למה שנראה, יש דווקא פתיחות לכל הצבעים והשבטים השונים – מזרחי, ערבי ודתי. כל מיני מקומות שהיו בשוליים, מגיעים למרכז, ואני לא מדבר על הפופ המזרחי המצליח אלא על מוזיקה של השורשים, הארד-קור. המיינסטרים מקבל אותם וברדיו משמיעים אותם. אז בעוד שבחברה יש הקצנה – במוזיקה יש פתיחות, וזה נהדר. נוצר חיבור טבעי בין העולמות וכל הצדדים מרווחים.

"ספציפית, למוזיקאים דתיים – לא רק נשים – יש בעיה מובנית. מצד אחד, עצם העמידה על הבמה היא הפגנת אגו ו'שופוני', ומצד שני, הכתיבה וההתייחסות הדתית היא 'קטונתי' למול הכוחות הגדולים. אז ההתמודדות היצירתית שלהם ושלהן עם כל זה היא מבורכת".

מסגרת 1

ליאת אבל בטוח

ליאת יצחקי, אזור מודיעין, נשואה + 5. תואר שני במשפטים, מוזיקאית, זמרת, מנחה בטלוויזיה, מלמדת פיתוח קול סטודנטיות ותלמידות יהודיות וערביות ומעבירה סדנאות לזהות ישראלית ויהודית לקהלים מעורבים.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"כשהייתי ילדה – רציתי להיות זמרת. כשהגעתי לאולפנה, בבת אחת החלום נחבט ברצפה ובתקרה. רשמית לא אמרו לי לא, אבל היה ברור שזה חלום של ילדות קטנות ואין לזה מקום. לא חונכנו לזה. להיפך, חונכנו לא לזה. כל דבר שעשיתי, לא ידעתי אם הוא נכון. לא היה את מי לשאול. התקדמתי 'ליאת אבל בטוח'. נקודת המפנה הייתה כשהתחלתי להופיע עם התזמורת האנדלוסית. אז התחיל המעבר בין מישהי שמנגנת ושרה לחברים עם הגיטרה והמפוחית למישהי שעוסקת במוזיקה באופן מקצועי. באותה תקופה גם הראל מויאל לקח את השיר שלי 'אין לי דבר' לאלבום הבכורה שלו, ומשם זה כבר המשיך".

משהו לסיום: "במפגש דיברנו על שירת נשים ועל מעמד האישה ביהדות בהקשר הפחות 'מחמיא'. חשוב לי שיוזכרו גם הצדדים היפים בדת ובמסורת: נתינה, אהבה, ערכי משפחה וצניעות  – בריאה ולא מחביאה. הרצון שלי לצעידה קדימה בא ממקום אוהב – אחרת, במה אנחנו שונות מכל המבקרים הרבים?".

שיר מזוהה: "אור מן המזרח" מאלבום הבכורה שלה משנת 2012 הנושא את שמה. השיר נכנס לאלבום "בת המקום 2" והטקסט שלו נלמד באקדמיה כמניפסט נשי.

מסגרת 2

"בהגבלה יש שלווה"

ריקה רזאל ון-לואן, ירושלים, נשואה + 8

כשריקה הייתה ילדה, היא הקימה להקה עם אחיה יונתן ואהרן רזאל – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי,  ויהודה, שכיום רב. הם התארחו בתוכנית "סיבה למסיבה" והוציאו שני אלבומים, כולל להיט בשם "אני רוצה להיות נהג מונית". רזאל: "היה לנו מגניב וכיף בלהקה. לא חשבנו יותר מדי על העתיד. פשוט עשינו מוזיקה. כשיונתן הלך לצבא והחליט לפרק את הלהקה, היה לי מאוד עצוב".

אביהם, הפסיכולוג ד"ר מיכה רזאל העניק להם חינוך מוזיקלי קפדני, וגם חינוך לעסקים. "כל מוצ"ש היינו עוקבים אחרי הבורסה. דיברנו על נדל"ן".

ריקה, שהתחתנה בגיל 19, לקחה את הצד הזה לחייה הבוגרים, וכיום יש לה עסק לנדל"ן. "הייתי המפרנסת", היא מספרת, "בעלי הלך ללמוד. כבר בגיל 20 היה לי עסק ראשון של קייטרינג". במקביל לעסקיה, גידלה את שמונת ילדיה, וצפתה מהצד באהרן וביונתן מופיעים על במות עם המוזיקה שלהם. בשנים האחרונות חשה שהמוזיקה מתרחבת בתוכה ותיכף תגיח החוצה בפיצוץ. "כעסתי על עצמי שהזנחתי את העניין".

אז היא פועלת. לאחרונה שחררה את הסינגל "בדיוק מושלם" והשיקה מימון המונים לאלבום הבכורה שלה.

משהו לסיום: "אין לי תשובות כרגע. אני מתחבטת מה נכון ומה לא נכון ואיך יקבלו אותי בחברה הדתית שלי, שהיא חברה שאני מאוד מעריכה. אני לא כועסת על ההגבלות. בהגבלה יש שלווה".

שיר מזוהה: "בדיוק מושלם"

מסגרת 3

"אם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון" 

יפעת נטוביץ, ירושלים

נטוביץ למדה בבית הספר למוזיקה מזמור וכיום היא סטודנטית למדעי המחשב וביולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית. השבוע יצא הסינגל השני שלה "אגם קפוא" מתוך אלבום הבכורה "עד לאן" שייצא החודש.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"הייתי בסביבה מוזיקלית, עם ארבע-חמש בנות בגיל 17-16 שידענו שאנחנו רוצות להיות מוזיקאיות. הסביבה עודדה אותנו, וגם ידעתי שאם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון. אני זוכרת רגע בסדנת מוזיקה, שבו המורה אמרה: 'כל היצירות שלי עכשיו במגירה'. זה הציק לי. הבנתי שאין מצב שאשאיר את המוזיקה שלי במקום הזה".

שיר מזוהה: "אגם קפוא"

מסגרת 4

בית ספר מזמור: "אין סלקטור בכניסה"

אחד מסימני המהפכה המוזיקלית בציבור הדתי הוא בתי הספר לאמנויות בכלל ולמוזיקה בפרט, שמוקמים מטעם הישיבות והאולפנות. בית הספר מזמור בקמפוס גבעת וושינגטון, שהוקם ב-2011, הוא צעד נוסף קדימה, בהיותו מיועד לאנשים בוגרים. איציק וייס, המנהל, מאמין שלמזמור יש חלק בהתעוררות הקול הנשי-דתי-מוזיקלי. "אני לא יודע אם זה בגלל מזמור או ביחד עם מזמור, אם אנחנו הביצה או התרנגולת", הוא אומר, "אבל ברור שיש עדנה בציבור הדתי בהסתכלות על המוזיקה. תמיד היינו טובים בלהגיד דברים, אבל פחות בביצוע שלהם. עכשיו יש מודעות לעטיפה, שלא פחות חשובה מאשר התוכן. אנחנו עוזרים לשכלל את הכלים ולממש את המהות של כל יוצר. הפרנסה תגיע אם אתה טוב בזה".

מה עמדתכם בנוגע ל"קול באישה ערווה"?

"זה בית ספר דתי, ומתוקף זה הוא מאפשר  ללומדים בו ללמוד בלי להתפשר על הערכים שלהם ועל ההלכה, ולכן לא תהיה אצלנו שירת נשים מול קהל גברי באופן יזום. מצד שני, אנחנו לא שמים סלקטור בכניסה. השיעורים נפרדים (לגברים ולנשים) כשיש שירת נשים, אבל אנחנו לא אוסרים על אף אחד להופיע מחוץ לבית הספר כרצונו. ואם תלמידה רוצה להתאמן עם גברים במסגרת בית הספר – נדאג להם לחדרים. על כל אחת לעשות את מה שהיא מאמינה בו ושום דבר לא צריך להגביל אותה. אם היא רוצה לשיר רק מול נשים, נעזור לה, גם מול מקומות שלא מאפשרים הפרדה מגדרית"

ואם היא רוצה להופיע גם מול גברים?

"אז בשביל זה היא לא צריכה אותנו".

פורסם בגלובס ב-6.1.18