ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

30 שנה לאלבום "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ובמסיבת יום ההולדת שנחגגה במועדון הבארבי בת"א ב-8.8 – תִעתע פרדוקס גדול. מצד אחד, יוצרת-פרפורמרית מרגשת וקהל מוקיר הטעינו זה את זו באנרגיות שמחות שטסו על מצע השירים והנציצו את פני הנוכחים. מצד שני, השירים האלה – האלבום הזה – הם מצבור דיכאוני וקודר של צער תהומי וייאוש – אישי ופוליטי. העובדה ששלושים השנים לא קימטו את השירים, והם עדיין רעננים ורלוונטיים – חידדה עוד יותר את הכאב המילולי שהלחנים הנפלאים של אלאל טשטשו לעיתים: "התשמע שם קול אישה? צעקה קצרה ואחריה דממה. התשמע את הכאב? האוויר רועד, ענן לבן מתאבד"; "קרתה תקלה אל החור שנפער בחייה", "תוגה רובצת על כתפי, עוד רגע ואפרוץ בבכי. כאב סובב לו סובב לו בדמי ללא מנוח". אפילו בשיר החותם את האלבום, "שיר לשירה" שניסה להיאחז במתיקות המבט הילדותי, האמת העצובה הודתה: "לא תמיד יקשיבו לקולך".

דווקא הקשיבו בבארבי. האזנה תוך כדי שירה. הקהל פילס את קולו בשבילי השירים, החליק במיומנות של היכרות עמוקה ומוטמעת על כל פיתול קול וכל ניואנס בהגייה של קורין, שעם הגיטרה האקוסטית שלה הנכיחה את השירים שמעולם לא נעלמו, ביחד עם צוות נגנים מהודק ואפקטיבי: ערן צור – שגם הפיק את ההופעה (וניגן בהופעה המקורית לפני 30 שנה) – בבס, רם אוריון בגיטרה חשמלית, קרן טפרברג בתופים ושירה, ועידו זלזניק בקלידים. אחד מהשיאים של התמזגות קורין-קהל היה ב"ארץ קטנה עם שפם" (מילים: מאיר גולדברג), שבו תזמרה את הקהל למקהלה שחידדה איתה את הפסימיות של השיר, כשהיא מזמינה אותו לשיר מילה, וחוזרת עליה בהכפלה מהדהדת (קורין: "אפילו הימים". קהל: "קשים". קורין: "קשים").

השיר "התעשייה האבירית" (גם הוא של גולדברג – מאיר, ולא להתבלבל עם חנה גולדברג שגם מילותיה מככבות באלבום, למשל בשיר הנושא) כבר הפך את הבארבי להיכל קודש: אוריון ניגן באקוסטית של אלאל, שמשוחררת ממנה, הפכה את גופה וקולה לכלי נגינה ואיתה הקהל שליטף כל מילה בבלדה העצובה שהפכה למיתוס את נסיקתו והתרסקותו של פרויקט הלביא.

אל שמונה השירים באלבום אנטארקטיקה הצטרפו שירים מכוננים מכלל הקריירה של אלאל, כולל "כשזה עמוק" המשותף לה ולענבל פרלמוטר ז"ל, בביצוע מוחצן מאוד, אומנם מנוגד לאינטימיות של השיר, אבל מפיץ געגועים, חותר תחת ה"זיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב" – כי הזיכרון דווקא התעצם. גם שירים של צור הושרו, ואף הוא הזניק את הבארבי לאופוריה ב"לילות של ירח מלא" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".

בהופעה התארחה ריקי גל, שאלאל העידה עליה: "כשלא רצו להקשיב לי, היא תמכה בי. צריך בחיים אנשים כמוה שאומרים לך 'תמשיך, תמשיך'". גל שרה את "מערבה מכאן" בעיבוד קרנבלי במיוחד ואלאל, מתמוגגת, ליוותה אותה בתוף מרים, ועשתה לה קול שני ב"קשר הירח". הן שרו ברכות אינטימית והביטו זו בעיני זו בעדינות מאסיבית (כן, יש כזה דבר, או שאולי שתיהן המציאו אותו על הבמה). ואז, כשאדי הרוך עוד לא התפוגגו, הצטרפו אליהם בתערובת משונה צלילי "נערת הרוק" – בחירה מעניינת לשיר את השיר הזה, המתאר גרופית – כן-או-לא מנוצלת מינית – דווקא בתקופת Me Too הנוכחית. מבט על שתי הנשים החזקות שעל הבמה הבהיר שמבחינתן, הנערה היא מהצד החופשי ככל הנראה. ואולי, למרות החיוכים, זה היה בכלל שיר מחאה, שגם התחבר ל"אל תקרא לי מותק" שהושר קודם.

"אנטארקטיקה" הושר רק בהדרן, וכמוהו "אי שם בלב". ולבסוף, לבד על הבמה, רק עם הגיטרה שלה, שרה אלאל את "אין לי ארץ אחרת" המתבקש, עם נהמת כאב וחיוך שנכרכו זה בזה. כי "אהבה היא אור הולך ובא", אבל בהופעה הזו היא האירה עד הסוף.

התפרסם בגלובס ב-16.8.2019

כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

הכוונות הטובות ניכרות באלבום הזה, כולל ההתמסרות ליוצר אחד, במקרה הזה המוזיקאי לירן נדל, שהפיק ועיבד את האלבום לצד שמוליק דניאל, וכתב והלחין את כל השירים. היתרון של כותב אחד לאלבום הוא בהענקת אחידות סגנונית וקונספט, במקרה הנוכחי מדובר במבט פנימי וסוקר חיים של אישה-זמרת. אבל נקודת המוצא שמתבססת על כך שיוצרים צעירים יחסית מביאים בהכרח רעננות וחידוש, היא שגויה. גל אינה הזמרת היחידה שמועדת בכך. קדמו לה גם שלמה ארצי ואריק איינשטיין, למשל, שבשנים האחרונות מקיפים את עצמם במוזיקאים-מפיקים שמקצוענותם הטכנית ברמה גבוהה, אבל חסר להם שאר רוח. לירן נדל מיטיב לדייק בתיאורים של מצבים נפשיים כמו "יש לך צבעים לימים מחווירים" ("מכל המלחמות"), אם כי חוטא גם בקלישאות מהסוג של "תבקש מהלב לרפא ת'כאב" ("אבן על אבן"). לפעמים הוא מצייר יפה סיטואציות, כמו בפתיחה של "קרוסלת רגשות" – "סט תופים אדום מאחוריי / ומלפניי עשן סיגרייה ריחנית / עושה דרכה אל תוך האנשים / מי בודד יותר הם או אני". הבעיה היא שהלחנים של נדל חסרי מעוף, וזה מצער כשהזמרת שהוא מופקד עליה מוכנה לעוף, ואכן עפה, אבל נחבטת אל תוך מחסום אפרוריות, כי השמיים שהציב מולה אינם מספיק גבוהים.

העובדה הזו מאכזבת ומקוממת דווקא בגלל שגל הרגילה אותנו לסטנדרטים של איכות נאצלים במיוחד, ובכל הסגנונות. החל מהפופ המתוק של "(בני) ילד רע" ו"לגור איתו", דרך הקלאסיקות המתי-כספיות העוצמתיות כמו "מקום לאהבה" ו"מה זאת אהבה" והמרתקות כמו "מערבה מכאן" ו"טוקיו גדולה", הרוק הרגשי של "היי שקטה" ו"חולשה לרקדנים", וגם הבוטות האמיצה של "נערת הרוק". אפשר להמשיך את הרשימה הזו, שרק ממחישה עד כמה אלבומה הנוכחי של גל חסר את הברק של השירים האלה ואת השראתם.

גל עדיין מתמסרת בלהט ובהתכוונות, כולל הזעקה שלה ב"בסוף היום אני צריכה אותך" – השיר היחיד באלבום שהיא כתבה עם נועם יעקובסון. היא מביעה דקויות בקולה, שומעים למשל את החיוך שלה בסוף שיר הנושא. אבל יכולת ההגשה שלה, שנמצאת במלוא הכושר, מבליטה את הצורך בשירים שמתאימים למידותיה – עם ברק ועם לחנים בעלי מעוף ודמיון. נדרשת יצירתיות שתהלום אותה.

יוצא דופן באלבום הוא השיר המרגש והמעניין "אמאזמן", שבו גל שרה קטעים מהשיר הנודע "קה סרה סרה", ובעיקר מעניקה את הבמה לאמא שלה, דינה  נר-גאון, שמדקלמת בספרדית משפטים מפייסים כמו: "סבלנות בתי, כל השנים שאנחנו יחד עשו אותי האמא הכי שמחה שאפשר להיות". ברקע מהדהד הזיכרון של השיר הטעון "אילו יכולתי" ("אמא") ונוצרת כאן השלמה מזככת. מגיע לגל אלבום שלם שיאפשר לה התעלויות שכאלה.

"רואים את השנים", ריקי גל, "הד ארצי"

פורסם ב-ynet ב-02.03.09

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.