אלבום הבכורה של שחר אריאל לא נשמע כמו יצירת ביכורים. הטריות החיננית אומנם נוכחת, וגם הקול הצעיר והלהט, אבל אין שום דבר מהבוסריות שמתלווה לפעמים לאלבומים ראשוניים, כולל הדחף להוציא את הכול במין ערבוביה של חוסר אחידות. אריאל מגיש יצירה שלמה, ונדרשו לו לשם כך כמעט חמישים שנה שבהן התחשל, התבשל ולא התרשל.

המילים האחרונות הן מחווה למילוליות השוצפת של מאיר אריאל, אביו של שחר. הוא נוכח באלבום בשירים מפורשים יותר ("תמיד אתה איתי" – שיר געגועים במהלך מלחמות פנימיות, ו"יעלה אבי לדודי" – שיר שמדגיש השלמה עם המוות, שהאמונה חושפת גם את מעלותיו; אשרי המאמין), ושירים מפורשים פחות ("יש משניים"). אבל אורו השופע ומשפיע של האב אינו שורף ולא מסנוור. הבן הצליח במשימה הראשית שהוכתבה לו בעל כורחו: יצירת אלבום מקורי עם צליל – גם במובן של אישיות ושל זהות – משלו.

והוא קומוניקטיבי, שחר אריאל. מיטיב להתבטא ולהפגין נוכחות מוזיקלית נעימה גם בהיפראקטיביותה. סימפתי מאוד. מעורר אמון ואהדה. אבל כל נון-שלנטיות ואגביות שהוא חושף הן החזית שתחתיה מפעפעות מערבולות, וכל חמידות רכה היא שכבות של נייר זכוכית פוצע ופצוע. וכאן נכנסת האישיות של המטפל שאריאל ניחן בה, אבל מטפל כזה שבמקביל לריפוי, גם מייצר לעצמו פצעים חדשים בין טיפול לטיפול. וזה לא רק טיפול אישי – עתיר מודעות עצמית ואירוניה פנימית – אלא גם טיפול זוגי. שירי האהבה היפים המרצפים את האלבום ("אהובת לב" המבושם בהשפעות תנ"כיות, "הכי טובים אנחנו" על התחייבות דווקא בשיאי המשברים, "עלייך ועליי" עתיר הכנות ואחרים) הם כמו הצצה לסשן שבו המטופלים הם המטפלים בעצמם, והריפוי נראה ודאי למדי בזכות אהבתם וכנותם. השיר "הנה נדלק לי" מדגים זאת היטב כשאריאל מפציר בסיומו בבת זוגו: "אהובה שלי, די. בואי נצא מהשיר הזה חלק. הכי כדאי כשאנחנו בטוב, אמיצים מספיק לאהוב".

פטריק סבג הפיק את האלבום ועיבד אותו להפליא (וגם תִכנת וניגן בקלידים ובגיטרות לצד הגיטריסט יובל סלע, המתופפת קרן טפרברג והבסיסט עדי הר צבי); אִפשר לאריאל לבטא את הנאיביות וההתלהבות שבו. הניח להן לשפוע, אך גם ידע לעצור בזמן את הגודש. התוצאה היא אלבום מאוזן עם שירי נשמה בגון פולקי, שבהם משתקפים זה בזה "ילד מארגן משחק כדורגל" (שם אחד מהשירים הנפלאים ביותר באלבום) ומבוגר שממשיך לחיות את הסיטואציה ומעיד על עצמו שהוא: "משקר את דרכי אל האמיתי". מניס תמידית את הצללים, בצלילים. איך שר שלום חנוך, חבר של אביו? "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". ואחרי שהשחר הספציפי הזה כבר עלה – האור שבו בהיר, חד ומפכח, משרה השראה.

פורסם בגלובס ב- 6.10.2018

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

בקשת מחילה מהאחים אריאל, הבנים של מאיר, שהקסימו באנרגטיות עם "קוצים א'", שילבו במנגינה את "אדון הסליחות" וסיכמו אותו ב"חטאנו לפניך"; מאהוד בנאי, שזכה בכבוד מוצדק לשיר שלושה שירים רצופים – "לילה שקט עבר על כוחותינו", "שיר תת מודע זמני" ו"בלוז כנעני" שכתב על אריאל.

סליחה גם מתרצה אריאל, שהזכירה בנאומה את גלעד שליט ואת הרצח במוצ"ש. "לא ייתכן שתעבור על זה לסדר היום", היא פנתה לשמיים. ואפילו מנינט טייב, שביצעה בזעם תמוה את "שלל שרב".

סליחה מהם, ומכל שאר המוצלחים, עם כל אהבתם ויצירתם, על כך שהשיא הגדול, היחיד בעוצמתו, היה שייך ללהקה שכבר לא קיימת, ולקראת סוף המופע, נוכחותה החלה להסתמן. האחים אריאל שרו את "מודה אני". המילים כבר הסתיימו, אבל אהוד אריאל המשיך את המנגינה, הגיטרה שלו מתוגברת בגיטרה של יהודה עדר, המנהל האומנותי של המופע. שחר כבר עזב את הבמה, אהוד עמד לעזוב, שלום חנוך עלה, נישק אותו, והמשיך במקומו את השיר שטרם הסתיים – תחילה בנגינה ואז בשירה: "יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד"! – הוא נשמע כל כך משכנע.

בינתיים על הבמה, התארגנות תזזיתית. חנוך התבקש למשוך זמן. קטע וידיאו הוקרן ובו מאיר אריאל הצעיר שר "שיר כאב". חנוך המבוגר ליווה אותו על הבמה. בסרט הישן נראה גם אריאל זילבר הצעיר מנגן בקלידים. ופתאום אריאל זילבר המבוגר הגיע וכמו השתקפות מראָה פלאית התיישב ליד הקלידים הנוכחיים והצטרף לחנוך, לעדר, למאיר ישראל ולאיתן גדרון, שכבר איישו את הבמה. הקהל קם על רגליו ולא חזר יותר לשבת. כך התחיל האיחוד של להקת "תמוז".

הם פתחו ב"הולך בטל" והקהל השתולל. ב"פנס הרחוב" האזור הפך לתחנת כוח. "מישהו הפסיק, מישהו הפסיק, מישהו הפסיק את הזרם – בסניף המרכזי", והדליק אותו מחדש בקיסריה, שם הוא פרץ מבין האצבעות של חמשת פורצי הדרך משנות השבעים, אבות הרוק'נרול הישראלי, שחידשו את מעמדם. בשיר "סוף עונת התפוזים" שיא האושר הגיע למפלס העליון. "רק זריקה קטנה וזה חולף"? לא, אל תתנו לזה לחלוף. אבל הזרם נחלש בכל זאת. חנוך ניגש לזילבר וחיבק אותו והלהקה התחילה לרדת מהבמה.

יואב קוטנר, המנחה הנכון בזמן הנכון, הפציר: "רוצים עוד. רוצים עוד קצת", אבל זה לא עזר. חצות וחצי. רוח באה מהים ולא הצליחה לצנן את הכמיהה. קוטנר הכריז בעצב על סיום המופע: "זה נגמר. לילה טוב. תודה. גם אני רציתי עוד".

האנשים סירבו לעזוב את השטח. זה לא היה חלק ממשחקי ההדרן הידועים. המופע באמת הסתיים רשמית, אבל עדיין נקלטו תזוזות מאחורי הקלעים. קוטנר עדכן: "יש אופצייה לארבע-חמישיות תמוז", ועודד את עדר ואת גידרון, שנותרו על הבמה, לנגן. "נראה מה יהיה". הקהל תמרן אותם לשיר "ככה את רצית אותי". פתאום הגיע זילבר והסביר במבוכה את הקושי האמיתי שלהם לחזור ולהופיע הפעם. "יש בלבול בין 'תמוז' למאיר אריאל. זה אמור להיות הערב שלו. אני רוצה להופיע", הוא גילה, "אבל זה לא מתאים עכשיו. עובדה – מאיר (ישראל) איננו, וגם שלום לא כאן. תקראו לשלום".

הקהל קרא וחנוך התייצב. "ככה את רצית אותי" התנגן וחנוך הוסיף את הגיטרה ואת קולו. במופע הזיכרון בשנה שעברה הוא ומאיר ישראל סירבו לאפשר את האיחוד השלם של תמוז, אבל הפעם הם התמסרו. חנוך אלתר בצרחות ג'יבריש שהתמזגו בשירה של זילבר. שניהם הצליחו להישמע מובדלים ומאוחדים בו זמנית, מצייתים לכוחה של המוזיקה לחבר בין אנשים. חבל שהיא לא מחיה מתים, אבל לפחות היא מכבדת אותם. בזכות מאיר אריאל, ובזכות אוהביו, "תמוז" נעתרה להמשיך. חנוך הגביר הילוך, זילבר התאים אליו את קלידיו. הם ביצעו שוב את "סוף עונת התפוזים" וחנוך אמר: "שלא תחשבו שלא אכפת לנו. זה רק בגללכם"!

"סוף עונת האהבה"? ההתרגשות טענה את ההיפך. פתאום הם התקשו לעזוב את הבמה. האם זהו רמז לעתיד שצופן איחוד ממשי של "תמוז"? חנוך נגע לרגע בכובע של זילבר ואז נישק את פניו. הם עזבו את הבמה, אבל הותירו משאלה עם סיכויים להתממש.

פורסם ב-ynet ב-4.8.09

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08