האפוקליפטי, ההיפ־הופי והקליידוסקופי • שלוש המלצות מוזיקליות חדשות למתבודדים, למפוחדים ולמעוּדדים

תומר יוסף / "כמה נורמלי"

"כמה נורמלי" – אלבום הסולו הרביעי של תומר יוסף, שאותו הוא מוציא שמונה שנים אחרי אלבומו הקודם, הוא אלבום ששולל הישארות במקום ומעודד תזוזה – טקסטואלית, צלילית וקצבית.
מהלהקות המוצלחות שבהן יוסף חבר – "בלקן ביט בוקס" ו"החצר האחורית" – הוא הביא לאלבומו הפרטי רוח עדכנית מושפעת מהעולם ומהישראליות, עם חופש היפ הופי לחיבורים קהילתיים לצד התכנסות פנימית אל תוך הנפש. שיריו ביקורתיים ועתירי כנות, והוא לא מייפייף את המציאות – הפוליטית, הזוגית והמשפחתית, אך מזריק לתוכה טונות של אהבה ושמחת חיים.
משפט לקחת: "כשאני מנסה להבין את מקומי / בין העיר למדבר שבתוכי / אני שמח שהלכתי לאיבוד".

עדי שרון ודנה ברגר / "DNA"

האלבום DNA של דנה ברגר ובן זוגה עדי שרון הוא לא אלבום שעושה נעים, ודווקא משום כך מתבקש, נחוץ והולם את רוח התקופה.
כבר בשיר הפותח, "מקלט ציבורי" (מילים: מאיר גולדברג), שהוא אקטואלי בתיאורים של סימני הקטסטרופה המתקרבת, מסתמנים הצלילים של האלבום כולו: צורמניים וטורדניים, אפוקליפטיים בצבעם. "סליחה, אבל אין בי כוח לשמוח", שרה ברגר את הפזמון הנואש בשיר השני, "סליחה" (גם את מילותיו כתב גולדברג), וגם השירים הבאים מתארים לצד עמידה סיוטית במקום, גם נדודים וגלות (בשיר "שורשים" – סמירה סרייה מוסיפה ערבית למילים העבריות של ברגר) נוראיים לא פחות במקביל לקריסה זוגית.
אין בו כמעט רחמים וחמלה, בקושי תקווה. זה לא אלבום מלטף. הוא הד למצב ומחצין את הכאב בחוזק רוקנרולי מרהיב, שמאפשר אותו – וזוהי נחיצותו.
משפט לקחת: "שלושתנו בקניון / אני, אתה, הדיכאון / בין פוקס לרולדין / אני רוצה לישון".

תומר ישעיהו / "מומנט", "מנואלה"

הגיע הזמן שתכירו את תומר ישעיהו – מוזיקאי מוכשר ויצירתי להפליא "מומנט" (מ-2019) ו"מנואלה" (מהשנה) הם כבר אלבומיו הרביעי והחמישי – והוא רק בן 30, ומאחוריו (בין השאר) גם הפקת אלבום הבכורה של ג'ן בורדו.
בעוד ש"מומנט" היפהפה היה אלבום רוק מתקדם ונגיש, ששיחק בין פשטות למורכבות ובין פולקלור לחדשנות – "מנואלה" כבר מתקדם לעבר המופשט. כמעט מחצית משיריו הם אינסטרומנטליים, כולל השיר הפותח "עמליה" עם סימפולים של אריס סאן.
זה אלבום עדכני שהוא קלידוסקופ של צלילים – חובקי עולם, עם העדפה לאזורים הים תיכוניים – ולחנים מלאי דמיון (כולם מלבד אחד של ישעיהו) שסוחפים לרקוד וגם לעמוד במקום ולהקשיב. למשל – לשיר "Elklab Yurani" ששרה מגי היקרי (שגם חיברה את המילים) בסגנון אלקטרו-ערב (שילוב בין מוזיקה ערבית למוזיקה אלקטרונית). עוד שיר מקסים במיוחד הוא Nos Avons Trouve letoile"" שכתבה ושרה בצרפתית יעל שושנה כהן, סולנית להקת האינדי-פופ "לולה מארש". אבל די עם דוגמאות. כל שיר ושיר כאן ראויים לתשומת לב בזכות יופיים.
למעשה, עיקר טביעת אצבעותיו של ישעיהו היא בהלחנה, בעיבודים ובהפקה. השיר היחידי שקולו נשמע בו הוא הדואט שלו עם דניאלה ספקטור החותם את האלבום.
משפט לקחת: "ניסע למצרים, אחרי זה אתיופיה / סירה קטנה, אוכל חם / קצה של הקשת ושיר במרפסת".

פורסם בגלובס ב-20.3.20

"יש קונספירציה, יש מחלה", שר חמי רודנר בשיר הפותח את אלבומו "יהומה", וזוהי בעצם תמצית היצירה. המשך עגום לתחושת ה"חטפתי את הישראבלוז" מאלבומו הקודם "זמן אסיף" שיצא ב-2013, אבל הפעם הדכדוך התפתח מפאסיביות לביקורתיות אקטיבית כנגד מחלת האלימות הבהמית, שרודנר המציא לה שם: "יהומה" (במלרע).

רודנר, כפרט מתוך החברה, הוא החולה הסובל, ובו זמנית גם המאבחן/מתעד הבוחן את הסימפטומים במבט מדעי/עיתונאי. פה ושם יוצא ממנו הרופא שמעניק – בזהירות – תקווה. וכך, עם כה הרבה מרכיבי אישיות, לא מפליא שרודנר – בניצוח איתי צוק שהפיק מוזיקלית – בחר ליצור אלבום של "ביחד". "יהומה" הוא אלבום של הפריה הדדית, פרי התכנסות של חברים ותיקים לפלוגות השירה, הגיטרה והבאס כמו יובל בנאי ורונה קינן, עם תגבור של חיילים חדשים כמו תומר ישעיהו וג'ין בורדו, וגם פחות נודעים, כמו בנימין גולדשטיין (בנג'י) ויאיר הררי, שרודנר גילה כשהיה המורה שלהם ב"מזמור" – בית הספר למוזיקה של המגזר הדתי. כל אחד מהמוזיקאים (יש גם נוספים) זולג בדרכו לתוך השיר שרודנר הועיד לו, ולעיתים שותף בכתיבה ובהלחנה. את האלבום חותמים האדמו"רים ג'ון לנון (בגרסה עברית-ישראלית של רודנר ותומר ישעיהו לשיר "Warking Class Hero" – "גיבור מעמד הפועלים") ומאיר אריאל, שרודנר שר איתו בדואט את Carry On"". הגיוון הזה אומנם מעשיר את היצירה, אבל גורם לעיתים לחוסר אחידות. השאיפה לספר סיפור אחד באמצעות קולות שונים מייצרת לפעמים הסחות דעת סגנוניות (וגם ססגוניות) שמסיטות את הקשב מדרך המלך, כך שבמקום יצירה שלמה והרמונית יש שברים וקרעים שמחוברים ביניהם בתפרים גסים.

זה לא בהכרח חיסרון, כי חוסר האחידות משקף את התוהו ובוהו שרודנר מתאר, מה עוד שמדובר בשירים טובים, חלקם מרהיבים, כמו "וירוס יהומה" עם יובל בנאי, על המציאות הווירטואליות נואשת הלייקים; "ים האדם הרעב" עם רונה קינן, שנוכחותה הצלילית מעדנת לחמלה את הביקורת על היחס לעובדים זרים; ו"כניסת ספקים" המבריק והמקפיץ עם ג'ין בורדו, על החצר האחורית של חברת השפע. התשתית לתיעוד הבועה המטריקסית שבה אנחנו חיים (לפי האלבום), היא הרוקנרול הישן והטוב שרודנר משתייך למשמר הכבוד שלו בגרסתו הישראלית, כבר משנות ה-90 בלהקת "איפה הילד". הלהקה מופיעה בשיר הראשון באלבום, "קונספירציה", כמו מסמנת לנו שהרצף נמשך, ומתוגברת בנציג הדור החדש, אלון עדר.

בתוך מרתפי הצחנה של הניוון שמתאר "יהומה" שורצים בעלי חיים: חיות טרף כמו הזאב המורעב בשיר "היי", ומפיצי מחלות כמו חולדות וירטואליות ב"וירוס יהומה", עכברים ב"ים האדם הרעב" ועכברושים בשיר "כניסת ספקים". אבל לצדם מהבהבת אלטרנטיבה, שהייצוג המובהק שלה הוא "יש יופי" – שיר על פשטות, בנימה מזרחית מסולסלת, שבו יאיר הררי מצטרף אל רודנר בדומיננטיות בוערת ומחממת כמו מדורה. "בסוף היום אתה חוזר הביתה לשכונה", כך הוא נפתח ומסתיים.

והשכונה הזו היא תזכורת למשפחתיות, שאולי תצליח להביס את הניכור המתפשט. ורודנר, שאולי הפנים את "מצפון תיפתח הרעה", נוסע ברכבת דרומה, בשיר "כיוון דרומי". וכשם שהוא שר בו את הייאוש, כך גם מזדמרת התקווה: "ממשיך להאמין".

פורסם בגלובס ב-06.09.2019