"רדיו אינשאללה" הוא מופע לכל מי שמרגיש שהישראליות שלו הופקעה ממנו ורוצה לחוות אותה מחדש

ביום שבו קברו את מאיר בנאי, כשתחנות רדיו שידרו זו לצד זו את שיריו בהלם ובכאב, הייתה עוד תחנת רדיו ששרה שיר שלו. "השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד. הם נוגעים בי, נוגעים בך, נוגעים עוד ועוד. תני לי יד תני לי מקום אצלך בעולם", שרו ב"רדיו אינשאללה" – שהוא בעצם יותר מופע מאשר תחנת רדיו. למרגלות הבמה התערבבו דמעות של יופי ושל צער בדמעות של צחוק, שהרטיבו את הפנים עוד קודם לכן והצטרפו גם אחר כך. מרכז עינב בת"א, פסטיבל הבלוז. על הבמה הרכב מינימליסטי, אך דומיננטי: הקומיקאי-שחקן-מוזיקאי תומר שרון ולצדו המוזיקאי יאיר יונה, שניהל מוזיקלית ועיבד את השירים, וגם ניגן גיטרה ושר (הפתעה והנאה למי שעוקבים אחריו שנים מלחין ומנגן, וכעת שומעים אותו גם שר). לצדם שני נגנים מרשימים – שי חזן בקונטרה בס, ובכלי הקשה גלעד דוברצקי, שהוכתר על-ידי ה-Jazziz Magazine כאחד מ-12 נגני כלי ההקשה הטובים בעולם.

ארבעתם מתפקעים מכישרון, שמתנפץ על הבמה במטחי יצירתיות, שפוגעים-בול בקהל, שמיטלטל בין היקסמות להשתנקות. מצחוק. הרבה בזכות תומש, שלא מפסיק לטווח: הופך את פניו לתזמורת ואת שיערו לכוכב בדעיכה – "הוא כמו הקולוסיאום: שרידים של מה שהיה פעם אימפריה"; מגלה איך כמעט ונהיה המואזין היהודי הראשון; מחקה את אריק איינשטיין ומפגין מודעות עצמית ("הוצאתי תקליט לפני שלוש שנים, והוא נמכר בעשרות – אם לא באחדות"!); מתמצת את תולדות האנושות (והיהדות, והישראליות), ומעיד על עצמו: "אני סופח אליי מבוכות. אני מגנט של מצבים פתטיים", ומדגים בסיפורים ובאלתורים שהשכיבו מצחוק לא רק את הקהל, אלא גם את חבריו למופע.

ביחד, פירקו והרכיבו מחדש קלאסיקות ישראליות ועולמיות מעוברתות – פיצחו את ה"לוז" ("מילה שאני אוהב", אמר תומש) של זוגות שירים, והפגישו אותם זה עם זה עד כדי הלחמתם לשיר אחד. וכך, אל תומש ששר את "לילה לילה" של אלתרמן וזעירא הצטרף יונה בשיר "הגברים בוכים בלילה", ושניהם שרו במקביל עד שהתאחדו לשיר אחד רב-יופי ורבדים; יונה שר את "משעמם" של חיים חפר וסשה ארגוב – "בלוזיסט ישראלי דגול" כדברי תומש, ששר באותו זמן את "אני שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר בסגנון טנגו; והיו גם ""I heard it through the grapevine של מרווין גיי, שעוּברת ל"כולם יודעים עליי הכול", והוצמד ל"ספק ילדה ספק אישה" של דפנה ארמוני; והפתעות נוספות.

פה ושם תומש ויונה התבלבלו במילים של השירים או לא דייקו בהן – עניין תמוה ומעט מקומם, במיוחד כשבכל פרמטר אחר הפגינו פרפקציוניזם, אבל לא נפגמה ההנאה הגדולה – שזכו לה מעטים מדי. "יום שישי ה-13, שעה 13.00", מיקד תומש את העיתוי בתחילת ההופעה, והביט בהפגנתיות אל כמה חללים דלילים: "כנראה שהמקומות הריקים שמורים לשטן", אמר.

השטן הוא ההחמצה של מי שימשיך להחמיץ את המופע הזה. קהל היעד: כל מי שאוהב מוזיקה מצוינת, וגם אוהב לחוש את עצמו צוחק, ולא משער שאפשר לחוות את שני אלה בכפיפה אחת, ואפילו ביותר מפעם אחת. כך גם מי שמרגיש שהישראליות שלו הופקעה ממנו ורוצה לחוות אותה מחדש, באופן יצירתי, אינטליגנטי וכיפי.

פורסם בגלובס ב-19.1.2017