כבר מהצליל הראשון של השיר הפותח, "מות התפוז", מתבררת פריצת הדרך של קינן. קולה שונה, עטוף בנימה קודרת ומנוכרת ובצליל מתכתי. הלחנים הרבה יותר מורכבים בהשוואה לאלבומים הקודמים. פחות קליטים, אבל עשירי רבדים. השירה של קינן, לעומת זאת, יותר משוחררת, לפעמים עד כדי צרחה, במובן הרוקיסטי, שבתנופתה היא מחצינה את הסיפור שבוער לה לספר. שוב ושוב היא מפגישה בין תמוז ותפוז – שני הפכים שלא אמורים להיפגש, שהרי חודש תמוז הוא קיצי, והתפוז חורפי. מקום המפגש הגורלי של שניהם הוא תל אביב, הנוכחת מאוד בשירים.

אלתרמן היה שם כבר לפניה. בשירו "דצמבר" מתכנסים התפוז ("מיץ של תפוחי זהב"), התמוז ותל אביב ("אתה נותן כוחות גנוזים להרוגי התמוזים. אתה יודע להשיב מעט אביב לתל אביב") ורוחו מרחפת באלבומה של קינן עם משוררים עבריים נוספים, שהבולט בהם הוא שאול טשרניחובסקי, ששירו עם המוטיבים הכנעניים הכבדים, "מות התמוז", מצוטט כבר בפתיחה. אבל קינן לא מסתפקת במחוות. היא שאפתנית הפעם עד כדי יצירת מיתולוגיה משל עצמה. אומנם כזו שמתגבשת על מצע של השכבות הארכיאולוגיות המפוארות שקדמו לה, ועל הווה פוליטי קודר, אבל לא פחות מאלה – המיתולוגיה שלה היא אישית, פרטית ומשפחתית. למשל בתיאור הנשיקה הראשונה והאכזבה הראשונה בשיר "בני פרח" – שסופו צרימה מוזיקלית שחורכת את המתיקות; והשיר הלופת "אֵם" מאת דורי מנור, לזכר סמדר אלחנן, על הקשר בין אמא שכולה לילדתה הנצחית. ובעיקר בשיר החותם את האלבום, "אל תגידי לא" שהוא כמוסת אהבה המוגשת כתרופה.

וכדאי מאוד להצטייד בה, משום שקינן, במילים שהן שירה לכל דבר, משרטטת פואטיקה מופנמת וקודרת המתעדת עבר שמהבהב בקמילה מסויטת לצד עתיד מחריד, שהתגלמותו מומחשת בחרדה שמתחזה לנבואה – "בקיץ שוב מלחמה". ההווה מיואש, מדמם ממוות מפלצתי, כולל דימויים כמו "סוסים כרותי ראש". ולא מדובר רק במוות של תקופות, אלא בעיקר במות התקווה. לשלום. קינן לא מהססת להשתייך, להזדהות ולנקוט עמדה פוליטית מפורשת, למשל בשיר "בואי למרפסת" המצטט מ"שיר לשלום", ובשיר "בהפגנה", שספק מתרפק על תחושת הצדק של מחנה השלום, וספק מבקר אותה בגלל הזחיחות ("היינו אלפים, היינו רבבות") והנאיביות ("היינו כחולמים"), שסופה טראומה ("ולאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר. הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר").

פחות קומוניקטיבית, יותר אלטרנטיבית, עם תבונתם החדה של תום דרום ותמיר מוסקט שעיבדו איתה את השירים והפיקו מוזיקלית – רונה קינן מפגינה התחדשות אמיתית, פרי למידה, התנסות והתפתחות של יוצרת שמכבדת את האמנות של עצמה. וגם אם התוצאה היא לעיתים יופי קר כשל אמנות מוזיאונית ופחות חיה, הרי שקינן ראויה להוקרה בזכות האומץ שלה לצעוד אל מחוץ למיינסטרים (האינטליגנטי) המגונן והבטוח. האם יצטרף אליה הקהל (חלקו המשמעותי נאמן והולך איתה מתחילת דרכה) וביחד ירחיבו את האמצע עם סיפוח הקצוות, או שקינן נידונה הפעם להמשיך לבדה בדרכים החדשות והמאתגרות?

פורסם בגלובס ב- 15.3.2019

קולו המזוהה עדיין גבוה, זך ועדין עד כדי נדיפוּת, אבל לעיתים גם נשמע פחות פגיע מבעבר. משהו בו התעצם, אולי תוצאת השנים שעברו. כן, מאז ששר "מתי נתנשק" ו"כלום לא עצוב" באלבום הבכורה, כבר עברו 20 שנה בדיוק, והרווק המתלבט בן העשרים ומשהו הוא בעל משפחה, באמצע שנות הארבעים שלו, שהספיק להתבסס כיוצר מוערך ומצליח, עם כל ההטבות הנלוות, כפי שהוא מבהיר בכנות-שחצנות בשיר המצוין "פרגולה" – רשימת-מכולת של הצלחה: "יונדאי סנטה פה, מתוק בפה, מתלבש יפה, 130 מטר בית, משכנתא מטורפת, שכונת רמות, וילה שתי קומות, סושי כשר בשערי חסד, מקום קבוע בבית הכנסת… מלא מחמאות, זאפות מלאות, גם עושה קידוש ה', תפקיד בתרבות בישראל, אלבומי זהב".

אבל ממש באותו השיר גם החרדה נוכחת. "יש לי מה להפסיד", הוא שר, ומתאר את הנגטיב האפלולי של ההצלחה: " ויש גם תחרות, אנ'לא יכול להפסיד, סתם לתת להם לעקוף… עבד לגוף, עבד לפחד, פרי של שקר, תהום בלי חקר". וכך, גם לאורך האלבום, מופיעים הניגודים בכפיפה אחת. בכל אור יש צל. "המר – מתוק", החדש – ישן; ובתוך קטסטרופה עתידנית ("הם כאן. זכוכיות מתנפצות, צריך להתחבא. אולי יכולנו לברוח, עכשיו מאוחר. עכשיו זה נגמר"), בנאי מתווה רגעים קטנים שאין גדולים מהם של אינטימיות זוגית: "כף ידך בכיס מעילי, חוצים את הרחוב".

תמיר מוסקט ונאור כרמי הפיקו ועיבדו יצירה שעשירותה המוזיקלית – במגוון כלי הנגינה המתוזמרים – היא מצע מושלם לקולו של בנאי ולמילים. זהו אלבום דתי לגמרי – אבל לא בהכרח נחווה כך. את הדואט המרגש עם אביב גפן, "אתה", ניתן לפרש כשיר על חברוּת, או על התאהבות, אבל בהחלט  גם על אלוהים. מתברר שהכותב הוא רבי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי מנהיגי החסידות; ומילות השיר היפה "הושענה" – מופיעות במחזור התפילות של סוכות. את שאר השירים כתב בנאי, וכמו בשנותיו האחרונות כיוצר, הוא ממשיך להדק אליו את הספק ולהתאדק בדתיותו היצירתית. האהבה משיר השירים מתהלכת בחדרי היומיום שלו, אבל עם טוויסטים שלו. בסיפור האהבה התנ"כי: "קול דודי דופק בדלת", ואילו אצלו: "את דופקת בדלת"; "אני ישן וליבי ער" לעומת "אני ישנה וליבי ער" משיר השירים. ערנות שתוצאותיה המרשימות הן "ריקוד בין ייאוש לאמונה", שמוביל גם למסר מעודד: "לא לוותר זה "לְנַצֵּחַ".

פורסם בגלובס ב-2.3.2017