אחר כך המשיך גיל ההתבגרות אל חלקו המרושע, היהיר והציניקן, שכיסה גם את רוב שנות העשרים שלי, ובמסגרתו בזתי פחות או יותר לכל הבעת רגשנות ברבים, שלא לומר התלהבות. השיר הזה פתאום התגלה לי במלוא הפתוס והקלישאות. תיעבתי אותו.

הילדה המתלהבת והנערה המתעבת צדקו וטעו. הן היו אמיתיות לזמנן. שתיהן התפוגגו.

השיר הזה לא.

העובדה שהיה אמיתי לזמנו – מובנת מאליה. אבל מה שמדהים אותי היום, ביום שבו נפטר יוצרו, שייקה פייקוב, הוא שהשיר הזה גם אמיתי לזמננו. תקופתנו הספציפית, הארורה, תמוז – יולי 2025, מלחמה ארוכה ונוראה ביותר מכל שידעה ישראל, חטופים חולים ומתים, ייאוש והבהוב בלתי סדיר של תקווה קלושה.

ופתאום, השיר הזה מבטא את מה שיוצרים רבים חשים במצבים כאלה: הלם ואלם.

מה הם יעשו?

הם לא יִצרו – ובטח שלא יֵיָצרו – בכוח שירי עידוד אם אינם מסוגלים (ויש יוצרים שמסוגלים, ויש כאלה שמסוגלים, והם בכלל לא יוצרים).

הם יכבדו את הרגש שממלא אותם כרגע ויש לו קול על אף השקט שמהווה אותו – שתיקה.

"אבל היום ידיי שותקות, בנשמתי עצבת.

שירתי גוועה וניגוני חדל".

ובנקודה הזו, שבין הבית לפזמון, פייקוב עושה משהו – ואני לא מבינה עד עכשיו מה הוא עושה ומבקש מתקוות ימיו ומאורחות חייו. כריעת הברך שם מעוררת בי אסוציאציות כה רעות – ולא רק של ענווה כמו שחשבתי כנערה. עכשיו זה גם נראה לי כמו כניעה ואפילו הוצאה להורג. ככה זה בתקופה חונקת של "כבדו לי לילותיי". התקופה שלנו.

"המילים מילים כמו איבדו כל ערך" – יש הגדרה מדויקת מזו?

זה שיר על מצב של אין-אונים יצירתי. התייבשות מי השתייה, וגם המאגרים.

אין יוצר שלא חרד מכך. בעצם, אולי יש. השתיקה בשיר הזה מלמדת גם ספקנות.

לא חייבת להיות לכך סיבה נראית לעין, אבל הימים האלה הם סיבה אחת גדולה, והם הופכים את השיר הזה מובן יותר ומחובר יותר.

ובדיעבד – נבואי.

התחלתי לקרוא עליו. הפסקתי דווקא כשצצו מילים על התקופה שמזוהה עם נסיבות כתיבתו – מלחמת יום כיפור. כמה אפשר.

חשבתי על היוצר שלו, שמת היום, והבנתי שאפילו תחילת שמו המלא – ישעיהו – אינה מעידה על הֶעדר, חוסר, אלא מסמנת: יש.

*

אני פייטן, פייטן פשוט, פורט ושר על דרך

מרחשי ליבי אחרוט בקולמוסי הדל

אבל היום ידיי שותקות, בנשמתי עצבת

שירתי גוועה וניגוני חדל

תקוות ימיי פלסו לי דרך

אורחות חיי כירעו, כירעו על ברך

כי הלכו להם שיריי

וכבדו לי לילותיי

המילים, מילים, כמו איבדו כל ערך

אני פייטן, פייטן עצוב, פורט ושר על דרך

בימי שלווה קולחים שיריי כמים צוננים

אבל עתה במיתריי גונחת רק הרוח

וחדרי ליבי עונים לה והומים

תקוות ימיי…

אני פייטן, פייטן פשוט, פורט ושר על דרך

ראיתי כבר ימים טובים מאלה, ידידיי

ואאמין כי עוד יבואו גם יפים מאלה

הזמנים שרק הכסיפו לי שנותיי.

יוצר האלבום שר לי את כולו בטלפון. שיר אחרי שיר, ותוך כדי כך ליווה את עצמו בגיטרה. באופן הזה, אומנם לא נחשפתי לעושר הצלילי היפהפה, העורקים שדרכם הוזרם החמצן של המהות – העדיין מתפענחת, כדרכה של יצירה טובה. גם לא חוויתי אז את מלוא צלילי האלבום. נבצר ממני לשער את היקפם של מרחבי האווירה המשורטטת במכחולים דקים כנימים ועבים כצמרי פלדה, המקרצפים את הנפש ומוציאים מקרבה את תוצריה ואת תוצאותיה, לכלוך וזיכוך, מזוקקים. אבל היטב חוויתי אווירה אחרת, מתומצתת בעירומה.

ככה חשתי לראשונה את האלבום בלובנד של להקת בלובנד, לא כאלבום אלא כהופעה באופן שככל הנראה הוא ההתגשמות האידיאלית של האינטראקציה הפרטית, האישית, הלוא היא האינטימיות שבין יוצר לקהלו. מהולה אז באיכויות נוספות שיישארו כמוסות.

אחר כך כבר רכשתי את האלבום והקשבתי לו, מופתעת לגלות את הדומה ואת השונה מאותה האזנה ראשונית.

עשרים שנה אחר כך. סוף דצמבר 2024, מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, נוה צדק, תל אביב. נר שני של חנוכה תשפ"ה. החג משתייף השנה על מציאות שנושאת תמידית כאבי נפשות נרצחות ללא הפוגה.

האירוע: הופעת המחול "ענבל", שמבוססת על האלבום ההוא. רשות הדיבור לקומוניקט המדייק:

30 שנה מאז יצירתו הראשונה לבמה ו-25 שנה לצאת אלבום המופת "בלובנד", חוברים הכוריאוגרף הישראלי-צרפתי עמנואל גת והמוזיקאי דויד פרץ ליצירה חוצת מקום וזמן.

הכוריאוגרף עמנואל גת ביצירתו השלישית בטרילוגיה ללהקת המחול ענבל בחר בפס הקול של האלבום "בלובנד" של המוזיקאי דויד פרץ.

עמנואל, אשר האלבום נחרט בזיכרונו, מצא לנכון לחבר זאת עם יצירתו ללהקת ענבל. באופן מפתיע, בדיוק בימים אלה האלבום יוצא שוב בגרסת ויניל.

הייתי שם אמש כקהל ביחד עם מחוללי המוזיקה.

התחושה הראשונה, שהתברר לי שכללה גם אותם, הייתה הלם של הידהמות מעצם הצפייה בתרגום הכה ויזואלי-גופני לצלילים המופשטים. לרגעים התגלם בנו, הצופים, חוסר אוריינטציה, ואז חווינו – כל אחד בזמן שלו, התחברות מסתורית ולא נהירה לפלא היפהפה של אומנות במיטבה ובהטבתה.

הייתי במקום שבו שפות מסתנכרנות. חוויתי ממדים שונים של מציאות שנפגשו והשלימו זה את זה. עדה למה שמתחולל (התחלה ומחול) כאשר ה"פגיע" מתרחב לכדי "נואש" והנואשות מתגלמת לבהלה, ומתארגנת לבהילות – וזאת העלילה וההתעלות, שאליה נצמדים וממנה נפרדים חולי וריפוי.

זכיתי לגעת בהתחברות של זמנים. ליטפה אותי התוצאה של סבלנות שכפה מהלך החיים.

ראיתי רקדנים שעדינות וכבירות תנועותיהם האישיות והלהקתיות עוררו את מוקדי ההתפלאות וההתפעלות שחשבתי שנפשי המוכה כבר ניוונה בכאביה.

הרמתי ראשי והוארתי מזוהר המבטים הנוצצים שסביבי, מתלכדים עם מבטיי.

הופעה נוספת ביום חמישי 2.1.25 25 בשעה 20:30. פרטים כאן:

https://inbal.smarticket.co.il/%D7%A2%D7%A0%D7%91%D7%9C_%D7%9E%D7%90%D7%AA_%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%92%D7%AA?id=2139

בלובנד

דויד פרץ – שירה גיטרות, מפוחית, קלידים, בס ותופים
אלעד שופן – בס, גיטרות, פסנתר
יוחנן קרסל – גיטרות
יאיר שליידר – קלידים
עדי הילל – גיטרה
פלוריאן – צ'לו
כל המילים והלחנים – דויד פרץ
עיבוד והפקה – אלעד שופן ודויד פרץ

ענבל

כוריאוגרפיה ועיצוב תאורה – עמנואל גת

מוזיקה – דויד פרץ, בלובנד.

רקדנים ושותפים ליצירה – נועם דויטש, איתי מאיר, נעם סרוקה, רומי כהן, רוני פייגלר, אורי מבזבז, יובל בר לב.

ניהול להקה וחזרות – תמר ברלב

עיצוב תלבושות – עומרי אלבו

ניהול טכני והצגה – ליאור לוין

סאונד – ליאור תקו

ניהול הפקה – חן לשר

המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות.

הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא שיר השנה שלי. והידיעה הזו המשיכה לזהור גם אחרי שסיימתי להאזין לכל השירים הנפלאים האחרים.

ומה רבה הייתה שמחתי לגלות שבלי שנדברנו בינינו, צוות ה-88, המסקנה הייתה זהה, וגדולתו של השיר הזה התבררה כחד משמעית.

את השיר כנען כתב והלחין שלומי שבן, והוא שר אותו עם שולי רנד ועם רביד פלוטניק בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט.

אנרגיה סיפורית מסעירה

לפעמים אנחנו שוכחים שבשביל למצוא עלילות ריגול מפותלות, מותחנים מסעירים, אפוסים מרתקים ורומנים פסיכולוגיים עמוקים – לא צריך ללכת רחוק. אפשר למצוא אותם ממש אצלנו, בתרבות שלנו, ובמיוחד בספר העתיק ביותר שתרמנו לעולם – התנ"ך. כל מה שצריך זה עיניים סקרניות וחשק עז לשוטט בתוכו עם מבט מרותק של צייד – כזה שמתמגנט אל הדרמה, היצרים והפלא. ואז לחלץ אותם החוצה מבין הדפים ולתמצת מהם שיר.

וזה בדיוק מה ששלומי שבן עשה בשיר "כנען". הוא זיהה אנרגיה סיפורית מסעירה בספר במדבר, אוצר טעון שידוע בשם חטא המרגלים.

עם ישראל נודד במדבר, המטרה היא להגיע לארץ כנען, הלוא היא ישראל, ומרגלים נשלחים לשם וחוזרים עם מטען חומר נפץ רגשי. מי שאמורים לנטרל אותו, אבל גם מלהיטים אותו בעצמם, הם י' – שזה בעצם יהושוע בן נון, לימים המנהיג שאחרי מ' – משה רבנו, ו-כ': כלב בן יפונה.

השיר כנען, שעוסק בציפיות, באכזבות ובתקוות, הוא קודם כול שיר על אנשים, ועל היחסים ביניהם, וגם על ההתנגשות בין שאפתנות, מנהיגים ומונהגים, ומונהגים שרוצים להיות מנהיגים, ומנהיגים שיודעים שהם בסוף דרכם.

והוא מקורי ועמוק, אירוני ורגיש, חד ופיוטי. והוא שלנו, נוצר כאן ושייך לכאן ואלינו. העברית העשירה והיצירתית של שלומי שבן מנסחת אותו ומשתלבת בשלמות עם המוזיקה – ניגון של בית כנסת, בלוז של נדודים וראפ מהורהר, שיופיים מתחדד עם השירה של רביד פלוטניק ושולי רנד. ביחד עם שבן הם חושפים בכל האזנה עוד רובד ועוד שכבה מהיופי המרגש הזה.

כנען הוא שיר שאומנם מבוסס על אמת עתיקה, אבל הוא לגמרי חדש, אקטואלי, רלוונטי ובעיקר – נשמע טוב. הוא מצטרף לשירים ישראליים כמו "דויד ושאול" של אהוד בנאי ואפילו "גוליית" של כוורת, שבטבעיות לוקחים דמויות מהעבר שלנו, מנכיחים בהווה שלנו, ומדהירים אותם אל העתיד שלנו.

והנה המילים:

המקום: אי-שם בנגב המדבריות של צין

שלושה עשר גברים הולכים בחושך בחמסין

בשיירה, בלי מטרה ברורה

כמעט בלי נשק ובלי מים

כלום לא קורה וכעבור זמן מה

קולו של י' שובר את הדממה

מ' מתנהג כאילו לא שמע, ורק מאט קמעה

לבינתיים

שלושים ימים ושלושים לילות

מטרטרים אותנו סתם,

אומר ובקולו –

שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען.

שלושים ימים ושלושים לילות

מן ההרים אל תוך הוואדיות

נפשי צמאה, לא להתגלויות,

אלא ליין

דבר עכשיו עם הפיקוד

ואם אתה פוחד תגיד להם שי' אומר

שלא אכפת לו אם רזה הארץ או שמנה

אם יש בה עץ, או אם אין

יפה מאוד, עונה לו מ'

לא בלי לרעוד

אבל בלי לגמגם

אם יש עוד משהו על ליבך

דבר עכשיו, דבר איתי

שאל בני ונען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

כאילו לא הרגיש מספיק מותקף

י' מסיים וכבר מופיע כ'

ועל פניו חיוך לא חף מתענוג, של כוח

מתקרב לכוח

כל מה שי' בסך הכול אומר

מנהיג גדול צריך לדעת לוותר

לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו

ירצה לשכוח

מ', בלי תנועה, אומר לו שמע

פניי אמנם לא לשלום, אבל לא למלחמה

ואם אינכם נותנים דבר

הנה דבר מה אשר אולי תוכלו לקחת

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת

מובטחת למי? אומר לו י'

הרי כולם יודעים שבפיקוד

הם מחזיקים עליך תיק, וזה עניין אבוד

הצמרת לא שוכחת

אתה עיוור אם עוד אינך תופס

גם אם נעפיל להר באורח נס

הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען

שמתחת

מ' כמו מתוך חלום לפתע מתקרב

אבל אין שום כנען, כנען היא בלב

אם ניכנס, לא ניכנס זה היינו הך

והך בסלע פעמיים

אני רק יהודי נודד

נולדתי כדי להיפרד

מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך עקובה

זאת דרך עצובה

זאת דרך ארוכה לכנען.

והנה השיר הזה עם שאר השירים שבחרו ה-88 שיודעים. מומלץ להקשיב לכולם.

https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11437/528399/

אבל בעצם, זהו שיר מחאה שמתפוצצת לתוך עצמה בכאב, בלי שייראו את הדם. שיר שחלקיו המשמעותיים ביותר נשתקים. שיר מתעתע, שחושף את יהונתן גפן במלוא גדולתו כיוצר דווקא בזכות איפוקו המצמית. כלאחר יד, רגע לפני שתשומת הלב תעבור לדבר הבא, בשפה כמעט דיבורית גפן מסכם את השיר במשפט האחרון: "איך פעם זה היה פשוט" – ואז מגיע הפירוט המוחץ, ובהדרגה, כמו לנסות לדחות את הבלתי נמנע הבלתי נסבל:

לשיר

לחיות

ולא למות   

שיר הוא יצירה מינימליסטית. אומנות הצִמצום. אז מדוע בכלל יש צורך בצמד המילים האחרון, כשכבר נאמרה המילה "לחיות"? הרי ברור שלחיות פירושו לא למות. לשם מה לחזור על הרעיון, והפעם בשלילה: "ולא למות"?

כי על זה השיר. וכמו העדשה באגדה "הנסיכה והעדשה", שמורגשת היטב למרות ערימת המזרנים שנערמת עליה, גם יהונתן גפן כיסה את דקירות המשפט הזה היטב, כולל באמצעות הבית האחרון של השיר, שהוא בעצם הבית הראשון שלו, שחוזר על עצמו וממסגר את השיר. ממסגר את המשפט "ולא למות" כמו מודעת אבל. כי זוהי מודעת אבל. והמוות הזה אינו מוות יחידי. הרי כל השיר הוא חברתי וקבוצתי בלשון רבים: גוף שני רבים נוכח ("אתם זוכרים את השירים"), שעובר במהירות לגוף ראשון, שגם הוא ברבים – "אנחנו" ("היינו לפעמים שרים"). והמוות המשותף התחולל במלחמות. יהונתן גפן לחם בהן, ושב מת-חי, חי-מת, הלום קרב.

השיר "אתם זוכרים את השירים" הוא כעס מאופק וכאב שותקני ואנדרטה שקופה המנוקבת במילים שלמרות העדרותן נשמעות: הכול מתכלה – מלבד המוות, ואת השַמות שהוא מחולל, ההרס, החורבן הנצחי, אי אפשר להמחיש בכלל – ועל זה השיר.

*

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא.

עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,
הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אבל באתר שלי התכנסנו לדבר בעיקר על מוזיקה ישראלית. אז בלי להכביר מילים, הנה 5 סיבות אישיות שלי, הלקוחות ממיטב התוכניות האהובות עליי בערוץ כאן.

זמן למעשים / שיר מתוך הסדרה חנות שיש בה הכל / מילים ולחן: שלום גד, ביצוע: משתתפי התוכנית

הסדרה הזו היא בדיוק ההמחשה לנחיצותו של השידור הציבורי. באיזה ערוץ אחר היה יכול להופיע בסדרה אחת השילוב של פיוט, קסם, אירוניה וכאב הצחוק או צחוק הכאב לצד ויזואליה תיאטרלית מרהיבה והחצנת החוכמה והיופי של יוצריה – עוזי וייל ושלום גד?

ארץ קטנה עם שפם / שיר מתוך זהו זה / מילים: מאיר גולדברג, לחן: קורין אלאל / ביצוע: גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, אבי קושניר

איזו מזוכיסטיות נהדרת חוויתי כשדרשתי מעצמי לבחור שיר אחד בלבד מתוך כל שירי התוכנית שקמה לתחייה בערוץ כאן, והשירים שבה הפכו לחלק מרנין ועקרוני אפילו יותר מהמערכונים.

רחם נא מתוך הסדרה שישו ושמחו / מילים מתוך המקורות, לחן: דודו פישר ומונה רוזנבלום, ביצוע: נוה צור עם שאר משתתפי הסדרה

הקשיבו לשיר והביטו בהתרחשות. כה הרבה קורה ללא מילים מפורשות. איזה עומק הבעה המבוססת על משחק עילאי של שחקנים ותיקים וחדשים והיוצרים סיגלית ליפשיץ ושלום הגר שתבונתם המרגשת יצרה את אחת מהסדרות המעולות, המצחיקות והנוגעות ללב שקיימות כאן. רובכם לא מכירים אותה, והלוואי שעכשיו כבר כן. נ.ב. הפרק הראשון לא משקף את כלל הסדרה. רפרפו עליו והמשיכו קדימה.

נס ציונה מתוך הסדרה האחיין שלי בנץ

לכאורה סדרה לנוער. למעשה, למרות ההנאה שהם בהחלט חווים ממנה, היא מתבזבזת עליהם, והמבוגרים ייהנו ויצחקו אפילו יותר מהם. למשל, מה"שיר" הזה המוקדש לנס ציונה.

החולם הקטן מתוך הסדרה פרפר נחמד / מילים: זמירה חן, לחן: נורית הירש, ביצוע : חוה אלברשטיין, משי קליינשיין, אורי בנאי, אוזה (מיטל רז), בץ (עמי ויינברג) ושבי (ז'יל בן דוד)

פרפר נחמד – הסדרה המקסימה והמושקעת לילדים, שמתעקשת על ילדות לא מתיילדת ומקדשת את הפשטות ואת התום, התחדשה בכאן חינוכית. ותיראו איזה יופי:

השבוע (י' בטבת) ימלאו 150 שנה להולדתו של ביאליק. משלל שיריו בחרתי דווקא את השיר העגמומי הזה, של החמצה שהיא דווקא תוצאה של עשייה.
אני חושבת על הנער הצעיר, דואגת לו. הוא באמצע הים. מה הוא עושה בסערות? ממה הוא ניזון? ובמקביל, מנסה בכל זאת למצוא תקווה. הרי הוא עדיין שם. חי. זה קורה. וכל עוד זה קורה, אולי משהו ישתנה לטובה.

השיר הזה הצית את דמיונם של מלחינים וזמרים רבים. הנה כמה ביצועים יפהפיים. כל לחן ושירה שכאלה לוכדים משמעות שונה מהשיר הזה:

החדש מכולם והערגתי // לחן וביצוע: יניב גינדי מטרסו

בשפה מוזיקלית עדכנית ובשירה מלאה אמפתיה יניב גינדי מטרסו חותר במשוטים המטאפוריים ומפלס מקום לעצב הכיסופים והערגה התמידיים. ובמילים שלו: "אם נרצה, זהו שיר על כמיהה לבלתי מושג באשר הוא".

האגדתי הפיוטי // לחן: אבנר קנר, ביצוע: אריק איינשטיין

אבנר קנר מדגיש את יסוד האגדה הפיוטית שבשיר, ואריק איינשטיין, בעדינות שלא מחמיצה אף פיתול יפהפה בעלילה מגיש אותה כמו ממתק שמרכך את העצב.

הרלוונטי // לחן: שם טוב לוי, ביצוע: קובי אוז

גם הלחן הזה מזוהה עם אריק איינשטיין, אבל הביצוע שונה לחלוטין אצל קובי אוז, שבהופעה בסלון שלו מטלטל אותו לכדי חפלה עממית, קצבית ושובת לב. אוז בהקדמה שלפני השירה: "השיר רלוונטי לא רק לאנשים שרוצים להיכנס לארץ, אלא לאנשים שכבר מזמן בארץ, אבל לא מצליחים לפתוח את השער. אתה יכול להיות בארץ, וממש לא להיות כאן".

הנאיבי נוסטלגי // לחן: * ביצוע: ליאור ייני

ישנם שירים מושרים שכבר ביציאתם לעולם הם נוסטלגיים. כזהו השיר בביצוע החם והתמים של ליאור ייני. מהדהד לשירים ישראליים-חלוצים שכמו מברכים לשלום את אלה שמגיעים לכאן מרחוק אם כי יותר מושיטים להם לב, ופחות יד.
* מי שיודע מיהו המלחין מוזמן ליידע אותי (אומנם שם טוב לוי מקורדט, אך ככל הנראה בטעות)

הים-תיכוני האקטיבי // לחן: אלון אולארצ'יק, ביצוע: דין דין אביב

כאן בולטת ים-תיכוניות עליזה, מאוד ישראלית, שבביצוע הנשי הנמרץ של דין דין אביב מבליעה את הפאסיביות שבמילים וקוראת לפעולה.

הילדותי החינני // לחן וביצוע: נורי קורן

מתוק וקליט, אבל בכלל לא מטשטש את העצב ואת הכמיהה.

המנער מאדישות// לחן וביצוע להקת אל המשורר

"אל המשורר" – להקה שמטרתה לקרב את ביאליק לכל מי שמרגיש מרוחק ממנו, מחצינה בביצוע שלה את ה"אין קול ואין עונה". דורשת להתנער מאדישותינו, כי הנער הזה, למי הוא קורא, אם לא לנו?

ויש ביצועים נוספים: רחל פרומן קומלוש בלחן של ניסן כהן מלמד (משנת 1949), נעמה נרדי בלחן של נחום נרדי, שרה לוי תנאי (לחן וביצוע), דוד דא'ור בלחן של עופר מאירי, יעל קיין (לחן וביצוע), שלמה גרוניך (לחן וביצוע), דרור בן יעקב בלחן של שוש רייזמן, וככל הנראה – עוד.

ובחיי שנדבקתי, והאמנתי לו.

בשנות ה-90, בעיתון "העיר" התל אביבי, הוחלט לברר אחת ולתמיד מהו סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר. זו הייתה משימה יומרנית וקשה – כי הסתובבו, ומסתובבים כאן, גיבורי גיטרה דגולים. בתוך דפי העיתון התקיים טורניר טעון-רגשות. השופטים והקוראים התייסרו על כל גיטריסט-מופת שלא עבר לשלב הבא. לבסוף, עלו לגמר שתי גיטרות: החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והאקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו האקוסטי של "העץ הוא גבוה". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו. או אולי הפסיד לעצמו.

זה היה פסטיבל הזמר של "המבוגרים". והייתי ילדה אבל בכל זאת הרשו לי לראות. הוקסמתי מהשיר "בלילה" שקלפטר הלחין ושר עם יעל לוי. שילוב הקולות שלהם, השבריריות שלה והנונשלנטיות הקוּלית שלו (מובן שאז לא הכרתי את המונחים, אבל הרגשתי את המשמעות) ביחד עם הדימויים האגדתיים של המילים של יורם טהרלב ("בצל הפטריות יש מטבעות זהב") – הפכו את השיר עד היום לבן בית בפלייליסט הפרטי שלי, שמושמע בראשי.

"לו יכולתי להתקרב, הייתי אוהב. אבל אני לא יכול, לכן אני כותב" – כך כתב, הלחין ושר יצחק קלפטר בשיר "כמו פרפר" באלבומו "קצת דיפלומט" משנת 2008. אבל לפעמים, המילים פשוט נגמרות. נשארת המנגינה. שלום מלחין יפה, שלום גיטריסט נהדר, שלום זמר מלא הבעה, שלום כותב תמציתי. שלום יצחק קלפטר.

דף היוצר של יצחק קלפטר ז"ל באתר "סך הקול" – ביקורות אלבומים והופעות שלו ולכבודו לאורך השנים:

https://www.timoralessinger.com/category/%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%a7%d7%9c%d7%a4%d7%98%d7%a8/

ואתמול (15.7.22) "האוזן השלישית" – שהיא חנות מוזיקה ומפעל מוזיקה ותרבות, הוציאה על גבי תקליט את האלבום הראשון של פונץ' עם קטעי בונוס. והייתה חגיגה קטנה בחנות. צהרי שישי עליזים ומרגשים כשהעבר התחדש בהווה. והם שרו – פונץ' – שני שירים. רק שניים, כי זו הייתה טעימה לקראת חגיגה – הופעה גדולה שתהיה (רק/כבר) בספטמבר.

יוסי בבליקי, אלי שאולי ושלומי רוזנבלום שרו לנו – קהל שמח – מהקומה העליונה של החנות ואנחנו צפינו בהם מלמטה. שלום גד, גם הוא חבר פונץ' הקדומה, הבריז (יש כרגע כמה קוראים שמחייכים בזעף או זועפים בחיוך). "יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך", שרתי לילדה המקסימה שעמדה "במקרה" לידי, והטעמתי את המילה "בשבילך". היא חייכה והתקשיתי להאמין למזלי הטוב – שאני אמא שלה, ושהיא שרה איתי, ועם הלהקה, את "ונדמה שישוב" – כאילו חוותה אותו ממש כמוני, אי-אז. וכמה כיף היה לחוש את השירים האלה, הפעם ביחד איתה.

מוזיקה היא קוסמת שמחברת נפשות ותקופות. פונץ' מוכשרת בזה במיוחד, במרקם הצלילים והמילים הייחודי שלה, עם המתיקות המעקצצת, החכמה, הישירה והמסתורית. ובזמן שנפתחתי מחדש אל המרחב הפונצ'י היפהפה, הרגשתי שהקיץ הזה יהיה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה. וכמו נבואה ממומשת משיר שלהם: "כשהגעתי הביתה התחשק לי לשיר". גם עכשיו.

טל על עשבי הזמן

יצחק קלפטר ממשיך לבזוק את הקסם שלו על לחניו, ככה שהמנגינה של "טל על פרחי הזמן" יפהפייה. מאיר גולדברג כתב מילים של אור ואופטימיות, וטל סונדק מקפיץ אותן בדילוגי שמחת קולו. קלפטר לא מחמיץ הזדמנות לסולו גיטרה, וגם מדרבן את השיר בקריאות עידוד אפקטיביות.

בשיר אחד, קליל לכאורה, נרמזים – כביכול בקריצה – רעיונות עומק, כולל התייחסות לאקטואליה ("השנה שרק עברה כאן, השתיקה יפה לה"), לעולם ולזמן שנבראו במילה, ולתקשורת הבינאישית – שוב מילים, כי זה בעצם הרעיון פה, הכוח שלהן. ההישג של גולדברג הוא שהשיר הכייפי הזה לא נופל לרגע למלכודת הקיטשיות.

"יהיה בסדר, תאמינו לי", חותם קלפטר את השיר – ולא נותר לנו אלא להאמין.

בוקר טוב

נתן אלתרמן כתב מילים שובבות, ונדב הולנדר הסתער עליהן, הלחין אותן לתפארת ועשה להן כבוד במופע ובאלבום שנקראים "מגש הקצב" – שירי נתן אלתרמן שיקסימו ילדים בהווה וילדים מהעבר (כלומר אנחנו).

הצוות של הולנדר כולל את  ענת מושקובסקי – הסולנית בשיר הזה, ואת יובל מנדלסון, וכולם מרנינים ומצחיקים, אבל עם עומק. "מגש הקצב" מוכיח שגם היום, אלתרמן רלוונטי מתמיד בהתעקשותו העקרונית לשקף את החיים בחוסר שלמותם. ב"בוקר טוב" הפותח, שמושר מנקודת המבט של ילדה נפעמת, משפחתה מסרבת לחלוק את התפעלותה מהשיר שנוצר מהמולת הרחוב: "גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי / צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ! / אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –/ מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ." אבל היא, מסרבת להיעלב. אין לה ספק שהקסם יכבוש את כולם. והיא צודקת.

טל על פרחי הזמן / מילים: מאיר גולדברג, לחן: יצחק קלפטר, הפקה מוזיקלית ועיבודים: שמוליק דניאל

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

אל כל החדרים בא אור

ויהיה בסדר

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

בין קצות האצבעות בא אור

ויהיה בסדר

אור של התחלה

את העיר ממלא

אור היום שנברא במילה

על פני עולם עולה

השנה שרק עברה כאן, השתיקה יפה לה

אני שמח באור הזה

כמו מי שבא מתוך הלילה

טל על פרחי הזמן…

אור ליום חדש

את פניו מגלה

מה יהיה מה עומד עוד לבוא

משהו טוב יקרה

לא זוכר יותר מדי רק, תנו ללכת הלאה

מי עוד זוכה כאן לאור כזה

רק מי שבא מתוך הלילה

אור חדש עולה

על העיר היפה

אנשים ידברו זה עם זה

שוב באותה שפה

ידברו על מה קרה פה, מה מכאן והלאה

ואיש אל איש עוד יאיר פנים

כמו מי שבא מתוך הלילה

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

בין קצות האצבעות בא אור

ויהיה בסדר.

*

בוקר טוב / מילים: נתן אלתרמן, לחן, עיבוד והפקה מוזיקלית: נדב הולנדר

תְּאֵנָה כָּזוֹ זְקֵנָה
מוּל בֵּיתֵנוּ מִתְנוֹדֶדֶת,
וְצִפּוֹר כָּזוֹ קְטַנָּה
בֵּין בַּדֶּיהָ מְרַקֶּדֶת.
מְזַמֶּרֶת הַצִּפֹּרֶת,
הָאָתוֹן בָּרְחוֹב נוֹעֶרֶת,
הָרוֹכְלִים עוֹרְכִים תִּזְמֹרֶת!
בְּקִצּוּר, מַמָּשׁ קוֹנְצֶרט.
וַאֲנִי עַל סַף בֵּיתִי
שָׁרָה, וְכֻלָּם אִתִּי –
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב,
לַצִּפֹּרֶת שֶׁבָּרְחוֹב.
לַצִּפּוֹר,
לָאִילָן,
לַחֲמוֹר
הַקָּטַן.
וְלָזוֹ אֲשֶׁר אֹהַב אָהוֹב
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב!

גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי
צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ!
אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –
מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ.
אָז אֲנִי עוֹשָׂה קְצָת חֶסֶד
גַּם לָהֶם וּמִשְׁתַּתֶּקֶת,
וְאָבִי עַל הַמִּרְפֶּסֶת
בָּעִתוֹן קוֹרֵא בְּשֶׁקֶט.
אַךְ אֲנִי שׁוֹמַעַת כָּאן
אֵיךְ הוּא שָׁר לוֹ בַּזָּקַן –

בֹּקֶר טוֹב…

בַּחַלּוֹן בְּיּוֹם בָּהִיר
הִסְתַּכַּלְתִּי לִי בְּשֶׁקֶט
וּפְלֻגּוֹת צָבָא סָדִיר
בַּמִצְעָד עָבְרוּ מִנֶּגֶד.
חֲצוֹצְרָה, תֻּפִּים, תִּזְמֹרֶת,
וַאֲנִי כָּזוֹ שְׁחַרְחֹרֶת,
וּפִתְאֹם – לֹא תַּאֲמִינוּ –
קוֹל פְּקֻדָּה, הֵי, שׁוּר יָמִינָה!
וְאֵלַי פּוֹנִים הַכֹּל

וּפוֹתְחִים בְּקוֹל גָּדוֹל –

בֹּקֶר טוֹב…

בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב,
לַצִּפֹּרֶת שֶׁבָּרְחוֹב.
וְלַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרֵחַ
וְלַפֶּרַח הַפּוֹרֵחַ,
וְלָזוֹ אֲשֶׁר אֹהַב אָהוֹב
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב!
 

"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת

היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה.

השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק כדי לבדוק אם הילדה שהייתי שם תענה לי מבין ההריסות).

איך אפשר להסביר עיר? אולי במילים של ארכיטקטורה. להצביע על התכנון הייחודי והחדשני: הכבישים מסביב לעיר, ובתוכה נעים באופניים. עמודי החשמל והטלפון – מתחת לאדמה.

אפשר לדבר במונחים של תרבות. לתאר קולנוע פעיל עם הסרטים הכי חדשים (אני זוכרת שראיתי שם את "גריז"), תיאטרון ובו מיטב ההצגות שהוצגו במקביל בתל אביב. כשלשלום חנוך וליהודית רביץ היו סיבובי הופעות ברחבי הארץ – הם היו מגיעים גם לימית. אפילו אריק איינשטיין בא והעניק הופעה מלהיבה בבריכה, רגע לפני שהפסיק עם הופעות. כן, ימית – לצד הפרחחיות החיננית – הייתה מאוד עדכנית ותרבותית. יתרונות של עיר באוויר של כפר.

אפשר לדבר על הניחוח – ריח קיץ תמידי של אוויר ים מהול בבושם פרחים וצמחי תבלין מהחצרות – נענע ובזיליקום.

אבל בראש ובראשונה, בפשר הכי בסיסי, התקיימו הים, והדרך אליו, על אופניים. הרוח נושבת בגופי, נושאת אותי אל החופש הבראשיתי, שחד פעמיותו עדיין איננה צורבת. ואני מניחה בצד את אופניי, מסיירת בממלכת החול. מדמיינת את עצמי כמו היידי בת ההרים, רק שבמקום האלפים – מרחבי דיונות.

ימית / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

על חולות הזהב, לחופו של הים

משקיפה על האור והשמש שם עירנו ימית היפה בעולם

עוד ערה וחיה ונושמת

אשלים על החוף ושיירת גמלים

עוד פוסעת בין דקל לדקל

חנויות נפתחות והומים השבילים

מפירה הדממה את השקט

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם ימית, ימית!

את שירך איש לא ימית, ימית

שם גגות אדומים, ממטרות וגדרות

ילדים משחקים בתופסת

במתנ"ס הצגה ובמה, חגיגה

והעיר עליזה ותוססת.

ועם לילה כבים האורות מסביב

מול הסבחה השמש שוקעת ושומר מנומנם מכבה את האור

וסוגר על העיר את השער.

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם, ימית ימית

את שירך איש לא ימית, ימית

ימית שבדרך אל הים

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. בשביל המרכזי חלפתי על פני המרכז המסחרי שמשמאלי. לא נכנסתי אליו כדי לבלוע בעיניים, כהרגלי, את תכולת לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים שלצד הכביש. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים אבל לא מסוכנים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה-וניל שקניתי בכסף שהרווחתי בעצמי(!) כבייביסיטר. ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל תוכניות הטלוויזיה לילדים שמתחילות בדיוק בחמש וחצי.

ואחר כך אצא למרפסת ואביט בים, אבל לא אראה אותו – בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא בתוך ההתרחשות, דווקא הוא לא מספר אותה לעצמו. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. יפהפייה וצחה עד יום מותה.

שיר הפיתחה / מילים יורם טהרלב, לחן שי לביא (השיר המצורף מתחיל בשנייה ה-13)

פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה

עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר ובנינו חומה ירוקה

בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה

בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני

פה בארץ חולית וימית הקימונו גם עיר וגם כפר

מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר

לא שברו את רוחנו מאז כל רוחות המדבר הנושבות  

כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות

הפיתחה שלנו ארץ רחוקה

הפיתחה שלנו ארץ ירוקה

הפיתחה שלנו ארץ ללא צל

הפיתחה שלנו ארץ ישראל

ביצוע "הפיתחה שלנו" במופע העשור לחבל ימית – צילום מסך מתוכנית הטלוויזיה של רשות השידור. בתמונה נראה חיים פייפל ז"ל, תושב ימית, הבעלים של הכלבו המקומי, חזן – ואיש אהוב בעיר

ים ומדבר בחדר שלי

איך אפשר להסביר עיר? אולי במפגש הכי-ראשון. פבי (שם רשמי: פבלס), הגור שלנו, הסתובב נסער בדירה בתל אביב שתיכף נעזוב והתנגש בנו בעצבנות – כמו תמיד כשהריח שיש נסיעה וחשב שאנחנו נוטשים אותו.

אמרנו לו שייכנס איתנו לאוטו, ושיתנהג יפה, כי זאת נסיעה ארוכה. הוא באמת נרגע, ורק כשנכנסנו לעזה, בטעות, הוא התחיל לנבוח בהיסטריה, אז הרגענו אותו (בעצם הרגענו את עצמנו) ועצרנו בימית.

קרניים של חג שזרו מרחב של התחלה חדשה שהרגע הגיחה מעטיפתה. הכחול של הים היה טרי, וזוהר בקע מהחולות הלבנים. נכנסנו אל הבית עם הקירות החלקים. רצתי אל המרפסת, ומיד ראיתי: בשורה הראשונה, הרחוקה – שמיים פוגשים ים, בשורה השנייה נוגעים בהם דקלים, בשורה השלישית חולות, אחר כך שטח פרא רחב – והמרפסת. "זה הסלון וכאן החדר שלנו", קבעו אבא-אמא. "יש עוד שני חדרים. תבחרי את החדר שלך, וגם את השותף שלך לחדר".

בחרתי באחי-הכי-קטן, ובחדר היחיד בכל הבית שמחלונו נשקפו ים ומדבר בו זמנית.

ירדתי למטה עם האחים שלי. בחצר התגלגלו עדיין חומרי בניין. כשאחותי דרכה על מסמר, הקבלן ביקש שנדחה את הכניסה לבית החדש, כי עבודתו עוד לא הסתיימה. לפני שהלכנו משם, הבטתי אל הים, אבל לא יכולתי לראות אותו! צבעו  הפך מכחול עמוק – לזהב לבן מסנוור. השמש התקרבה אליו רגע לפני שנבלעה בתוכו. ככה היה בימית בשעות שהצהריים כבר ניחשו את גורלם המאפיל.

לצד הכביש הוביל שביל לאופניים מהעיר אל הים. משני צידי הדרך גרו שני שבטים בדואים, שמכרו פירות וירקות. קנינו מנגו – כתום, אבל עם טעם כחול. אם הים היה מתוק, זה היה הטעם שלו. וגם שתיתי מילקשייק על החוף, ומאז, כמו אב טיפוס, הוא מהדהד בכל משקאות הגלידה שאני לוגמת.

שנים אחר כך תבוא הפוליטיקה, והמסקנות  – כמו קוביות לגו, יניחו את התודעה שלי מצד אל צד. יהיו מלחמות, לידות ומוות וחיים שיבקעו אל עולם ספקני.

ותהיה ארץ ההחמצות שהחול כיסה. בחלומות שלי נשזרים פרחים מרהיבים בין בתים מוזנחים ודהויים, אך עדיין נישאים, כאילו לא הרסו אותם. ובתוך כל אלה פורץ אלי ים, שאני פורסת אליו זרועות כמהות רגע לפני ההצפה.

ואולי / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

ואולי חלמתי את ביתי באמצע המדבר

ואולי חלמתי את חלקת המים והדקל

ואולי חלמתי את שקיעת השמש אל הים

ואני פה לא הייתי מעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

מעולם לא ראיתי את התכלת מעליי

מעולם לא השארתי בחולות את עקבותיי

מעולם לא עברו פה כל ימיי ולילותיי

ואני הכל חלמתי, ואולי

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

ואולי כשאתעורר אראה הכל כמו שהיה

ואולי אשובה אל חלקת המים והדקל

ואולי אראה עוד את שקיעת השמש אל הים

ואולי שוב לא אראה זאת לעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

השירים מתוך מופע העשור לחבל ימית שנערך במושב שדות שבחבל בקיץ 1981.

תודה מקרב לב לליליה הראל הצלמת של ימית ולזהבה שקד ממוזיאון הגדת חבל ימית במושב דקל.