רבע לשבע בבוקר,4.12.24. גלי צה"ל, תוכנית הבוקר של אפי טריגר.

על הפרק: ניסיון להבין את התופעה של הביקוש העצום למופע האיחוד של "הכבש השישה-עשר".

על קו הטלפון יהודה עדר, אושיית רוקנרול ומנהל בית הספר למוזיקה "רימון", ואני – על תקן עיתונאית תרבות ובעלת האתר "סך הקול".

כשמראיין, מרואיין ומרואיינת, שמאוהבים במוזיקה ישראלית טובה, מנסים לנסח עליה תובנות בפחות מרבע שעה, זה מאתגר וכיף, אבל גם די מתסכל כי אפילו שעות רבות לא יספיקו.

אז הנה הדברים שהצלחתי בכל זאת להגיד בשידור, בתוספת כל מה שלא הספקתי:

הכבש השישה עשר – החזרה לילדות ולתמימות

בתקופות של אסונות, חוסר ודאות וחוסר אונים, כשמרגישים שהאדמה רועדת – יש צורך חזק מאוד, נואש, באיזה מישהו סמכותי ואוהב שיבטיח שהכל יהיה בסדר, ויחבק.

ומאחר שאין שום מבוגר שיכול להבטיח לנו את זה – בטח שלא פוליטיקאים או מנהיגים, כולם הרי הכזיבו, אז פחות או יותר האופציות היחידות שנותרו זה אלוהים – שלא כולם מאמינים בו, והמוזיקה, במקרה שלנו מוזיקה ישראלית, שנותנת נחמה.

פרויקט "הכבש השישה-עשר" – ספר, תקליט ומופע לילדים שכתב יהונתן גפן והלחין יוני רכטר בסוף שנות ה-70 – היה פרץ של יופי מקסים וקליט. יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ודויד ברוזה שרו בהרמוניה כה מוצלחת שירים כה מוצלחים עד שהפכו חלק אהוב  מחייהם של ילדים ומבוגרים רבים באותן שנים.

מתבקש לחזור לאהבה הזו דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הנוכחית שלנו, עיצומה של מלחמה קשה וחטופים – אחים שלנו שנמקים במנהרות בעזה. כשנודע ברבים שצוות "הכבש" מתאחד להופעות, הכרטיסים נחטפו תוך שניות. את ההיכספות להיות חלק מהקהל באירוע הזה קל לפתור במילה המעט מזלזלת – נוסטלגיה, אבל יש כאן גם משהו אחר. בתקופה הנוראית הזו מתגלה השתוקקות שלנו – המבוגרים – לחזור לילדות שלנו, לשנים שבהן היינו תמימים, מוגנים ומחובקים.

שירה בציבור – הכמיהה להתכנס ביחד

בשבועות ובחודשים שאחרי השבעה באוקטובר 2023 חזרה תופעת השירה בציבור. זמרים ידועים קשובים לקהלם ערכו הופעות מיוחדות שבהן במקום לשיר לקהל, הם שרו עם הקהל, לפעמים עם שקופיות, את השירים שלהם. זכיתי להיות באחת מהופעות האלה, של יוני רכטר. הייתה התעלות באוויר. אנשים חייכו. העיניים נצצו לא (רק) מדמעות אלא מתוך נחמה שצלחה. התחושה של לחוות את השירים מנקודת מבט חדשה, אקטיבית, הייתה מרגשת. היא גם ענתה להפליא על הצורך שלאו דווקא היה מודע, להתכנס ביחד כישראלים שחווים אסון מתמשך, ולנסות להינצל בכוח האחדות.

שירים חדשים – אמת מגולמת ביופי

שירים רבים נכתבו כתגובה לאסון השבעה באוקטובר. חלקם נוצרו מיד אחר כך כתגובה נחפזת. רבים מהם מלאי קלישאות, מילים שנועדו לשאת חן ולחנים בנאליים, כולל המצליחים שבהם שהפכו ללהיטים. אני מעדיפה לא לבזבז עליהם את הפלטפורמה הזו. הם לא זקוקים לי.

כאן אתייחס לשניים בלבד מתוך סוג אחר של שירים – יצירות יפהפיות ועתירות תוכן ומשמעות. כאשר מאזינים להם ברור שהם לא נוצרו כלאחר יד, ובוודאי שלא לשם חנופה לקהל.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר, יצא אלבומו של אביב גדג', "עולם מופלא איפה אתה". הוא נוצר לפני האסון, אבל מי שמאזין לו נותר המום מהשירים, ואין מנוס מלהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת – זהו אלבום נבואי.

זאת לא בהכרח מסקנה מופרכת. יוצרי אמת רגישים ניחנים לעיתים ביכולת לחוש משהו דקיק וטמיר, הלך רוח, תנודות באוויר או באדמה שמבשרות על התרחשות כבירה. לפעמים נשגבת, ולעיתים אסונית.

אביב גדג' נולד בנגב המערבי, במושב תלמי אליהו שבחבל הבשור, וחי שם את רוב חייו. שם גם הקים משפחה במושב עין הבשור, עם נגה אשתו, גם היא ילידת המקום. עין הבשור חווה גם הוא את שמחת תורה הארורה ההיא.

וכך כתב גדג' בשיר "שבעת הגדיים", החותם את אלבומו:

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

לא יאומן. כמעט בלתי מתקבל על הדעת שהמילים האלה נכתבו לפני האסון ולא אחריו.

וישנם באלבום שירים נוספים, גם הם במנגינות, בעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה.

האלבום זמין לרכישה בכל פלטפורמות המוזיקה.

שנה אחר כך יצא האלבום "האור הנכון" של שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'. הוא נכתב אחרי האסון, ושונה לחלוטין. השירים מתמסרים יותר, נשמעים יותר ידידותיים, קומוניקטיביים וקלילים. אבל לא לטעות: האמת נמצאת שם במלוא צלילותה הנוקבת והמכאיבה, ושלום גד, בדרכו המקורית, החכמה, היצירתית, השלומגדית, משמיע אותה בלי לוותר על אף צבע וניואנס.

"ספטמבר עבר

אוקטובר נשאר

נובמבר נגמר

נמחק ונשכח

דצמבר העלה את כל השאלות

וינואר ביטל את התשובות".

אז עם מה אנחנו נשארים? עם השירים, ואלה של שלום גד הם בראש ובראשונה נפלאים מכדי להחמיץ אותם.

משום מה, הם לא שוהים ברדיו או במחשב הסמוכים אל רובכם.

אבל הם כאן:

https://li.sten.to/rao6prkc

קאברים – מחלצים משמעות חדשה

ההצדקה היחידה בעיניי לקאברים (גרסאות כיסוי בעברית תקינה)  היא כשהם לוקחים שיר ידוע, ומטלטלים אותו, מחלצים ממנו משמעות שתמיד הייתה בו ולא חשנו בה. לא שיערנו את נוכחותה. כי ביצוע של שיר הוא פרשנות שלו, והביצוע המוכר לנו מדגיש רק משמעות אחת.

בביצוע מחודש שהוא במיטבו, תזהר משמעות אחרת.

מכל הקאברים הידועים לי של התקופה, אני הכי מתפעלת מהקאבר של שני הרפז לשיר "אל תוותרי".

זהו שיר ישן של "הפרברים" (צמד שאביה של שני, אורי הרפז, היה אחד מחצאיו).

המקור נשמע עליז ומלא שמחה גדושת מתיקות שתמיד הרתיעה אותי וגרמה לי להתרחק ממנו. וככה החמצתי אותו.

עד ששני הרפז עשתה חסד עם השיר הזה, שכתב והלחין צבי שרף.

בגרסה איטית, מהורהרת, ועצובה, שמבליטה את המילים ומכבדת אותן, הרפז מצליחה לשקף את הלך הרוח שלנו – אנשים מוכים והמומים אחרי אסון, שמנסים איכשהו לקום מתוך ההריסות, לצעוד בתוך עולם מעורער, ולראות בכל זאת את היופי. אולי אפילו לחוש תקווה כלשהי.

כי השיר מדבר בדיוק על זה – על הרצון להשתקם.

אבל איך? השיר מיטיב לשאול את השאלות הנכונות:

"איך חלום שנשבר נדע להרים?"

"איך אל בוקר חדש נדע להשכים?"

שני הרפז הולכת איתנו יד ביד, צעד אחר צעד, פסיעות כמו של תינוק מהוסס או של חולה מחלים לאיטו, ובעדינות מפצירה בפזמון:

"אל, אל תוותרי על האור הזה

נוכל ביחד עוד פרח לקטוף

קצת לאהוב

לא לעזוב".         

וזה מה שניסיתי להגיד כאן – השירים היפים שלנו, הם לא יעזבו אותנו, וגם אנחנו, שזקוקים להם, לא נעזוב אותם.

והנה ההקלטה של השיחה בגלי צה"ל עם יהודה עדר ואיתי, בהנחיית אפי טריגר.

אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. בזמן האחרון, גיליתי שיש כמה להיטים ברדיו, שדווקא מוצאים חן בעיניי. "דווקא" – כי תמיד הייתי חשדנית לגבי להיטים, שזכו במעמדם אך ורק בגלל היותם קליטים. העניין הוא שבחלק מהמקרים תכיפות השמעתם היא-היא שהפכה אותם קליטים. ואחר כך מאוסים, בדרך כלל, לפחות באוזניי.
לא הפעם. ברשימה הזו שירים חדשים שמצאתי את עצמי מסתקרנת מהם. חלקם יפים להפליא. בפעם האחרונה שהקשבתי למוזיקה חדשה, זו הייתה הקשבה מקצועית, מתוקף עבודתי. וכעת, ההנאה שלי חסרת מחויבות, דבר שלא מדכא בהכרח את יצריי המיסיונריים. הנה ההוכחות:

"אני לא מפסיק להתרגש ממך". דני רובס: מילים, לחן וביצוע

דני רובס תמיד ידע לכתוב שירים יפים. יש לו כישרון לנסח מצבים, לספר סיפורים ולאפיין אנשים וגם חוש קצב והגשה ידידותית שמתעתעת. אין בה דרמות או קולות חרוכים, ודווקא ככה אפשר למצוא במוזיקה שלו פגיעות ואנושיות, שמתקיימות בה בפשטות בלי לצעוק "תסתכלו עלי". עכשיו יש לו שיר אהבה מדויק עם לחן יפה ועיבוד שנזהר באלגנטיות לא להיכנס למלכודות הפאתוס והקיטש.

דגימה מילולית: "בחוץ יום עולה, מתגלה, וגם ביתנו מתמלא קרן של אור בשיפולי צחור שמלתך".

"צל עץ תמר". מילים: שלמה פיינטוך אפרת. לחן: עממי. ביצוע: קרולינה

קרולינה הגרובית מבצעת את השיר הנודע של זוהר ארגוב, ואני מאוהבת בשיר. בשני הביצועים. המילים – של שיר הנטישה הזה – פשוטות מאוד ("מנגינותיך ישכיחו את סבלי") ואף נאיביות ("על מה ולמה אל יודע, על מה עולם אכזר ורע"), אך שוזרות בתוכן פיוטיות שמופיעה כבר בפתיחה: "צל עץ תמר ואור ירח / ומנגינת כינור תקסים את הלב / עולה בצליל רועד, בוקע / ממיתרים נשפך כאב". המנגינה הזו (הלחן באמת "עממי"?) אכן מקסימה את ליבי בימים אלה. איכשהו, החמצתי אותה בעבר, ועכשיו אני מפצה את עצמי בצריכתה המוגברת.

דגימה מילולית: "כינור ישמיע שי זיכרונות כה נעימים".

"יין חם". מילים ולחן במקור: לי הייזלווד. תרגם לעברית: קובי רכט. ביצוע: קובי רכט, קובי אושרת ותום רהב

במקור זה היה הדואט "Summer Wine" של לי הייזלווד עם ננסי סינטרה. כעת זהו קאוור יפה מתוך אלבום חדש של שני הקוביים ֹ- רכט ואושרת – בשם "דברים השתנו", שכולו ביצועים דו-לשוניים לקלאסיקות רוק באנגלית. לא שמעתי את האלבום, אבל אם השיר הזה משקף אותו, אז הוא נשמע כמו משהו שבלי יומרה אומנותית, פשוט כיף להאזין לו.

דגימה מילולית: "עם דורבני הכסף שוב חולף בעיר. מצלצלים בשיר חוצה את האוויר".

"המכתב של רבקה לנעמי". אריאל הורוביץ: מילים, לחן וביצוע

כשאריאל הורוביץ ואחותו, ללי שמר, פינו את בית הוריהם זכרם לברכה, נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, הם מצאו מכתבים ישנים. אחד מהם הפך לשיר באלבומו החדש של הורוביץ, שנקרא "הגיבורים שלי". זהו מכתב של רבקה ספיר – סבתו, לנעמי בתה – אמו. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בתל אביב. הצעד הזה היה לא פחות מסנסציוני באותה תקופה, מיד אחרי מלחמת השחרור, ורבים מהקיבוצניקים, אנשי עמל קולקטיבי, התנגדו להגשמה העצמית המחוצפת הזו של הפרט. כשסוף-סוף הגיעה נעמי לתל אביב, התברר לה שהחיים בעיר הגדולה מזמנים גם בדידות. אמה כתבה לה מכתב מרגש, שבו ציידה אותה במטען עם כלים להתמודדות, מלאים ערכיות ויופי. מומלץ להקשיב למילים. אגב, באלבום הקונספט הזה שירים מרגשים נוספים. חפשו את השיר "פרומן" על הרב פרומן שנפטר לאחרונה.

דגימה מילולית: "כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור דרך כל הפוגות של באך".

"איך אפשר". מילים: יהודה פוליקר. לחן: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס. ביצוע: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס

קודם כל תפס אותי הפזמון. אווירה המנונית, אבל בניגוד לחגיגיות הטקסית שיש במושג המנון, כאן נשמעת גם קינה. פצע שפורץ החוצה כדי "לקלקל" את החגיגה, אבל הוא רק מעצים אותה מכוח אנושיותו. והחגיגה הזו היא הצבעוניות המשלבת את הרוק היווני של פוליקר והבלקניות הקירקסית של בלקן ביט בוקס. והצבעוניות הזו היא במה שעליה ניצבת מראה. ובמראה משתקפת ישראל 2013, פסח תשע"ג, שאחד משמותיו, חג החירות, הוא לעג לרש הנינגש.

דגימה מילולית: "זה הלב שמתקומם, זה העם שלא חולם / בכיכרות, במפעלים, כל הרחוב כולו זועם".