***

בין מגדלי הרעש, חומות הציפייה
יש לי מקום סודי, מקום לבהייה
ובא לי לצעוק שהתמזל מזלי
אני עכשיו פוגשת את המנגינה שלי!

היא חברה הכי טובה
פטפטנית וקשובה
ויש לה קולות עמוקים
ויש לה קולות מתוקים
ושקדים ירוקים
מתחת לריסים
יש לה ריח של ים וצחוק נהדר
והגפן פורחת, פיתח הסמדר

בתוך ההמולה ותובענות המורכבות
אני עכשיו פוגשת היבהוב של שובבות
ואני יודעת בכל המובנים
שהמוזיקה שלי זו אני.

היא חברה הכי טובה
פטפטנית וקשובה
ויש לה קולות עמוקים, ויש לה קולות מתוקים
ושקדים ירוקים מתחת לריסים
יש לה ריח של ים וצחוק נהדר
והגפן פורחת, פיתח הסמדר.

אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. בזמן האחרון, גיליתי שיש כמה להיטים ברדיו, שדווקא מוצאים חן בעיניי. "דווקא" – כי תמיד הייתי חשדנית לגבי להיטים, שזכו במעמדם אך ורק בגלל היותם קליטים. העניין הוא שבחלק מהמקרים תכיפות השמעתם היא-היא שהפכה אותם קליטים. ואחר כך מאוסים, בדרך כלל, לפחות באוזניי.
לא הפעם. ברשימה הזו שירים חדשים שמצאתי את עצמי מסתקרנת מהם. חלקם יפים להפליא. בפעם האחרונה שהקשבתי למוזיקה חדשה, זו הייתה הקשבה מקצועית, מתוקף עבודתי. וכעת, ההנאה שלי חסרת מחויבות, דבר שלא מדכא בהכרח את יצריי המיסיונריים. הנה ההוכחות:

"אני לא מפסיק להתרגש ממך". דני רובס: מילים, לחן וביצוע

דני רובס תמיד ידע לכתוב שירים יפים. יש לו כישרון לנסח מצבים, לספר סיפורים ולאפיין אנשים וגם חוש קצב והגשה ידידותית שמתעתעת. אין בה דרמות או קולות חרוכים, ודווקא ככה אפשר למצוא במוזיקה שלו פגיעות ואנושיות, שמתקיימות בה בפשטות בלי לצעוק "תסתכלו עלי". עכשיו יש לו שיר אהבה מדויק עם לחן יפה ועיבוד שנזהר באלגנטיות לא להיכנס למלכודות הפאתוס והקיטש.

דגימה מילולית: "בחוץ יום עולה, מתגלה, וגם ביתנו מתמלא קרן של אור בשיפולי צחור שמלתך".

"צל עץ תמר". מילים: שלמה פיינטוך אפרת. לחן: עממי. ביצוע: קרולינה

קרולינה הגרובית מבצעת את השיר הנודע של זוהר ארגוב, ואני מאוהבת בשיר. בשני הביצועים. המילים – של שיר הנטישה הזה – פשוטות מאוד ("מנגינותיך ישכיחו את סבלי") ואף נאיביות ("על מה ולמה אל יודע, על מה עולם אכזר ורע"), אך שוזרות בתוכן פיוטיות שמופיעה כבר בפתיחה: "צל עץ תמר ואור ירח / ומנגינת כינור תקסים את הלב / עולה בצליל רועד, בוקע / ממיתרים נשפך כאב". המנגינה הזו (הלחן באמת "עממי"?) אכן מקסימה את ליבי בימים אלה. איכשהו, החמצתי אותה בעבר, ועכשיו אני מפצה את עצמי בצריכתה המוגברת.

דגימה מילולית: "כינור ישמיע שי זיכרונות כה נעימים".

"יין חם". מילים ולחן במקור: לי הייזלווד. תרגם לעברית: קובי רכט. ביצוע: קובי רכט, קובי אושרת ותום רהב

במקור זה היה הדואט "Summer Wine" של לי הייזלווד עם ננסי סינטרה. כעת זהו קאוור יפה מתוך אלבום חדש של שני הקוביים ֹ- רכט ואושרת – בשם "דברים השתנו", שכולו ביצועים דו-לשוניים לקלאסיקות רוק באנגלית. לא שמעתי את האלבום, אבל אם השיר הזה משקף אותו, אז הוא נשמע כמו משהו שבלי יומרה אומנותית, פשוט כיף להאזין לו.

דגימה מילולית: "עם דורבני הכסף שוב חולף בעיר. מצלצלים בשיר חוצה את האוויר".

"המכתב של רבקה לנעמי". אריאל הורוביץ: מילים, לחן וביצוע

כשאריאל הורוביץ ואחותו, ללי שמר, פינו את בית הוריהם זכרם לברכה, נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, הם מצאו מכתבים ישנים. אחד מהם הפך לשיר באלבומו החדש של הורוביץ, שנקרא "הגיבורים שלי". זהו מכתב של רבקה ספיר – סבתו, לנעמי בתה – אמו. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בתל אביב. הצעד הזה היה לא פחות מסנסציוני באותה תקופה, מיד אחרי מלחמת השחרור, ורבים מהקיבוצניקים, אנשי עמל קולקטיבי, התנגדו להגשמה העצמית המחוצפת הזו של הפרט. כשסוף-סוף הגיעה נעמי לתל אביב, התברר לה שהחיים בעיר הגדולה מזמנים גם בדידות. אמה כתבה לה מכתב מרגש, שבו ציידה אותה במטען עם כלים להתמודדות, מלאים ערכיות ויופי. מומלץ להקשיב למילים. אגב, באלבום הקונספט הזה שירים מרגשים נוספים. חפשו את השיר "פרומן" על הרב פרומן שנפטר לאחרונה.

דגימה מילולית: "כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור דרך כל הפוגות של באך".

"איך אפשר". מילים: יהודה פוליקר. לחן: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס. ביצוע: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס

קודם כל תפס אותי הפזמון. אווירה המנונית, אבל בניגוד לחגיגיות הטקסית שיש במושג המנון, כאן נשמעת גם קינה. פצע שפורץ החוצה כדי "לקלקל" את החגיגה, אבל הוא רק מעצים אותה מכוח אנושיותו. והחגיגה הזו היא הצבעוניות המשלבת את הרוק היווני של פוליקר והבלקניות הקירקסית של בלקן ביט בוקס. והצבעוניות הזו היא במה שעליה ניצבת מראה. ובמראה משתקפת ישראל 2013, פסח תשע"ג, שאחד משמותיו, חג החירות, הוא לעג לרש הנינגש.

דגימה מילולית: "זה הלב שמתקומם, זה העם שלא חולם / בכיכרות, במפעלים, כל הרחוב כולו זועם".

האזעקה גם הייתה אות פתיחה טִקסי ללילה של וירוס נאלח במיוחד, שמטעמי  הגעלת הציבור אינני רוצה לפרט את מהותו. עם שחר, בסיום לילה שמעל בתפקידו, המדחום היטיב  לבטא את גובה הבאסה גם בטמפרטורותיו הנוסקות.

זה היה מבאס במיוחד, משום שכמה שעות אחר כך, בערבו של היום, הייתי  אמורה להגיע לאינדינגב כדי להנחות פאנל בהשתתפות רוני שויקה והמוזיקאים הנפלאים יוסי  בבליקי ודויד פרץ. הסיבה לאירוע היא ספר מומלץ שרוני כתב, ושיצא לאור לאחרונה  בהוצאת כרמל. "שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות". נשאלות השאלות מה לדוקטור לתלמוד ולרוק ישראלי? ואיך בדיוק אפשר לחבר, בספר של 450 עמודים (!) בין  עולמות המדרש היהודי העתיק לבין טקסטים ישראליים חדשים ששרים אותם עם גיטרות  חשמליות? התשובות היו אמורות להשתרטט באותו ערב, אבל כמה שעות קודם לכן, בכלל לא  היה ברור שאצליח להגיע לשם, עודי נחלשת מרגע לרגע מחוסר שינה ומצום שגופי כפה עלי.

אינדינגב – אירוע מלבב, שמתקיים בימים אלה ממש, בפעם החמישית. כשמו כן  הוא: מוזיקת אינדי, קיצור של  Independent , עצמאית – במובן של חוסר תלות  המוזיקאים בחסדיהן של חברות תקליטים גדולות ומסחריות. אין כאן שום הצהרה על טיב  המוזיקה או על האידיאולוגיה שלה. היא לא בהכרח "אלטרנטיבית" וגם לא בהכרח "איכותית". יש מוזיקת אינדי קומוניקטיבית ומיינסטרימית לחלוטין,  ויש גם מוזיקת אינדי גרועה (לא באינדינגב, שם היא נבחרת בקפידה). אבל תמיד נושבת  ממנה רוח חופש משיבת נפש.

ולמה נגב? כי שם מתרחש הפסטיבל הזה. במקום בשם "מצפה גבולות".  פסטיבל עם ארומה חלוצית, עתיר התרחשויות יצירתיות וקהל מגוון ונאמן, שמוכן לנסוע  עד לקצה העולם בכבישים נידחים ובדרכי עפר (כלומר ברי המזל שהזדרזו לרכוש מראש כרטיסים, שתמיד אוזלים לפני מועד הפתיחה).

אבל למה להכביר מילים, יש אתר מסודר. תבלו:

http://indnegev.co.il/

כמה שעות מאוחר יותר, אני, האקמול והאיש שלי – שבנדיבותו הציע לוותר  על עולמות הרוח הקוונטיים שלו ולרדת לתחתיות העולם הארצי בתפקיד נהג ונושא כלים –  נכנסנו בשעריו של האינדינגב.

דַמיינו התרגשות של לפני הופעה. לא סתם הופעה, הופעת השקה. עכשיו,  תכפילו את זה, כי לא מדובר בהופעה אחת, אלא בכמה הופעות. שמתרחשות בשטח אחד. בו זמנית. עזבו את ההתרגשות. דמיינו את הרעש. רעש מחשמל של רוק מובחר ושל משתתפיו וקהליו, המסתובבים בשמחה בין הזירות השונות, נפערים בכל ישותם כדי לבלוע ולספוג כמה שיותר מהכול.

עכשיו תדמיינו שבתוך כל זה ממוקם אוהל של חנות ספרים. "עשן  הזמן" שמה, מבאר שבע. שהיא לא רק חנות לספרים, אלא גם לדיסקים, ומקום הופעות והרצאות בפני עצמו. ואת זה בדיוק היא מתיימרת ליצור באינדינגב – מתחם של ספרים,  הופעות והרצאות. אבל איך אפשר?

איך אפשר כשסביבנו מוזיקה דומיננטית, שבולעת ומבליעה את כל שסביבה? מה לאירוע אינטלקטואלי שכזה בלב פסטיבל רוק? ובאמת, זוהי הפעם הראשונה שהוא מתקיים כאן – ניסוי מוזר שנועד לכישלון? כי איך אפשר בכלל לדבר בלב כל הרוק על עניינים שברוח? ולהקריא קטעים יפים מספר חדש ומפעים, אך תובע ריכוז? ולשוחח בפומבי עם שני מוזיקאים, שהפעם נעדרים שירים וכלי נגינה, ושמכווננים את המילים שלהם לגבהים ולמעמקים? איך אפשר לעשות את כל זה כשבינתיים מתאסף לו קהל סקרן – אבל מה הוא ישמע כשמכל הכיוונים נשמעת מוזיקה חזקה הרבה יותר?

יוסי בבליקי אמר לי במבט מתכונן להשלמה: "אם ככה, אולי זה יתבטל בכלל".

דויד פרץ, כששאלתי אותו איך אפשר בכלל לעשות את זה, ענה לי:  "בעדינות".

ורוני שויקה הסביר לי שבאירוע כזה אנשים לא נשארים במקום. עוברים מהתרחשות להתרחשות, טועמים קצת, וממשיכים הלאה. שלא אקח את זה אישית.

ופתאום זה קרה. הפלא הגדול. האקמול שבלעתי התחיל סוף-סוף להשפיע, המיקרופונים פעלו בעוצמה ובדרך כלל יכלו להמולה, והקהל? הקהל היה הכי מרגש. ישב  בשקט על החול באוהל הפתוח, הִתמיד בהישארותו, והקשיב. האזין בהתכוונות מקסימה – לא למוזיקה שהיא מטרת הפסטיבל, אלא למילים. היוצרים שאת קולם הוא מכיר כשהם שרים, דיברו הפעם, עם הסופר, על חיבורים מפתיעים, אך שלמים, בין עולמות לכאורה מנוגדים.  על השראה – יצירתית ודתית. על "ירח במזל עקרב" (שיר של להקת "אלג'יר", שמככבת בספר) ועל הציפור של דניאלה ספקטור ושל טוני מוריסון. וגם פתרו משהו מהמסתוריות של השיר "ונדמה שישוב" (של להקת "פונץ'" של יוסי בבליקי) – פיתרונות שכמובן הגבירו את המסתוריות, וטוב שכך.

והיה באוויר חסד של הופעה טובה. בפעם הראשונה חוויתי אותו מהצד של הבמה. הבהובי אורות של התבהרות מרצדים. מולקולות של רעוּת מהקהל ומהבמה שהתערבבו  על מנת לרקוד יחד באוויר הנסער. ואפילו מחלה שהשתעממה ממני ועזבה אותי.