"קובי, תן לי בבקשה צליל של החלל החיצון". קובי שמואלי, הדיג'יי של ההצגה הממונֵה על המוזיקה והאפקטים, לוחץ על כפתור. החלל מתמלא במוזיקה עתידנית, והקסם מתחיל.

"מסע בין חלמונים", כך נקראת הצגת הילדים המקסימה שיצר צבי סהר, ממציא של ז'אנר מהפכני בשם Puppet Cinema – שחקנים מפעילים בובות שמצולמות בלייב ומוקרנות במעגל סגור מול הצופים. על שפת הבמה המתינו לרגע שלהן ביצי עין – בתפקיד הקרקע הצמיגית של כוכב מסתורי. לצדן יערות ברוקולי וצבא של פטריות. בצד אחד של הבמה הדיג'יי ניווט עם להטוטיו הצליליים את השחקנים האנושיים שבצד השני של הבמה (בהצגה שנכחנו בה היו נעם רובינשטיין ואיילת גולן מלאי החן, ולפעמים משחקים בה סהר היוצר לצד מיכל ואעקנין). הם הפעילו את השחקנים הראשיים, בובות זעירות של רובוט ובצלצלה ירוקה, צילמו את ההתרחשות, והקרינו אותה על המסך שמול הצופים. וכך, לא רק השחקנים והבובות מופעלים, אלא גם הצופים. העיניים נעות תמידית בשתי זירות – המסך, שם מוקרן הסרט "מסע בין חלמונים", וגם בוחנות את צד שמאל של הבמה – שם מופעלות הבובות ומצולמות.

איך זה ייתכן? הרי התיאטרון והקולנוע מתקיימים בזכות ההתמסרות לאשליה ומושתתים על ההסכמה של הצופים להיכנע לדמיון ולהאמין לו. להיכנס לארץ הפלאות. וההצגה הזו מבוססת על ההיפוך של הקונבנציה. כאן רואים את התפרים ואת ההלחמות ולומדים איך נוצרת ההתרחשות. אין לקהל דרך להימלט מההכרה בכך שזוהי בדיה (בסוף ההצגה גם יוזמנו הצופים הצעירים כדי להתרשם עוד יותר מקרוב, ואפילו לגעת). אבל – והנה הקסם – באופן מסתורי, דווקא מתוך ההבנה הזו הפיקציה מתקבעת כאמיתית. הכנוּת, השקיפות והשיתוף של יוצרי ההצגה כובשים את אמון הצופים.

ועוד איך כובשים. א' בת השש התמסרה, צחקה מאוד, הסתקרנה והזיזה את מבטיה מזירה לזירה במיומנות מפתיעה בטבעיותה והתרגשה מהעלילה הסוחפת, בשפה מינימליסטית וג'יברישית, שהמשיכה להישמע בביתנו גם בימים שאחרי ההצגה. הרבה בזכות הגיבורים הלא שגרתיים והיכולת שלהם לגרום לנו להביט אחרת על הסובב אותנו. כי פתאום, במבט מקרוב, ראשי שום באמת נראים כמו "יצורים", וחצילים נחווים כמשתייכים לתרבות זרה, שלא לדבר על הג'ינג'ר. וכך נוצרת לאורך ההצגה הזרה. המוכר הופך לזר – וזוהי הלוא מהות האמנות, להחזיר אותנו למבט הראשון שלנו בעולם. להיות ילדים המומים מהפלא. ב"מסע בין חלמונים" הפלא נוצר בתשומת לב קפדנית אל כל הפרטים, גם הזערוריים שבהם, כולל עלילת המשנה שמפרגנת לגיבורי המשנה, שגם הם מעוררי הזדהות, שפע המצאות יצירתיות (נדנדות עשויות בננות, למשל) והמחשה של רעיונות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כמו האופן שבו חשדנות כלפי זר מתפצלת לפחד, רתיעה ושנאה. מכאן זה רק אמור להתדרדר, אלא אם כן, כמו בהצגה, גוברות הסקרנות, החמלה, ולפעמים גם הסכנה, שמקרבת בין זרים ומכריחה אותם לפעול ביחד. התוצאה היא קִרבה, ידידות, ואפילו אהבה זוגית, עם חשק עז לחזות גם במחזות "למבוגרים" של צבי סהר.

מסע בין חלמונים? בעצם מסע בין חלומות – של היוצר, של השחקנים ושל הקהל. חלומות בהתהוות שמתגשמים ומתערבבים. וכשהכול מסתיים, מוקרנים על המסך גם ה"פספוסים". רק דבר אחד לא מתפספס – ההבנה שמדובר בשלמות.

פורסם בגלובס ב-5.1.2019

"שירים לבלה" / יובל מנדלסון

באלבום הזה מכנה את עצמו מנדלסון (מלהקת "שייגעצ" לשעבר) "יובל המנוול", ולא בכדי: האלבום שכתב לבתו התינוקת (וששירים ממנו ביצע בתוכנית של גורי אלפי "היום בלילה") – רחוקים מלהיות שירים תמימים לפעוטות. מנדלסון אמנם פונה לתינוקת שלו בשירים, אבל הקשבה למילים מחשידה אותו כמי שתופס עליה טרמפ בדרכו אלינו – המבוגרים. המטרה: פיגוע ישיר בלב שלנו. האם הוא מצליח במזימתו המרושעת? לשמחתנו, כן. עשרים דקות בלבד – אבל לא צריך יותר מזה – כי הן תמצית מרוכזת של עוקצנות, רשעות, שנינות ודיוק שמוזרקים לשירים מצחיקים באופן מכאיב.

אסף תלמודי הפיק מוזיקלית, ויצר כהרגלו רף מוזיקלי גבוה, שכוחו במינימליסטיות (גיטרה: מנדלסון, אקורדיאון: תלמודי, קונטרבס: מיקי ורשאי, וזהו), המנפיקה דווקא עושר. הנושא המוביל הוא לא פחות מאשר העם היהודי – היסטוריה (בשיר "עמים וארצות"), החגים ("פסח", "חנוכה", כולל "נוסעים למדבר" – פארודיה על "חד-גדיא"). וגם רצח רבין.

כנראה שהאלבום לא יומלץ על-ידי משרד החינוך, אבל יאומץ על-ידי משרד החיוך. אם רק היה כזה.

במילה אחת: צחוק

"ילדי בית העץ" / רן ויאיא כהן אהרונוב

הפרויקט שיצרו האחים רן (איש חינוך וסופר) ויאיא כהן אהרונוב (מוזיקאי – "הדג נחש" וקריירת סולו) הוא כבר אימפריה, שכוללת שני אלבומים בשם זה (החדש מביניהם – אלבום כפול עם 28 שירים), הצגה, מופע וסדרת טלוויזיה.

גם בלי להכיר את העלילה, האלבום מחולל חוויית הקשבה מרתקת. בזכות המוזיקליות הססגונית וההישג לשקף באופן מכבד ומדייק – עד לרמות ניואנסים – את עולמם של ילדים בגיל בית ספר יסודי. שלומי שבן, בן ארי – חנן ומוש, מרינה מקסימיליאן, איילה אינגדשט והלהקות התקווה 6, קפה שחור חזק והדג נחש – הם רק חלק מהיוצרים ששרים באלבום ומנגנים בו. "אם תרצו להבין קצת אותי, אולי תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו כבר לי!" – שר שלומי שבן בשיר הפתיחה, ואם באמת מקשיבים מגלים התייחסות לנושאים לא שכיחים בשירי ילדים, למשל בשיר "שקרים קטנים" – שהפזמון שלו מנסח את המורכבות ואת האמביוולנטיות שבפגישה איתם: "מתי השקרים לבנים ומתי הם שחורים. מתי שקרים קטנים? ומתי גדולים? לפעמים בקלות הם פותרים לי בעיות ועניינים. אז למה עמוק בפנים משהו שם מרגיש לי לא נעים?".

המילה שהכי מתמצתת את האלבום היא "אהבה" – בין הילד החדש לילדה הוותיקה, בין "החברים הכי טובים" וגם בין ילד ל"אחותו למחצה": "כשאני עם מיכלי היא כולה איתי, אז למה אומרים שהיא חצי אחותי?… אולי היא קטנה, אבל בכלל לא חצי. היא כולה-כולה אחותי". בעיקר עוברת האהבה הזו בין יוצרי האלבום למאזיניו.

במילה אחת: אהבה

"איך גבהו פני המים – משירי נורית זרחי" / אילה בן-פורת

"בנצנוץ אחרון של שמש, ברסיס אחרון של חול, תמיד תהיה ילדת מים, המסרבת לגדול" ("שלוש ילדות").

מיהי הילדה הזאת? המשוררת נורית זרחי שכתבה אותה? אילה בן-פורת שהלחינה, יזמה את האלבום ושרה בו את רוב השירים? אלונה טוראל שהפיקה מוזיקלית? הילדה המרדנית הזו – נצחית כשם שהיא רגעית, מהבהבת בין קצות הזמן – אולי היא אנחנו. כמוה גם אנחנו מתחזים למבוגרים כאשר למעשה נותרנו ילדים, עובי התחפושת נתון לבחירתנו. האלבום הזה, עם המוזיקה הבלוזית-קלאסית-פופית, ועם זמרים אורחים כמו מיקי שביב, יוסי בבליקי ורות דנון – מעביר את שיריה של זרחי אל מימד הקול, מעניק צלילות לצלילים ולמוזיקה שתמיד התקיימו בהם, גם ללא הלחנתם המפורשת. הדמיון המקורי והליריות האגדתית מפעילים מנגנון של קסם רב משמעי.

במילה אחת: קסם

פורסם בגלובס ב- 13.4.2017