פורסם בפורום מוזיקה ישראלית באתר Ynet באוגוסט 20005, חודש אב תשס"ה

אחר כך המשיך גיל ההתבגרות אל חלקו המרושע, היהיר והציניקן, שכיסה גם את רוב שנות העשרים שלי, ובמסגרתו בזתי פחות או יותר לכל הבעת רגשנות ברבים, שלא לומר התלהבות. השיר הזה פתאום התגלה לי במלוא הפתוס והקלישאות. תיעבתי אותו.

הילדה המתלהבת והנערה המתעבת צדקו וטעו. הן היו אמיתיות לזמנן. שתיהן התפוגגו.

השיר הזה לא.

העובדה שהיה אמיתי לזמנו – מובנת מאליה. אבל מה שמדהים אותי היום, ביום שבו נפטר יוצרו, שייקה פייקוב, הוא שהשיר הזה גם אמיתי לזמננו. תקופתנו הספציפית, הארורה, תמוז – יולי 2025, מלחמה ארוכה ונוראה ביותר מכל שידעה ישראל, חטופים חולים ומתים, ייאוש והבהוב בלתי סדיר של תקווה קלושה.

ופתאום, השיר הזה מבטא את מה שיוצרים רבים חשים במצבים כאלה: הלם ואלם.

מה הם יעשו?

הם לא יִצרו – ובטח שלא יֵיָצרו – בכוח שירי עידוד אם אינם מסוגלים (ויש יוצרים שמסוגלים, ויש כאלה שמסוגלים, והם בכלל לא יוצרים).

הם יכבדו את הרגש שממלא אותם כרגע ויש לו קול על אף השקט שמהווה אותו – שתיקה.

"אבל היום ידיי שותקות, בנשמתי עצבת.

שירתי גוועה וניגוני חדל".

ובנקודה הזו, שבין הבית לפזמון, פייקוב עושה משהו – ואני לא מבינה עד עכשיו מה הוא עושה ומבקש מתקוות ימיו ומאורחות חייו. כריעת הברך שם מעוררת בי אסוציאציות כה רעות – ולא רק של ענווה כמו שחשבתי כנערה. עכשיו זה גם נראה לי כמו כניעה ואפילו הוצאה להורג. ככה זה בתקופה חונקת של "כבדו לי לילותיי". התקופה שלנו.

"המילים מילים כמו איבדו כל ערך" – יש הגדרה מדויקת מזו?

זה שיר על מצב של אין-אונים יצירתי. התייבשות מי השתייה, וגם המאגרים.

אין יוצר שלא חרד מכך. בעצם, אולי יש. השתיקה בשיר הזה מלמדת גם ספקנות.

לא חייבת להיות לכך סיבה נראית לעין, אבל הימים האלה הם סיבה אחת גדולה, והם הופכים את השיר הזה מובן יותר ומחובר יותר.

ובדיעבד – נבואי.

התחלתי לקרוא עליו. הפסקתי דווקא כשצצו מילים על התקופה שמזוהה עם נסיבות כתיבתו – מלחמת יום כיפור. כמה אפשר.

חשבתי על היוצר שלו, שמת היום, והבנתי שאפילו תחילת שמו המלא – ישעיהו – אינה מעידה על הֶעדר, חוסר, אלא מסמנת: יש.

*

אני פייטן, פייטן פשוט, פורט ושר על דרך

מרחשי ליבי אחרוט בקולמוסי הדל

אבל היום ידיי שותקות, בנשמתי עצבת

שירתי גוועה וניגוני חדל

תקוות ימיי פלסו לי דרך

אורחות חיי כירעו, כירעו על ברך

כי הלכו להם שיריי

וכבדו לי לילותיי

המילים, מילים, כמו איבדו כל ערך

אני פייטן, פייטן עצוב, פורט ושר על דרך

בימי שלווה קולחים שיריי כמים צוננים

אבל עתה במיתריי גונחת רק הרוח

וחדרי ליבי עונים לה והומים

תקוות ימיי…

אני פייטן, פייטן פשוט, פורט ושר על דרך

ראיתי כבר ימים טובים מאלה, ידידיי

ואאמין כי עוד יבואו גם יפים מאלה

הזמנים שרק הכסיפו לי שנותיי.

יואב קוטנר יצר סדרה על להקת "כוורת", שמספרת סיפור אהבה – אוניברסלי, ישראלי ומאוד אישי

כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת מתברר  שהז'אנר שהיא משתייכת אליו איננו רק תיעודי אלא גם "סיפור אהבה". יואב קוטנר יצר סדרה (ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי) שעוסקת באהבה – בין איש ללהקה שלו, ובינו לבין המוזיקה.

בעצם, היה צריך לקרוא לו יאהב קוטנר.

"איך מסבירים את האהבה שיש אליכם?", שואל קוטנר את דני סנדרסון ואת גידי גוב בפרק 3, והשניים – גברים ורבליים שמתנסחים ברהיטות בדרך כלל, נבוכים קצת ולא ממש יודעים מה לענות.

כי איך בכלל מסבירים אהבה?

אבל קוטנר מנסה והסדרה הזו היא התוצאה המרהיבה של המסקנות שלו.

אינטימיות טלוויזיונית

לכאורה, מה יש לחדש בסיפור של הלהקה הישראלית האהובה הזו? הֶלְחֵם של שבעה יוצרים גדולים – דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. הרי מאז שקמו בשנת 1973 הם לא רק הופיעו כלהקה פעילה ומתאחדת מדי פעם, אלא גם שיתפו פעולה עם התקשורת והתראיינו, תועדו בזמן אמת ויש גישה לחומרים האלה. אז מה החידוש?

קודם כול, קוטנר – שהוא לא רק מתווך מוזיקה חשוב בהשפעתו, אלא גם חוקר מוזיקה מקצוען, שמתעד אותה בספרים, בתוכניות רדיו ובסדרות טלוויזיוניות – הצליח להביא חומרים נדירים וחדשים, כלומר כאלה שאינם מוכרים, ושהצפייה בהם מענגת במיוחד. כך, למשל, נחשפים לשירים של כוורת שסנדרסון תרגם לאנגלית ויצר מחדש עבור סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בשנת 1976 (ספוילר: הקהל היהודי-אמריקאי התעצבן ודרש מכוורת לשיר בעברית, למגינת ליבו של גידי גוב).

ויש גם צילומים יפהפיים ולא מוכרים של חברי הלהקה לאורך השנים, שמתחשק להקפיא כל אחד מהם ולבהות בו ארוכות.

שנית, הדינמיקה שקוטנר יוצר בקסמו האנושי בינו לבין חברי הלהקה – שהדינמיקה בינם לבין עצמם היא מגנט לא פחות עוצמתי לצפייה בסדרה. הוא מראיין אותם לכאורה בקלילות אגבית, אבל למעשה באופן יסודי, פרטני ועמוק, והתוצאה היא אינטימיות מרגשת וממש מהפנטת לחזות בה.

למשל, בפרק הראשון ישנו רגע טלוויזיוני קצר ומכמיר-לב של קרבה אנושית-אינטימית בין קוטנר לגוב. אבל רגע, עוד לפני כן: קוטנר, כנער לפני גיוסו לצה"ל, נחבל בראשו בתאונה וכתוצאה ממנה איבד את זיכרונו ולמעשה החל את חייו מחדש. בתקופה זו הוא הגיע להופעה של כוורת, שהתברר ששינתה את חייו. בסדרה הוא אומר: "היום אני יודע שההופעה ההיא גרמה לכך שהמוזיקה תהיה החיים שלי".

בשיחה עם גוב, שניהם תוהים, ברמה ממש פילוסופית, על האם הרע והכואב בנקודות משמעותיות בחייהם – אצל קוטנר: פציעתו המכוננת, ואצל גוב: התייתמותו מאביו בגיל שבע – יכול להתגלות בסופו של דבר כטוב. הנה תמליל הדיאלוג ביניהם מתוך הסדרה:

קוטנר: "כל מה שקרה לי זה טוב לי".

גוב: "אני גם יכול להגיד שזה טוב שאבא שלי מת, כי נהייתי זה (אני חושבת שהוא התכוון לומר "נהייתי מי שאני" – ת.ל)… ונסעתי לאילת והכרתי את יאיר רוזנבלום, והגעתי ללהקת הנח"ל והכרתי את סנדרסון".

קוטנר: "אתה רואה? כל דבר לטובה".

גוב: "אם אבא שלי היה חי, לא הייתי נוסע עד אילת" – וכאן הוא עוצר רגע. תוהה.

קוטנר: "נכון".

גוב (בהיסוס): "אבל אני לא בטוח שזה טוב".

קוטנר (בנחרצות): "עכשיו זה בטח טוב".

גוב: "לא, אני ב… אני בסדר, אבל עובדה שאני בגילי מדבר על זה, זה חוסר".

קוטנר (באמפתיה): "כן".

כך שהסדרה הזו היא גם ניסיון לדבר על החיים, ועל המוות שהוא חלק מהם.

יש בה רגעים מרהיבים של התלכדות על-זמנית ובין זמנים, שבהם שיר של כוורת מושר ברצף מההווה דרך העבר ומהעבר לעתיד שלו, שהוא ההווה שלנו – והשיר עדיין חי וטרי ויפה ומרגש בכל זמן כזה, ובכל הזמנים ביחד.

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", הם שרים בשיר "נחמד" (מילים ולחן: דני סנדרסון) – שיר חנוך-לויני שכזה. כמו שאולארצי'ק אומר בסדרה, השיר הזה הוא בעצם על כל החיים רצוף. מההתחלה ועד הסוף:  "נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור / עשו שטויות נמרח קצת יוד ונתראה בבור / מכאן לשם, זה לא לוקח זמן / עדיף לגמור ביחד עם כולם".

כשצופים בסדרה הזו, השיר הזה מתגלה כשיר האנדרסטייטמנט, כי שוב מתבררת גדולתה של הלהקה שפועלה הוא הרבה יותר מאשר "נחמד". כמו שקוטנר מיטיב לאבחן, חברי הלהקה היו שותפים ביותר משלושים אלבומים ששינו את המוזיקה בין 1976 ל-1980 (ובסוגריים אציין כדוגמאות בודדות להמחשה, ובלי להרחיב, את "הכבש השישה-עשר", "צליל מכוון", "באופן קבוע וחד פעמי", האלבום "אפרים ואסתר שמיר" ויש כאמור עוד 26 אלבומים ברשימה).

אבל היצירה לא נגמרה ב-1980, וכפי שקוטנר קובע בהקשר של האיחודים של "כוורת": "ההבדלים בין איחוד לאיחוד לאיחוד זה להמשיך להתפתח ולחפש ולהעמיק ולעשות את הקטע שלך יותר אמיתי מבחינתך".

וחומרי היצירה מתלכדים למהות המתבררת: אהבה.

הסדרה עושה חשק לשמוע את כוורת.

ולשמוע בכלל מוזיקה טובה.

ליצור.

ולאהוב.

יש כאן עוד משהו

אי אפשר להתייחס לסדרה הזו בלי לציין את נקודת הזמן שבה נוצרה, שהיא גם התקופה שבה נכתבות המילים האלה: חודש מרץ 2025, עוד מעט פסח תשפ"ה. אנחנו בעיצומה של מלחמה שהתחילה בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. אלפי הרוגים ופצועים, ו-59 חטופים שעדיין בשבי. תסכול ישראלי מתמשך, זעם וכאב.

אז מה בכלל הרלוונטיות של הסדרה למצב הזה? בהנחה שלא מדובר בבריחה אל היופי והתום של פעם – שאין בה כל רע, אבל ברור שיש כאן עוד משהו. רק מהו?

קוטנר עונה על השאלה הזו שלא נשאלת מפורשות, אבל נוכחותה מורגשת: "היום, כשגם אני 'ילד מזדקן', וארץ ישראל כל כך שונה, אני שואל את עצמי, אולי הגעגוע הזה הוא כמו בשיר 'שיעור מולדת' – געגוע לתמונה. היום אני מבין שכוורת היא מופת למה שישראל יכולה להיות: יצירתית, אופטימית ומלאת חיוניות".

ולא נותר אלא רק להנהן, לרצות לחבק את ההחמצה, ואולי גם לקוות שהיצירתיות, האופטימיות והחיוניות הישראליות עדיין בחיים. קבורות עמוק בייאוש, אבל עדיין ניתנות לחילוץ.

וקוטנר – יוצר הסדרה – הוא דווקא לא ילד מזדקן אלא ילד מתעדכן. התשוקה שלו למוזיקה פועלת לא רק מתוך העבר הישן אלא גם מההווה החדש. המוזיקה החדשה שנוצרת כאן היא חיה, משמעותית ורלוונטית, וגם המוזיקה הישנה, הבסיס, תמיד מתחדשת כי היא נשמעת בהתאם לגרסה הנוכחית של מי שמקשיב לה.

אז מומלץ לצפות ב"נתתי לה חיי" – יצירה על יצירה שיצר יוצר אוהב. סדרה חכמה, מרגשת ומענגת שמרחיבה את הלב ובעיקר את החיוך.

"נתתי לה חיי" משודרת ב"כאן" וב"כאן בוקס"

יוצר האלבום שר לי את כולו בטלפון. שיר אחרי שיר, ותוך כדי כך ליווה את עצמו בגיטרה. באופן הזה, אומנם לא נחשפתי לעושר הצלילי היפהפה, העורקים שדרכם הוזרם החמצן של המהות – העדיין מתפענחת, כדרכה של יצירה טובה. גם לא חוויתי אז את מלוא צלילי האלבום. נבצר ממני לשער את היקפם של מרחבי האווירה המשורטטת במכחולים דקים כנימים ועבים כצמרי פלדה, המקרצפים את הנפש ומוציאים מקרבה את תוצריה ואת תוצאותיה, לכלוך וזיכוך, מזוקקים. אבל היטב חוויתי אווירה אחרת, מתומצתת בעירומה.

ככה חשתי לראשונה את האלבום בלובנד של להקת בלובנד, לא כאלבום אלא כהופעה באופן שככל הנראה הוא ההתגשמות האידיאלית של האינטראקציה הפרטית, האישית, הלוא היא האינטימיות שבין יוצר לקהלו. מהולה אז באיכויות נוספות שיישארו כמוסות.

אחר כך כבר רכשתי את האלבום והקשבתי לו, מופתעת לגלות את הדומה ואת השונה מאותה האזנה ראשונית.

עשרים שנה אחר כך. סוף דצמבר 2024, מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, נוה צדק, תל אביב. נר שני של חנוכה תשפ"ה. החג משתייף השנה על מציאות שנושאת תמידית כאבי נפשות נרצחות ללא הפוגה.

האירוע: הופעת המחול "ענבל", שמבוססת על האלבום ההוא. רשות הדיבור לקומוניקט המדייק:

30 שנה מאז יצירתו הראשונה לבמה ו-25 שנה לצאת אלבום המופת "בלובנד", חוברים הכוריאוגרף הישראלי-צרפתי עמנואל גת והמוזיקאי דויד פרץ ליצירה חוצת מקום וזמן.

הכוריאוגרף עמנואל גת ביצירתו השלישית בטרילוגיה ללהקת המחול ענבל בחר בפס הקול של האלבום "בלובנד" של המוזיקאי דויד פרץ.

עמנואל, אשר האלבום נחרט בזיכרונו, מצא לנכון לחבר זאת עם יצירתו ללהקת ענבל. באופן מפתיע, בדיוק בימים אלה האלבום יוצא שוב בגרסת ויניל.

הייתי שם אמש כקהל ביחד עם מחוללי המוזיקה.

התחושה הראשונה, שהתברר לי שכללה גם אותם, הייתה הלם של הידהמות מעצם הצפייה בתרגום הכה ויזואלי-גופני לצלילים המופשטים. לרגעים התגלם בנו, הצופים, חוסר אוריינטציה, ואז חווינו – כל אחד בזמן שלו, התחברות מסתורית ולא נהירה לפלא היפהפה של אומנות במיטבה ובהטבתה.

הייתי במקום שבו שפות מסתנכרנות. חוויתי ממדים שונים של מציאות שנפגשו והשלימו זה את זה. עדה למה שמתחולל (התחלה ומחול) כאשר ה"פגיע" מתרחב לכדי "נואש" והנואשות מתגלמת לבהלה, ומתארגנת לבהילות – וזאת העלילה וההתעלות, שאליה נצמדים וממנה נפרדים חולי וריפוי.

זכיתי לגעת בהתחברות של זמנים. ליטפה אותי התוצאה של סבלנות שכפה מהלך החיים.

ראיתי רקדנים שעדינות וכבירות תנועותיהם האישיות והלהקתיות עוררו את מוקדי ההתפלאות וההתפעלות שחשבתי שנפשי המוכה כבר ניוונה בכאביה.

הרמתי ראשי והוארתי מזוהר המבטים הנוצצים שסביבי, מתלכדים עם מבטיי.

הופעה נוספת ביום חמישי 2.1.25 25 בשעה 20:30. פרטים כאן:

https://inbal.smarticket.co.il/%D7%A2%D7%A0%D7%91%D7%9C_%D7%9E%D7%90%D7%AA_%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%92%D7%AA?id=2139

בלובנד

דויד פרץ – שירה גיטרות, מפוחית, קלידים, בס ותופים
אלעד שופן – בס, גיטרות, פסנתר
יוחנן קרסל – גיטרות
יאיר שליידר – קלידים
עדי הילל – גיטרה
פלוריאן – צ'לו
כל המילים והלחנים – דויד פרץ
עיבוד והפקה – אלעד שופן ודויד פרץ

ענבל

כוריאוגרפיה ועיצוב תאורה – עמנואל גת

מוזיקה – דויד פרץ, בלובנד.

רקדנים ושותפים ליצירה – נועם דויטש, איתי מאיר, נעם סרוקה, רומי כהן, רוני פייגלר, אורי מבזבז, יובל בר לב.

ניהול להקה וחזרות – תמר ברלב

עיצוב תלבושות – עומרי אלבו

ניהול טכני והצגה – ליאור לוין

סאונד – ליאור תקו

ניהול הפקה – חן לשר

רבע לשבע בבוקר,4.12.24. גלי צה"ל, תוכנית הבוקר של אפי טריגר.

על הפרק: ניסיון להבין את התופעה של הביקוש העצום למופע האיחוד של "הכבש השישה-עשר".

על קו הטלפון יהודה עדר, אושיית רוקנרול ומנהל בית הספר למוזיקה "רימון", ואני – על תקן עיתונאית תרבות ובעלת האתר "סך הקול".

כשמראיין, מרואיין ומרואיינת, שמאוהבים במוזיקה ישראלית טובה, מנסים לנסח עליה תובנות בפחות מרבע שעה, זה מאתגר וכיף, אבל גם די מתסכל כי אפילו שעות רבות לא יספיקו.

אז הנה הדברים שהצלחתי בכל זאת להגיד בשידור, בתוספת כל מה שלא הספקתי:

הכבש השישה עשר – החזרה לילדות ולתמימות

בתקופות של אסונות, חוסר ודאות וחוסר אונים, כשמרגישים שהאדמה רועדת – יש צורך חזק מאוד, נואש, באיזה מישהו סמכותי ואוהב שיבטיח שהכל יהיה בסדר, ויחבק.

ומאחר שאין שום מבוגר שיכול להבטיח לנו את זה – בטח שלא פוליטיקאים או מנהיגים, כולם הרי הכזיבו, אז פחות או יותר האופציות היחידות שנותרו זה אלוהים – שלא כולם מאמינים בו, והמוזיקה, במקרה שלנו מוזיקה ישראלית, שנותנת נחמה.

פרויקט "הכבש השישה-עשר" – ספר, תקליט ומופע לילדים שכתב יהונתן גפן והלחין יוני רכטר בסוף שנות ה-70 – היה פרץ של יופי מקסים וקליט. יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ודויד ברוזה שרו בהרמוניה כה מוצלחת שירים כה מוצלחים עד שהפכו חלק אהוב  מחייהם של ילדים ומבוגרים רבים באותן שנים.

מתבקש לחזור לאהבה הזו דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הנוכחית שלנו, עיצומה של מלחמה קשה וחטופים – אחים שלנו שנמקים במנהרות בעזה. כשנודע ברבים שצוות "הכבש" מתאחד להופעות, הכרטיסים נחטפו תוך שניות. את ההיכספות להיות חלק מהקהל באירוע הזה קל לפתור במילה המעט מזלזלת – נוסטלגיה, אבל יש כאן גם משהו אחר. בתקופה הנוראית הזו מתגלה השתוקקות שלנו – המבוגרים – לחזור לילדות שלנו, לשנים שבהן היינו תמימים, מוגנים ומחובקים.

שירה בציבור – הכמיהה להתכנס ביחד

בשבועות ובחודשים שאחרי השבעה באוקטובר 2023 חזרה תופעת השירה בציבור. זמרים ידועים קשובים לקהלם ערכו הופעות מיוחדות שבהן במקום לשיר לקהל, הם שרו עם הקהל, לפעמים עם שקופיות, את השירים שלהם. זכיתי להיות באחת מהופעות האלה, של יוני רכטר. הייתה התעלות באוויר. אנשים חייכו. העיניים נצצו לא (רק) מדמעות אלא מתוך נחמה שצלחה. התחושה של לחוות את השירים מנקודת מבט חדשה, אקטיבית, הייתה מרגשת. היא גם ענתה להפליא על הצורך שלאו דווקא היה מודע, להתכנס ביחד כישראלים שחווים אסון מתמשך, ולנסות להינצל בכוח האחדות.

שירים חדשים – אמת מגולמת ביופי

שירים רבים נכתבו כתגובה לאסון השבעה באוקטובר. חלקם נוצרו מיד אחר כך כתגובה נחפזת. רבים מהם מלאי קלישאות, מילים שנועדו לשאת חן ולחנים בנאליים, כולל המצליחים שבהם שהפכו ללהיטים. אני מעדיפה לא לבזבז עליהם את הפלטפורמה הזו. הם לא זקוקים לי.

כאן אתייחס לשניים בלבד מתוך סוג אחר של שירים – יצירות יפהפיות ועתירות תוכן ומשמעות. כאשר מאזינים להם ברור שהם לא נוצרו כלאחר יד, ובוודאי שלא לשם חנופה לקהל.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר, יצא אלבומו של אביב גדג', "עולם מופלא איפה אתה". הוא נוצר לפני האסון, אבל מי שמאזין לו נותר המום מהשירים, ואין מנוס מלהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת – זהו אלבום נבואי.

זאת לא בהכרח מסקנה מופרכת. יוצרי אמת רגישים ניחנים לעיתים ביכולת לחוש משהו דקיק וטמיר, הלך רוח, תנודות באוויר או באדמה שמבשרות על התרחשות כבירה. לפעמים נשגבת, ולעיתים אסונית.

אביב גדג' נולד בנגב המערבי, במושב תלמי אליהו שבחבל הבשור, וחי שם את רוב חייו. שם גם הקים משפחה במושב עין הבשור, עם נגה אשתו, גם היא ילידת המקום. עין הבשור חווה גם הוא את שמחת תורה הארורה ההיא.

וכך כתב גדג' בשיר "שבעת הגדיים", החותם את אלבומו:

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

לא יאומן. כמעט בלתי מתקבל על הדעת שהמילים האלה נכתבו לפני האסון ולא אחריו.

וישנם באלבום שירים נוספים, גם הם במנגינות, בעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה.

האלבום זמין לרכישה בכל פלטפורמות המוזיקה.

שנה אחר כך יצא האלבום "האור הנכון" של שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'. הוא נכתב אחרי האסון, ושונה לחלוטין. השירים מתמסרים יותר, נשמעים יותר ידידותיים, קומוניקטיביים וקלילים. אבל לא לטעות: האמת נמצאת שם במלוא צלילותה הנוקבת והמכאיבה, ושלום גד, בדרכו המקורית, החכמה, היצירתית, השלומגדית, משמיע אותה בלי לוותר על אף צבע וניואנס.

"ספטמבר עבר

אוקטובר נשאר

נובמבר נגמר

נמחק ונשכח

דצמבר העלה את כל השאלות

וינואר ביטל את התשובות".

אז עם מה אנחנו נשארים? עם השירים, ואלה של שלום גד הם בראש ובראשונה נפלאים מכדי להחמיץ אותם.

משום מה, הם לא שוהים ברדיו או במחשב הסמוכים אל רובכם.

אבל הם כאן:

https://li.sten.to/rao6prkc

קאברים – מחלצים משמעות חדשה

ההצדקה היחידה בעיניי לקאברים (גרסאות כיסוי בעברית תקינה)  היא כשהם לוקחים שיר ידוע, ומטלטלים אותו, מחלצים ממנו משמעות שתמיד הייתה בו ולא חשנו בה. לא שיערנו את נוכחותה. כי ביצוע של שיר הוא פרשנות שלו, והביצוע המוכר לנו מדגיש רק משמעות אחת.

בביצוע מחודש שהוא במיטבו, תזהר משמעות אחרת.

מכל הקאברים הידועים לי של התקופה, אני הכי מתפעלת מהקאבר של שני הרפז לשיר "אל תוותרי".

זהו שיר ישן של "הפרברים" (צמד שאביה של שני, אורי הרפז, היה אחד מחצאיו).

המקור נשמע עליז ומלא שמחה גדושת מתיקות שתמיד הרתיעה אותי וגרמה לי להתרחק ממנו. וככה החמצתי אותו.

עד ששני הרפז עשתה חסד עם השיר הזה, שכתב והלחין צבי שרף.

בגרסה איטית, מהורהרת, ועצובה, שמבליטה את המילים ומכבדת אותן, הרפז מצליחה לשקף את הלך הרוח שלנו – אנשים מוכים והמומים אחרי אסון, שמנסים איכשהו לקום מתוך ההריסות, לצעוד בתוך עולם מעורער, ולראות בכל זאת את היופי. אולי אפילו לחוש תקווה כלשהי.

כי השיר מדבר בדיוק על זה – על הרצון להשתקם.

אבל איך? השיר מיטיב לשאול את השאלות הנכונות:

"איך חלום שנשבר נדע להרים?"

"איך אל בוקר חדש נדע להשכים?"

שני הרפז הולכת איתנו יד ביד, צעד אחר צעד, פסיעות כמו של תינוק מהוסס או של חולה מחלים לאיטו, ובעדינות מפצירה בפזמון:

"אל, אל תוותרי על האור הזה

נוכל ביחד עוד פרח לקטוף

קצת לאהוב

לא לעזוב".         

וזה מה שניסיתי להגיד כאן – השירים היפים שלנו, הם לא יעזבו אותנו, וגם אנחנו, שזקוקים להם, לא נעזוב אותם.

והנה ההקלטה של השיחה בגלי צה"ל עם יהודה עדר ואיתי, בהנחיית אפי טריגר.

כל מי שהיה חלק משמעותי מחיי בתחילת שנות האלפיים ידע שאני כותבת ספר. הדמויות כה שגשגו בתוכי, עד שכל מה שנותר לי היה לצותת להן משוחחות. ואז לכתוב את שהן אמרו. ותוך כדי כך, להשתאות מהדרך שבה הוקמה הלהקה שלהן, לנוד לשלומית – שרואה את אהבת חייה חומקת ממנה מסיבות שנבצר ממנה לשער, כשבו-זמנית מתגשמת משאלת חייה.

לא אלאה בפרטים. הספר הושלם. מאז שכב במגירות. ואז הגיח מהן. ואז עשה סבבי סירוב בהוצאות הספרים. ואז הוגלה לעוד כמה שנים במגירות. ולבסוף נשלף, והשנים כה הרחיקו אותו ממני עד שפתאום קראתי אותו מחדש כמו ספר שכתב מישהו אחר. וזו הייתה הזדמנות מצוינת לערוך אותו, כי כבר ידעתי לערוך ספרים.

ואז הוא הושלם לגמרי. ויומו הגיע – היישר לשוק ספרים ישראלי במשבר. ולהשקיע במימונו העצמי כבר לא יכולתי.

אבל בינתיים, הוא תופס שטח רחב מדי בלב שלי. תקוע. מכביד. לא משחרר את עצמו ממני, ומפקיע מקום שנועד לכתיבת ספרים נוספים.

ובימים אלה מתמשך "שבעה באוקטובר 2023" אינסופי. והחטופים עדיין נמקים במנהרות. והמתים מתים. וחודש תשרי של שנה עברית חדשה נכנס. שנה שתחילתה עדיין לא שמחה, אבל מתדפקת על הדלתות, ומבקשת שנפתח לה אותן.

וזמן חגים, שאני מנסה להאמין שהם בכל זאת מביאים איתם חסד.

אז החלטתי לתת לכם ולי מתנה. את הספר הזה, בהמשכים. פרק-פרק.

מקווה שתאהבו.

ושהטוב ישרה על כולנו.

* * *

פרק 1: צוהר

כשגיא נכנס למערכת, צוהר ואני כבר דיברנו על אמונה. "אתם מכירים"? הוא לכד את שנינו במבט אחד, ואני התענגתי מהתחושה – להיות עם צוהר לבד בתוך סדק העיניים הצר של גיא.

"כן, כבר שעתיים", ענה צוהר.

גם בלי לספור את המילים בכתבה שניסחתי על המסך, הרגשתי שלא קידמתי אותה אפילו באות. לא האמנתי שעברו שעתיים מאז שנכנס הזר הזה, שגם כאשר אמרתי לו שגיא יהיה כאן מאוד מאוחר, הוא לא הלך. "אז את שלומית"?

"ומי אתה"?

"אני צוהר".

התלבטתי אם להוקיע במחשבתי את רצון הוריו למקוריות מאולצת או לחבב את  השם – את הצליל, את המשמעות. החיוך שלו הכריע – סונט בי, כאילו ידידותנו ודאית, בניגוד לצורך לחקור את מקורותיה, שהוא עניין צר אופקים.

"אפשר לעזור לך"?

"אני חושב שאחכה לגיא. אם זה בסדר מצידך. פשוט, גיא אדם נורא עסוק וקשה לתפוס אותו. אני גם לא גר בתל אביב. במקרה הגעתי לכאן היום, לסידורים. הוא בטוח צריך להיות פה היום"?

"כן, בטח. ודרך אגב, הוא לא עד כדי כך עסוק. בעצם, זאת לא בעיה לתפוס אותו. אני מבינה שלא קבעתם פגישה. הוא יודע מי אתה"?

"בטח! הוא גילה אותי! אני חושב שהוא היחיד שגילה אותי, בינתיים. הוא מאמין במוזיקה שלי. הוא לא סיפר לך עלי? מה זה אומר"?

"זה לא אומר כלום". הרגשתי חילחול של מתיקות, כמו בהירות שיוצאת מתוך משפט של ילד בן שלוש. בעצם, הוא לא נראה ילד. נוכחותו הייתה גברית במובן העזוּת. אז שאלתי את עצמי מדוע אינני מרגישה מאוימת ולמה האוויר שבחדר חף מרטטים. ילד. התעקשתי על המִמצא. "תשתה משהו"?

"את לא בקטע של אלכוהול, אה"?

רציתי להתריס מאיפה אתה כל כך בטוח, אבל לא היה לי כוח לדבר על לבוש ועל סטריאוטיפים. זה כבר התרפט משעמום. הבטתי בכתבה המתהווה בקושי על המסך שלי.

"גם אני לא. תאמיני או לא. לא שותה ולא מעשן. גם לא סיגריות רגילות".

"באמת"?

"כן. טוב, אני לא אפריע לך לעבוד. אני רואה שאת עסוקה. אני באמת רואה את זה, אפילו שאת בטח חושבת שאני רק עסוק בעצמי ושום דבר לא מעניין אותי".

"למה אתה חושב מה שאני חושבת"? ההתקוממות העילגת הזאת הגיחה ממני בלי רשותי. ממה אני נבהלת? נגד מה אני מתמרדת?

"די. תירגעי".

אלה בדיוק המילים שאמורות להפעיל אותי לרעה, אבל עכשיו חייכתי. איך הוא מוציא ממני את המחוות האלה בלי להרגיש?

"טוב, יש במקרר שתייה, אני חושבת. או שאתה רוצה לשתות משהו חם"?

"אני אסתדר. תמשיכי לעבוד. אני יודע שלא תצליחי כל זמן שאני כאן, אז תעשי את עצמך. ואם לא תצליחי, אז אולי בכל זאת נדבר. את רוצה שאני אלך? אולי אני אשמע מוזיקה בינתיים"?

"אולי תשמיע לי את המוזיקה שלך, בינתיים"?

צוהר חייך. "את רוצה"?

"אני סקרנית".

"טוב".

האם יש מאגר של טביעות מוזיקה? משמיעים צליל אחד, ומיד מזהים את המוזיקאי ושולפים מהמאגר שם ותעודת זהות? ככה חשבתי כשהגיחו צליליו. מסרבים להיכנס לקטלוג המתהווה שלי. עילגים לציפיות.

"מה את אומרת"?

"אז זהו. שאני לא אומרת. הנוהל הוא שאני מקשיבה לבד. איך אני יכולה להתרכז כשאתה מסתכל עלי במבט הדרוך הזה? איך אפשר להחליט ככה מה אני חושבת"?

"עלי"?

"על המוזיקה שלך".

"זה אותו דבר".

"מה פתאום".

הוא חייך כאילו שזה שוב התור שלי לדבר. חיוכו היה מבריק, כמו חולץ רק עכשיו מהאריזה המרשרשת.

היא באמת רשרשה, האריזה. שמעתי את קולות הצלופן. תלתלי כבשה בהירים. איזה מזל. אני לא אוהבת בלונדיניים. עיניים חומות כהות. והגוף שלו, הגוף שלו, אבל הוא יושב, אז איך אני יכולה לראות?

"בואי אלי".

"מה"? נבהלתי.

"נו, תני לי יד. אני צריך את היד שלך".

"בשביל מה"?

"להתרשם מהלחיצה. נו, מה את פוחדת? אני רוצה לראות את הלחץ שלך".

"אבל בשביל מה"?

"כדי ללמוד על כושר השיפוט שלך".

"מה הקשר"?

"תני לי להראות לך".

"אי אפשר".

"למה? את פוחדת שאני אכאיב לך"?

"מה פתאום. אני פשוט לא".

"לא מה"?

התכוונתי דווקא להגיד את המשפט ברצף אחד. אבל משהו נכנס לי לגרון ועמעם אותו. רציתי למנוע את השיעול, אך גם ייחלתי להקלתו. אני מתאפקת. אני משתעלת בשקט. אני כמעט נחנקת. נושמת דמעות. הוא מביא לי את המים שלו. אני מנסה ללגום. הוא מסיט את השערות שלי מהעיניים. את השערות שלי! "אני לא נוגעת בבנים".

"והם נוגעים בך"?

עכשיו אני צוחקת. משתעלת-צוחקת. הוא מחפש את הבדיחה ולא מוצא. צוחק בכל זאת, אבל מפסיק ואומר בקול רציני: "תצטרכי להסביר לי".

אבל אני לא צריכה. מה פתאום. למה גיא לא יכול לבוא לכאן עכשיו ולעשות סדר? למה בכלל אני צריכה לארח אותו? אפילו לגבי המוזיקה שלו אני לא בטוחה. היא מהודקת באמצע ומרופטת בשוליים. "טוב, את לא צריכה להסביר לי".

"אתה יודע שאני דתייה".

"מה זה אומר"?

"אתה יודע"?

"מה שזה אומר"?

"לא. שאני דתייה".

"כן. כי אמרת".

"ולפני כן"?

"לפני כן חשבתי שאת מתנחלת. טוב, זה בטח אותו דבר".

"לא".

"לא"?

"לא בהכרח".

"ובמקרה שלך"?

"אני גרה בתל אביב"! הרגשתי פתאום שזכיתי באיזו תחרות.

"ומאיפה את במקור"?

שתקתי.

"אז אסור לכם לגעת אחד בשנייה? זה העניין? ומה את עושה כשיש לך חבר"?

שתקתי.

"יש לך חבר? היה לך חבר? יהיה לך חבר"?

איפה גיא?

"אפילו לא לחיצת יד? מה, אף פעם לא לחצת יד לגבר"?

"כמעט ולא".

"ולגיא מותר לך"?

"למה שיהיה מותר לי"?

"כי הוא הומוסקסואל".

שוב יצא ממני הצחוק בלי שהתכוונתי.

"מה, לא ידעת"?

"אתה… אתה… תגיד, המוזיקה הזאת שלך, זה בכוונה ככה"?

"מה בכוונה"?

"השוליים הלא משויפים".

"את גדולה! יש לך אבחנה טובה. ישר הרגשתי את זה בלחיצת יד שלך".

"שקרן. לא לחצנו ידיים".

"טוב, לחילוניים מותר לשקר. תגידי, שיקרת פעם"?

"אף פעם".

"שקרנית".

"נכון. זאת הייתה הדגמה".

"זאת אומרת, שאת חוטאת לפעמים. חטאת בנגיעה"?

"מה יש לך עם הנגיעות האלה"?

"את יודעת למה אני שואל".

הייתי אמורה לענות שאני לא יודעת, אבל הוא היה מבין מיד שזה שקר, ושני שקרים בשתי דקות זה מוגזם, במיוחד כשאני כנראה הדתייה הראשונה שהוא פוגש, ואני אמורה איכשהו להיראות ייצוגית. הוא הביט בי במבט כל כך מפורש בכוונה שלו, ולא שפחדתי שהוא יעשה לי משהו, אבל אף גבר לא העז מעולם להכניס לתוכי בלי רשות את העיניים החומות שלו. וגם אם היה מבקש, לא הייתי מרשה.

פתאום הרגשתי שנכרתה בינינו ברית, ומיד ידעתי שאני מטומטמת. שזאת רק משאלה. וכשהבנתי שזאת באמת משאלה, עדיין לא הבנתי למה אני כמהה לברית עם צוהר.

"אני מסבך אותך".

"בכלל לא".

"שקרנית".

"כבר אמרת".

"אבל את לא מסבירה".

"אבל אני לא חייבת להסביר".

"קיוויתי שתרצי".

"למה"?

"כי מעניינת אותי המוזיקה שלך".

"אני לא מוזיקאית, אני רק כותבת על מוזיקה".

"אני מתכוון למנגינה שלך".

זה היה הרגע שבו המבט שלי אסף אותו, כמו שהוא, בלי להתבונן בו, אל תוך המאורה. כשאהיה רק עם עצמי, אוציא אותו ואראה את הכול. רק כשאהיה לבד, אהיה איתו. לֵך, כמעט אמרתי לו, אני רוצה להיות איתך.

"את מבינה למה אני מתכוון".

"כן", דחסתי במילה הזו את כל ההבנה והושטתי לו: רואה?

"כן", הוא אמר, "את באמת מבינה".

"אז מה אתה רוצה לדעת"?

"מה זאת מנגינה דתייה".

ידעתי שאסור לי לחשוב. שאני מוכרחה לדבר. אולי אם אשמע את עצמי, אדע את התשובה. "לדעת שיש פשר. גם אם לא מוצאים אותו. לקבל מזה כוח, אבל כל הזמן לחפש, גם אם מוצאים".

"זה הכול? תתפלאי, אבל זה משהו שאני יכול להגיד גם על עצמי ועל החיים שלי".

"אני לא מתפלאת".

"למה"?

"כי יש דתיים-חילוניים, ויש חילוניים-דתיים, ויש דתיים-דתיים וחילוניים-חילוניים".

"ומה אני"?

"אתה נראה לי חילוני-דתי".

"ומה את"?

"לא יודעת. אולי דתייה-חילונית".

"מה זה אומר"?

"דתייה-חילונית"?

"לא, חילוני-דתי".

"שאתה מאמין ומעמיק, שאתה מחפש את המשמעות, ולפעמים מוצא, ומגלה שבעצם אתה יצרת אותה. אני בכיוון"?

"כן, אבל את מתחמקת".

"ממה"?

"כל הדיבורים הרוחניים האלה, שדרך אגב, אין בהם חידוש, נשמעים נורא יפה, אבל הדתיות המקובלת מוגדרת בצורה נורא ברורה. את יודעת למה אני מתכוון"?

"למצוות בטח".

"כן. אז תסבירי לי איך מתקשר לכל מה שאת אומרת, העניין של האיסור לגעת".

"אבל מותר לגעת", ניגשתי לגיטרה שלו שנשענה על הכיסא ולקחתי אותה. "אפשר"?

"בבקשה".

"כי יש מוזיקאים רכושתניים שלא מרשים לאף אחד לגעת להם בגיטרות".

"מה תנגני לנו"?

"לא, מה פתאום". לא הבנתי איזה  צליל רציתי בכלל להפיק מהכלי שלו. הנחתי את ידי על צומת העצבים של המיתרים, וליטפתי בלי להשמיע קול.

"מדובר באהבה".

"מה"? הוא התעשת מהר מהכיוון הלא צפוי, לדעתו, שתפס את השיחה וחייך אלי חיוך של ילד שמעצבן את ההורים שלו. "עכשיו אני שלך".

"ואיפה היית קודם"? שאלתי תוך כדי התענגות תת קרקעית מדבריו.

עכשיו הוא חייך חיוך של התמסרות, אבל מה אני יודעת על התמסרות. ומה אני אמורה להגיד לו עכשיו? את כל הבולשיט של הפעולות בבני עקיבא, ושל השיעורים באולפנא? אבל אני באמת מאמינה בבולשיט הזה. אז למה אני קוראת לזה בולשיט?

"תעזבי", הוא אמר. "אני רואה שזה מביך אותך. זה בסדר. את לא חייבת לדבר".

"זה לא מביך אותי"!

"איך שאת רוצה".

"כששניים הם שניים – אתה מבין למה אני מתכוונת"?

"יותר מעניין אם תדברי על כששניים הם אחד".

"חכה", איזה אותיות קשות יש במילה הזאת. ח-כה. "אני עוד אגיע לזה, אבל קודם"…

"את עוד תגיעי לזה? אז יש למה לחכות".

איזה שטחי. איזה טמבל, ופתאום נזכרתי בראשי תיבות מכיתה ו'. טמבל = טובי, מחמדי, בעלי לעתיד.

"אז הם שומרים על עצמם, רק בשביל עצמם, כי הם אוהבים. תבין, יש ערך לכל ההימנעות הזאת, עד שהם ימצאו את מי שבאמת נועד להם, ורק אז, בפעם הראשונה, הם"…

"תגידי, באיזה עולם את חיה"?

"בעולם שלך".

"לא, תביני, אין שום קשר בין מה שאת מאמינה למה שאני מאמין".

"אתה מאמין"?

"במה"?

"בדיוק. במה"?

"בעצמי".

"זה הכול"?

"זה הכול"???

"זה מספיק"?

"כן, שלומית. זה הרבה מאוד. יש קטני אמונה שאפילו לזה לא מגיעים".

"אבל במוקדם או במאוחר אתה תיגמר. ייגמרו לך המשאבים. אתה מוגבל. לא בגלל שאתה צוהר, אלא בגלל שאתה בן אדם".

"אז אני אמור להאמין במשהו גדול יותר"?

"אתה לא חייב לקרוא לו אלוהים. זה אפילו לא עניין של גדול, זה עניין של מחוצה לך".

"אבל אם זה מחוצה לי, אז זה יכול להיות אפילו גיא. אוקיי. אז אני מאמין בגיא".

כי בדיוק באותו רגע גיא נכנס.

לְכָל אֵלֶּה שֶׁמִּתַּתָּם
לֹא הָיְתָה בְּעִתָּהּ
לְכָל אֵלֶּה שֶׁמִּטָּתָם
הָיְתָה אֲלֻנְקַת בְּעָתָה

לְכָל אֵלֶּה שֶׁתְּפִלָּתָם
לֹא נֶעֶנְתָה, וְכָלְתָה
לְכָל אֵלֶּה שֶׁתִּקְוָתָם
נִשְׁמְטָה בְּסִבְכֵי מַלְכּוֹדְתָם

לְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁמָתָם
זוֹהֶרֶת בְּאוֹר תִּפְאַרְתָּם
לְכָל אֵלֶּה, מֵעַתָּה:
אֲנַחְנוּ עוֹרוֹת צְרִיבָתָם.

"שירים מכאן – שירים משם: כשהשטעטל פוגש את המדבר" – כך נקרא המופע שלהן, וכמו כל דבר מעניין, יש כאן סיפור:

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לפני קום המדינה, קרן קיימת לישראל שלחה ליהודי התפוצות גלויות דואר שעליהן הודפסו שירי עם עבריים. טובי המלחינים מהגולה כתבו עיבודים יפהפיים לשירים המולחנים מישראל. לפרויקט הם קראו "שירי עם ארץ-ישראליים".

במופע, יבוצעו חלק מהשירים האלה ולצדם שירים מהכיוון ההפוך: שירים מהתפוצות ביידיש ובלדינו שעיבדו מלחינים ישראליים מתקופתנו – עופר בן אמוץ (שגם הכיר לבנות את הפרויקט) את השירים ביידיש, ויחזקאל בראון את השירים בלדינו.

להתעלף מרוב הוד

התוצאה, שטעימות ממנה שמעתי בחזרות, היא תערובת מקסימה שמרכיביה לכאורה לא קשורים, בליל ססגוני של שפות, סגנונות ותקופות. ומי שמקשרים בין כולם ומחוללים את הקסם הם קול המצו סופרן העוצמתי של נעה, הנגינה האלגנטית והאינטליגנטית של אפרת, עם שמץ (רק שמץ, כי זו הופעת אורח) קלרינטלי (מיזוג מתבקש בכתב בין קלרינט לטלי) ובעיקר האנרגיות השמחות, הנשיות, של שלוש הווירטואוזיות היפות האלה (כן, היופי לא אמור להיות קשור למקצועיות של המקצועניות האלה, אבל בלתי אפשרי להתעלם מנוכחותו ומהאיכויות שהוא מוסיף).

"שאנו שאנו, למדבר שאנו", מתפרצים הצלילים ומחוללים בסלון. המזרח התיכון הלוהט והמדברי מושר בנימה אירופאית קרירה וממזרית כמו סודה. שירה עשירה, מורכבת ומלאת פיתולים נשפכת מנעה בקלילות, ואפשר היה להתעלף מרוב הוד אילולא באותם רגעים התפרץ אלי ועלי בחיבוק כלבי מַיילו הכלב של אפרת, כאילו אנחנו חברים ותיקים ולא נפגשנו הרגע בפעם הראשונה.

וכל אותו זמן נעה מלהטטת בין לדינו ליידיש לעברית, ובקולה היא חיה את השירים עם עלילותיהם ובנימי רגשותיהם, ממחיזה אותם בתנועות זרועות רחבות ומרהיבות כריקוד.

אפרת, בחסד נגינתה, בונה לקולה של נעה מרחבים להתהלך בהם במלוא חופשיותו,  מפלסת לה מפלסים, חללים וקומות כדי לאפשר מעבר לגודל קולה.

וכל הזמן הזה מיילוֹ הכלב, ש"נולד לתוך המוזיקה", מתחת לכיסא של אפרת, מהופנט בעליל  מהוויברציות של הפסנתר ושל האנרגיות.

גם אני מהופנטת.

נעה ביזנסקי, אפרת לוי, טלי הירשפלד ומיילו

"שירים מכאן – שירים משם: כשהשטעטל פוגש את המדבר", יום ראשון 7 ביולי 2024, בשעה 20.00, במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, רחוב שביל המרץ 2 תל אביב 

רכישת כרטיסים כאן

https://ticks.co.il/selectTickets.php?i=WefpVvn4p91&a=&sa=2

הפרויקט הופק בסיוע מענק מיוחד מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות תל אביב ובשיתוף המכון למוסיקה ישראלית.

המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות.

הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא שיר השנה שלי. והידיעה הזו המשיכה לזהור גם אחרי שסיימתי להאזין לכל השירים הנפלאים האחרים.

ומה רבה הייתה שמחתי לגלות שבלי שנדברנו בינינו, צוות ה-88, המסקנה הייתה זהה, וגדולתו של השיר הזה התבררה כחד משמעית.

את השיר כנען כתב והלחין שלומי שבן, והוא שר אותו עם שולי רנד ועם רביד פלוטניק בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט.

אנרגיה סיפורית מסעירה

לפעמים אנחנו שוכחים שבשביל למצוא עלילות ריגול מפותלות, מותחנים מסעירים, אפוסים מרתקים ורומנים פסיכולוגיים עמוקים – לא צריך ללכת רחוק. אפשר למצוא אותם ממש אצלנו, בתרבות שלנו, ובמיוחד בספר העתיק ביותר שתרמנו לעולם – התנ"ך. כל מה שצריך זה עיניים סקרניות וחשק עז לשוטט בתוכו עם מבט מרותק של צייד – כזה שמתמגנט אל הדרמה, היצרים והפלא. ואז לחלץ אותם החוצה מבין הדפים ולתמצת מהם שיר.

וזה בדיוק מה ששלומי שבן עשה בשיר "כנען". הוא זיהה אנרגיה סיפורית מסעירה בספר במדבר, אוצר טעון שידוע בשם חטא המרגלים.

עם ישראל נודד במדבר, המטרה היא להגיע לארץ כנען, הלוא היא ישראל, ומרגלים נשלחים לשם וחוזרים עם מטען חומר נפץ רגשי. מי שאמורים לנטרל אותו, אבל גם מלהיטים אותו בעצמם, הם י' – שזה בעצם יהושוע בן נון, לימים המנהיג שאחרי מ' – משה רבנו, ו-כ': כלב בן יפונה.

השיר כנען, שעוסק בציפיות, באכזבות ובתקוות, הוא קודם כול שיר על אנשים, ועל היחסים ביניהם, וגם על ההתנגשות בין שאפתנות, מנהיגים ומונהגים, ומונהגים שרוצים להיות מנהיגים, ומנהיגים שיודעים שהם בסוף דרכם.

והוא מקורי ועמוק, אירוני ורגיש, חד ופיוטי. והוא שלנו, נוצר כאן ושייך לכאן ואלינו. העברית העשירה והיצירתית של שלומי שבן מנסחת אותו ומשתלבת בשלמות עם המוזיקה – ניגון של בית כנסת, בלוז של נדודים וראפ מהורהר, שיופיים מתחדד עם השירה של רביד פלוטניק ושולי רנד. ביחד עם שבן הם חושפים בכל האזנה עוד רובד ועוד שכבה מהיופי המרגש הזה.

כנען הוא שיר שאומנם מבוסס על אמת עתיקה, אבל הוא לגמרי חדש, אקטואלי, רלוונטי ובעיקר – נשמע טוב. הוא מצטרף לשירים ישראליים כמו "דויד ושאול" של אהוד בנאי ואפילו "גוליית" של כוורת, שבטבעיות לוקחים דמויות מהעבר שלנו, מנכיחים בהווה שלנו, ומדהירים אותם אל העתיד שלנו.

והנה המילים:

המקום: אי-שם בנגב המדבריות של צין

שלושה עשר גברים הולכים בחושך בחמסין

בשיירה, בלי מטרה ברורה

כמעט בלי נשק ובלי מים

כלום לא קורה וכעבור זמן מה

קולו של י' שובר את הדממה

מ' מתנהג כאילו לא שמע, ורק מאט קמעה

לבינתיים

שלושים ימים ושלושים לילות

מטרטרים אותנו סתם,

אומר ובקולו –

שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען.

שלושים ימים ושלושים לילות

מן ההרים אל תוך הוואדיות

נפשי צמאה, לא להתגלויות,

אלא ליין

דבר עכשיו עם הפיקוד

ואם אתה פוחד תגיד להם שי' אומר

שלא אכפת לו אם רזה הארץ או שמנה

אם יש בה עץ, או אם אין

יפה מאוד, עונה לו מ'

לא בלי לרעוד

אבל בלי לגמגם

אם יש עוד משהו על ליבך

דבר עכשיו, דבר איתי

שאל בני ונען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

כאילו לא הרגיש מספיק מותקף

י' מסיים וכבר מופיע כ'

ועל פניו חיוך לא חף מתענוג, של כוח

מתקרב לכוח

כל מה שי' בסך הכול אומר

מנהיג גדול צריך לדעת לוותר

לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו

ירצה לשכוח

מ', בלי תנועה, אומר לו שמע

פניי אמנם לא לשלום, אבל לא למלחמה

ואם אינכם נותנים דבר

הנה דבר מה אשר אולי תוכלו לקחת

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת

מובטחת למי? אומר לו י'

הרי כולם יודעים שבפיקוד

הם מחזיקים עליך תיק, וזה עניין אבוד

הצמרת לא שוכחת

אתה עיוור אם עוד אינך תופס

גם אם נעפיל להר באורח נס

הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען

שמתחת

מ' כמו מתוך חלום לפתע מתקרב

אבל אין שום כנען, כנען היא בלב

אם ניכנס, לא ניכנס זה היינו הך

והך בסלע פעמיים

אני רק יהודי נודד

נולדתי כדי להיפרד

מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך עקובה

זאת דרך עצובה

זאת דרך ארוכה לכנען.

והנה השיר הזה עם שאר השירים שבחרו ה-88 שיודעים. מומלץ להקשיב לכולם.

https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11437/528399/

שלה לגמרי. היא גילתה בעצמה את הלהקה, ורק אחר כך גילתה אותה לי. היא חוותה אותם בעצמה, ורק אז – נידבה לי פירורים מתוקים מעוגת הסקרנות הפריכה, עם הטעם החדש שמתהווה, והוא כולו שלה. אני הלכתי בעקבות הפירורים, מחייכת, משתאה מהישות העצמאית, שכבר מתחוללים בה היבהובי ההתנתקות העדינים, הרגעיים. הם בטח יתארכו יותר ויותר, אבל כעת היא עוד כאן, ואני מנשקת כל רגע קרוב. מביטה בה ומשתאה.

אימג'ן דרגונס בהובלת הסולן דן ריינולדס הם להקה שוחרת טוב. מצד אחד משוררים על בדידות, תחושות של אני נגד העולם וייסורי הנפש, ובו זמנית מעניקים כוחות להתגבר על כל אלה, להתעצם ולהתעשר מהם אנושית וערכית. מסרים פשטניים-שטחיים מעט, אבל מושלמים להצטיידות בכניסה לשער גיל ההתבגרות.

הבטתי בה – חווה לראשונה את ההשתאות לנוכח המפגש הכי ישיר, חד, פועם, עמוק, כביר עם המוזיקה החיה. את ריח הזיעה, הרוק והרוך. את הפעימות החזקות שמהוות את המעבר בין להיות הכי אינדיבידואל ובו זמנית חלק מההמון, קהל ולהקה מאוחדים בברית של צלילים חזקים, ייצריים, שנכנסים אל הקרביים ובו זמנית פורצים החוצה אל גבהים רוחניים. כן. היו גם התעלות וקדושה, ורגעים אינטימיים שבין אדם לחוויות הכמוסות שלו עם עצמו, דרך המוזיקה. הו, מוזיקה. ולכן – גם לא הורשתי לצלם אותה בהתגלמות עליצותה. כי זה אישי.

היה ירח כמעט מלא, וטעם סיום יפהפה של חופש גדול, שהשנה התחולל בו משהו שטרם התברר לאשורו, ואולי בנפש הצעירה נרקמת ממנו עכשיו מיתולוגיה. החופש הגדול הסתיים, אבל גם רק התחיל. חופש הטעם האישי העצמאי, חופש היצירה כמפעל להבעה יצירתית וחופש לחוות את זה במלוא העוצמה.

חיוכים אסירי תודה התמזגו בין יוצר לקהל שלו, והגלגל הענק מהלונה-פארק זהר בצבעוניות טווסית שהתמזגה על פניו הקורנות של ריינולדס והקהל השתקף מהם, מחזיר אור.